המפרשים כבר עומדים על כך שהפרק שלפנינו בא כפול: יש מזמור נוסף הדומה לו מאוד בניסוחו, עם שינויים קלים בלבד, והוא פרק י"ד. אצלנו נאמר "למנצח על מחלת משכיל לדוד", ושם "למנצח לדוד". הפסוק "אמר נבל בלבו אין אלהים" זהה כמעט לחלוטין, אלא ששם נאמר "השחיתו התעיבו עלילה" ואצלנו "השחיתו והתעיבו עול". שם נאמר "ה' משמים השקיף" ואצלנו "אלהים משמים השקיף", וכך לאורך כל הפרק: שם הוי"ה שבפרק י"ד מתחלף אצלנו בשם אלהים.
עוד שינויים: שם "הכל סר יחדו נאלחו", ואצלנו "כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ". שם "הלא ידעו כל פועלי און", ואצלנו "הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן". והשינוי המהותי יותר: שם נאמר "שם פחדו פחד כי אלהים בדור צדיק" ואחריו "עצת עני תבישו כי ה' מחסהו", ואילו אצלנו נאמר "שם פחדו פחד לא היה פחד כי אלהים פזר עצמות חנך הבשתה כי אלהים מאסם". גם בפסוק האחרון יש שינוי קל: שם "ישועת ישראל" בלשון יחיד ואצלנו "ישועות" בלשון רבים, ושם "בשוב ה' שבות עמו" ואצלנו "בשוב אלהים". ואנחנו נרצה לעמוד על הסיבה שדוד המלך כפל את הפרק וכתב את אותו עניין כמעט באותו לשון פעמיים.
לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃
רש"י מפרש ש"מחלת" הוא שם של כלי שיר, ומביא גם ביאור נוסף על פי דרשת חז"ל: "על מחלת" מלשון חולי, על מחלתן של ישראל כשיחרב הבית. ומוסיף רש"י שכבר נאמר מזמור אחר כדוגמת זה, בתהילים י"ד, "אמר נבל בלבו אין אלהים", וההבדל ביניהם: הראשון נאמר על חורבן בית ראשון, וזה על חורבן בית שני. לפי זה פרק נ"ג מתבאר על חורבן טיטוס, ופרק י"ד על חורבנו של נבוכדנצר. ולמי שירצה סימן לזכור את שני הפרקים: בית המקדש נקרא "גן אלהים", ושני המזמורים העוסקים בשליחת יד בבית המקדש הם י"ד ונ"ג, כמניין "שלח יד בגן אלהים".
המלבי"ם מעורר אף הוא שהפרק הזה כבר בא בפרק י"ד בשינוי מועט, וכפי שביאר שם. לשיטתו אין כאן כלל עניין חורבן הבית, אלא דוד המלך יסד את המזמור הראשון על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו. ובימי חזקיהו, שנעשה להם נס במפלת סנחריב, מצאו שהמזמור מתאים בדיוק לעניינם, ולכן אימצו אותו ותיקנו אותו "על מחלת", כלומר לנגנו בכלי זמר מיוחד. הם אמרו שאמנם עיקר תוקפו של המזמור בזמן שדוד אמרו כנגד המלך שקם עליו, אך דוד ברוח הקודש התכוון לרמוז גם עליהם. וזהו "משכיל לדוד": דוד בהשכלה ובשכל טוב וברוח הקודש אמר את המזמור גם על תקופתם, להצילם מחילו של סנחריב.
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל אֵין עֹשֵׂה־טוֹב׃
לפי רש"י, המדבר על חורבן בית שני, "אמר נבל בלבו" מוסב על טיטוס, שגידר את הפרוכת וחתך אותה בחרבו והתחיל דם מבצבץ ממנה, ואמר שהרג כביכול את בורא עולם חלילה, וזהו "אין אלהים".
הרד"ק מסביר את מקומו של המזמור כאן, בין פרשת דואג שבפרק הקודם ובין פרשת הזיפים שבפרק הבא. הזיפים באו לשאול ואמרו לו שדוד מתחבא עמם, ודואג אף הוא רדף אחר דוד, ובין שתי הרדיפות הכניס דוד את המזמור הזה. והעניין: להמשיל את דברו של דוד לדברו של משיח בנו. דוד היה מצפה למלכות, והטובים שבישראל המתינו אף הם שימלוך, אך היו שהתנגדו והתנכלו לו: דואג, הזיפים, שחיפשו כיצד להצר לו, להלשין עליו ולמסרו ביד שאול. והקדוש ברוך הוא הפר עצתם והשיב גמולם בראשם, ומלכות דוד עומדת וקיימת.
