פתיחה
אנו עומדים בפרק נ"ה, פרק שנאמר על רקע בריחתו של דוד המלך מפני אבשלום בנו. דוד נמלט מירושלים, האויבים רודפים אחריו, והעיר שבה מלך מלאה חמס ומרמה. בפרק הזה שופך דוד את לבו: פחדיו, לבטיו אם לברוח או להישאר, ותפילתו שהקדוש ברוך הוא יפר את עצת הקושרים עליו. נעמוד על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי הראשונים והמלבי"ם.
"מי יתן לי אבר כיונה" - הכנף והמנוחה
וָאֹמַר מִי־יִתֶּן־לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה׃
הרד"ק מסביר: "אבר" פירושו כנף, ו"כיונה" - כמו היונה. דוד אומר: מי יתן לי כנף שאוכל לעוף למקום שלא יוכלו להשיגני, לפרוח מכאן. "ואשכונה" - שיהיה לי מקום לשכון בו בשקט ובשלווה, הרחק מן הפחד והרעד האוחזים בי.
האבן עזרא שואל: מדוע דווקא יונה? היה יכול לומר כל עוף שהוא. והוא משיב: לפי שהיונה גדלה עם בני אדם, ועמה משגרים המלכים את ספריהם - כלומר את איגרותיהם. היונה הייתה יונת דואר, המלכים היו שולחים עמה את מכתביהם. לכן אומר דוד: מי יתן לי אבר כיונה, שאוכל לפרוח כמוה.
ובבראשית רבה מובא טעם אחר. רבי עזריה בשם רבי יודן בר רבי סימון אומר: כל העופות, בשעה שהם יגעים, נחים על גבי סלע או על גבי אילן - ושם הם נתפסים. העוף צריך לנוח על מקום יציב, ובא החתול מאחוריו בשקט ותופסו בעת מנוחתו. אבל היונה, בשעה שהיא יגעה, קופצת אחת מאגפיה - "קופצת" מלשון כיווץ, כמו "לא תקפוץ את ידך" - כלומר מכווצת ומקפלת אחת מכנפיה ופורחת באחת, והיא ניצולת ואינה נתפסת. מי שיתבונן ביונים יראה שלעתים הן חגות במעגל, משום שהן מפעילות רק כנף אחת, כמו סירה שמפעילים בה משוט אחד בלבד. זוהי צורת המנוחה שלה: היא נחה כל פעם בכנף אחרת, סוגרת אחת ופורחת בשנייה. אומר דוד: הלוואי והיה לי אבר כיונה, שאוכל לנוח באוויר בלי להיתפס.
האלשיך: "כַּיונה" בכ"ף הידיעה
האלשיך הקדוש עומד על דקדוק הלשון. הכתוב אומר "כַּיונה", בכ"ף פתוחה, שהיא כ"ף הדמיון עם ה"א הידיעה - כמו היונה הידועה והמפורסמת. ולכאורה היה צריך לומר "כְּיונה", כלומר כמו יונה סתם, כל יונה שהיא. על איזו יונה מסוימת מדובר כאן?
כדי לבאר זאת מקדים האלשיך יסוד גדול. אדם הנמצא במצב של נרדף, נמלט על נפשו, אומר לפעמים: כבר אמות ואנוח. ראינו מצבים כאלה לצערנו בשואה, שאנשים איבדו טעם בחיים והלכו אל גדרות החשמל כדי למות, מפני שלא נותר בהם כוח. אומר האלשיך: לא מחכמה ידבר. שהרי מי אמר לך שאתה הולך לנוח? אפילו נניח שלא יתבעו אותך על ההתאבדות - וכי אתה יודע מה יהיה עמך שם? רבי יוחנן בן זכאי עצמו אמר: שתי דרכים לפניי, אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מהן מוליכים אותי. ומעבר לכך, ההתאבדות עצמה היא עוון שאין כדוגמתו, שמוסר נפשו בכפו. ואין כאן תביעה כלפי אותם אנשים בשואה - הם לא פעלו מתוך מחשבה שכלתנית, ומעשיהם דומים למי שמאבד עצמו מתוך חולי נפשי. אבל מי שאומר זאת בצורה מושכלת, "אני מעדיף כבר למות ולנוח" - אל ימהר לומר כן, שאין כלל ודאי שינוח.
