פרק נ"ה בתהילים הוא מזמור שנאמר על רקע מרד אבשלום ובגידתו של אחיתופל, היועץ שהיה מקורב לדוד המלך כאיש סודו. בחלק זה של הפרק אנו עוסקים בתיאור העיר המלאה מרמה, ובמוקד הכאב: לא שנאת האויב הגלוי היא הפוגעת, אלא בגידתו של הקרוב והאוהב.
הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא־יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה׃
המלבי"ם מבאר כאן מהו "תֹּךְ" ומהי "מִרְמָה", ושולח לעיין בדבריו בירמיהו ט' ה' על הפסוק "שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה". שם הוא מסביר שאין לקרוא את הפסוק כפי שאנו רגילים לחשוב - שאתה יושב בתוך המרמה, בתוכה - אלא "בְּתוֹךְ מִרְמָה" פירושו: בתֹךְ ובמרמה. כפי שאנו רואים במזמור שלנו: "לֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה", שהמילה "תֹּךְ" עצמה היא לשון רמאות.
וכדרכו, כיוון שאין מילים נרדפות בלשון הקודש, מבאר המלבי"ם את ההבדל ביניהן: "תֹּךְ" הוא לרמות אדם בדבר שיש לו שני פנים - אתה אומר לו דבר שיש לו שתי משמעויות, הוא שומע ומבין משמעות אחת, ואתה מתכוון למשמעות אחרת לגמרי. "מִרְמָה" היא הדיבור החיצוני, מה שסיפרת לו ומה שמכרת לו; ו"תֹּךְ" הוא מה שבפנים, מה שבאמת חשבת והתכוונת.
דוגמה לדיבור דו-משמעי כזה הסברנו בעבר בדברי יהודה ליוסף: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". מצד אחד יש כאן מילים רכות ונעימות: חשוב אתה בעיניי כמלך. ומאידך גיסא יש פירוש הפוך לגמרי: אהרוג אותך ואת פרעה, ויקרה לך מה שקרה לפרעה שפגע בזקנתי וחטף מכות; ועוד: שקרן אתה כפרעה - פרעה נשבע שלא ימלוך עבד ובכל זאת מינה אותך, ואף אתה אמרת "הורידוהו אליי ואשימה עיני עליו" ועתה אתה רוצה לקחתו. כיצד ייתכן שבאותו משפט עצמו נאמרות שתי אמירות סותרות כל כך?
מסבירים שם שזוהי שפה שנקראת היום "פוליטיקלי קורקט": יש ביטויים שאתה מתבטא בהם והשומע מבין לבד. כך אוהבים פוליטיקאים לענות: "אתה אמרת" - כלומר, אל תצטט אותי, אבל ההבנה שלך נכונה, ברוך ה' אתה קולט. כך בא יהודה אל יוסף: "כמוך כפרעה". ואם ישאל יוסף - האם אתה מאיים עליי? יענה: חס ושלום, אמרתי שאתה חשוב בעיניי כמלך, אתה כל כך יקר בעיניי. זהו דיבור שאני מצפה שהשומע יבין את משמעותו הפנימית, אך אם ייתפס - אשיב שלא הוצאתי מפי מילים כאלה.
ולפעמים הדיבור הדו-משמעי נאמר בצורה מסוימת כדי לרמות ממש - אתה מצפה שהשומע יבין דבר מסוים ועל ידי כך יקנה את המוצר. זה מצוי מאוד בשיווק. למשל, מודעות שכתוב בהן "בין לקוחותינו" ומפרטות שמות מפוצצים; או מודעה המשווקת לחברי קופות החולים ומציבה את הסמלים והאייקונים של הקופות בגדול. הוא מוכר תכשיר רפואי שלא נבדק ולא נוסה ולא הוכח מדעית, ואתה קורא ובטוח שזה בשיתוף עם קופת חולים, שהם מאשרים את המוצר. במודעה לא כתוב שקופת החולים מאשרת - אבל הוא יצר אצלך דימוי כזה.
