פתיחה
מזמור ה' הוא תפילת בוקר של דוד המלך, ולאורכו הוא מעמיד ניגוד חד בין האמונה הטהורה באל אחד לבין אמונת עובדי האלילים. בחלק שלפנינו (מפסוק ה' ואילך) מבאר המלבי"ם כיצד כל פסוק ופסוק מפריך תפיסה אלילית אחרת, וכיצד מתוך כך מגיע דוד לבקשותיו: הנחיה בדרך הישרה, הצלה משונאיו, ושמחה ורננה נצחית לחוסים בה'.
"כי לא אל חפץ רשע אתה" - אין אל טוב ואל רע
כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע׃
אומר המלבי"ם: עובדי האלילים היו מייחסים לאלוהויות שלהם את כל המידות הרעות, כנודע בהבלי המיתולוגיה שלהם. הם האמינו בכל מיני מריבות בין האלים: אל אחד שנא את חברו משום שלקח את אשתו, אל שנלחם באל, אל שהרג את בנו של רעהו - כל מיני הבלים ושטויות ודמיונות שהאמינו בהם היוונים ושאר עובדי האלילים. הם האמינו בכוחות רבים הנלחמים זה בזה, וכשהיה רעם - הסבירו שכנראה היה איזה פיצוץ במלחמות האלים. וכן שאר תופעות הטבע יוחסו אצלם למלחמות האלים.
כשקוראים את הסיפורים האלה עומדים על מידות מגונות ורעות: שנאה, תאווה, כבוד, נצחנות ומה לא. כל סיפורי המיתולוגיה מתארים מלחמות רוויות אמוציות בין האלילים. הם ייחסו לכל דבר בבריאה כוח עליון השולט עליו, וממילא כשם שיש כוחות טובים כך יש כוחות רעים - אכזריות, גאווה, קנאה ונקמה - והם מיוחסים לאלילים שבהם שוכנים כוחות אלו והם משפיעים אותם כלפי מטה. נמצא שהם מאמינים באל טוב ובאל רע: אל החפץ בטוב ואל החפץ ברשע, אל המחיה ואל הממית.
וכבר הארכנו כמה פעמים בעניין זה, שיש פסוקים המוכיחים את הבלותם: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" - הקדוש ברוך הוא עושה גם זה וגם זה, שכן בסופו של דבר הכול לטובת האדם, ושני הכוחות שאתם מייחסים לשניים - הכול ממני בלבד.
עוד האמינו, מוסיף המלבי"ם, שכאשר האל הטוב מושל הוא ירא מן האל הרע: ראשית משום שהוא אכזרי, ושנית שמא ימשול בו וינצח אותו, כנודע בהבלי היוונים ושיריהם. כנגד זה בא דוד המלך ואומר: ריבונו של עולם, "לא אל חפץ רשע אתה" - אתה בעל כל הכוחות כולם, ואינך האל החפץ ברשע. ואף אם תאמר שאתה האל החפץ בטוב, הרי לדבריהם האל הטוב ירא מן האל הרע - על כך אומר "לא יגורך רע". המלבי"ם מפרש "יגורך" מלשון פחד ומגור: אינך ירא מאל רע, מסיבה פשוטה - אין אל רע כלל. יש רק כוח אחד בבריאה וממנו הכול. ה' הוא מקור הטוב והחסד, והרע והרשע אינם שייכים אצלו כלל, והקדוש ברוך הוא רחוק מן הרשע.
רש"י מפרש "לא יגורך רע" כהבנה הפשוטה: רע לא יגור במדורך. אבל לפי המלבי"ם זה מלשון מגור, כמו "שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם" - לא יפחיד אותך האל הרע כביכול, כי רק אל אחד לנו.
אגב, המקובלים מביאים פסוק זה בעניין הספירות והעולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. באצילות אין גישה כלל לכוחות הטומאה; הקליפות יכולות להידבק רק בחלקים הנמוכים יותר, ובחלקים הגבוהים אין מקום כלל לקליפות ולטומאה. על כך מביאים "לא יגורך רע" - במדורך, שהוא האצילות, אין רע, ואין לכוחות הטומאה גישה לשם. כל עבירה וכל מה שעושים בעולם הזה אינו משפיע במקומות ההם אלא רק במקומות הנמוכים יותר.