ואגב כך נזכיר: כל תחזיות הרופאים אינן חזות הכול. מנהל מחלקה אונקולוגית נשאל פעם כמה זמן הוא צופה לחולה שומר מצוות, והשיב: לאנשים דתיים כבר הפסקנו לתת הערכות. אתם, עם התפילות שלכם, יוצרים שינויים, ואת זה איננו יכולים לשקלל. ואין הכוונה שהרופאים מדמיינים - יש סטטיסטיקות וגרפים, ולפי סוג המחלה, התפשטותה, גיל האדם ומחלות הרקע הם יודעים לדייק בשמונים ותשעים אחוז. אבל תפילה היא גורם אחר לגמרי. הרב יעקב יוסף חי כשלוש שנים עם המחלה, אף שאמרו לו זמן רב קודם לכן שהיה צריך ללכת; הרב יגן, שכל כך הרבה התפללו עליו, חי חמש שנים עם המחלה אף שאמרו לו אולי שנה. וכל אחד יכול לספר על אנשים שהוא מכיר מקרוב שהתפללו עליהם, והתוצאה הייתה אחרת לגמרי.
והרב שטיינמן היה אומר, שאילו היה אדם בר דעת, היה מתפלל שבשנה האחרונה שלו ייפרעו ממנו על עוונותיו, כדי שלא יצטרך לעבור זאת בגיהינום. ואכן הוא עצמו נפל למשכב בחנוכה, ובחנוכה שנה לאחר מכן נפטר - בדיוק כפי שאמר וכפי שביקש. שנה שלמה היה יוצא ובא בבתי חולים, שנה קשה, ולאחריה נפטר. כך, אמר, ראוי לאדם להתפלל, שהרי הגיהינום הוא השם ירחם, ואילו כאן הפירעון הוא בתשלומים נוחים - ייסורים שעדיין אפשר לשאתם.
אם כן, אומר האלשיך, האומר "די, אני רוצה כבר למות ולנוח" - דמיונות הוא מדמיין. ומי כן יכול לומר זאת? איש כרבי יהושע בן לוי, שנכנס בגופו ובנשמתו לגן עדן ונשאר שם. אילו הוא היה אומר "מי יתן ואלכה לי בגוף ובנפש לגן עדן ואנוח שם", לא היה מאמרו נחשב לפתיות, שהרי הוא ראה לאן מוליכים אותו ויודע מה הוא מדבר. אבל מי שאינו יודע לאן מוליכים אותו, ואומר "אני רוצה כבר למות" - הוא סבור שהוא יוצא מן הצרות, ואינו יודע שהוא נכנס לצרות גדולות וקשות מהן.
ומעתה מובן לשון הפסוק. "כַּיונה" - היונה הידועה בתורה, היא יונתו של נח ששולחה מן התיבה לדעת הקלו המים. ולהיכן הגיעה אותה יונה? בבראשית רבה (ל"ג) מובא שהעלה שהביאה בפיה - עלה זית - מגן עדן הביאתו. אומר דוד: מי יתן לי אבר כאותה יונה שנכנסה לגן עדן בחיים חיותה. אלא שאני לא הייתי נוהג כמותה - "אעופה ואשכונה": היא חזרה, מפני שקיבלה ציווי מנח, אף שלא היה זה נוח לה. אבל אני, אם יהיה לי אבר כיונה ואכנס בחיים חיותי לגן עדן, שם אשכון ושם אשאר ולא אשוב. שהרי בזה ודאי לי שאני בגן עדן. אבל לבקש למות סתם - ומי יודע לאן אני הולך, שמא לגיהינום? על זה אין מקום לבקש, ופתי הוא המבקש.
ההחלטה: "הנה ארחיק נדוד"
הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה׃
המלבי"ם מסביר על פי מה שנתבאר בפסוק הקודם: דוד המלך היה נתון בדילמה - "אעופה" או "אשכונה", לברוח מירושלים או להישאר בה. כאן הוא מכריע ואינו פוסח עוד על שתי הסעיפים: "הנה ארחיק נדוד אלין במדבר", וה"סלה" מורה על סיום ההחלטה. החלטתי - איני נשאר כאן, אני בורח.
