פתיחה
מזמור נ"א הוא מזמור התשובה של דוד המלך, שנאמר "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע". בחלקים הקודמים עמדנו על בקשות הכפרה הראשונות שבמזמור, ומכאן ואילך אנו ממשיכים בסדר הפסוקים: מבקשת הסתרת הפנים מן החטאים, דרך בקשת ששון הישועה ורוח הנדיבה, ועד לבקשה "הצילני מדמים" ולחלוקה שבין רינון הלשון לפתיחת השפתיים.
"הסתר פניך מחטאי" - שלא תזכור ולא תעניש
הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכׇל עֲוֺנֹתַי מְחֵה׃
מבאר הרד"ק: הסתר את פניך מחטאיי - שלא יהיו החטאים שלי כנגד פניך. הכוונה: אל תזכור אותם ואל תעניש עליהם עוד. וזו מציאות אמיתית, כמו שנאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" - כביכול הקדוש ברוך הוא אינו מתבונן בחטאיהם של ישראל. ולכן מבקש דוד: הסתר פניך מחטאיי, וכל עוונותיי - כל מה שעשיתי עד היום הזה - מחה, שהרי אני שב עליהם בתשובה שלמה לפניך.
שאלת האלשיך: מדוע כפל הבקשות?
האלשיך הקדוש מקשה: לכאורה כבר ביקש דוד "הרב כבסני מעווני", ועכשיו הוא מבקש שוב "וכל עוונותי מחה"? וכבר ביקש "ומחטאתי טהרני", ועכשיו הוא מבקש "הסתר פניך מחטאי"? נמצא שדוד המלך מתייחס כביכול פעמיים לאותו עניין - פעם מבקש כיבוס מן העוון ופעם מחיית העוון, פעם מבקש טהרה מן החטאת ופעם הסתרת פנים מן החטאים.
אומר האלשיך: נדקדק בלשונות. למעלה נאמרו "עווני" ו"חטאתי" בלשון יחיד, ואילו "פשעי" ("כרוב רחמיך מחה פשעי") נאמר בלשון רבים. וההסבר: עד כאן דיבר דוד המלך על עניין בת שבע בלבד, ושם היה עוון אחד וחטא אחד, ופשעים שניים. מכאן ואילך הוא עובר לבקש על יתר חטאיו ועוונותיו - ולא על הפשעים, שכן עניין של פשע לא היה לו אלא בדבר אוריה החיתי. לכן עתה הוא אומר "הסתר פניך מחטאי" - כל חטאיי, "וכל עונותי מחה" - כל עוונותיי.
דרך הבקשה בהדרגה
דרך בקשתו של דוד היא בהדרגה, וכך רואים בכמה וכמה מזמורים. כמו שממשילים במדרש לאותו אדם שמגיע לביתך ומבקש: אפשר רק כוס מים? מביאים לו כוס מים. אומר: אולי טיפה פטל, שלא יהיה סתם מים. שמים לו פטל. אומר: אפשר עם זה משהו קטן? מביאים לו פרוסת לחם. אומר: פרוסת לחם בלי שיימרח עליה כלום... ובסוף הוא מסיים בברבורים אבוסים. זו שיטת ה"סלמי" - עוד קצת ועוד קצת. וכך גם דרך ארץ בבקשה: אדם לא יבקש מיד את הכל, אלא ילך בדרך של הדרגה. דוד התחיל בעניין בת שבע, ולאחר מכן ממשיך ומבקש: ריבונו של עולם, הסתר פניך מכל חטאיי, ואת כל עוונותיי מחה.
"השיבה לי ששון ישעך" - אל תמנע ממני את הישועה
הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי׃
על סליחת החטא מוסיף דוד ואומר: ריבונו של עולם, אל תמנע מלהשיב לי את ששון ישעך - את השמחה על הישועה שאתה מושיע אותי מן האויבים. שהרי לכאורה יש מקום לחשוש: הנה ראה לאן הביא אותך ששון הישועה, השמחה על הניצחון במלחמה היא שהביאה אותך בסופו של דבר לחטא. על כך אומר דוד: אף על פי כן, אל תמנע ממני בגלל החטא הזה את ששון ישעך, המשך להושיע אותי במלחמות. הגם שסיבה זו היא שגרמה לנפילתי, מכל מקום "השיבה לי ששון ישעך" כבתחילה.
