הפרק הזה הוא מזמור התשובה של דוד המלך, ובחלק זה אנו עומדים על חתימתו: מן הבקשה "ה' שפתי תפתח" ועד לדברי הנבואה על ציון וירושלים ועל הקורבנות שיהיו רצויים לעתיד לבוא. הציר המרכזי כאן הוא היחס שבין הקורבן לבין הלב: מה באמת הקדוש ברוך הוא חפץ בו, ומה הוא רק רוצה בו, ומדוע עיקר הכפרה תלוי דווקא ברוח נשברה ובלב נדכה.
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ׃
רש"י מפרש: "ה' שפתי תפתח" - תמחל לי, ואז יהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך. אפשר לומר שיש כאן גם רמז נוסף. הרבה פעמים אדם בא ומתפלל, אבל הפה שלו פגום והמעשים שלו מקולקלים. איני אומר שלא יתפלל אז, אבל התפילה במצב כזה היא ברמה נמוכה מאוד. כבר דיברנו על כך ששני אנשים יכולים לקיים את אותה מצווה בדיוק, אחד מתוך קדושה וטהרה והשני מתוך טינוף ולכלוך, ואפילו שכיוונו את אותן כוונות ממש - משנה מי עושה את זה. כשאדם הוא בדרגה, המצווה היא בדרגה; וכשאדם נמוך, המצווה נמוכה. לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, מחל לי על העוון, ואז אוכל לפתוח את שפתיי להגיד את תהילתך, והתהילה שלך מפי תתקבל ברצון.
שאם לא כן, מובא בחז"ל שזה כמו המגיש מנחה למלך בכלים מאוסים. פה שלפני חמש דקות דיברת בו לשון הרע, דברי שקר וחנופה, דברים שאינם הגונים וניבול פה - בפה הזה אתה מהלל להשם יתברך? אמר רבי שמעון בר יוחאי: אילו הייתי בעת בריאת העולם, הייתי מבקש שתי פיות לאדם, אחד לדברי תורה ואחד לדברים בטלים. ובסוף אמר: עדיף שלא, שהרי אדם היה מדבר דברים בטלים בסטריאו, מנצל גם את הפה השני בו־זמנית. כבר עדיף פה אחד - ובלבד שנשמור עליו שיהיה בקדושה. כשהפה בקדושה, התפילה מתקבלת אחרת והלימוד מתקבל אחרת.
וזהו "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". לפני כן הוא מקולקל בחטא, פיו פגום, והוא מגיש מנחה בכלי מטונף - ותורתו אינה שווה הרבה. מתי היא שווה? ביום טהרתו, כשחזר בתשובה על פגם הלשון והכלי נקי. בכלי נקי כזה אתה מגיש מנחה להשם ומתפלל לפניו - זו תורה וזו תפילה. בכלי פגום אתה פוגם גם את התפילה וגם את התורה.
ויש עוד הסבר ב"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו": מסבירים שכאשר אדם מדבר לשון הרע הוא מעביר את זכויותיו לזה שדיבר עליו, ולוקח ממנו את חטאיו. נמצא שאדם מגיע למעלה ואומר: ריבונו של עולם, למדתי הרבה תורה, היכן היא? עונים לו: זיכית את הרבים, אשריך - לזה נתת ולזה נתת, חילקת את תורתך לאחרים בלשון הרע שדיברת. מתי תחזור אליו תורתו? "ביום טהרתו" - כשייטהר ויעשה תשובה, כל התורה חוזרת אליו.
הרד"ק מעיר שהשם כאן כתוב באדנות, ויש לשים לב לכך גם בסידורים. אדנות פירושה אדון הכל; שם הוויה פירושו אדון הכל היה הווה ויהיה. ידוע שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכל שם הוא בחינה ומהות אחרת. שם אדנות הוא שם של דין - אדנ"י אותיות דינ"א - ואילו שם הוויה הוא שם של חסדים. ועוד: שם הוויה שונה מכל השמות, שהוא שם העצם, וכל שאר השמות הם שמות התואר: אדנות - שהוא אדון לכל; אלוקים - בעל כל הכוחות כולם, ו"אל" לשון כוח; צבאות - שכל הצבאות שלו; שדי - שאמר לעולמו די. כל אחד מהם מתאר היבט ביכולותיו של הבורא יתברך.