וכן על דרך זו: כותבים לך "מתאים למכשירי כך וכך", ואתה קורא ובטוח שזו הפירמה עצמה. יאמרו לך: לא, זה רק מתאים לפירמה, אבל זה עצמו אינו מוצר שלה. אצל המוכרים זו דרך מאוד ברורה להביא אנשים אל האתר ואל המוצר: הוא יודע שאתה מחפש "נוקיה", אז הוא כותב "מתאים לנוקיה", ובחיפוש זה יעלה לך. ומה קיבלת באמת? לא פירמה, אלא סחורה זולה - אבל הגעת אליו, כי כתובה שם המילה שחיפשת.
יש דרכים רבות לעשות רושם מסוים, וכשתרצה אחר כך לבוא בטענות - תגלה את האמת. היה כתוב "אחריות שלוש שנים", אתה פותח את התנאים: לא כוללת, ולא כוללת, ולא כוללת. מה נשאר? כשל של המנוע מהמפעל. והאם תוכל להוכיח שהכשל הוא מהמפעל? כך גם בפלאפון: אתה מגיע לחברה ואומר יש אחריות, והם פותחים ואומרים "קורוזיה" - תוכיח שלא. ודרך נוספת, מוצלחת מאוד: חברות הנותנות אחריות על מצלמות לשלוש וארבע שנים. אתה מגיע לממש את האחריות, הם בוחנים מכל הצדדים ומוצאים שריטה קטנה - "היא נפלה", ואין אחריות על נפילה, ונגמר העניין. כלומר, הוא כותב לך דברים בעוד שבתוכו הוא מתכוון אחרת.
זהו "תֹּךְ": מה שציפיתי שתבין זה דבר אחד, ומה שבאמת התכוונתי זה דבר אחר - דבר בעל שני פירושים שמטרתו לרמות את השומע. ו"מִרְמָה" היא הדיבור החיצון. לכן בירמיהו הוא אומר: "שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה" - המרמה יושבת בתוך התֹּךְ, כלומר הוא מרמה גם את עצמו. ואצלנו: "לֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה" - יש את התֹּךְ, הכוונה הפנימית, ויש את המרמה, הדיבור החיצוני.
כִּי לֹא־אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא־מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ׃
ראשית הערה בקריאה: "יְחָרְפֵנִי" - יש לקרוא את הרי"ש בשווא נע, שכן לפניה תנועה גדולה, קמץ תחת החי"ת. אילו היה כתוב פתח תחת החי"ת, היה השווא שברי"ש שווא נח והיינו קוראים "יַחְרְפֵנִי"; אבל כיוון שיש בחי"ת קמץ, התנועה הגדולה מניעה את השווא שברי"ש.
רש"י מבאר: "כי לא אויב יחרפני" - מימיי לא חרפני אויב ונשאתי את חרפתו. חרפני אויב - קמתי עליו והרגתיו, כפי שהיה עם גוליית. "לא משנאי עלי הגדיל" - ומעולם לא הגדיל עליי משנאי וברחתי ונמלטתי ממנו. אך עתה, אומר דוד, אין לי ברירה ואני נאלץ לשאת את חרפתכם - שתחרפו אותי ואשתוק. ומדוע? מפני שאתה גדול בתורה, וכפי שמפורש בפסוק הבא: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי".
דוד המלך לא היה נוהג לשתוק, שכן היה אדם עוצמתי מאוד, וכאשר בא מישהו וחירף - צריך להעמיד דברים על מכונם, "מלך במשפט יעמיד ארץ", ומלך שמחרפים אותו נפרע ממנו. אבל כאשר מדובר בתורה, כאשר מדובר בהלכה, כאשר מדובר במשיח ה' - דוד המלך מרים ידיים. הוא אינו פוגע בו אפילו כשהוא מסתכן בסכנת נפשות: "מי שלח ידו במשיח ה' ונקה" - מול שאול המלך נאלץ לשתוק. וגם כאן, כיוון שמדובר באדם גדול בתורה שיש לו הערכה כלפיו, אמר דוד: אינני פוגע בך.