"אחישה מפלט לי" - עצת אחיתופל ועצת חושי
אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר׃
"רוח סועה" פירושה רוח נוסעת במהירות, רוח חזקה. והמלבי"ם מבאר את הרקע: אחיתופל יעץ לרדוף אחרי דוד עוד באותו לילה, לנצל את המומנטום - עכשיו דוד מבוהל ומפוחד, עדיין לא התארגן, ואפשר להכניעו ברגע ולהמיתו במדבר. חושי הארכי הוא שהניא את אבשלום מלקבל את עצת אחיתופל, ואמר לו: אביך לא ילין את העם, אביך עתה כדוב שכול והוא יילחם על חייו, ואינך מאורגן דייך - אסוף צבא רב ורק אז תכניעהו כראוי. והמלבי"ם אומר שזו הייתה השגחת השם, שכן אילו נעשה כעצת אחיתופל, עוד באותו לילה היו ממיתים את דוד. וזהו שאמר דוד בפרק ג' על אותה רדיפה עצמה, "אני שכבתי ואישנה" - כמעט שהייתי במצב של שוכב מת.
לפי זה, כאשר נודע לדוד מחושי הארכי שיש סכנה כזו, אמר: "אחישה מפלט לי" - עליי למהר ולברוח, כי יש תוכנית של אחיתופל לרדוף אחריי עוד הלילה. עליי להחיש מפלט ולא להתמהמה במדבר, "מרוח סועה מסער" - שמא יבוא עליי סערו של אבשלום.
והאבן עזרא מביא בשם רבי משה ביאור המתחבר למה שנאמר קודם. היות ודוד ביקש "מי יתן לי אבר כיונה", והיונה בשעת סערה קשה לה לעוף, לכן הוא מבקש: אני בעל אבר כיונה, יהי רצון שלא יהיו סועה וסער ורוח חזקה, שבשעת רוח חזקה אין היונה יכולה לעוף.
"בלע ה' פלג לשונם"
בַּלַּע אֲדֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם כִּי־רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר׃
רש"י מפרש "בלע" מלשון השחתה, כמו "לא השיב ידו מבלע", וכן מביא בשם מנחם. "פלג לשונם" - הבדל אותם והרחק אותם מן הבריות, שלא ישמע אליהם אדם, מלשון חילוק. "כי ראיתי חמס וריב בעיר" - על ידם יש חמס וריב בעיר, לכן אל תיתן לדבריהם להשפיע.
הרד"ק מסביר באיזה מובן יתפלג לשונם: שלא תהיה ביניהם הסכמה אחת. הצרה מתחילה כאשר מקבלים דברים בהסכמה, שאז מוציאים אותם מהר אל הפועל; אבל ברגע שנופלת מחלוקת - כולנו יודעים מה עושים כשיש מחלוקת: לא עושים. עשר שנים מונחת על שולחן הקבינט ההצעה לתקוף באיראן, ועשר שנים יש מחלוקת, ולכן לא תוקפים. כנראה שמשמיים אלו התוכניות, להפילם בדרכים אחרות; אבל על כל פנים רואים שכשיש מחלוקת אין מגיעים להכרעה ואין עושים מאומה. לכן "פלג לשונם": שתהיה ביניהם מחלוקת ולא הסכמה, ואז יתבלבלו קשרם ועצתם, והקשר שקשרו נגדי ייפול. וכן התפלל דוד: "סכל נא את עצת אחיתופל ה'" - שיסכל הקדוש ברוך הוא את עצתו ושיהיו לו מתנגדים. וכך אכן היה: חושי הארכי שנשלח על ידי דוד התנגד לעצת אחיתופל, ואבשלום קיבל דווקא את עצת חושי.
"כי ראיתי חמס וריב בעיר" - ולכאורה כיצד הוא רואה, והרי הוא מחוץ לירושלים? מבאר הרד"ק: ראיתי בלבי, שבעיר ירושלים יש חמס וריב על שנקשרו עליי. וזה חמס גדול ועוון גדול מה שהם רבים עמי, שהולכים לריב עם דוד שנמשח למלך מאת השם ולהפיל את מלכותו. כלומר: אני רואה בלבי שמה שמתרחש שם הוא חמס וריב, ועוון גדול בידם.