"לא יתייצבו הוללים" - אין מהיכן לשאוב רשעות
לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
הגויים מאמינים שההוללים דומים לאלוהיהם: כפי שיש אצלם אלוהויות אכזריות, בעלות קנאה ותאווה, כך ההולל אכזרי מפני שהוא שואב כוחו מאל פלוני, ובעל קנאה מפני שהוא שואב כוחו מאל אלמוני. אבל אצלך, ריבונו של עולם, "לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך" - ההוללים אינם שואבים שום כוח מאת ה' יתברך, שהרי אמרנו "לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע". ואדרבה, "שנאת כל פועלי אוון" - אתה שונא את כל פועלי האוון, ומשום כך לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך, שהדבר מנוגד לחלוטין למידותיו של הקדוש ברוך הוא.
"הוללים" - מפרש רש"י: משתטים. והלשון "הולל" היא מלשון מעורבב, אדם שאין דעתו מיושבת עליו.
"תאבד דוברי כזב" - טבע האלוקות לתעב דמים ומרמה
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהֹוָה׃
לאחר שתיאר המלבי"ם כיצד המאמינים בהבל ובעבודה זרה הולכים לבית עבודה זרה מתוך פחד - שכן האל אצלם הוא משהו דמוני, רע ומפחיד, שאם לא תעבוד אותו יזיק לך ויצער אותך - אומר עכשיו דוד: "תאבד דוברי כזב". אין מי שיגן כנגדך, שהרי "איש דמים ומרמה יתעב ה'": טבעה של האלוקות לתעב אנשי דמים ומרמה. הגויים חושבים שהאליל, הכוח הרוחני העליון, אוהב דמים ומרמה, וממילא הם מתנהגים כמותו והולכים בדרכיו - כמו אותם מהבילים בהבלי המיתולוגיה שהזכיר המלבי"ם, שהאמינו בוויכוחים ובמלחמות בין האלים. הוא מבין שעליו ללכת בדרכי אלוהיו ולהתנהג כמותו.
אבל האמת היא ההפך הגמור. אני מאמין באמונה שלמה שה' הוא שלמות הטוב ורק חסד. ולכן אנשים כאלה, ריבונו של עולם, אתה תאבד אותם - את דוברי הכזב; ואיש דמים ומרמה אין האל אוהבו, אלא להיפך: "יתעב ה'". ה' הוא רק חסד ורק טוב, ואת אנשי הדמים והמרמה הוא מתעב. עניין אהבת הרשע, אומר המלבי"ם, הוא נגד טבע האלוקות.
"ואני ברוב חסדך" - למה אני בא לבית ה'
וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃
דוד ממשיך ועוסק בהבדל הגדול בין אמונתי באלוהי אמת לבין אמונתם בהבלי האלילים. עובד האלילים עובד מתוך יראה מן הרע: הוא רוצה כל הזמן לרצות את האליל כדי שלא יזיק לו. ולשם כך הוא מגיע אל ההיכל ואל בית העבודה זרה - להתפלל לאליל שלא יזיק לו, שכן האליל נתפס אצלו כמשהו נורא ורע. אלא שכשהוא מגיע לשם הוא מגלה פתאום: מה זה? זה אליל, שקר נסכו, בול עץ, אין בכוחו להועיל ואין בכוחו להציל - וממילא הוא כבר אינו ירא ממנו.
מסופר על יהודי אחד שנכנס פעם לכנסייה, וראו אותו יוצא עם שרשרת זהב יקרה ביותר שהייתה תלויה על צווארו של הצלם. שם היו מביאים טבעות ושרשראות ומניחים עליו. התחילו לרדוף אחריו: גנב! אמר להם: חס ושלום, למה אתם אומרים גנב? הרי באתי עכשיו והשתחוויתי לפניו ואמרתי לו: הייתי אצל היהודים, התפללתי שם ולא קיבלתי דבר; עשה אתה עמי חסד, אולי תרחם עליי ותבין אותי. ואז הוא אמר לי: ברוב חמלתי אליך, קח את השרשרת שעליי, תהיה לך לעזרה ולסיוע ולמקור פרנסה. הוא נתן לי! הכמרים הבינו שנקלעו לפלונטר: אם יאמרו שאינו מדבר - הרי הם כופרים בו. בסופו של דבר הניחו לו והלך. חוכמה של יהודי. ובאמת אין זו חוכמה אלא טיפשות, שכן לכנסייה אין נכנסים כלל. אבל נחזור לענייננו: הגוי מגיע למקום עבודתו הזרה ורואה שזה בעצם הבל.
