פרק נ"ה בתהילים, אומר המלבי"ם, הוסד על מה שאירע לדוד בבורחו מפני אבשלום. אבשלום מרד באביו, ואחיתופל היה מן היועצים שעמדו לצידו. הוא זה שיעץ לאבשלום לבוא על פילגשי אביו, כדי שיהיה ברור לכול שנבאש בעיני אביו ואין עוד סיכוי שיתפייסו ביניהם. דוד נמלט עם אנשיו, ועם מי שנלווה אליו ובא לעזור לו, ואבשלום תכנן לרדוף אחריו ולהרגו.
מה עשה דוד? שלח את חושי הארכי - נגדיר זאת כך: האנטיביוטיקה כנגד אחיתופל. שאם אחיתופל יציע עצה, יציע חושי עצה אחרת, ועצתו שלו תתקבל, ועל ידי כן יינצל דוד. הפחד העיקרי של דוד היה מאחיתופל, שהרי "השואל בדבר אחיתופל כשואל בדבר האלוקים", ולכן התפלל עליו תפילה מיוחדת: "הפר נא את עצת אחיתופל".
אחיתופל יעץ לנצל את המומנטום: עכשיו דוד ירא ופוחד, זו ההזדמנות להכות בו מכה אחת לפני שיספיק להתארגן ולברוח - להכות בברזל כשהוא חם. חושי הארכי, לעומתו, אמר: דוד ליבו כלב האריה, הוא לא ילין את העם אלא ישאיר אותם ערים, וממילא לא תוכל להפתיעו. ואם תנסה להכות בו והוא יכה בך, יאמרו הכול שעוד כוחו במותניו ואינך יכול לו. לכן העצה היא לאסוף את כל העם ולבוא עם צבא גדול, ואז המכה תהיה מוחלטת ודוד לא יוכל לעמוד מול צבא כזה. אלא שדבר זה מצריך גיוס, וממילא ייקח עוד זמן. אבשלום קיבל את עצת חושי הארכי.
ראה אחיתופל שלא נתקבלה עצתו, הלך והתאבד - כן יאבדו כל אויבי ה'. מדוע? משום שידע שאם עצתו אינה מתקבלת, המרד נופל ונכשל. והוא צדק. ואגב, כשלמדנו את הפרק הזה בספר שמואל דיברנו על העוול שנעשה לאחיתופל: כשרוצים לומר עצה גרועה אומרים "עצת אחיתופל", על שם עצתו האחרונה. אבל זה עוול, שהרי עצתו האחרונה הייתה נכונה. אבשלום לא אימץ אותה, אבל היא הייתה נכונה, ואילו עשה כדבריו - היה מצליח. רק שדוד התפלל "הפר עצת אחיתופל", ולכן לא נתקבלה. נמצא שגם בעצה זו צדק אחיתופל, וכשראה שלא קיבלוה הבין שהמרד נועד לכישלון.
על זה דוד מודה ומהלל ומשבח לבורא יתברך שהצילו בבורחו מפני אבשלום. אמנם כבר פרק ג' בתהילים הוסד על בריחתו מאבשלום, אך הפרק שלפנינו מספר לנו גם מה היה סופו של אחיתופל.
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃
האלשיך מסביר: מרוב שיחו על יגונו, השיח עצמו גרם לו עצבות, והיה צריך כלי נגינה כדי להוציאו מן העצבות ולעורר בו שמחה, על מנת שתחול עליו רוח הקודש - שהרי את המזמורים אמר דוד ברוח הקודש. וזהו "למנצח בנגינות": למה הוצרך לנגינות? כדי שיהיה "משכיל לדוד", שיוכל דוד להשכיל ברוח הקודש ולומר את שירו וזמירותיו.
הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי וְאַל־תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי׃
הקושי גלוי: מהי "האזינה" ומהי "תפילתי", ומהו "אל תתעלם" ומהי "תחינתי". מבאר המלבי"ם: כאשר הגיעה אליו הבשורה על מרד אבשלום, ביקש "האזינה תפילתי" - תפילה היא השתפכות הנפש לאלוקים. "תחינה" היא בקשת יתר צרכיו, ועל כך הוא אומר: גם בעניין שאר צרכיי, אל תתעלם מתחינתי, גם אותם מלא לי.