האלשיך הקדוש מסביר: האויב והרשע הנזכרים כאן - אף אם לא תהרגם, ראוי והגון שתבלעם כקורח, או לפחות שתפלג את לשונם. ולמה? כדי שכל העם יראו וייקחו מוסר, ויראו מה עולה בגורלו של הקם כנגד המלכות ושל המרשיע. וזהו "כי ראיתי חמס" - ראיתי שהמעשים שלהם גורמים חמס, שכן כשאדם מרשיע ואין נעשה לו מאומה, הדבר מביא את כלל הבריות לעשות אף הם רע. לכן: יש בהם חמס כמו דור המבול, ויש בהם ריב כמו עדת קורח - עשה להם כשם שעשית להם. אין הבקשה שיביא השם מבול ממש, אלא שיעשה להם את הראוי להם, כשם שהענישה ההיסטוריה את העושים כדברים האלה.
המלבי"ם מסביר שכל העניין - אם יינצל דוד או לא - היה תלוי בשאלה אם יקבל אבשלום את עצת אחיתופל או את עצת חושי הארכי. לכן מבקש דוד "פלג לשונם", שיתפלגו לשתי כיתות, ועל ידי כך "בלע" - תבולע עצתם. וזהו שכתוב "וה' ציווה להפר את עצת אחיתופל הטובה" - הנביא מעיד שהעצה הייתה טובה, אלא שהשם הפר אותה. "כי ראיתי חמס וריב בעיר" - כבר נודע לי שאותם קושרים ומורדים במלכות בית דוד הגיעו לעיר וחוגגים בה.
ואפשר לבאר "פלג לשונם" גם כפשוטו. האנשים האלה - דואג, אחיתופל - הם בעלי לשון הרע, שטופלים על דוד האשמות שווא. והנה הנחש הקדמוני, על שדיבר רעה כלפי השם יתברך ואמר לחווה שאף הוא אכל מעץ הדעת ובעקבות זה ברא עולמות, ואף אתם תהיו בוראי עולמות - מה היה עונשו? שנתפלגה לשונו, ולשון הנחש מחולקת לשתיים. על כך מבקש דוד: היות והם בעלי לשון הרע, "פלג לשונם" כנחש שנתפלגה לשונו בעקבות לשון הרע. וכך ראיתי לאחר מכן שמביא גם בספר "קן ציפור" על התהילים.
העיר מוקפת חמס: "יומם ולילה יסובבוה"
יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל־חוֹמֹתֶיהָ וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ׃
הרד"ק מסביר שזהו המשך הפסוק הקודם: "ראיתי חמס וריב בעיר", והחמס והריב הללו מסובבים על חומותיה. זו מטאפורה - כאילו העיר מוקפת חמס וריב, שכל העיר מתייעצת עליי רעה, ביום ובלילה מתכננים נגדי. "ואוון ועמל בקרבה" - לאלו שבתוכה יש אוון ועמל, והם חושבים עליי רע. אוון הוא שקר, ועמל אף הוא ביטוי לעלילות ולדברי שקר ופלסתר.
המלבי"ם מתאר זאת כתמונה שלמה: החמס והריב הם כשומרי החומות מבחוץ, והשומרים הרי שומרים יומם ולילה; ואילו האוון והעמל הם המושלים בעיר מבפנים - הם השליטים שבקרבה.
הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא־יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה׃
המלבי"ם מפרש "הוות" - שבר, שבר יש בתוכה; וגם מרחובה לא ימיש תוך ומרמה. רש"י מפרש "תוך" לשון מכה והכאה. והרד"ק מפרש: "הוות בקרבה" - שבר ועניין רע, "ולא ימיש" - תמיד הם עוסקים בתוך ומרמה כלפיי, תמיד מספרים עליי בדותות, ממציאים עליי דברים ומחפשים רעתי. ומהו "מרחובה"? שהיו מתאספים ברחובות ומתקבצים יחד לדבר בגנותי.