"ורוח נדיבה תסמכני" - זכות הנדיבות היא התמיכה
ומה יערוב שלא ייכשל שוב? על כך מוסיף דוד את הבקשה "ורוח נדיבה תסמכני". מסביר האלשיך: כל מלחמותיו של דוד היו על מנת לפרנס את העניים. כשהיו ישראל צריכים פרנסה אמר להם "פשטו ידיכם בגדוד" - היו יוצאים ונלחמים באויבים, ואת השלל היה מחלק לעניים. על זה הוא מבקש: הרוח הנדיבה שבי, שהיא המובילה אותי אל הקרב, היא תסמוך אותי ותחזיק אותי שלא אפול בעקבות הישועה. אמנם תהיה לי ישועה ושמחת ישועה, והדבר עלול להביא לידי חטא כדרך שאדם מכוח ישועתו גבה לבו; אבל עצם העניין שכל המלחמה הייתה מצווה, ומטרתה נדיבות כלפי העם שתהיה להם פרנסה - זכות זו תסמוך אותי שלא אתפקר בחטא, ולא תצא על ידה שום תקלה של עוון. ואמנם בהיסטוריה לא עמדה לו זכות זו, אבל על כל פנים הוא מבקש שלהבא כן תועיל.
והמלבי"ם מסביר: "השיבה לי ששון ישעך" - שעל ידי הישועה והשמחה תהיה לי השגחה מאיתך, וישועה מכל פגעי הזמן, לאו דווקא ממלחמות אלא מכל הצרות. וכנגד מה שאמר "ורוח קדשך אל תקח ממני" הוא מבקש "ורוח נדיבה תסמכני" - שהרוח הנדיבה תסמוך אותי להגיע אל דרכי השלמות ולהשיג את רוח הקודש.
"אלמדה פושעים דרכיך" - התועלת שבתשובת דוד
אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ׃
אומר הרד"ק, וכן מפרשים רוב המפרשים כאן: כאשר תסלח לי, אלמדה פושעים דרכיך - אלמד אותם ואומר להם, הנה אתם רואים שהשם נושא עוון ועובר על פשע, ועל ידי זה יחזרו בתשובה ואתה תקבל אותם. וכן כותב רש"י: ממני ילמדו וישובו. כשתסלח לי יראו שיש מחילה ויש סליחה, גם כאשר החטא גדול. ולכן אמרו חז"ל "לא חטא דוד אלא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד" - שיש כאן לימוד ליחיד, שאם חטאת, הנה הקדוש ברוך הוא מקבל אותך.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "פושעים" ל"חטאים". הפושעים הם החוטאים מחמת מרד - לא מצד התאווה אלא מצד הפשיעה; הם מורדים בהשם מפני שהם סבורים שהנהגת השם אינה נכונה, ויש להם השגות עליה. לכן אצלם נאמר "אלמדה פושעים דרכיך" - אלמד אותם את דרכיך, אראה להם כמה דרכך מלאה טוב וחסד, ועל ידי זה ישובו בתשובה. לעומתם החטאים אינם צריכים ללמוד את דרכי השם: הם יודעים שהקדוש ברוך הוא רחום וחנון ומכירים בטובו, ואין להם בעיה בזה. בעייתם היא התאווה - הם חוטאים מתוך תאווה. לכן אצלם נאמר "וחטאים אליך ישובו": כשיראו שאני התגברתי על תאוותי ושבתי בתשובה - והרי דוד בטבעו נטה לכך, שהיה אדמוני, המורה על טבעו - ילמדו גם הם להכניע את תאוותם וישובו אליך.
ומוסיף המלבי"ם: "אלמדה פושעים דרכיך" הוא כנגד מה שביקש "אל תשליכני מלפניך" - שעל ידי שלא תשליך אותי מלפניך יראו הפושעים שאתה מרחם ושופט ודן בצדק. ו"וחטאים אליך ישובו" הוא כנגד "ורוח קדשך אל תקח ממני" - על ידי אותה רוח נדיבה שהיא רוח הקודש שתיתן לי, ישובו בתשובה ויאמרו: ראה, דוד המלך התגבר על יצרו, וזכה לרוחניות, והקדוש ברוך הוא השאיר בידו רוח הקודש. וזה מלמד גם אותנו, שאם נתגבר על יצרנו יקבל הקדוש ברוך הוא את תשובתנו, ותהיה לנו סייעתא דשמיא לתקן את דרכינו.
המעם לועז מביא בשם הכלי חמדה הבדל נוסף: הפושעים חוטאים במרד ובגלוי, והחטאים חוטאים מתוך תאווה ובסתר. לכן את הפושעים, שהם גלויים, אני מוצא ורואה ויכול לגשת אליהם וללמדם - "אלמדה פושעים דרכיך"; אבל את החטאים איני מכיר, שהם נסתרים, ולכן רק "אליך ישובו" - כשיראו אותי, מעצמם ישובו אליך.
