מזמור נ"א הוא מזמור התשובה של דוד המלך, שנאמר בבוא אליו נתן הנביא לאחר מעשה בת שבע. בחלק זה של השיעור אנו עומדים בעיצומו של המזמור: מן הפסוק "הן בעוון חוללתי" והלאה, כאשר דוד טוען טענה עמוקה - שהקדוש ברוך הוא מבקש את הפנימיות, את "הטוחות", ולא את החיצוניות. מכאן ממשיך הוא לבקשות הטהרה: "תחטאני באזוב", "תשמיעני ששון ושמחה".
הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׃
האלשיך הקדוש מבאר: מי נקראת "אם" - אמה של מלכות? רות. וגם שם היה פגם, גם שם היה משהו שאינו נקי ואינו טהור לכל הדעות: כאשר הלכה אל הגורן ושכבה למרגלותיו של בועז, היה בזה חילול השם ו"מריב לשונות" - כלשונו של האלשיך - כביכול גרם הדבר ללשונות רעים. וחז"ל אומרים שעל כך התפלל בועז: "אל יוודע כי באה האישה הגורן". איזה חילול השם היה כאן אילו אמרו: ראינו אישה יוצאת מן הגורן בשעה שבועז ישן שם, הרי מתייחד עם אישה בלילה. דבר זה היה בו חילול השם גדול.
ואף על פי כן, אומר דוד, אתה ריבונו של עולם לא החשבת את הדבר הזה לעוון - לא את מעשה בנות לוט ולא את מעשה רות. ובחיצוניות הדברים נראים גרועים מאוד: כאן עריות, כאן מריב לשונות, אנשים מדברים ואומרים "הנה באה אישה הגורן". ומדוע לא החשבת זאת לעוון?
הֵן־אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי׃
התשובה: "הן אמת חפצת בטוחות" - מה שהשם מבקש הוא הפנימיות, ה"טוחות", מה שטוח פנימה. וכך אומרים חז"ל שבנות לוט לשם שמיים התכוונו, ולכן אמרו חז"ל על הבכירה שהקדימה את אחותה למצווה לילה אחד - כך חז"ל קוראים לזה, מצווה.
כבר הבאתי פעם ממשנת החלומות מעשה באדם אחד שדיבר גנות וסרה בבנות לוט, ואמר עליהן דברים קשים: "לא די במה שעשו, אלא זו קוראת לבנה 'מואב' - מאב, וזו קוראת 'בן עמי'; מה צריך לפרסם מאין זה בא?". לאחר מכן נפל אותו אדם למשכב, חלה, והגיע למצב שנחנק, מצב קריטי ממש. ביקש שר' משה פיינשטיין יגיע אליו. ר' משה בא לבקרו, ואז ספר לו האיש שבלילה נגלו אליו שתי זקנות כפופות - את פניהן לא ראה - ואמרו לו: אנחנו בנות לוט. מה שדיברת כנגדנו הם דברים חמורים מאוד, ואינם נכונים, שהרי חז"ל מעידים עלינו שמצווה עשינו. היינו בטוחות שאנו מקיימות את העולם, "עולם חסד יבנה"; וכשם שלא נחשב לעוון לבני אדם הראשון שנשאו את אחיותיהם משום "עולם חסד יבנה", כך גם אצלנו לא היה עוון, שכן סברנו שאנו מקיימות את העולם.
ועוד אמרו לו: ומה שפרסמנו את מקור הדבר בשמות בנינו - אדרבה, רצינו להוכיח בכך שאם נולד ולד, אין זה מאישה שהתעברה מרוח הקודש אלא רק מביאת זכר. שהרי יכולנו לייסד דת ולומר שנתעברנו מרוח הקודש, ולא עשינו כן, ולכן הדבר נחשב לנו לזכות. ואמרו לו: ואתה, כיוון שדיברת עלינו סרה, תמות במיטה משונה, ותיפגע בגרונך - בצורה שבה דיברת. סיים את דבריו ונפח את נשמתו. ר' משה פיינשטיין סיפר את המעשה ואמר שיש בדברים אמת, בגלל הטעם שאמרו - שהטעם היה טעם משכנע, ולכן אמר שזה חלום אמיתי.