ואף זה אינו אלא מבחינת העולם התחתון. מחוץ לצמצום, קודשא בריך הוא לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואין לו שם, שהרי גם שם הוא צמצום והגדרה והכנסה לתבנית. כשמדברים על הקדוש ברוך הוא בעצמותו אין לו שם, שכן כל שם מורה על השגה כלשהי, ובעצמותו לא שייכת השגה כלל. אך בבחינת התגלותו בעולם, בסוד הצמצום, לאחר שצמצם אורו ויצר עיגול ובתוכו את כל העולמות - בבחינה זו שייך לדבר על שם הוויה כשם העצם.
על כל פנים, כאן כתוב אדנות. כבר ראיתי סידור שכתוב בו "ה' שפתי תפתח" בשם הוויה, וזה שיבוש מוחלט. ומפרש הרד"ק: אדנות - שאתה אדון הכל, שפתי תפתח - כשתרנן לשוני צדקתך. כלומר, שתשיב לי את רוח הקודש, שיופיעו בלשוני דברי השיר כמו שהיה בתחילה, שהרי בתחילה שרתה על דוד רוח הקודש ו"מלתו על לשוני". שפתי תפתח - שיהיה לי בזה עזר אלוקי ממך, ואז "פי יגיד תהילתך".
האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק על פי מה שראינו אצל רבי חייא ובניו. הגמרא מספרת שרבי פגש את אליהו הנביא ושאל אותו מי בכוחו לפעול בעולם, ואמר לו שרבי חייא ובניו - אם הם יתפללו, יש בכוחם להפעיל עולמות עליונים. גזר רבי תענית והורידם לפני התיבה. כשאמרו "משיב הרוח" - נשב זיקא, כשאמרו "מוריד הגשם" - אתא מיטרא. והעולם התחיל להזדעזע, שכן מיד יגיעו ל"מחיה מתים", ואם יאמרו זאת יקומו המתים - ואז נשבה רוח ופיזרה אותם.
ראינו כאן את הכוח של "בטרם יקראו ואני אענה". הם עוד לא ביקשו כלום; לא אמרו "אנא ה' תן רוח", אלא רק שיבחו את השם שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם - בהזכרה בלבד, עוד לפני "ברך עלינו" - וכבר באה הרוח וכבר ירד הגשם. וזה מה שמבקש דוד המלך, שתיים יעשה עמו הקדוש ברוך הוא: הראשונה - "שפתי תפתח", שתעזור לי להתפלל. והשנייה - שלא תצריך אותי לשאול ולבקש, אלא בעוד "פי יגיד תהילתך", בשבח בלבד, כרבי חייא ובניו, כבר אז תענה ותיעתר לי.
כִּי לֹא־תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה׃
הרד"ק מבאר: אילו ידעתי שאתה חפץ בזבח על העוון הזה, על הכישלון שלי - "ואתנה", הייתי נותן. אבל יודע אני שאתה מעדיף את הלב הנשבר, כמו שאומר הפסוק הבא "זבחי אלוקים רוח נשברה". ולכן אני שב לפניך בתשובה בלב נשבר.
ומקשה הרד"ק: הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה על הקורבנות עם הווידוי והתשובה, ואיך אומר דוד "לא תחפוץ זבח"? אלא שהקורבנות נאמרו רק על השגגה, ודוד הרי היה מזיד, ועל המזיד אין קורבן. אמנם יש קורבנות הבאים גם על מזיד - חלק מן האשמות, כאשם שפחה חרופה ואשם גזלות - אבל החטאות הן תמיד על שגגות. הקדוש ברוך הוא חפץ בזבחים על שגגה, לא על מזיד. ומה יעשה מי שחטא במזיד? תשובה בלב נשבר ונדכה, וכשמדובר בחטא שבין אדם לחברו - להשלים עם חברו ולרצותו.
ומסביר הרד"ק את עיקר טעם הקורבנות: הקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהם אלא כדי לשבר את הלב ולבטל את תאוות הגוף מן הלב. כיצד? שהאדם רואה את האימורים נשרפים, וזו כשריפת התאוות הגשמיות, ועליו להתבונן שמה שעושים לבהמה היו צריכים לעשות לו. הקדוש ברוך הוא לקח את הבהמה תמורתו - כיצד? משום שבשגגה החטא הוא חיצוני, חטא של הבהמיות שבו; במזיד כבר נפגמה הנפש עצמה. בשגגה נכשל הגוף מבלי משים, ולכן תמורת הגוף שנכשל לוקחים גוף - גוף הבהמה. ועל האדם בשעת הקרבת הקורבן להתבונן בשחיטה, בהפשטה ובאימורים העולים ונשרפים, ולהרגיש שאת זה היו צריכים לעשות לו, ולהבין שזה כדמיון שריפת התאוות והבהמיות. והקדוש ברוך הוא יודע הלבבות, אם אתה שוגג או מזיד, ולפניו אתה מקריב - ועל כן על שגגות מביאים קורבן, אך על מזיד, שהוא חטא של הנפש, כבר אין קורבן.