האלשיך הקדוש מביא שדוד המלך בא כאן לענות על טענה אפשרית מצד אחיתופל. אחיתופל יכול לבוא ולטעון: מדוע אתה כועס עליי כל כך? ובפרט שאני קרוב משפחה שלך - אחיתופל היה סבה של בת שבע, כלומר סבו של חמיו. ועוד: הרי היו אנשים שנקטו כנגדך בדברים קשים הרבה יותר, ואתה היית ארך אפיים כלפיהם. שמעי בן גרא חירף אותך בצורה הברורה ביותר לעיני כולם, "צא צא איש הדמים", מילים קשות אמר לך, ואתה לא נתת שיפגעו בו. שאול המלך ביקש את נפשך ורצה להרגך, ואתה חננת אותו והנחת לו. ואם כן, מדוע אתה רוגז עליי כל כך ומבקש את רעתי?
על כך משיב דוד: המקרה אינו דומה. יש ביטוי שאדם מרגיש יותר עקיצת מחט מאוהב מאשר הכאת רומח מאויב. כשהאוהב דוקר אותך אפילו במחט - זה כואב, כי ממך לא ציפיתי. אבל האויב, גם אם ידקור ברומח, אין לי ממנו תקוות, אני מודע לכך ומוכן לכך. וזה מה שאומר דוד: "כי לא אויב יחרפני ואשא" - אילו היה אויב, ניחא, הייתי מוכן לשאת. שמעי בן גרא היה אויב, שאול היה אויב. "לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו" - אילו היה משנאי, הייתי נסתר ממנו. אבל אתה אינך בגדר אויב, וממך ציפיתי לאחרת, שהרי היה לי קשר טוב איתך. לכן עתה איני מוכן לשתוק.
מובא בחז"ל שהזהב שאל את הברזל: מדוע כשמכים בך אתה צועק? מכות הקורנס על הברזל נשמעות למרחוק, טאק, טאק, טאק; ואילו כשמכים על זהב - שקט, אין שומעים דבר. גם אני חוטף מכות, ואני שקט ורגוע יותר. השיב לו הברזל: אותך מכה ברזל - הקורנס, הפטיש, עשוי ברזל, ובשבילך הוא זר. אבל אותי מכה אחי; הברזל הוא אני, הוא אחי, ומכה של אח שוברת. אצל הזהב הברזל הוא אחר, כמעט אויב, ולכן אין צעקה; אצלי הפטיש הוא אחי, ולכן הצעקות גדולות.
וזהו שאמר דוד: לא אויב חירפני, כשמעי שחירף אותי "צא צא איש הדמים" - שם לא שמתי לב. ולא משנאי - זה שאול, שעליי הגדיל והייתי נסתר ממנו, בורח למערות ולמדבר ועושה עצמי כאילו לא ראיתיו. אבל אתה - אוהב אתה, ולכן התביעה קשה הרבה יותר.
וכבר הסברנו מהו שורש השנאה של אחיתופל כלפי דוד: הוא אחז שמעשהו של דוד פגע בנכדתו, בכך שלקח את בת שבע בדרך של קומבינה כפי שהסברנו. הדרך הזו חרתה לו מאוד, ובעקבותיה עבר חתול שחור בינו לבין דוד. הייתה לו נכדה שחיה כראוי ובשלום עם אוריה, ובא דוד ולקח את נכדתו בצורה כזו והרג את בעלה. בקיצור, הייתה לו סיבה לשנאה.
אלא שיש לשאול: מה יוצא לו מכך שאבשלום ימלוך? כמו שאמרה אשתו של און בן פלת: מה לך בכל זה, הלוא בין כך ובין כך אתה חסר אונים, אז מה ייתן לך? אותה שאלה נשאלת על אחיתופל, שהיה פיקח דיו - מה בעצם אמור לצאת לו מכל העצות הללו?
והסברנו אז שאחיתופל היה פיקח מאוד. להמליך את אבשלום זו הייתה רק תחילת התוכנית. סוף התוכנית: לאחר שהמרד ישכך ואבשלום ימלוך, להוציאו להורג על ידי הסנהדרין - על שבא על פילגשי אביו, כעין בן סורר ומורה, אף שאין כאן כל גדרי בן סורר ומורה. וממילא המלוכה תוגש לאחיתופל על מגש של כסף. זה היה הפינאלה שלו, זה היה ההדרן שהמתין לו. נמצא שכל התוכניות הובילו בסופו של דבר לכך שאחיתופל יגיע אל המלוכה.