וכך, אומר הרד"ק, הוא דבר ישראל היום, שהאומות מתנכלים לכלותינו בכל דור ודור, ודוד אומר את מזמורו כתפילה על דורותינו. הם מחרפים אותנו על תקוותנו אל משיח בן דוד, ושואלים על מה אתם מאמינים ולמה אתם מצפים. הנוצרים אומרים כן משום שאצלם המשיח כבר בא: אנחנו עדיין לפני, והם כבר אחרי. הם אומרים שלא תקום ולא תהיה המלכות, בדיוק כשם שאמרו לדוד שלא תקום מלכותו ורצו למסרו ביד שאול ולבטלו ואת מלכותו. וכך אמר דוד במזמור פ"ט: "אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך".
וכך יהיה גם בביאת המשיח, שהגויים יתנגדו למלכות בית דוד וירצו להמיתו, כנבואת גוג ומגוג שייצא משיח ה' וילחם כנגדם, ולא ימצא חן בעיניהם שקמה מלכות ויש מלך המשיח. וכשם שאז ניסו לבטל את מלך המשיח, כך ינסו גם לעתיד. ועליהם אומר דוד בפסוק ו' "כי אלהים פזר עצמות חנך", כנגד האומות החונות על ירושלים ועל ישראל, והם גוג ומגוג שיבואו לחנות על ירושלים להילחם בעם ישראל, והשם יפזר את עצמותיהם. ועליהם נאמר "והתעיבו עול": את דרכיהם התעיבו בעוול שהם עושים, ומקלקלים במעשיהם.
המלבי"ם מבאר, לפי שיטתו שחזקיהו וסיעתו לקחו את המזמור לתקופתם, שסנחריב כופר בהשם. ולא רק כופר, אלא שולח את רבשקה ואנשיו לחרף מערכות אלהים חיים, ואומר "אין אלהים": הנה אלוהיך לא יכול להציל מפני את עשרת השבטים, ומדוע תחשוב שיציל אותך. וגם כל חיילותיו "השחיתו והתעיבו עול אין עושה טוב". ומדייק המלבי"ם ש"אין עושה טוב" אינו רק במובן של קיום תורה ומצוות, אלא אף מצד המוסר האנושי הפשוט לא נמצא בהם עושה טוב.
המדרש דורש: "ויאמר עשו בלבו" - הרשעים ברשות לבם, שנאמר "אמר נבל בלבו", "ויאמר עשו בלבו", "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים לבם ברשותם: חנה "מדברת על לבה", "ויאמר דוד אל לבו", "וישם דניאל על לבו". הלב הוא מקום הממשלה על האדם והוא מקום התאוות, כלשון הכתוב "תאות לבו נתת לו". כאשר אדם שולט על לבו, הוא מושל בתאוותיו, צדיק מושל ביראת אלהים.
וזה הדיוק: הרשע "אומר בלבו" - הלב הוא האומר, הוא המנחה והמוביל. ואילו הצדיק "אומר אל לבו" - הלב מקבל הוראות, אינו אוחז בהגה ואינו המנהיג. חנה אינה מדברת מתוך לבה אלא אליו. והצדיקים בכך דומים לבוראם, שנאמר "ויאמר ה' אל לבו" (בראשית ח, כא), וכך גם הם אומרים אל לבבם.
אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל־בְּנֵי־אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים׃
המלבי"ם מבאר: אמרנו שאין ביניהם עושה טוב כלל, ואפילו לא טוב נימוסי. ואף שנמצאו ביניהם שרים הנוהגים כבוד בשם השם, כמו שאמרו חז"ל שנבוכדנצר ניצל בזכות שהיה סופר, וכששלח מרודך בלאדן בן בלאדן ספרים אל חזקיהו והקדים את שמו של חזקיהו לשם השם, רץ נבוכדנצר אחר השליח שלוש או ארבע פסיעות והחזירו כדי לתקן. ולכאורה משמע שהוא מאמין בהשם ואינו אומר "אין אלהים".