"הצילני מדמים" - דמי אוריה
הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ׃
אומר הרד"ק: "הצילני מדמים" - מדמי אוריה, שלא תעניש אותי על שפיכת דמו. ויש כאן דקדוק: לכאורה היה ראוי לומר שם הוי"ה, שהוא שם הרחמים, שהרי הוא מבקש רחמים - ומדוע מזכיר שם אלוקים, שהוא שם הדין? אלא, מסביר הרד"ק, לפי שאתה הוא הכל, בידך למחול, ואתה בעל הכוחות כולם, אתה יכול ושופט ובידך לשפוט ולמחול.
במילים פשוטות, זה מעין ההבדל בין הנהגת המשפט להנהגת הייחוד, שהרמח"ל מרבה לדבר עליה, ודיברנו בזה בדרך השם ועוד. הנהגת המשפט היא ההנהגה התמידית והקבועה, "מלך במשפט יעמיד ארץ". הנהגת הייחוד היא הנהגה שמעל הטבע, שהקדוש ברוך הוא ברצונו מנהל את עולמו ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, בלי להתחשב בזכות ובדין. כמו יציאת מצרים - על פי זכויות לא היינו אמורים לצאת, ובהנהגת הייחוד גאל אותנו השם. וכך גם לעתיד לבוא: אם לא יהיו לישראל זכויות להיגאל, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בגדר מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו. לכן אומר דוד: אתה אלוקים, הכל בידך, אין מי שימנע ממך - אנא, הצילני מדמים, שלא אישפט על דמו של אוריה.
וכבר ראינו שבמעשה אוריה לא היה רצח ממש, אך מכל מקום נאמר "ואותו הרגת בחרב בני עמון", ועל זה הייתה תביעה: אם נתחייב הריגה למלכות - תהרוג אותו אתה, אבל למה ביד בני עמון? וראינו כמה הסברים בתביעה זו, ובכללם דברי הזוהר, ואין צורך לחזור עליהם. ולכן קורא דוד: "אלוהי תשועתי" - אתה תושיע אותי מן הדין הזה, ואז "תרנן לשוני צדקתך", כשתמחל לי תרנן לשוני את צדקתך שמחלת לי כאשר שבתי בתשובה לפניך.
המלבי"ם: "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים"
המלבי"ם מסביר שהבקשה "הצילני מדמים" מכוונת כנגד מה שפסק דוד בעצמו במשלו של נתן הנביא: "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים". ו"דמים" כאן אינו כסף - לא בכסף נתבע דוד - אלא "ישלם ארבעתיים" פירושו שיצטרך לשלם אחד בארבעה, כלומר מחיר יקר. ואכן דוד המלך שילם מחיר יקר: קם אבשלום בנו מתוך ביתו ומרד בו, ושכב את נשיו לעיני השמש הזאת, ודוד גורש ממלכותו, וכן הלאה. על כך הוא מבקש: הצילני מן הדמים שאותם חרצתי במשפטי, שאיני רוצה לשלם עליהם עונש גדול, ואז "תרנן לשוני צדקתך".
לשון ופה, צדקה ותהילה
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ׃
המלבי"ם עומד על השינוי שבין "תרנן לשוני צדקתך" לבין "שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", וכדרכו - וכבר ראינו זאת הרבה במשלי ובתהילים - מבדיל בין הלשון לבין הפה: הפה חיצוני והלשון פנימית, ולכן הלשון מסמלת את הבינה, את ההתבוננות והפנימיות, ואילו הפה והשפה מסמלים את הדיבור החיצוני.
עוד מבאר המלבי"ם: ה"צדקה" מתארת את צדקת השם מצד עצמו, וה"תהילה" היא מה שאחרים מהללים ומשבחים אותו ומפרסמים את מעשיו. כלומר, יש בהשם צדקה, ואחרים מהללים אותו על צדקה זו. ולכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, תציל אותי מדמים, ואז בבינתי אכיר את צדקתך - שאינך מתנהג עמי על פי המשפט אלא כפי מידת הרחמים. לפי המשפט היה ראוי "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים", וכאשר תתנהג עמי במידת הרחמים אתבונן בזה, ותרנן לשוני את צדקתך - זה הדיבור הפנימי, הרוח של הבינה שבי.