ונשוב לעצות: אחיתופל נתן שתי עצות. האחת - לבוא על פילגשי אביו. והשנייה - כיצד להיפטר מדוד: לרדוף אחריו עוד באותו לילה, שהרי דוד בורח ונתון בלחץ, להפתיעו ולהכותו. את העצה הזו סיכל חושי הארכי, שהציע שדוד לא ילין את אנשיו אלא יישאר ער, והם כדוב שכול יילחמו נגדך, ואז יאמרו: הנה ניסה אבשלום להכניע את דוד ולא הצליח, והמרד יתרופף. מה שאתה צריך הוא לאסוף צבא גדול, ואז בכל מקום שיהיה תצליח לתופסו, כי תבוא ברוב עם ולא יהיה לדוד סיכוי. ועצתו של חושי היא שהתקבלה בסופו של דבר.
אומר המלבי"ם: התבונן כמה נוראות ואיומות היו שתי העצות הללו מצידו של אבשלום - לבוא על פילגשי אביו, דבר נורא ואיום, וללכת ולרדוף אחרי אביו עוד באותו לילה כדי לרוצחו. על כך אומר דוד: "כי לא אויב יחרפני ואשא" - כשמדובר באויבים יכולתי להכיל זאת; אבל כשהבן שלי בא על פילגשי אביו, וכשהבן שלי מבקש עתה לרצוח אותי - את זה איני יכול לשאת. "ולא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו" - זה בני, וכאן המכה קשה הרבה יותר.
וזהו מעין הביאור שהסביר האלשיך, אלא שהאלשיך פירש זאת ביחס לאחיתופל והמלבי"ם ביחס לאבשלום. ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין אויב לשונא, דבר שביאר בכמה הזדמנויות: השונא קל מן האויב. השונא שונא בלבו בלבד, ואילו האויב פועל פעולה כדי לממש את שנאתו. ועל כן הוסיף דוד: אחיתופל אף לא היה משנאי, שהרי היה אוהבי ויועצי ויודע את כל סודותיי. ואבשלום - אפילו אם תאמר שהיה שונא לו, לא היה אויבו הדורש את רעתו, שהרי מדובר בבנו.
וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי׃ אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ׃
אומר המדרש: אמר רבי יוחנן, בתחילה קרא דוד לאחיתופל רבו, ולבסוף קראו חברו, ולבסוף קראו תלמידו. ראו כיצד מעמדו של אחיתופל הולך ויורד בעיני דוד. וזהו שאומר "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי" - מהו "אלופי"? מלשון "אאלפך חכמה, אאלפך בינה", מאלפני ומלמדני, היינו רבו. אחר כך הוא אומר "אשר יחדו נמתיק סוד" - עם מי ממתיקים סוד יחד? עם מי שהוא כערכך ובדרגתך, היינו חברו. ולבסוף אמר עליו "גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב" - הוא שפל ממני, הוא אוכל לחמי, אני הרב והוא התלמיד המקבל ממני. כך ירדה מעלתו ודרגתו של אחיתופל בעיני דוד.
רש"י מפרש "ואתה אנוש כערכי" - איש חשוב כמוני. ומביא פירוש בשם דונש, ואומר עליו "וזה פתרונו": כי לא אויב יחרפני ואשא חרפתו, ולא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו, כי אם אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד ובבית אלוקים נהלך ברגש. ומוסיף רש"י: והדבר הזה ידוע, כי קשה על האדם חרפת האוהב מחרפת האויב - כפי שהסברנו על פי האלשיך ועל פי הרד"ק - וגם יוכל להיסתר מאויבו ולא יוכל להיסתר מאוהבו. וזהו דבר נוסף: מפני האויב אני יודע להסתתר, אבל כשמדובר במי שנדמה כאוהב, המכה קשה, שכן היא באה בהפתעה, איני מוכן לה, ולא ציפיתי שהאוהב יעשה לי כדבר הזה.