על כך אומר המלבי"ם: כל זאת, אלהים היודע תעלומות לב משקיף משמים "לראות היש משכיל דורש את אלהים", לראות אם יש ביניהם אחד הדורש את אלהים מצד שהוא משכיל, כלומר מתוך שכל טוב והשכלה פנימית, שזהו דורש אותו באמת. ואם תראה כאלה שדורשים את אלהים, אין זה נובע מאמונה שלמה ואמיתית אלא מן השפה ולחוץ. כלומר: הנה תראה שיש ביניהם העושים גם דברים טובים, ואומר לך הכתוב שאין זה נובע מפנימיות ואין זה "משכיל דורש את אלהים".
ה"בינה לעתים" מסביר את הכתוב בדרך אחרת: "היש משכיל" ואף על פי כן "דורש את אלהים". פעמים רבות כשאדם משכיל, שוב אינו דורש את אלהים. פעם פנה אדם חכם מאוד לאדמו"ר ואמר לו: כבוד הרב, אני ברוך השם יודע כך וכך שפות ולמדתי כך וכך דברים, ואין לי לחם לאכול. אמר לו הרב: הרי על זה נאמר "לא לחכמים לחם". אמר לו: נכון, אבל אני שואל למה. השיב לו האדמו"ר: אתה חכם? תתפרנס לבד.
וזהו העניין: כשאדם חכם, הוא אומר בלבו אני אעשה, אני אשיג, בשביל זה למדתי ובשביל זה אני יודע. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה חכם, בבקשה, תתפרנס לבד. ואז רואה האדם שאינו יכול ואינו מסוגל. ההשכלה היא צרה גדולה שעלולה להביא את האדם למצב שהוא חושב שהוא מסתדר לבדו. לכן מחפשים "היש משכיל" ואף על פי כן "דורש את אלהים", וזה דבר נדיר.
וכך נאמר אצל דוד: "ויהי דוד משכיל וה' עמו". עם היותו משכיל, היה מחובר לריבונו של עולם. ועד כמה אין הדבר פשוט: אצל שאול, שנאמר עליו "בן שנה שאול במלכו", שלא היה בו חטא כתינוק בן שנה, ועם כל זה לא הכניע את שכלו לרצון השם. הלך אחר שכלו ולא המתין לשמואל בעניין העולה, והלך אחר שכלו ולא הרג את הצאן ואת הבקר בעמלק. ואילו אצל דוד מצאנו את המעלה שאף שהיה משכיל, היה דורש את אלהים, כופף ומבטל עצמו אל הרצון האלוקי.
בשם רבי ראובן בנגיס מביאים, וכן מובא בספר "תהילות השם", דרשה נפלאה על הכתוב הזה. הגמרא מספרת ששמעון העמסוני היה דורש כל "אתין" שבתורה, וכשהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" פירש, עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את" לרבות תלמידי חכמים. ולפי זה: "לראות היש משכיל דורש את אלהים" - פעמים רבות אדם הוא משכיל, משכיל בתורה, אך כבוד לתלמידי חכמים אין לו. לכן בוא ונראה אם יש משכיל שעם כל זה דורש את ה"את" שאצל אלהים, אותו "את" של "את ה' אלהיך תירא" שבא לרבות תלמידי חכמים. ייתכן שמצד עצמו הוא משכיל, אך אינו דורש את ה"את".
כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין גַּם־אֶחָד׃
המלבי"ם אומר: "כולו סג" - באמת הוא כסף סיגים מצופה על חרס. אלהים השקיף משמים לראות היש משכיל, והנה נבוכדנצר נהג כבוד בהשם יתברך, ואומר לך הכתוב: אל תתרגש. זה נראה כסף, אבל זה כסף מצופה על חרס. תבדוק למטה ותמצא חרסים. הדבר היה רק מהשפה ולחוץ. "יחדו נאלחו" - נתעבו, "אין עושה טוב", ו"אין גם אחד": אף אותו אחד שנראה היה שכיבד את השם ורץ כמה פסיעות לכבודו, לא עשה זאת באמת, אלא היה רשע כחבריו. שהרי אחר כך החריב את בית המקדש, ואם יראת השם הייתה בו, כיצד החריב את ביתו? אלא שגם הטוב שמצאת בו הוא ככסף המצופה על חרס, כסף שאין בו ממש.
גם רש"י מפרש "כולו סג" מלשון סיגים. ו"אין גם אחד" לשיטתו, המדברת על טיטוס וחבריו בחורבן בית שני: אין גם אחד מכל חייליו של טיטוס שלא בא בכוונה רעה, אין אחד שאפשר להוציאו נקי מן העניין, ואף לא אחד מהם מיחה בו. הרי שכולם באו במטרה וברצון להחריב את בית המקדש.