ולאחר מכן "אדני שפתי תפתח" - השפה היא כבר הדיבור החיצוני: אודיע זאת לאחרים, אפרסם שמך, "ופי יגיד תהילתך" לאחרים, שגם הם יהללו וישבחו. נמצא שיש כאן שני שלבים: הבינה שבה אני מתבונן בדברים, ואחר כך ההפצה והסיפור לאחרים. ולפי זה מבקש דוד מחד גיסא שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו חסד שעל ידו יכיר את הדברים באופן פנימי, ומאידך גיסא שהוא עצמו יגמול להשם יתברך בפרסום תהילתו, ובזה יתקדש שמו לטובה.
"הצילני מדמים אלוקים" - דרכי דרש
הרב מסטולין מסביר בדרך חסידית, וכמה נפלאים הדברים: "הצילני מדמים אלוקים" - תציל אותי ריבונו של עולם שהדמים לא יהיו האלוקים שלי. כמה אנשים הדמים, הכסף, הם האלוה שלהם, ואותו הם עובדים יומם ולילה. על כן מבקש דוד: שלא יהיה הכסף האלוה שלי, שלא סביבו אחשוב ואטרח ואהיה טרוד ועסוק מבוקר עד ערב.
המעם לועז מקשר את הפסוק לפסוק הקודם: "אלמדה פושעים דרכיך" - והרי חז"ל מזהירים "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", שצריך להיזהר בתוכחה שלא לבזות ולא לומר מילים קשות שייפגע מהן, והמוכיח צריך להוכיח בעדינות. וזה מה שדוד מבקש: אחרי "אלמדה פושעים דרכיך" - ריבונו של עולם, שלא אשפוך את דמו בתוכחה, "הצילני מדמים אלוקים", שלא אוכיח אותו בצורה שתבזה ותבייש אותו.
עוד מביא המעם לועז בשם "ענווה תהילה": דוד מתפלל שיזכה ללמד פושעים את דרכי השם, ועל ידי זה יציל את נפשו. שהרי ביחזקאל כתוב "ולא דיברת להזהיר רשע - הוא בעוונו ימות ודמו מידך אבקש": יכולת להוכיחו ולא הוכחת, ולכן דמו נתבע מידך. מזה מבקש דוד: אלמדה פושעים דרכיך, ועל ידי זה הצילני מדמים, שלא יהיה עליי "ודמו מידך אבקש", כי אני אלמד את הפושעים את דרכיך, וממילא לא יבקש השם את דמם מידי.
ועוד מביא המעם לועז בשם "זרע יעקב": דוד מבקש "אלמדה פושעים דרכיך" - זכני ריבונו של עולם להיות מזכה הרבים, ואמרו חז"ל שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וממילא "הצילני מדמים אלוקים" - על ידי זיכוי הרבים אינצל מן החטאים.
האר"י הקדוש וחכמת כף היד
מובא על האר"י הקדוש, שהיה מכיר בחכמת כף היד ורואה בה אילו חטאים יש לאדם, שפעם ביקשו ממנו שיסתכל בכף ידו של אדם אחד, ואמר שאינו יכול לראות. שאלוהו: מדוע? אמר להם: מפני שהאדם הזה עוסק בזיכוי הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - והחטא אינו נחקק בידו. וידוע שהאר"י היה מכיר בחטאיהם של אנשים בדרכים רבות: על ידי המצח, על ידי דופק הלב ועוד, והיה מכיר את חסרונות האדם ואת חטאיו ואת גלגוליו. אבל כשהיה מדובר במזכה הרבים אמר שאצלו הדבר אינו נחקק בכף היד, ואי אפשר להכיר בו חטא. וזהו בדיוק מה שמסביר ה"זרע יעקב": מי שזוכה ל"אלמדה פושעים דרכיך", זוכה להינצל מדמים, מעוונות ומחטאים.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור עולה דוד המלך שלב אחר שלב: תחילה מבקש הסתרת פנים ומחיית כל החטאים והעוונות, לא רק אותו עוון וחטא של בת שבע, ובדרך של הדרגה כדרך ארץ בבקשה. אחר כך מבקש את השבת ששון הישועה, ומבקש שזכות הרוח הנדיבה - מלחמותיו שהיו לפרנסת העניים - תסמוך אותו שלא ייפול שוב. משם הוא פונה לתועלת הכלל: "אלמדה פושעים דרכיך" למורדים המשיגים על הנהגת השם, "וחטאים אליך ישובו" לנכשלים מחמת תאווה שילמדו מהתגברותו. ולבסוף "הצילני מדמים" - מדמי אוריה ומתשלום הארבעתיים, ומתוך כך "תרנן לשוני צדקתך" בהכרה פנימית, ו"שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" בפרסום שמו ברבים. ומכאן לימוד גדול לכל אדם: מי שמזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, ואף מובטח לו שיינצל מן הדמים ומן העוונות.