וזהו שאמר "הגדיל עלי" - אומר רש"י, הרי כשהיינו בידידות גיליתי לך את כל ליבי. ומדוע מרד של אוהב במלך הוא הדבר הקשה ביותר? כי המלך היה גלוי עמו יותר מכל, סיפר לו את כל בעיותיו, חשף בפניו את כל התמודדויותיו - ופתאום נעשה מורד בו. וכשהוא מורד, כל הדברים הפנימיים של המלך הולכים ונחשפים. כך המציאות אצל כל החשובים: תמיד יש מישהו שהיה בבית המלוכה בתפקיד גדול וחשוב, ואחר כך הולך וכותב ספר עם כל הדברים המכוערים שמתנהלים שם, וכך בכל מקום ומקום. ממך לא ציפיתי, איתך התנהגתי בצורה הכי טבעית, ועתה אתה נעשה כעד מדינה נגדי, חושף את כל המעטפות ואת כל מה שעבר. זהו הדבר הקשה ביותר לאדם: שמי שאיתו היה חשוף וגלוי, נעשה פתאום שונאו ומגלה את הכול.
הרד"ק מבאר אף הוא את הפסוק ביחס לאחיתופל. מהו "אנוש כערכי"? הייתי חושב אותך כאילו היית כמוני בגדולה, הייתי מכבדך, וכאילו אפילו היית "אלופי" - גדול עליי ושר, אתה מלמד אותי ואתה כשר עליי. "ומיודעי" - לשון רֵעִי, כמו "ומיודעיו"; או שהייתי מודיע לך את דעתי, כלומר הייתי גלוי איתך לגמרי. ומביא הרד"ק פירוש נוסף: "אלופי ומיודעי" - השר והאלוף שלי, כלומר שהיה אחד משריו בממשלתו של דוד. לא במובן שהוא אלוף מעליי, אלא במובן של אחד מן האלופים שלי. הדבר דומה לאדם שאומר "אתה אחד מהרבנים שלי" - כלומר אחד מאלה שאני שואל ומתייעץ בהם בכל שאלה, או שיש לי ישיבה ואתה אחד מהר"מים בה. כך גם כאן: אתה אחד מהאלופים שבממשלתי - כמו שתראה שהיה אחד מהאלופים והשרים של דוד, כי במספר השרים אשר למלך הוא, וראש יועציו, כמו שכתוב "ואחיתופל יועץ למלך", ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר.
אבל חז"ל דורשים כפירוש הראשון, שהיה שר לו ואלוף לו, שהיה רבו ומלמדו תורה.
האלשיך הקדוש מוצא כאן ביטוי של ביקורת: "ואתה אנוש כערכי" - אפילו שאינך בגדר "אדם". "אנוש" הוא תמיד גדר שפל יותר מ"אדם"; "אדם" הוא איש המעלה, "אתם קרויים אדם", ואילו "אנוש" הוא ביטוי שפל יותר, כל מי שהוא מן המין האנושי. ואומר דוד: אף שהיית רק בגדר "אנוש", גרוע מגדר "אדם" - אני הערכתי אותך והחשבתי אותך כערכי, ולא עוד אלא שהעליתי אותך לדרגת "אלופי ומיודעי".
בפסוקים אלו מונח יסוד אחד גדול: קלקול הדיבור ובגידת הקרוב. "תֹּךְ וּמִרְמָה" הם שני פנים של רמאות - המרמה שבדיבור החיצון והתֹּךְ שבכוונה הפנימית, דיבור דו-משמעי שנועד להטעות, כפי שמצוי בכל דור ובכל שוק. ומתוך כך זועק דוד: "כי לא אויב יחרפני ואשא" - חרפת האויב אפשר לשאת ומפניו אפשר להיסתר, אבל מכתו של האוהב, של היועץ שידע את כל הסודות, ושל הבן עצמו, היא המכה שאין לה נחמה, כמשל הברזל הצועק מפני שאחיו מכה בו. ואף שאחיתופל היה רבו וחברו, אלופו ומיודעו, ודוד העלה אותו מגדר "אנוש" לדרגת "כערכי" - דווקא משום כך הבגידה כואבת שבעתיים.