והאבן עזרא מסביר: "האזינה אלוקים תפילתי" - כדרך האדם, באוזן; "ואל תתעלם מתחינתי" - בעין, תביט בי ותראה את תחינתי, כיצד אני מתחנן לפניך.
הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה׃
מבאר המלבי"ם: "הקשיבה לי וענני" - גם כאשר אתה שומע את קולי מרחוק, היינו בתחילה, כשאני רק מתחיל להתפלל, כבר תענני; וגם בעת ש"אריד בשיחי" וגם בעת ש"אהימה" - תקשיב ותענה. "אריד בשיחי ואהימה" - הכוונה שאדם מיילל בלבד, כלשון "זכור עוניי ומרודי". וכך מבאר גם רש"י: אריד - אתאונן, אצעק; והאבן עזרא: אילל. הכול אותו יסוד.
ומהו "שיחי"? אומר המלבי"ם: שיח הוא דיבור שאדם מפליט מפיו מתוך צער. כלומר, לא רק לתפילה המסודרת אני מבקש שתקשיב, אלא עוד קודם לכן - עוד לפני שאני מפרט את תפילתי, כשאני רק מיילל וכואב וגונח, גם לזה ריבונו של עולם תקשיב; גם לשיח הזה שאינו דיבור ממש אלא כמשיח לפי תומו, כמשיח אל עצמו.
רש"י מביא דוגמה נוספת ללשון התאוננות, מלבד "זכור עוניי ומרודי": "וירדתי על ההרים" שאמרה בתו של יפתח - גם שם הכוונה ללשון צער, אלך בשיחי ובצערי ובצעקותיי ואתאונן שם על ההרים. מאידך מביא רש"י ביאור אחר בשם מנחם, ש"אריד" הוא לשון ממשלה, כמו "ורדו בדגת הים", וכמו "הרודה מתפסח ועד עזה", ו"שיחי" לשון דיבור. וכיצד מתחבר? ראיתי בתהילים המפורש שמבאר: "אריד בשיחי" - אמשול בדיבורי.
מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי־יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי׃
"מקול אויב" - האויב מרים עליי את קולו, ולכן אני אשיח ואהמה. "עקת רשע" - צרה הבאה אליי מן הרשע; עקה מלשון מועקה, להציק. "ימיטו עליי אוון" - בטי"ת, מלשון מוטט, כמו "מטה ידו עמך".
ומהו אותו אוון שהם ממוטטים עליי? מסביר רש"י: דואג ואחיתופל מכריעים עליי עוונות, להורות שאני בן מוות ולהתיר את דמי. אוון הוא רשע. שהרי הצידוק הקבוע של דואג ואחיתופל לרדוף את דוד היה שדוד רשע. זה היה תמיד הטיעון שלהם. וכשהיה עניין בת שבע, היה זה עבורם חגיגה גדולה: הנה אתם רואים, אמרנו לכם שהוא רשע, ראו כמה הוא רשע. וזהו "כי ימיטו עליי אוון" - הם טופלים עליי רשע ועוונות, לומר שאני בן מוות, ובכך רוצים להכריע אותי.
ואגב, התוכנית של אחיתופל, כפי שלמדנו בספר שמואל, הייתה מתוחכמת הרבה יותר: הרעיון שלו היה שהמלוכה תגיע בסופו של דבר אליו, ואבשלום אינו אלא סולם. לכן הציע לאבשלום להרוג את אביו - בכך יפנה את דוד מן הדרך; ואחר כך יהיה קל ופשוט לסלק את אבשלום עצמו על ידי הסנהדרין: אומר עליו שהרג את אביו, כבן סורר ומורה, והסנהדרין יוציאוהו להורג - ואז המלוכה תיפול בידי. זה היה הפתרון הסופי, התכלית שאליה שאף. אבשלום היה כלי שרת בלבד, כדי שאחיתופל עצמו ישיג את המלוכה.
הרד"ק מסביר: "מקול אויב" - מן הקול שאני שומע מן האויב, המבקש לסלקני מן המלוכה ולהרגני, והאויב כאן הוא אבשלום. "מפני עקת רשע" - מפני הצרה שיש לי מן הרשע הזה. ומדוע אריד ואהימה? בגללו ובגלל אלה שנקשרו עימו לצאת כנגדי. וזהו "ימיטו עליי אוון" - הם מורדים בי, אוון כמו שקר: עד עתה היו עימי ונאמנים לי והמליכוני, ועתה הם משקרים באמונתם ומורדים בי. "ובאף ישטמוני" - הקימו את בני עליי.