המלבי"ם מבאר: "במה אקדם ה'... האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי" - איך אתן את בני כקורבן, אם אני יודע שאפילו זבח של בהמה אינך חפץ בו, כל שכן זבחי אדם.
ומהו ההבדל בין "תחפוץ" ל"תרצה"? המלבי"ם כבר ביאר זאת בכמה מקומות: חפץ הוא עניין נפשי - תאוותו ונטיית נפשו, מצד שהדבר טעים, ערב ומועיל לו, שהנפש הבהמית נמשכת אליו, כמו "ויחפוץ בבת יעקב", שהתאווה מתעוררת. ואילו רצון הוא עניין מחשבי, רציונלי. אדם רוצה דבר אף שאינו חפץ בו. אומרים לאדם: יש לך בעיה רצינית, אתה צריך לעבור ניתוח. חפץ אתה בניתוח? ודאי שלא, הלוואי ולא הייתי צריך את כל זה. אבל רוצה אני אותו, כי אני יודע שהוא יוציא אותי מן הבעיה. רצון - רציונלי; במחשבה שכלית אני יודע שזה מה שנדרש, זה כואב מאוד, איני חפץ בו, אבל אני רוצה בו מצד התועלת והטוב שבו.
ולפי העיקרון הזה, בוא והתבונן: זבח שלמים אינו בא על חטא, אלא על הכרת הטוב להשם יתברך. השם רוצה את קורבן השלמים אף שאינו חפץ בו. דוגמה: כשאדם מביא לי תשורה נכבדה על עזרה שעזרתי לו, אני גם רוצה וגם חפץ - רוצה, שיבטא את הכרת הטוב שלו כלפיי, וחפץ, שהרי הביא דברים טעימים ויפים. אצל הקדוש ברוך הוא יש רק את החלק הראשון. הוא רוצה שתכיר טובה ולא תהיה כפוי טובה, אבל וכי חפץ הוא בקורבן? וכי יש לו ארוחת צהריים? חפץ, שהוא עניין נפשי תאוותני, אינו שייך כלפי הקדוש ברוך הוא כלל.
לעומת זאת העולה באה לכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה. בה הקדוש ברוך הוא לא חפץ ואף לא רוצה. חפץ - ודאי שלא, שהרי אף בשלמים אינו חפץ. רוצה - בשלמים הוא רוצה, אבל בעולה לא, שהרי אתה בא להקריב משום שחטאת, ואין הוא רוצה שתחטא ואין הוא רוצה שתביא לו קורבן. בשלמים אדרבה, כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, טוב לו לאדם להכיר טובה. אבל בעולה, הגעת לקורבן בעקבות החטא שלך, ואת זה אין הוא רוצה.
וזהו "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" - זבח שלמים, שאינך חפץ בו אף שאתה רוצה בו; "עולה לא תרצה" - העולה הבאה על חטא, אותה אפילו אינך רוצה, שהיה עדיף שכלל לא תיכשל ולא תצטרך להביא לפניו עולה לכפרה. ומוסיף המלבי"ם: מה שכתוב "ונרצה לו לכפר עליו" - זה ריצוי ופיוס לאחר שכבר חטא, אבל ודאי שהשם היה רוצה יותר שלא תחטא כלל ולא תבוא לידי חטאת ועולה.
זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה׃
האבן עזרא מסביר: התשובה נחשבת כזבחי אלוקים, ומהי התשובה? לב נשבר ונדכה. כששב אתה בתשובה - כאילו הקרבת קורבן. וכבר הסברנו כמה פעמים שעיקר התשובה הוא שיברון הלב. אומר רבנו יונה שעיקר התשובה הוא החרטה, וכפי גודל החרטה כך עומק התשובה וכך עומק הזיכוך; ככל שהחרטה גדולה יותר, התשובה עוצמתית יותר והזיכוך גדול יותר.
