לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד׃
האלשיך עומד על ההקדמה: מדוע דוד פותח דווקא ב"למנצח בנגינות משכיל"? מפני שהיתה עליו עצבות מן הצרה שהלשינו עליו הזיפים, ורוח הקודש אינה שורה מתוך עצבות. לכן הוצרך "למנצח בנגינות" - נגינות רבות לנגן, כדי שיהיה "משכיל לדוד", שיוכל דוד להגיע להשכלה ולהשגה ומתוך כך לשורר ולומר את המזמור.
בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ׃
וזו הסיבה לעצבותו: באו הזיפים והלשינו עליו, ומשום כך נזקק דוד לאותן נגינות כדי לצאת מן העצבות.
הזיפים הם היושבים במדבר זיף, ועל שם מקומם נקראו כך. "ויבואו הזיפים אל שאול הגבעתה לאמור, הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה על פני הישימון". הם עולים אל הגבעה ומספרים לשאול שדוד מסתתר עמם. "ויקם שאול וירד אל מדבר זיף ואיתו שלושת אלפים איש בחורי ישראל לבקש את דוד במדבר זיף. ויחן שאול בגבעת החכילה אשר על פני הישימון על הדרך, ודוד יושב במדבר, וירא כי בא שאול אחריו המדברה". דוד מתעדכן ששאול רודף אחריו, "וישלח דוד מרגלים וידע כי בא שאול אל נכון" - בתחילה היו אלה שמועות, ודוד שולח מרגלים לרחרח את השטח, ואז נודע לו שהדברים נכונים.
משם ממשיך הכתוב: "ויקם דוד ויבוא אל המקום אשר חנה שם שאול, וירא דוד את המקום אשר שכב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו, ושאול שוכב במעגל והעם חונים סביבותיו". זה המעשה שבו הפתיעו את שאול בשנתו, ואבישי ביקש להכותו, ודוד השיב לו: מי שלח ידו במשיח ה' וניקה. בסופו של דבר נטלו את צפחת המים, וכך הוכיח דוד לשאול שהתקרב עד אליו והיה יכול להכותו, והנה אין הוא מבקש רעתו. לענייננו נוגע רק החלק של ההלשנה: אנשי זיף ביקשו להסגיר את דוד ביד שאול.
אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי׃
מדרש תהילים (שוחר טוב) דורש: אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, קטנטין - שר קטן - שהוא רודף אדם, קובל עליו לאיפרכוס, שהוא שר גדול ממנו. איפרכוס שהוא רודף, קובל עליו למלך. ואם המלך רודף את האיפרכוס, למי יקבול? למי יפנה כדי לקבל צדק, והרי המלך הוא האוטוריטה העליונה? אין לו למי לקבול אלא לך. היחיד שיכול להושיע מיד המלך הוא מי שגבוה מן המלך, והוא הקב"ה. כך אמר דוד: ריבונו של עולם, שאול מלך הוא, למי אקבול עליו? אלא עליך לקבול, "בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני" - אין לי לפנות אלא אל שמך, וגבורתך היא שתדון את דיני ותצילני מיד שאול.
וממשיך המדרש לבאר "ובגבורתך תדינני": כמו שכתבת בתורתך "לא תסגיר עבד אל אדוניו". מה עבד זה, שמוצאו מבני חם ואתמול היה עובד עבודה זרה, ועם כל זה הוזהרת שלא להסגירו אל אדוניו כשברח - אני, שאני נשיא בן נשיא חמישה דורות, שנאמר נחשון הוליד את שלמא, ושלמון הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד - על אחת כמה וכמה שלא תסגירני ביד שאול. והמדרש מבאר: "גבורה" זו תורה, שנאמר "לי עצה ותושייה אני בינה לי גבורה", וכן "גיבור במלחמתה של תורה". כלומר: על פי כללי תורתך דון אותי, וכשם שכתוב בתורתך שאין מסגירים עבד אל אדוניו, כך אל תסגירני אל אדוני אל שאול.
הרד"ק מבאר: השם אשר בשמך אני קורא - הושיעני; ובגבורתך שבה אני בוטח - תדינני, כלומר טול את דיני מהם, שהרי אני יחיד והם רבים. והנה הלשון תמוהה, שכן "תדינני" משמעו תדון אותי, ודוד רגיל לומר "אל באפך תוכיחני". לכן מפרשים רוב המפרשים, וכן רש"י, שהכוונה תנקום את נקמתי מיד אויביי, כלשון "כי ה' ידין עמו" - שאין פירושו ידון אותם, אלא ידין דינם מיד המצרים להם.