לעומת זאת אומר דוד המלך: אצלי אין זה כך. "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" - איני בא לבית ה' מן הסיבה שהגוי בא לבית עבודתו הזרה, מפחד שיורע לו. אני בא מרוב חסדך: יש חסד אלוקי המתפשט על המציאות כולה, ואני מתבונן בכל המציאות מסביבי ורואה את חסד ה', ומבין שהמשפיע את החסד הזה הוא אתה, ריבונו של עולם. מכוח החסד הגדול הגלוי לכול אני בא אל ביתך להתפלל אליך, כי אתה הוא רב חסד.
וכאשר אני משתחווה אל היכל קודשך, איני כמו הגוי שכשהוא בא להשתחוות מגלה פתאום צלם שאין בו ממש. אדרבה - "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי". וגם כאן, לא כמו הגוי שירא שאלוהיו יעניש אותו, או שאלוהיו רע ועליו לפחד ממנו ולרצותו. אלא "ביראתך" - יראת הרוממות, גדולת ה', יראה מהדר גאונו.
ומדייק המלבי"ם שיש כאן שתי דרגות: "אבוא ביתך" ו"אשתחווה אל היכל קודשך". ההיכל פנימי יותר מן הבית, כשמדברים על בית המקדש. בתחילה הוא בא אל הבית החיצוני, וזה מכוח שראה את חסד ה' על כל הבריאה - "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך". ולאחר מכן, כשהוא נכנס פנימה להשתחוות אל היכל קודשך, שם הוא כבר מגיע לדרגת היראה מהדר גאונו. שלב אחר שלב.
"נחני בצדקתך" - שתי בקשות בדרך
יְהֹוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי, הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ׃
עכשיו הוא מבקש מה' שימלא את בקשתו. ראשית: ה', הורה לי את דרך התורה, כדי שלא תסור מחשבתי ודרכי מדרך ה' ולא אסטה מן הדרך הנכונה. שאם אסטה - שורריי ישמחו לי. "שורריי" מלשון לשור, שהוא לראות, כמו "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", וכמו "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" - שמעל החומה היו רואים למרחוק. שורריי הם אלה המסתכלים עליי ומצפים כל העת לראות מתי אני נופל. וכבר דיברנו שלדוד היו שונאים רבים. לכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, תנחה אותי בדרך הנכונה, כדי שאותם הסופרים את צעדיי ומתבוננים מתי אפול - לא ישמחו לי. וכמו שאומר דוד בפרק כ"ז: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" - אותו עיקרון.
ובקשה שנייה: "הישר לפניי דרכך". מסביר המלבי"ם שאדם טועה בדרך מכמה סיבות. סיבה אחת - הוא אינו יודע את הדרך, אינו יודע את הכתובת; בזמנם לא לכל אחד היה ווייז, וממילא הוא סוטה כי אינו יודע מהי הדרך הנכונה. על כך הוא מבקש "נחני בצדקתך" - הראה לי את הדרך הנכונה. אבל לפעמים הוא כן יודע את הדרך הנכונה, אלא שיש מעקשים: רכסים, הרים, גבעות ומכשולים בדרך. על כך הוא מבקש "הישר לפניי דרכך" - גם כשאני יודע את הדרך, שלא יהיו מכשולים ותקלות, שהדרך תהיה ישרה ואוכל להגיע אליך בלי מכשולים.