ו"תוך ומרמה" לדעת הרד"ק אינו מלשון הכאה כרש"י, אלא מלשון תוך ופנימיות: שמראה בפיו מה שאין בלבו, בפיו דבר אחד ובלבו דבר אחר. שואל הרד"ק: והרי הם הראו בחיצוניותם את אשר בלבם, קמו ומרדו בדוד ודיברו רעה כנגדו בגלוי? ומשיב: כוונת הדברים שעתה אני קולט, שכל מה שהראו לי בזמן שהייתי עמהם בידידות, כשהייתי מלך והראו לי אהבה - הכול היה תוך ומרמה. עכשיו נגלו מצפוניהם ורואים מי הם באמת, ומתברר למפרע שלא הייתה זו אהבה אמיתית, אלא בתוכו שנאה ובמרמה דיבר אליי כאוהב. שאילו אהבני באמת, לא היה מצטרף עתה לאבשלום.
האלשיך: המשחיתים מבפנים
האלשיך הקדוש מסביר שעל ידי האנשים הרעים הללו אין תקנה לעיר. יומם ולילה הם מסובבים על חומותיה כביכול כדי לשמור עליה מאלה שבאים מבחוץ להחריבה - אבל "ואוון ועמל בקרבה", ומעשיהם שלהם הם הגורמים לחורבנה. הם שומרים מפני מזיקים מבחוץ, בעוד שהם עצמם מזיקים מבפנים.
מספרים על גולדה, שביקשה ממכר ותיק שהכירה עוד מן העיירה באירופה שיתקין לה סורגים בקריית הממשלה, בבניין הכנסת. שאל אותה: לשם מה את צריכה סורגים? אמרה לו: כדי שלא יפרצו ולא יבואו לגנוב מבחוץ. אמר לה: לא יעזור. שאלה: מדוע? השיב: כי הגנבים נמצאים בפנים! את דואגת מגנבים מבחוץ, בשעה שלגנב יש כאן תפקיד של שר? מה יועילו לך הסורגים מבחוץ? זהו "ואוון ועמל בקרבה": מונעים מאנשים מבחוץ להחריבה, ובעצמכם מחריבים אותה מבפנים. וההוות שבקרבה גורמות ש"לא ימיש מרחובה" - שגם בפרהסיה שוררים השקר וההוות וההנהגה המקולקלת של אותם אנשים.
כשהחטא בגדולים - הקלקול יורד לקטנים
וממשיך האלשיך ומבאר: כאשר החטא נמצא בגדולים, הקלקול נורא ואיום, שהוא מחלחל ויורד גם אל הקטנים. הקטנים יוצאים מנקודת הנחה שאם הגדולים עושים כך, הרי זה לגיטימי ומותר להרשות זאת לעצמם, ועל ידי כך מתפקרים כל השאר. והם אומרים: אם המלך עושה כך, שלא יאמר לנו שלא לעשות. ובאמת הטיעון הזה אינו נכון - אין קשר בין הדברים: המלך רשע ואינו עושה כהוגן, וגם מה שאתה עושה אינו כהוגן. אלא שהדבר מונע מן המלך להוכיח. לא שהמלכים לא היו מוכיחים - היו עושים את שלהם ומענישים אחרים, שני דברים נפרדים היו אצלם. אבל דע לך שמאחורי הטיעון הזה מתחבאים רבים.
היו אנשים שהיו מעתיקים חופשי דיסקים של זמרים. בדקו ומצאו שכמעט לכל הזמרים יש תוכנות מוזיקה פרוצות - תוכנות אולפן של אלפי דולרים ואולי יותר, שדורשות מחשבים חזקים, ואינן תוכנות שנקנו כדין. והם צועקים כל הזמן: גונבים אותנו, לוקחים לנו את הפרנסה! ומה אתה עושה בדיוק? גונב מישהו אחר. ההוא גנב אותך בשלושים שקלים, ואתה גונב את החברה ההיא בארבעת אלפים דולר - גניבותיך גדולות ומשמעותיות הרבה יותר.
ומזכיר לי הדבר את הסיפור על האופה שתבע לבית המשפט את יצרן המרגרינה שסיפק לו את סחורתו, בטענה שהוא מרמה אותו. הביא גוש מרגרינה לפני בית המשפט ואמר: את זה אני קונה ממנו באריזות של קילו, והנה המאזניים - ראו, תשע מאות גרם! וכך הוא מוכר לי שנים, ואני משלם לו על קילו. שאלו את היצרן: מה לך לטעון להגנתך? אמר: אומר לכם את האמת, אין לי אבן משקולת של קילו. מה אני עושה? אני בא אל הנחתום, אל האופה הזה העומד מולי בדין, קונה ממנו כיכרות ששוקלות קילו, מניח אותן בכף השנייה של המאזניים, ולפי זה אני שוקל לו את המרגרינה. כולם רמאים, וכל אחד מרמה את השני.