וזו, לדאבוננו, עקב אכילס שלנו. לחזור בתשובה אנו מרבים לחזור, אבל מי מאיתנו הרגיש פעם רוח נשברה? מי הרגיש כאב לב אמיתי על שנכשל בחטא? מי היה פעם בלב נשבר ונדכה? סיפרתי לכם על אותו אדם שהגיע לרב שטיינמן וביקש תיקון תשובה על כמה דברים, השם ירחם. נתן לו הרב תיקון: לא לאכול כך ולא לעשות כך וכמה דברים. שאל אותו האיש: ואחרי כל זה יימחל לי? אמר לו הרב: תגיד, פעם איבדת אלף שקלים? נאמר חמש מאות, נאמר מאה שקלים. אמר: כן. שאל: היה לך צער? אמר: ודאי, אי אפשר לומר שלא. אמר לו: אם אחרי כל התשובה שתעשה יהיה לך צער כמו הצער ההוא על מאה השקלים - יתכפר לך. איזה ביזיון: אדם מצטער על אובדן חמישים או מאה שקלים יותר מאשר על כך שנכשל בחטא. אדם מסוגל לחטוא, מה לעשות, אבל כאב הלב אינו. ועיקר התשובה הוא שיהיה אדם בצער על שנכשל.
הרד"ק מבאר: הזבח שהקדוש ברוך הוא רוצה בו הוא רוח נשברה, ו"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" - את זה אין השם בוזה. אבל את הזבח, כשהלב אינו נשבר, את זה השם בוזה. במילים פשוטות: לב נשבר מצוין גם בלי זבח, וזבח גרוע מאוד בלי לב נשבר. העיקר הוא הלב הנשבר, וזו השלמות שעל ידה באה הכפרה.
כך גם מסביר המלבי"ם: עיקר הזבח שהשם רוצה בו הוא הרוח הנשברה, שאדם שובר את רוחו הפנימית. הרוח, לדבריו, היא המעלה את הציורים על הלב. שהרי כל חטא מתחיל בדמיון: אדם מדמיין כמה זה טעים, כמה זה מיוחד, וממנו ומן הציורים העולים על הלב הוא מגיע לאן שהוא מגיע. וכבר דיברנו לא פעם שכל הפרסומות עובדות בדיוק על הנקודה הזאת - על הדמיון. מראים לך את הפיצה כשהיא נחתכת ונמתחת, את הסטייק חרוך בפסים ועסיסי, הדמיון עולה - ואז אתה טועם ואומר: זה לא כמו בתמונה. ואיני מדבר על כך שהתמונות משקרות, שבתמונה יש כל כך הרבה שוקולד צ'יפס שבקושי רואים את העוגה, וכשפותחים צריך זכוכית מגדלת למצוא אותם. אפילו כשהתמונה אמיתית, בתמונה זה תמיד נראה טוב יותר. זה כוח הדמיון, ובו היצר עובד עלינו.
אם כן הכל מתחיל משם, ולכן מה שהשם רוצה הוא "רוח נשברה" - לשבר את הרוח הפנימית המעלה ציורים על הלב, שלא תצייר עוד ציורים רעים, כלומר שלא ידמיין עוד דמיונות של מעשה עבירה, אלא רק דמיונות וציורים של חוכמה ויראת השם. את זה הקדוש ברוך הוא מקבל כזבח.
ומהו הלב? מסביר המלבי"ם שהלב הוא החלק החיצון, מקום משכן הרוח, והוא כוח המתעורר והיצר הרע - "תאוות לבו נתת לו", שמקום התאוות בלב. וכיצד שוברים את הלב? על ידי צום, על ידי עינוי, על ידי כניעת הגוף, שהרי הלב מבטא את תאוות הגוף, ולכן דרך שבירתו היא בשבירת הגוף, שעל ידה נשברים הכלים החיצוניים.
ובאמת האדם מורכב משני עניינים אלה, ולעשיית עבירה נדרשים שני הכוחות יחד: מחד כוח הציור הפנימי, הדמיון של העבירה, ומאידך כלי המעשה. אדם שבור פיזית, חולה, מטושטש, משועבד בשעבוד מצרים - אין לו גוף בכלל לחשוב על עבירות. הרי לנו שילוב של גוף ונפש. כנגד הנפש המדמיינת את העבירה נאמר "רוח נשברה", וכנגד הגוף שיש לו תאוות מצד הגופניות שבו נאמר "לב נשבר ונדכה", וכמו שאמר דוד "ולבי חלל בקרבי" - וגם את זה אלוקים לא תבזה. אבל קורבנות ומיתת הנפש - בזה אין הקדוש ברוך הוא חפץ; חפץ הוא ברוח נשברה ובלב נשבר ונדכה.