ומהם אותם מכשולים? הרבה פעמים, אומר המלבי"ם, יש לאדם דילמות וספקות והוא אינו יודע באיזו דרך לבחור; ואפילו כשיש לו ידיעה, יש לו טרדות המפריעות לו. לדוגמה: ענייני צורכי הפרנסה. זו טרדה הגורמת לי להתרחק מן הדרך הנכונה - מצד אחד עליי להתפרנס, ומצד שני עליי לעבוד את ה'. לכן אני מבקש: ריבונו של עולם, סלק את המפריעים שבדרך. שהרי אדם עלול להתחיל בצורכי פרנסה, ולאחר מכן הוא נוהה אחר הגשמיות ומתחיל לחפש את החיים הטובים ושוכח את דרך ה'. ריבונו של עולם, שלא יטעו אותי כל אותם מכשולים בדרך.
והנמשל, אומר המלבי"ם, הוא בדרך התורה: לפעמים האדם אינו יודע מהי הדרך הנכונה, וזה מכמה סיבות - קוצר המשיג, עומק המושג, ואורך ההצעות. "קוצר המשיג" - דעתו של האדם קצרה. "עומק המושג" - גם אם הוא בעל השגה גדולה, לפעמים התורה עמוקה ומדובר בדברים שקשה להבינם ולעמוד עליהם. "אורך ההצעות" - הצעות היינו הקדמות: הרבה דברים אפשר להבין רק אם נותנים לך תחילה כמה הקדמות. כך למשל בחכמת הקבלה מרבים לדבר על הקדמות, שכן על ידי הקדמות נכונות אפשר להבין אחר כך. על כל אלה הוא מבקש: ריבונו של עולם, הנחה אותי באורחות חיים, "נחני בצדקתך" - שאדע מהי הדרך הנכונה; ודבר שני, "הישר לפניי דרכך" - שהמעכבים והמטרידים שבדרך, שהם כל ענייני הגשמיות והדברים הנצרכים לי, לא יעמדו לי לרועץ ולא יגרמו לי להיכשל בהם.
"אין בפיהו נכונה" - הדרך מן הלשון אל השאול
כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה, קִרְבָּם הַוּוֹת, קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרֹנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן׃
אני מבקש זאת "למען שורריי" - אלה המנגדים לי, המנסים תמיד להוכיח שאני רשע ולהראות שמעשיי מקולקלים. ועליהם הוא אומר: ריבונו של עולם, האנשים האלה, מה שהם מדברים עליי וכל התנהגותם, "אין בפיהו נכונה" - זה דיבור של שקר והנהגה של שקר.
שימו לב שהפסוק מזכיר חמישה איברים: פה, קרב, קבר, גרון, לשון. מה רוצה דוד המלך לומר? המלבי"ם כבר ביאר לנו כמה פעמים שהפה והשפתיים מבטאים את הדיבור החיצוני, שכן הם ניכרים כלפי חוץ; ואילו הלשון היא פנימית ומבטאת את הדיבור הפנימי - מה שאדם מדבר בעצה ובהשכל, מקרב לבו. הדיבור החיצוני הוא מה שאדם אומר כלפי חוץ, ולא בהכרח מה שהוא אוחז ומאמין בו. שורריי, אומר דוד - אותם המצפים לראות מתי אפול, דהיינו אויביי - בפה מדברים עליי טובות, אבל בלשונם רמייה: "לשונם יחליקון". לכן הוא אומר "אין בפיהו נכונה": מה שאתה שומע בפה הוא רק חיצוני, ואילו הלשון הפנימית היא רמייה וחלקלקות.
ומכאן מתאר המלבי"ם תמונה נפלאה: קרבם הוא כביכול השאול והאבדון - "קרבם הוות", הוות היינו שאול ואבדון. גרונם הוא כמין קבר פתוח, שדרכו יורד המת אל השאול. ולשונם היא מקום החושך והחלקלקות, מקום מחליק שממנו האדם נופל פנימה. נמצא שמי שנכנס לפה שלהם - לכאורה פה שאומר דברים טובים ודברי שבח - אך ברגע שהוא נכנס פנימה, יש "לשונם יחליקון", לשון חלקות שמחליקה אותו פנימה אל הגרון, שהוא קבר פתוח, ומן הגרון פנימה אל "קרבם הוות", אל השאול ממש. הבן אפוא שהם מושכים אותך רק בשפה החיצונית - "אין בפיהו נכונה", זו הטעיה בלבד. ויש ביטוי: להיכנס לפה שלו. מי שמתמודד מול מישהו בעל פה מלוכלך, או בעל מענה לשון שעונה תמיד בחריפות ובירידות ועקיצות - לא מומלץ להיכנס לפה שלו. כך גם כאן: הנכנס דרך הלשון מחליק אל הגרון שהוא הקבר, ומשם אל השאול שהוא הקרב.