והמלבי"ם מבאר: "מקול אויב" - שהאויב מדבר עליי דברי איבה וביזיונות; "מפני עקת רשע" - שהוא מעיק ומציק לי. ובמה מעיק? "כי ימיטו עליי אוון" - הם מתכננים להביא עליי רעה ושבר, "ובאף ישטמוני" - שבזעמם הם שונאים אותי.
לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי׃
לפי הפשט, "יחיל" לשון פחד וחלחלה, כמו "חיל כיולדה". דוד אומר: אני מפחד שיהרגוני, שהרי כך יעץ אחיתופל - "והכיתי את המלך לבדו". "ואימות מוות נפלו עליי" - זה כבר פחד מוות ממש. הספורנו מסביר שיש כאן שני שלבים: "ליבי יחיל בקרבי" - גם בשעה שאינם רודפים אחריי, הפחד מפני הבאות; "ואימות מוות נפלו עליי" - כשהבאות כבר הגיעו והם רודפים אחריי ממש.
אך המלבי"ם מבאר "יחיל" לא מלשון פחד אלא מלשון תוחלת ותקווה: בכל הצרות שעברתי עד היום היה בליבי תוחלת ותקווה שאינצל. אבל עתה "אימות מוות נפלו עליי", שהרי השואל בדבר אחיתופל כשואל בדבר האלוקים, ואם אחיתופל נגדי - אני בצרה גדולה. נמצא שאין זה דומה לכל הצרות הקודמות שבהן נותרה תקווה; בצרה זו כאילו אין לי תוחלת להינצל.
יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת׃
האבן עזרא מסביר: היראה בלב, והרעד בגוף - האדם עובר למצב של רטט ומתחיל לרעוד כולו מן הפחד. הרד"ק מבאר: מרוב היראה שבליבי גופי מתפלץ, ורעד ופלצות אותו עיקרון הם; "ותכסני פלצות" - כל גופי נתכסה באותה פלצות.
והמלבי"ם מבאר כאן את סדר ההדרגה: תחילה "ליבי יחיל בקרבי", אחר כך "יראה ורעד" שהיא כבר מדרגה גדולה יותר, ולבסוף "ותכסני פלצות". וכך דרך הכתובים תמיד: כשאדם בא לתאר דבר, הוא הולך ומוסיף, שהרי אם תאמר מראש את הדבר הגדול - מה תוסיף אחריו בדברים הקטנים? לכן פותחים בקטן: חששתי, ואחר כך יראתי ממש, ואחר כך תקפני פחד נורא. התיאור הולך ומפליג.
מהי אותה פלצות? אומר המלבי"ם: הפלץ שאוחז את האדם בעת המוות. ומבאר המלבי"ם בישעיהו כ"א: פלצות גדולה מיראה ומרטט ומרעד ומכל הלשונות המורות על פחד והרעדה - מכל הלשונות היא המופלגת ביותר. ועניינה: התפלצות כל כוחות החיים וגידי האדם, כעין התפוצצות הגוף. והמפרשים שם מבארים על פי העניין שפלצות היא לשון חרדה ובהלה - אבל זהו הפחד המופלג והגדול ביותר, התפלצות כל מוסדי הגוף, כלשון "אחזני פלצות".
בספר שערי חיים על המלבי"ם מביא על פי דברי הנצי"ב. הנצי"ב כותב על הפסוק "ויירא יעקב מאוד וייצר לו": מהי הכפילות, ומה נתווסף ב"וייצר" על "ויירא"? ומבאר על פי מה שאמר איוב: "כי פחד פחדתי ויאתיני, ואשר יגורתי יבוא לי".