המהרי"ץ דושינסקי מבאר על פי הגמרא במנחות ק"י, שבפרשיות הקורבנות לא מוזכר שם אלוקים. זה נושא שעמדנו עליו כשלמדנו את ספר הכוזרי. ולמה? מפני ש"אלוקים" הוא לשון כוחות, ואנו איננו מקריבים לשום כוח - "בלתי לה' לבדו", רק לשם הוויה ברוך הוא. ולכן בכל הקורבנות לעולם נמצא שם הוויה, ולעולם לא נמצא שמקריבים קורבן לאלוקים: "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו", שאלוקים מורה על כוחות, ואיני עובד כוחות אלא אותו בעצמותו יתברך.
והרמז לזה: הקורבנות מצד עצמם אינם באים להמתיק את מידת הדין, אלא להוריד שפע לעולם. הורקת שפע לעולם היא בחינת שם הוויה ברוך הוא, שהוא מהווה את כל העולמות, וממנו נובעות כל בחינות החסד והשפע. תפקיד הקורבן להוריק שפע. ומה ממתיק את מידת הדין, כשיש על האדם קפידה וחרון אף משמיים? רק התשובה, רק שיברון הלב - ההתעוררות הבאה יחד עם הקרבת הקורבן.
ולכן כשהיה אדם מגיע עם קורבן לבית המקדש, היו מדברים על ליבו ומעוררים אותו. ואם היה רואה הכהן שהאיש רדום לגמרי, ובא לשלם מס ולהסתלק, היה אומר ללויים לפצוח בשיר, והם היו שרים שיר שיש בו עריגה וכיסופים, והיה ליבו נשבר וחוזר בתשובה. שני הדברים נדרשים יחד: התשובה ממתקת את הדינים, והקורבן מוריד את השפע בעקבות מיתוק הדינים. וזהו הרמז בפסוק: "זבחי אלוקים" - כיצד זובחים את מידת הדין, את בחינת אלוקים? "רוח נשברה", הלב הנדכה הנלווה אל הקרבת הקורבן. אבל הקורבן עצמו הוא בחינת הורקת חסדים והורדת שפע.
הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
רש"י מפרש: היטיבה ברצונך את ציון - תבנה את בית המקדש בתוכה, בימי שלמה בני. ויש כאן דיבור עתידי, והאבן עזרא כבר מרגיש בכך ומביא ביאור חדשני מאחד מחכמי ספרד: ששני הפסוקים האחרונים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל, שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל את המזמור הזה. ולמה נזקק לכך? "בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד". כלומר, בצעירותו, בתקופת החטא, כיצד ידבר דוד על ציון, והרי הכיר אותה רק בסוף ימיו? שהרי חטא בת שבע היה כשתים־עשרה או שלוש־עשרה שנה לפני פטירתו - שהרי בגיל שתים־עשרה החל שלמה למלוך, ואז הייתה פטירת דוד, והחטא קדם לכך.
אבל האבן עזרא אומר שאין צורך להגיע לזה, שנכון הוא שנאמר ברוח הקודש. דוד המלך אמר את הדברים ברוח הקודש, כמו שנאמר "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני", והזמירות שהיה מזמר נאמרו במילותיהן מאת הקדוש ברוך הוא ברוח קודשו. דוד היה אב לבעלי רוח הקודש, ואין להתפלא שהוא מדבר על דברים עתידיים שעדיין אינם קיימים.
וכך אומר במפורש גם הרד"ק: בשני הפסוקים האחרונים נראה ששבה אליו רוח הקודש. שהרי זה מה שביקש - "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני", תחזיר לי את רוח הקודש שניטלה ממני - וכאן אנו רואים שהדבר התקיים. שהנה שבה לו רוח קודשו, והוא רואה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להיחרב, ראשון ושני, על עוונותיהם, שאף שהקריבו קורבנות תמיד היו מעשיהם רעים: בבית ראשון שלוש עבירות ובבית שני שנאת חינם, ולכן החריב השם את בית המקדש. ובימי המשיח יהיו הקורבנות רצויים, ואז יחפוץ בהם הקדוש ברוך הוא. וזהו "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים" - ואז "תחפוץ זבחי צדק". לפי הרד"ק מדובר כבר בבית שלישי, שאז יתקנו את מעשיהם וישובו בתשובה משלוש העבירות ומשנאת חינם, ואז תחפוץ במעשיהם ויעלו על מזבחך פרים - והכל נאמר ברוח הקודש.