המלבי"ם מבאר: "בשמך הושיעני" - הושיעני מצד שמך, שאתה מושיע חוסים וזה שמך, והישועה היא מצד החסד. "ובגבורתך תדינני" - דון את דיני כנגד האויבים, והדין הוא מצד הגבורה, להיפרע מהם כראוי.
הספורנו לעומת זאת מבאר "תדינני" כפשוטו: "בשמך הושיעני" במידת רחמים, ואם רצונך לדון אותי בגבורה - אתה תדון אותי ולא הם, כמו שאמר דוד "אפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה". שלא יהיה עונשי על ידי בשר ודם, שאין לו רחמים וחמלה, אלא על ידך דווקא.
אֱלֹהִים שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה לְאִמְרֵי־פִי׃
מהי הכפילות? הרד"ק מבאר: "תפילתי" בלב, "אמרי פי" בלשון. המלבי"ם מבאר: שמע את תפילתי, ומלבד זאת האזינה גם לאמרי פי, לדברים שאני אומר עם התפילה. ומוסיף המלבי"ם כלל שהוא חוזר עליו בכמה מקומות: כל מקום שיש עיקר וטפל, העיקר נאמר בלשון שמיעה והטפל בלשון האזנה, כגון "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". התפילה היא העיקר - "שמע תפילתי", ולשאר הדברים הנוספים - "האזינה".
כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה׃
הרד"ק מביא שיש מפרשים "זרים" - אלו הזיפים, "ועריצים" - זה שאול וסיעתו; עריץ הוא בדרך כלל מושל, מושל עריץ. ודוד מבקש שיצילהו מיד הזיפים ומיד העריץ. האבן עזרא מפרש אחרת: "זרים" הם נוכרים, שאינם מבני עמנו, "ועריצים" הם הזיפים, שעליהם נסובה כל השירה - "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול". לפי זה אין דוד מתייחס כאן אל שאול כלל, אלא מבקש הצלה מן הזיפים המבקשים למסרו ביד שאול. ועליהם הוא אומר "לא שמו אלוהים לנגדם" - אינם יראים מפני ה' שישלם להם כגמולם על מעשיהם הרעים.
המלבי"ם מבאר כדרך הרד"ק: "זרים" הם הזיפים, והם קרויים זרים מפני שאינם קרובי שאול אלא זרים לו. "ועריצים" - שאול וגיבוריו, המבקשים להרגני שלא בדין אלא מצד שהם עריצים; שכן מושל עריץ הוא מושל שאינו מושל על פי צדק ודין אלא עושה דברים שלא כדין. "ולא שמו אלוהים לנגדם" - לא שמו לב שאלוקים לנגדם, כלומר עושים דבר המנוגד לרצון ה'. "סלה" - ובזה נסתיים העניין, כדרכו של המלבי"ם שמפרש "סלה" כסיום עניין.
הספורנו מבאר: "לא שמו אלוהים לנגדם" - לא היתה תכלית פעולתם לכבודו יתברך, אלא למצוא חן בעיני המלך להנאת עצמם. מה שבאו להסגיר את דוד לא נבע מציווי ה' לשמור על כבוד המלכות, אלא מחשבון פשוט: כדאי לשמור על קשרים עם המלך, הוא בעל היכולת והוא השליט, והדבר ישתלם. לא כבוד שמיים היה לנגד עיניהם, אלא רווח אישי.
בספר תהילות מהרי"ץ, למהרי"ץ דושינסקי, מבאר בצורה נפלאה את הכפילות: דוד מבקש שהקב"ה ישמע את תפילתו בעת צרה, גם אם אין התפילה כראוי. שהרי אדם נרדף אינו יכול לכוון כראוי, אין דעתו מיושבת ואינו מרוכז, וכמו שאמרו חכמים שההולך בדרך מתפלל תפילה קצרה. מי שאינו בשלוות הנפש, תפילתו אינה כתיקנה. וזהו "האזינה לאמרי פי": אלוקים, שמע תפילתי, וגם אם לא תהיה כראוי אלא רק "אמרי פי" - דברים היוצאים מן הפה בלי כוונה והתבוננות - גם להם האזינה וענני.