יש כאן דבר אמיתי מאוד. הגמרא אומרת: אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי. פעמים רבות אוחז את האדם פחד והוא אינו יכול להסביר מדוע - ואיננו מדברים על מי שנוטל כדורים, אלא על אנשים נורמטיביים. ולאחר מכן מתברר לו שקרה משהו לא טוב. מהיכן זה? "ונפשי יודעת מאוד". הגוף מוגבל, הנפש אינה מוגבלת; באוזן עדיין לא שמעתי, אבל הנפש ממלאת את כל העולם, והיא יכולה להיות כאן וגם למעלה מעבר לפרגוד ברגע אחד. וכשהנפש יודעת, היא שולחת לפעמים ניצוצי אורה אל הגוף, והגוף חש שלא בטוב, מרגיש רע, ואינו יודע שאירעה עתה צרה או אסון - אבל יש לו הרגשה, ולאחר מכן מתברר לו. ודוגמאות כאלה יש לאלפים ולרבבות. זהו "פחד פחדתי ויאתיני" - הפחד שפחדתי בא בסופו של דבר; "אשר יגורתי יבוא לי" - שהתברר שהפחד היה פחד אמיתי, כי הנפש ידעה מה עתיד לבוא והרגישה עוד קודם לכן.
לפי זה מבאר הנצי"ב: "ויירא יעקב מאוד" - ומעצם היראה הזו "וייצר לו". אם אני מפחד, כנראה שנפשי מרגישה משהו; עצם זה שנופל עליי פחד מלמד שהנפש חשה - וזה גרם לו "וייצר לו", שהבין שרעה נגד פניו.
ומעין זה הוא מביא שם בהרחב דבר על הפסוק "וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאוד", שנאמר בגוליית. לכאורה היה צריך לומר להפך: וייראו מאוד וינוסו מפניו. אלא "וינוסו מפניו" - אחז אותם פחד והם נסים; ומכאן עצמו: אם אוחז אותי פחד, כנראה שעומד לקרות כאן משהו לא טוב. וזה גרם ל"וייראו מאוד" - זה הביאם ליראה הגדולה, שהם מרגישים שהדבר עומד להסתיים לא טוב. ובפרט שתחילת נפילה ניסה: כשאדם במנוסה, זו תחילת נפילתו של הקרב, ומכאן הבינו שעומד לקרות כאן דבר רע.
זה גם מה שאומר דוד המלך: "העבר חרפתי אשר יגורתי". ומבואר בזה, שחרפה היא לאדם לפחד - הבוטח בה' ישוגב. אתה מפחד? הרי אתה נמצא עם הקדוש ברוך הוא; "פחדו בציון חטאים" - ואתה מה לך לפחד? בטח בה' יתברך. וזהו שאומר דוד: עצם זה שיגורתי הוא חרפה לי, שכביכול מראה שאני חושש ממשהו, ואני צריך לבטוח בה'.
ונחזור לענייננו. אומר השערי חיים: אם האדם מרגיש פחד בליבו - אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי - והדבר עצמו מוסיף לו פחד על פחדיו. וזהו שאומר דוד המלך: "ליבי יחיל בקרבי ואימות מוות נפלו עליי", ולא זו בלבד, אלא "יראה ורעד יבוא בי ותכסני פלצות" - הפחד הראשון הוסיף לי יראה ורעד, עד שמרוב היראה שבליבי רעד גופי והתפלץ. נמצא שהגורם לכך היה עצם הפחד הראשון: "ליבי יחיל בקרבי, אימות מוות נפלו עליי", ומתוך כך אני אומר לעצמי - מדוע יש לי הפחד הזה? כנראה שעומד להיות כאן משהו לא טוב. וזה הביא אותי לידי יראה ורעד ופלצות.
מזמור נ"ה הוסד על בריחת דוד מפני אבשלום ועל עצת אחיתופל, ובו דוד פותח בבקשה שה' יאזין לתפילתו ולא יתעלם מתחינתו, ויקשיב לו לא רק כשהוא מתפלל בסדר אלא אף כשהוא רק מיילל ושח מתוך צערו. הוא מתאר את קול האויב ואת מועקת הרשע הטופלים עליו אוון ושונאים אותו באף, ומתאר את הדרגות ההולכות ומתגברות של פחדו: מתוחלת שכלתה, לאימות מוות, ליראה ורעד, ועד לפלצות - הפחד המופלג שבכל הלשונות. ולמדנו מדברי הנצי"ב והשערי חיים, שעצם הפחד שנופל על האדם הוא עצמו סימן שנפשו חשה את הבאות, וזה עצמו מוסיף פחד על פחדיו - ואף על פי כן, מידתו של המאמין היא לבטוח בה', שהבוטח בו ישוגב.