וכך הוא אצל הגונב מחברת הביטוח: מוציא מהם כספים שלא כדין - לא נעל את הרכב ומספר שנעל, וכיוצא בזה - ומוציא סכומים נכבדים, שלושים, ארבעים, חמישים ואף מאה אלף, לפי סוג הרכב. ושואלים אותו: אדוני, מהיכן ההיתר לגנוב מחברת ביטוח? והוא עונה: עזוב, תאמין לי, כולם שם גנבים, כל הזמן הם גונבים, אני משלם להם כבר שלושים שנה. ומה בכך שאתה משלם? הרי זה ההסכם שביניכם, והוא מחייב אותך לשלם. ראו כמה אוהב האדם להתחבא מאחורי הטיעון "גנבו אותי אז אני גונב", "הם גנבים אז גם אני" - והמציאות היא שהוא מרגיש בכך נוח יותר מבחינה מצפונית. וזהו שאומר האלשיך: כאשר המלך עושה רעה, אין אני חושש ממנו - במה יוכל להוכיחני, הרי הוא עצמו עושה רע. וכאשר השרים עושים רשעה, מתפקרים כל השאר: אם הוא יכול, גם אנחנו יכולים.
ומשום כך, אומר האלשיך, לטפל באנשים הללו בצורה הרגילה לא יועיל. מה מבקש דוד? היות ומדובר באנשים בעלי מעמד ואנשים חשובים, צריך להענישם בעונש מפורסם וגלוי לכול, ורק אז יהיה בכך גורם הרתעה לאנשים הקטנים והפשוטים שלא יעשו כמעשיהם. וזה כדוגמת מעשה קורח: קורח קם לחלוק על משה, ומשה אמר "אם בריאה יברא ה'". ולמה? כי היה כאן ערעור על עצם האמונה. הנה עם שמשה הוציאו ממצרים והקדוש ברוך הוא נתן לו תורה, ואם בא אדם וחולק על משה רבנו - הרי הוא חולק על השכינה, ומשמע שלא ניתנה תורה מסיני ומשה בודה דברים מלבו. תורה כזו לא הייתה מתקיימת שלושת אלפים שנה, אף לא שלושים יום, שכל אחד היה קם וחולק ואומר שמשה בודה מלבו. לכן נדרש שם מעשה עוצמתי ומשמעותי שישאיר את כולם בהלם, ואז "ולא יזידון עוד" - לא יעלה עוד על דעת איש לקום ולחלוק. וכך מבקש כאן דוד: ריבונו של עולם, תן להם עונש כה משמעותי, שכולם יבינו על ידו שלא לעשות כמעשיהם הרעים.
לסיכום:
בפסוקים אלו דוד המלך נמצא בשיא הרדיפה: הוא מייחל לכנפי יונה כדי לברוח ולנוח, מכריע לבסוף לברוח למדבר ולהחיש מפלט מפני עצת אחיתופל לרדוף אחריו עוד באותו לילה, ומתפלל "בלע ה' פלג לשונם" - שתיפול מחלוקת במחנה הקושרים ותיבלע עצתם, כפי שאכן אירע בעצת חושי הארכי. הוא מתאר עיר שהחמס והריב סובבים על חומותיה והאוון והעמל מושלים בקרבה - חורבן הבא לא מבחוץ אלא מבפנים. ומכאן שני מוסרים גדולים: אל ימהר אדם לומר "אמות ואנוח", שכן אין הוא יודע לאן מוליכים אותו, וכל יום של חיים הוא הזדמנות וזיכוך; וכשהקלקול נמצא בגדולים ובבעלי המעמד, הוא מחלחל ומפקיר את כל השאר, ולכן ביקש דוד עונש גלוי ומפורסם דוגמת מעשה קורח, שיהיה בו הרתעה לכל הדורות.