המצודת דוד מבאר ש"סג" אינו מלשון סיגים אלא מלשון נסוג: כל העם חזרו לאחוריהם, פרשו מדרך הטוב וקלקלו מעשיהם. ו"נאלחו" הוא לשון דבר מקולקל, שהבאיש והסריח והתקלקל.
הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ׃
המצודת דוד מבאר: כיצד הם אומרים "אין אלהים"? הלא ידעו פועלי האוון, אותם האוכלים את עמי כמי שאוכל לחם, כלומר בלי שום נקיפות מצפון ובלי שום תחושה של מעשה בלתי הגון, ממש כאדם שאוכל לחם. הם אינם יודעים שמה שהם רואים שעמי נמסר בידם אין זה משום שאין אלהים. יש אלהים, ומדוע אינו מונע ממך? משום ש"אלהים לא קראו".
כלומר: מה שהצלחת, טיטוס, להתגבר על ישראל, אינו בגללך ואינו משום שאין אלהים, אלא אדרבה, משום שהם את אלהים לא קראו. אילו היו אנשי בית ראשון ואנשי בית שני עובדים את השם כראוי, לא היה בא עליהם מה שבא, לא היה מצב של חורבן ולא היית יכול להתגבר עליהם. אל תראה בזה את גבורתך ולא חסרון חלילה בבורא עולם שאינו יכול להציל את עמו. אדרבה, מה שאתה פוגע בהם הוא רצון הבורא, מפני שלא שמרו מצוות השם, וזהו עונשם.
שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם׃
רש"י מסביר "לא היה פחד": לא היה זה כפחד הראשון שאירע לבלשצר. אצל בלשצר יצאה פתאום יד וכתבה על קירות היכלו "מנא מנא תקל ופרסין", ובליליא קטיל בלשצר: עוד באותו הלילה מת. הוא הוציא את כלי בית המקדש מתוך ביטחון שכבר עברו שבעים שנה ועם ישראל לא נגאלו, ולכן שוב לא ייגאלו. ואילו כאן הפחד אינו מסוג זה, כי בגאולה הזאת פיזר הקדוש ברוך הוא את עצמותיהם של החונים עלייך, ירושלים. לפי רש"י עוברים כאן מדיבור על טיטוס לדיבור על גוג ומגוג ועל הגאולה העתידה: השם יפזר את עצמות החונים עלייך, כלשון "המק בשרו", וכן מפרש מנחם. רש"י מביא עוד ביאור בשם דונש ש"חונך" הוא מלשון "חנוך לנער על פי דרכו", אלא שאין מבואר כיצד יתפרש הפסוק לפי זה. "הבשתה" - אתה השם ביישת את כל אויבי, "כי אלהים מאסם", ביישת אותם משום שמאסת בהם ובדרכם.
הרד"ק מבאר "הבשתה" לא על הקדוש ברוך הוא אלא על מלך המשיח: אתה המשיח, שתילחם כנגד גוג ומגוג, אתה תבייש אותם. הגאווה שלהם, שחשבו שהם באים להילחם על ארץ ישראל ושיכבשו אותה, תהפוך להם לחרפה ולבושה. ולמה? "כי אלהים מאסם", שהשם מאס בהם והיה עמך, מלך המשיח.
המצודת דוד מפרש על תקופת חזקיהו: "שם", בירושלים, שסנחריב בא וצר עליה, "פחדו פחד לא היה פחד", כלומר פחד אשר לא היה כמוהו מעולם, שהרי כולם נפלו פגרים מתים בשערי ירושלים והפחד שנפל עליהם היה נורא. "כי אלהים פזר עצמות חנך", שפיזר את עצמות החונים עלייך, ירושלים. ומה שאתה ביישת את ישראל בהרג ובאובדן, לא היה אלא משום שהשם מאסם. שוב חוזר העניין: אל תחשוב שהצלחתך מוכיחה חולשה חלילה בבורא עולם. אלא כמו שנאמר "אוכלי עמי אכלו לחם" משום ש"אלהים לא קראו", ולכן יכולת להם. ואף מה שביישת והתגברת עלינו בתחילה אינו מגדולתך, אלא "כי אלהים מאסם", שקלקלנו דרכנו ולכן עשה לנו הקדוש ברוך הוא כדבר הזה.