וההמשך הוא נתינת הטעם: "כי זרים קמו עליי" - זו הסיבה שאיני יכול לייחד את מחשבתי ולכוון כראוי, שהרי אני נרדף, ומי שנרדף ודאי אינו בשלוות הנפש. ואפשר לומר בדרך צחות ולגרוס כך: "ועריצים ביקשו", ואחר כך "נפשי לא שמו אלוהים לנגדם סלה" - נפשי אינה יכולה לשים את אלוקים לנגדה ולהתרכז, מפני שאני נרדף.
עוד מבאר מהרי"ץ דושינסקי ב"לא שמו אלוהים לנגדם": כאשר רשע עושה מעשה רע ויודע שהוא רע, יש סיכוי שיחזור בתשובה, שהרי הוא מודע לכך שמעשיו מקולקלים ונגד רצון ה', ואולי מתישהו יתעורר, ישמע שיחת מוסר או תפילה שתעורר אותו. אבל הגרוע מכל הוא כאשר אדם עושה את הרשע לשם שמיים. לזה אין תקנה, שכן מי יתקן אותו? כל מי שבא להוכיחו נחשב בעיניו כמפריע לו לקיים מצווה ומרחיקו מעבודת ה', וממילא צריך להתנגד לו.
והוא מביא מבעל העקדה ביאור נפלא במה שכתוב באנשי סדום "רעים וחטאים לה' מאוד": מדוע לא היתה להם תקנה אלא להופכם ולהחריבם? מפני שאילו היו רק רעים וחטאים היודעים שמעשיהם אינם בסדר - עוד היו עשויים לחזור בתשובה. אבל הם היו "לה' מאוד" - הכל אצלם נעשה לכבוד הבורא. כיצד? אין אתה זן ומפרנס עניים, שהרי מי יצר את העניים? הקב"ה. וכשם שאמר טורנוסרופוס לרבי עקיבא: מי ברא את העניים - הקב"ה, ואם כן כיצד אתה מתנגד לגזרתו? ה' גזר שיהיה עני, ואתה בא לתת לו פרנסה? זו גם הסיבה שהנוצרים רודפים אותנו אלפיים שנה: ה' גזר שנהיה נרדפים, וכל המוסיף מוסיפים לו - הרי גירשם מארצו, אם כן תרדוף אותם יותר, וצדיק אתה שעושה רצון ה'.
על פי זה מיושב דבר תמוה: מילא רשע העושה רשעות בלא חוק, אבל כיצד חקקו אנשי סדום את רשעותם בחוק? לדוגמה, יש אומות שהגניבה טבע אצלן; מסופר על אדם קבלן שהעסיק פועל, ואותו פועל אמר לו שאם הוא יורד בבניין ורואה מקדחה או מכשיר חשמלי שהשאיר בעל מקצוע - אם לא ייטול אותו עמו, הוא יוצא בתחושה ששכח משהו. זהו טבע. ואף על פי כן ברור שאין כותבים בחוק "תגנוב". כיצד אפוא חקקו אנשי סדום את מנהגם בחוק? אלא לפי בעל העקדה הדבר נפלא: כיוון שעשו זאת "לה' מאוד" - הרי אסור לפרנס עניים, שזה היפך רצון ה', ואם כן יש לכתוב זאת בחוק, שהרי במצוות מתפארים ואין מתביישים בהן.
ומכאן, אומר מהרי"ץ דושינסקי, גם הפשט אצלנו. דוד מבקש "הצמיתם", תמגר ותשמיד אותם, ומדוע? "כי ביקשו נפשי ולא שמו אלוהים לנגדם סלה" - אין הם סבורים שאלוקים כנגדם; אדרבה, נדמה להם שאלוקים עמם. כשרדף אחיתופל את דוד היו לו כל הסיבות: דוד רשע, ראו איזה דברים הוא עושה, מגיע לו, בעל ייסורים סובל משמיים, וכל סחי ומאוס וכל עוון וחטאת הדביקו לדוד. הם אינם מרגישים שאלוקים לנגדם אלא שאלוקים עמם, ונמצא שבמעשיהם הם סבורים שהם עושים מצווה. על כן אומר דוד: לאלה אין תקנה, והתקנה היחידה היא שאתה תצמיתם ותמגרם.
הִנֵּה אֱלֹהִים עֹזֵר לִי אֲדֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי׃
הרד"ק מבאר: אין הם יכולים להרע לי במה שהם באים ומרכלים עליי ומספרים לשאול, שכן ה' שהוא אדון הכל - ולכן נכתב כאן שם אדנות - יהיה "בסומכי נפשי". ובביאור "בסומכי נפשי" שני דרכים. הרד"ק, וכן האבן עזרא, מבארים: ה' יהיה בעזרתם של אותם אנשים מישראל הסומכים את נפשי, יסייע בידם ויעזור להם.