"האשימם אלוהים" - חטא מתוכנן וחטא חוזר
הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים, יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם, בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ׃
"האשימם אלוהים" - שיצאו אשמים בדין. ובקשה זו, אומר דוד, באה משתי סיבות. האחת: החטאים שלהם אינם חטאי תאווה ושגגה. אדם החוטא מתוך תאווה ושגגה - יש בזה סוג של אונס וסוג של שוגג. אבל אלה חוטאים בעצת השכל, וזהו "יפלו ממועצותיהם": חטאיהם הם בכוונת תחילה, חטא של אידיאולוגיה, ולא חטא של נמשך אחר תאוותו. הסיבה השנייה: הם שונים בחטאם. אדם שנכשל - נכשל פעם אחת; אבל אדם שעשה את הדבר לשיטה ושונה בחטאו, אומר רבנו יונה שהוא נחשב מומר לאותו דבר, אפילו בדבר אחד: אם רק בלשון הרע אינו נזהר - נחשב מומר ללשון הרע; אם רק בשמירת העיניים אינו נזהר - נחשב מומר לדבר אחד.
אם כן, ריבונו של עולם, ראה שהם רשעים בכוונת תחילה - "ממועצותיהם", שאין זה בשגגה; ו"ברוב פשעיהם" - שהם מרבים לפשוע וחוזרים ושונים בחטאם. וזה בדיוק מה שנאמר גם על דור המבול: "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם" - שהם שונים בחטאם; "וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע" - שאין זה בא מתאווה בלבד אלא ממחשבות, מתוכניות וממהלכים שכליים. נראה שהם עושים להכעיס ובשאט נפש.
ולכן הוא מבקש "יפלו ממועצותיהם". מסביר המלבי"ם: ריבונו של עולם, העצה הרעה שלהם עצמה תהיה סיבת נפילתם. "ממועצותיהם" - מ' של מקום: מן המקום של עצתם, משם ייפלו. הפשעים שלהם הם שיפילו אותם, וזה במובן "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" - הרעה שלך היא המזיקה לך.
ומעניין מאוד, והמלבי"ם אינו מזכיר זאת, שכך בדיוק קרה עם אויביו של דוד. דואג - מה קבר אותו? זה שהלך ודיבר לשון הרע כנגד דוד ודיבר על נוב עיר הכהנים ועל אחימלך בן אחיטוב, ובעקבות זה אמר לו שאול לך אתה ופגע בהם, והלך והרג אותם - ועל זה נתבע דואג. הרעה שחשב להפיל בה את דוד היא שהפילה אותו בסופו של דבר. וכן אחיתופל: הוא חי שנים רבות, ומה הביא לנפילתו? שיעץ נגד דוד. עצתו לאבשלום הייתה נכונה מבחינת התועלת - רדוף אחריו בלילה כשהוא עייף, הכנע אותו והרוג אותו - וכשראה שלא נתקיימה עצתו הבין שהעניין נכשל, הלך ותלה את עצמו. מה הפיל אותו? העצה שלו נגד דוד. נמצא שבקשתו של דוד נתמלאה ונתגשמה במלואה: "ייפלו ממועצותיהם" - העצות שלהם כנגדי הן שיפילו אותם.