המלבי"ם מסביר: אומנם עתה אינך חפץ בקורבנות, אבל אתה תיטיב את ציון על ידי רצונך - שציון היא מקום המקדש ומקום השכינה, ותרצה לשכון שם. לא על ידי חומה ובריח ודלתיים תיטיב את ציון, אלא בהשראת שכינתך בתוכה. ואילו "תבנה חומות ירושלים" מדבר על מקום מושב ההמון, לתועלת יושבי ירושלים, ושם ההטבה היא בבניין החומות החיצוניות. נמצא שיש כאן את הבחינה הרוחנית - השראת השכינה בציון, ואת הבחינה הגשמית - בניינה הפיזי של ירושלים.
אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים׃
חותם דוד המלך את המזמור: אז תרצה זבחי צדק - אלו השלמים והמוספים והעולה שתהיה עולת תמיד. ו"כליל" - אומר האבן עזרא שמדובר במנחת כהן, שהיא עולה כליל על גבי המזבח. והרד"ק מבאר שהזבחים אז יהיו זבחי צדק, בעוד שהראשונים היו בבחינת זבחי שווא, זבחים שאין בהם ממש, כמו "לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה"; אבל בימות המשיח תחפוץ בזבחים שיהיו זבחי צדק, עולה וכליל. ומדוע כתוב "עולה וכליל", והרי העולה היא כליל ונמצא זה כפל לשון? אלא שבא לרבות גם את המנחה, מנחת כהן, שהיא בבחינת כליל. ו"פרים" - מדובר בחטאת ובשלמים, והוא הדין לכבשים, אלא שרצה להזכיר את הגדול שבקורבנות.
והמלבי"ם חותם את ביאורו על הפרק: "אז תחפוץ זבחי צדק" - לא רק שתרצה בהם, כמו שביארנו שהרצון הוא מצד העניין המחשבי, שכשאדם מקריב שלמים יש להשם רצון בקורבן, אלא אז גם תחפוץ בזבחים. ולמה? מפני שיהיו זבחי צדק. לא שלמים שאדם מביא על הצלחה גשמית, על הטבה ארצית שהוטבה לו - שקורבן כזה עדיין נחות, שהרי בא להודות על גשמיות ועל עניינים ארציים - אלא קורבנות שיורו על צדק: שיבואו להודות לך על שלימדת אותם את דרכי הצדק, ועל שהצדק מתמיד ביניהם. לא כמו היום, שכבר הגדירו: בית המשפט הגבוה לצדק - ששם "צדק" הוא רק שם של כוכב, ומושג הצדק כבר מזמן נשכח. אבל אז יהיה צדק, והצדק יתמיד ביניהם, ובזה השם חפץ מצד עצמו.
ולכן "תחפוץ זבחי צדק", ולא רק בזבחים אלא גם ב"עולה וכליל", שגם הם יורו אז על הצדק ולא על החטא. ועם כל זה לא תחפוץ במה שנאמר קודם, שיתן אדם את בכורו ופרי בטנו מנחה להשם. מה יעלה אז על המזבח? רק פרים - "אז יעלו על מזבחך פרים". אבל עכשיו אינך חפץ בזבח כלל, אלא אך ורק בלב נשבר ונדכה.
דוד המלך מבקש שהקדוש ברוך הוא ימחל לו ויפתח את שפתיו, שכן פה פגום אינו כלי ראוי להגיש בו מנחה למלך; ומבקש כרבי חייא ובניו שייענה לו כבר בשעת השבח, עוד לפני הבקשה. ומכאן הוא מגיע ליסוד הגדול: הקורבן, אף כשהשם רוצה בו, אינו העיקר, ובעולה הבאה על חטא אף רצון אין. העיקר הוא "זבחי אלוקים רוח נשברה" - שבירת הרוח המדמיינת את העבירה ושבירת הלב שבו מקום התאוות, שהיא חרטה אמיתית וכאב לב, והיא הממתקת את הדינים. ולבסוף שבה לדוד רוח הקודש, והוא רואה בה את ציון הנבנית ואת ירושלים שחומותיה נבנות, ואת הזמן שבו יהיו הזבחים זבחי צדק וחפצים לפני המקום. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה, אמן ואמן.