האבן עזרא מביא בשם רבנו משה שאי אפשר לפרש שה' הוא אחד מסומכי נפשי, שאין ראוי לומר כן כלפי הקב"ה - וכי הוא אחד מתוך רבים הסומכים? לכן ביאר רבנו משה: הקב"ה לבדו הוא כנגד כל הסומכים. אבל האבן עזרא אומר שלדעתו הפירוש כמו שהסברנו בשם הרד"ק, שה' ידון אותו ממבקשי רעתו ויעזור לסומכי נפשו.
המלבי"ם הולך אף הוא בכיוון זה: "אלוקים עוזר לי" - עוזר לי שאיעזר בכוחות עצמי, נותן בי את הכוח. שהרי משמעות "עוזר" היא שאין אני מרים במקומך אלא אתה מרים ואני תומך; כך אדם צריך לעשות השתדלות, ואת ההשתדלות אני עושה, ועל כך אני מודה לה' שהוא מסייע לי. ומעבר לכך, "ה' בסומכי נפשי" - שהאנשים שלי הסומכים והעוזרים, גם ה' יצטרף עמהם לסומכני. כלומר: איני רואה קושי בדבר, והכוונה שה' מעוזריי ולא מעוזריהם, מן המסייעים לי ולא מן המסייעים להם. ואמנם בביאור המילות כתב המלבי"ם "בעזר סומכי נפשי", וזה כפירוש הרד"ק, שה' יסייע בידם של הסומכים את נפשי.
מהרי"ץ דושינסקי מבאר כאן ביאור נפלא. דוד אומר "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר": שאר המלכים, כשהיו מתכוננים לקרב, היו מכינים את הצבא, עורכים אימונים ומבחנים לבדוק את כושרם. אבל דוד אומר: אני איני כן. כשאני רוצה לדעת אם לצאת למלחמה, איני בודק את מוכנות הצבא אלא בודק בכלים אחרים לגמרי. אני הולך לבית המדרש ומתחיל ללמוד. אם אני רואה שאני זוכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, שאיני נכשל בדבר הלכה, שהגעתי למסקנות והסוגיה ברורה - סימן שזכיתי להארה מאת ה', ואז אני יודע: צא לקרב ותצליח. ועל דוד נאמר שהלכה כמותו בכל מקום, ואין דרגה למעלה מזו. אבל אם אני מגיע ו"חושך על פני תהום" - זה תלמודה של בבל - הסוגיה חשוכה, איני מבין, נשארתי בספקות ובקושיות ואיני מגיע למסקנה, אני יודע שאין זו השעה לקרב ויש לדחותו.
וזהו שאמר "חישבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדותיך": כשאני מחשב באיזו דרך לפעול, אני משיב את רגליי אל בית המדרש ואל התורה הקדושה, ולפי הצלחתי בלימוד אני יודע אם אצליח בקרב. וזהו "ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" - שהקב"ה הוא ושמו והתורה אחד, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל ידי עסק התורה אנו יודעים אם לצאת ולהילחם.
ואגב, כמדומני שהחיד"א מביא עצה זו: אדם הנתון בספק ובדילמה גדולה ואינו יודע כיצד לפעול, ואין לו אדם גדול לשאול - יתייעץ עם התורה הקדושה. כיצד? ישב וילמד שעה, ולאחר מכן יחשוב שוב על הנושא, ומן השמיים ינחוהו בדרך אמת. והטעם, שעל ידי הלימוד אדם מתעלה לבחינה רוחנית יותר וכמו מקבל שכל אלוקי, ואז התורה שלמד היא המייעצת לו והיא בעוזריו. והמקור לכך מדוד המלך: "חישבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדותיך".
ולפי זה מבאר מהרי"ץ דושינסקי את הפסוק שלנו: "הנה אלוהים עוזר לי" - ומניין אני בטוח כל כך שה' יסייע בידי? מפני ש"ה' בסומכי נפשי": בענייני הנפש, בלימוד התורה, ראיתי שה' סמך אותי ועזר לי, הגעתי למסקנות, הוצאנו הלכות מן הסוגיה וראינו ברכה בלימוד. וכיוון שסמך אותי בענייני הנפש והלימודים הרוחניים, זו ראיה שגם בענייני הגוף יהיה ה' בבחינת "עוזר לי".
יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי בַּאֲמִתְּךָ הַצְמִיתֵם׃
רש"י מפרש "לשורריי" - לעויניי, לאלה שעוינים אותי, והוא מלשון ראייה, כמו "אשורנו ולא קרוב, אראנו ולא עתה"; וכן "בנות צעדה עלי שור", שהחומה נקראת שור מפני שממנה מביטים למרחוק. הרד"ק מרחיב: הרע שהם עושים לי ישיב להם הקב"ה, לפי שהם "שורריי", מביטים עליי לרעה, וכל מבטם עליי שלילי. וכן "ויהי שאול עוין את דוד" - עוין הוא מלשון נותן עינו עליו לרעה, כמעיין בו להסתכל עליו בצורה שלילית.
"באמיתך הצמיתם" - מתוך שאתה אמיתי ואמרת שתיפרע ממי שהולך רכיל וממי שמבקש להרוג את חברו, ושאתה מבקש את הנרדף. והרד"ק מוסיף ביאור: אמיתתך היא ההבטחה שאמלוך, אמת שאינה מתחלפת ואינה משתנה, ואם הם יפגעו בי לא תתקיים אמיתתך; לכן באותה אמת עצמה שהבטחת שאמלוך - הצמיתם.
האבן עזרא מבאר "ישיב הרע" - את הרע שחשבו לעשות לי, אותו ישיב עליהם. וזה יישוב הלשון, שהיה ראוי לומר "יביא הרע", ומהו "ישיב"? אלא שאותו רע עצמו שרצו לעשות לי יוחזר עליהם, וזו מידה כנגד מידה, ועל ידה רואה האדם את יד ה' ונעשה ניכר להם שהדבר מאיתך. המלבי"ם מבאר: גם הקב"ה ישלם לאויביי וישיב להם הרע כרעתם, והדבר מצד אמיתך, שאתה אמרת והבטחת לי את המלוכה, ולכן תביא עליהם את הרע.
בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה־לָּךְ אוֹדֶה־שִּׁמְךָ יְהֹוָה כִּי־טוֹב׃
כִּי מִכׇּל־צָרָה הִצִּילָנִי וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי׃
המלבי"ם מבאר: אזבח לך בנדבת הלב, ואודה שמך כי טוב. וכנגד מה? כאשר היה דוד נרדף, עטרו שאול ואנשיו את דוד והקיפוהו כדי לתפסו, והיה זה בסלע המחלקות. ושם נאמר שמיד באו לומר לשאול שפשטו פלשתים על הארץ. ובאותה שעה כבר אמר דוד "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב" - אף שמואל שאמר לי שאמלוך כוזב, שהרי הנה שאול עומד להרגני. וברגע האחרון ממש הצילו הקב"ה, שבאו לומר לשאול שפשטו פלשתים, "וישב שאול מרדוף אחרי דוד", ועל ידי כך ניצל. על זה הוא אומר "מכל צרה הצילני".
"ובאויביי ראתה עיני" - אף שכבר ראיתי את אויביי מול עיניי, בטווח ראייה, לא הוצרכתי להילחם בהם ולשפוך דם, וגם מזה הצלתני. וזהו עיקר הנס: שבאויביי רק ראתה עיני ולא נאלצתי להרגם. שכן באמת כאב לדוד לא פחות מכאב הרדיפה, שיצטרך להרוג יהודי הרודף אחריו, או חלילה לפגוע בשאול עצמו, שהרי אמר שלא יפגע במשיח ה'. לכן הוא מודה שרק ראתה עינו באויביו, ואתה נטלת אותם, ולא הוצרכתי אני להרוג את אויביי שהם אחיי.
בספר "זה השער" מביא בדרך רמז: ראשי התיבות של "מכל צרה הצילני ובאויביי" הם מצווה - לרמז על "מצווה אגוני מגנא ואצולי מצלא", שהמצווה מגינה ומצילה מכל צרה. ועוד: ראשי התיבות של "מכל צרה הצילני" לבדם הם מצה. ומה עניין מצה לכאן? על פי מה שכתוב בספר הקדוש "דברי יחזקאל" בשם הזוהר הקדוש, שבזכות שישראל אוכלים מצה בפסח הם ניצולים בדין בראש השנה - שלא יהיו באותה שנה גזירות ולא צרות ולא רדיפות. וזהו הרמז: "מכל צרה הצילני" - כל השנה אני ניצול מכל צרה בדין ראש השנה, ומכוחה של המצה, ועל ידה תהיה השנה מובטחת בלא צרות וגזירות רעות, אלא בגזירות טובות, ישועות ונחמות, אמן ואמן.