"וישמחו כל חוסי בך" - רננה שאינה נפסקת
וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ, וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ, וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ׃
"ישמחו כל חוסי בך" - כמו שכתוב "אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'" ו"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ"; החוסה בה' תהיה לו שמחה גדולה. ומהו "לעולם ירננו"? כאן אומר המלבי"ם דבר נפלא: רננת האדם באה בעקבות יציאה מצרה. גם היום יש לנו רננה, אך אין היא רננה של "לעולם", משום שהאדם יוצא מצרה אך מעותד לצרה אחרת; יוצא גם ממנה ומרנן שוב, ואחר כך באה צרה נוספת. אנו נמצאים בעולם התלאובות והצרות והניסיונות, ואין לנו מציאות של רינה תמידית. לכן מבקש דוד: ריבונו של עולם, "לעולם ירננו" - שתהיה הרינה מתמדת, ולא רינה הנפסקת בגלל צרה הבאה אחריה, אלא שההצלה תהיה הצלה מוחלטת.
"ותסך עלימו" - שההשגחה תסוכך עליהם. "ויעלצו בך אוהבי שמך" - שהשמחה לא תהיה שמחה טבעית, שהרי שמחה טבעית נפסקת פעמים רבות, אלא שמחה שאינה מגושמת אלא רוחנית: "בך", שהעליצות תהיה בך. וזהו ההבדל בין שמחה לעליצות: שמחה היא גם בדברים גשמיים, ואילו עליצות באה על שמחה רוחנית - שהשמחה תהיה בך, שיש להם השגחה מיוחדת ממך.
"כי אתה תברך צדיק" - ברכה שיש עמה שמירה
כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהֹוָה, כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ׃
וזה יהיה על ידי שיכירו כי אתה תברך צדיק - שההשגחה היא רק ממך, ואם יש ברכה לצדיק, אין זה אלא מכוח שברכת ה' חופפת עליו. "כצינה רצון תעטרנו": צינה היא מגן, וזהו סוג מגן החופף על האדם משלושה כיוונים - ההולך עמו מוגן לא רק מלפניו אלא גם משני צדדיו, כעין צורת ח'. כך ההגנה שלך, ריבונו של עולם, תהיה כצינה.
וברכת ה' היא שתעשיר - לא ברכה טבעית, שכן בברכה הטבעית יש מינוסים וחסרונות. החיסרון, אומר המלבי"ם: אם לאדם יש ברכה טבעית ושפע כלכלי, כעת עליו לדאוג לשומרים שישמרו עליו; יש הרבה כסף - יש גם הרבה גנבים. אבל הברכה הרוחנית אינה כן: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" - כאשר ה' מברך, גם השמירה ממנו. אומר הקדוש ברוך הוא: גם השמירה עליי. אל תחשוב כברכה גשמית, שקנית נכסים ויש לך ברכה אבל השמירה עליך; כשהברכה באה מסיבות רוחניות, ה' בעצמו מברך ושומר. וממילא לא יהיה בה עצב אלא שובע רצון. וזהו "רצון תעטרנו": רצון האלוקים יעטר אותו ויקיף אותו כצינה, כמגן המקיף מצדדיו, שיגן וישמור עליו - שהממון והרווחה שיהיו לו לא יהיו דבר שהוא חושש שאחרים ייטלו ממנו, אלא בהגנה ובשמירה תמידית של הקדוש ברוך הוא, שלא יחסר לעולם.
לסיכום:
המזמור מעמיד את אמונת ישראל מול אמונת האלילים: אין אל טוב ואל רע, אלא כוח אחד בבריאה שהוא מקור הטוב והחסד, ואין הרשע שייך אצלו כלל - "לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע". מתוך כך אין להוללים ולפועלי האוון מהיכן לשאוב את רשעותם, ואיש דמים ומרמה מתועב לפני ה'. ומכאן גם מקור הגישה לבית ה': לא מיראת הפורענות של עובד האליל, אלא "ברוב חסדך אבוא ביתך", ומשם פנימה אל ההיכל ביראת הרוממות. על רקע זה מבקש דוד שתי בקשות: "נחני בצדקתך" - שידע את הדרך, ו"הישר לפניי דרכך" - שיוסרו המכשולים והטרדות שבדרך. שונאיו, שכל דיבורם חיצוני ולשונם מחליקה אל הגרון ואל השאול, ייפלו בעצתם שלהם, כפי שאכן אירע לדואג ולאחיתופל. ולעומתם החוסים בה' יזכו לרננה שאינה נפסקת ולשמחה רוחנית, לברכה שיש עמה שמירה - "כצינה רצון תעטרנו".