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך מחודשת. בימי דוד היה פחד גדול על הדור בגלל חטא וחיסרון שהיה בהם, והיו מתים מאה בחורים בכל יום. וראו חז"ל שהחיסרון היה בכך שלא בירכו ברכות השבח על מה שאכלו ועל שאר ההנאות שנהנו, ובעקבות זה תיקנו מאה ברכות, כתיקון לכך שלא בירכו ולא שיבחו לבורא עולם.
ולפי זה מתפרש הפסוק כך: "אוכלי עמי אכלו לחם" אין הכוונה לאויבים האוכלים את עמי, אלא לאותם מתוך עמי שאכלו לחם ואלהים לא קראו, לא בירכו ברכות השבח, וזה מה שהביא עליהם את הצרה. "שם פחדו פחד" - מנין בא הפחד הזה? מכיוון שאלהים לא קראו. ומזה עצמו אתה למד שצדיקים היו, שהרי כל חסרונם לא היה אלא בברכות השבח שהן תקנה מדרבנן, ואם זה כל חסרונם, הרי שמדובר בדור של צדיקים. וזהו "כי אלהים בדור צדיק" שבמזמור המקביל.
ולאחר שתיקנו את עניין מאה ברכות ועשו תשובה, סרה מהם הצרה, וזהו "לא היה פחד": לא התקיים הפחד שפחדו מסנחריב. "כי אלהים פזר עצמות חנך" - מחנה סנחריב שחנה על ירושלים, פיזר השם את עצמותיהם השרופות, כמו שאמרו חז"ל שנשרפו, ויש דעות כיצד בדיוק היה הדבר. "הבשתה" - ומה הייתה בושתם? שלא נאספו ולא נקברו. ולמה? "כי אלהים מאסם".
המדרש מבאר בצורה נפלאה: "שם פחדו פחד" - הצדיקים מפחדים את הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, "שם", בעולם הזה, פחדו פחד. ולכן "לא היה פחד" כאן, בעולם האמת. מי שמפחד בעולם הזה, לא יהיה לו פחד בעולם הבא. וזהו "אשרי אדם מפחד תמיד": אדם שמפחד בעולם הזה ודבוק בקדוש ברוך הוא, שם בעולם הבא לא יירא.
ואפשר לדרוש גם להפך: "שם פחדו פחד" מדובר ברשעים בעולם הבא, שהם פוחדים שם פחד גדול. ולמה? "לא היה פחד" - משום שבעולם הזה לא היה בו פחד, שכן התנהג כאן בלא שום מורא ובלי יראת שמים, וממילא "שם פחדו פחד". מי שמפחד פה, לא יפחד שם, ומי שלא פחד כאן, יפחד שם. למדנו מכאן שאדם המפחד במקום המתאים והראוי, מסיר בכך מעליו פחדים שבמקומות שבהם הפחדים גדולים ומרתיעים הרבה יותר.
מִי־יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם מבאר שבאותו הזמן קיוו לישועה הגדולה, וכפי שהאריך בזה בכמה מקומות, שציפו שאז כבר יבוא משיח. וכך אמרו חז"ל: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח, אלא שלא אמר שירה. הרי שהייתה ציפייה שבאותו זמן יבוא משיח. ועל כך מתפלל כאן: "מי יתן מציון ישועות ישראל", שמציון תבוא ישועת כלל ישראל, ועל ידי כן "בשוב אלהים שבות עמו" - שישיב השם את עשרת השבטים שכבר הוגלו על ידי סנחריב, ותבוא הגאולה העתידה שאז יהיה הכושר לדבר.
"יגל יעקב ישמח ישראל": יעקב הם עשרת השבטים, שכן עם ישראל בשפלותם נקראים יעקב, לשון עקב, ובגדולתם נקראים ישראל, לשון שררה וחשיבות. "יגל יעקב" הם השבטים הנידחים, "ישמח ישראל" הם בני יהודה שעדיין היו בארץ בדורו של חזקיהו, והם החשובים יותר.
ויש לשים לב לדיוק הלשון: המלבי"ם ביאר כמה פעמים לעיל שגילה נאמרת על דבר המתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית. הגולים, שעד עתה היו בגלות ופתאום נגאלים, אצלם זה דבר המתחדש ולכן "יגל יעקב". ואילו ישראל, בני יהודה שתמיד היו כאן ורק עתה יתגלה חזקיהו כמשיח, אצלם אין זה גילה חדשה אלא "ישמח ישראל": הם זוכים לראות כיצד הגאולה מגיעה, אך אין זה מהפך הגורם לגילה.