מכאן אנו למדים שהקדוש ברוך הוא מבקש את האמת "בטוחות", בפנימיות, ולא בחיצוניות. חז"ל אומרים שבבית ראשון היו שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ובכל זאת אחרי שבעים שנה "חזרה בירה ליושנה" ונבנה בית שני. לעומת זאת בית שני לא נבנה עד היום, ואף תאריך יעד לא נקבע (אמנם סוף שית אלפי שני, אך זמן מדויק לא נקבע), וכבר אלפיים שנה אנו בגלות. מה ההבדל? דיברנו על כך באריכות בשיחות תשעה באב, וכמדומני שזה הרב פינקוס: ההבדל עצום. הדורות ההם היו פגומים בחיצוניותם אך שלמים יותר בפנימיותם. בבית שני היה להפך - תורה וגמילות חסדים בחוץ, אך בפנימיות שנאת חינם, נוראה ואיומה. ולכן לא חזרה בירה לאחרונים, כי "הן אמת חפצת בטוחות" - השם מבקש את הפנימיות, ופנימיותו של בית ראשון הייתה מתוקנת יותר.
אומר דוד המלך: אם אצל בנות לוט - "הן בעוון חוללתי", ואצל רות אם המלכות - "ובחטא יחמתני אמי", לא זקפת להם זאת לחטא ולעוון, משום ש"אמת חפצת בטוחות", אף אצלי, ריבונו של עולם, אל תחשב לי זאת לחטא ולעוון. שהרי מה שאמרתי ב"חונני" היה בכוונה אמיתית, להתמודד ולהתגבר על החטא, ופנימיותי נותרה שלמה כשהייתה.
והראיה - "ובסתום חוכמה תודיעני". כאן מוסיף האלשיך הקדוש ביאור נפלא: חז"ל אומרים על אברהם אבינו שהיו כליותיו נובעות חוכמה. אומר דוד: אילולא היו "טוחותיי", פנימיותי וכליותיי, נקיות בעיניך, לא היית מודיע לי חוכמה בדבר הסתום. ובאמת דוד המלך בהשגותיו בתורה לא היה עצום ממנו, ונאמר עליו "הלכה כמותו בכל מקום". והרי כל שבח שאמרו לשאול על דוד - "טוב רואי", "יודע נגן" - היה שאול משיב "גם יונתן בן איש קייס"; וכשאמרו לו "והלכה כמותו בכל מקום" - שתק, שאי אפשר שתהא הלכה כשניים בכל מקום. מכאן שדוד היה גבוה ועצום בהשגות התורה, ומניין? "בסתום חוכמה תודיעני" - אתה נתת את החוכמה בתוך ליבי, ואילו היה ליבי פגום לא היית עושה כן. ומזה מסיק דוד: "הן אמת חפצת בטוחות", הפנימיות היא העיקר.
המלבי"ם מבאר שהקדוש ברוך הוא נטע באדם כוחות שעל ידם יינצל מן החטא ומן העוון. כפי שהסברנו, העוון הוא עיוות השכל, והחטא הוא יותר בבחינת שגגה מתוך תאווה. כנגד עיוות השכל נטע השם באדם את התבונה, שמכוח ההתבוננות יגיע האדם למסקנות נכונות בעניינים העיוניים. שהרי העוון אינו נובע מתאווה שהתגברה - תאוות אכילה או ביאה - אלא מדבר שחשבתי ונשתבשתי בו; וכנגד זה ניתנה הבינה, שתתבונן נכון ולא תגיע לעיוות השכל.
וכנגד תגבורת התאווה נטע השם בנפש את כוחות החוכמה. החוכמה, כפי שהמלבי"ם מבאר הרבה במשלי, היא בעניינים שיש בהם טוב ורע - מה טוב לעשות ומה רע. וזו חוכמה מקובלת מאת השם, שהרי כמספר האנשים כן מספר הדעות: זה אומר טוב לעשות כך, וזה אומר לא טוב; זה אומר צריך חיי משפחה, וזה אומר כל אחד יחיה כטוב בעיניו. בכל דבר תשמע דעות לכאן ולכאן, ומהו הנכון? לדעת מהו הנכון - זו החוכמה, ואותה קיבלנו בקבלה מאת השם, על ידי התורה או על ידי נביא. שאם לא כן, מי יאמר שלהרוג את עמלק הוא הדבר הנכון? אולי להחיות אותם ולרחם על נשים וטף. מי יאמר שההריגה היא הרחמים האמיתיים? לכך נצרך ציווי מאת השם, ורק הקדוש ברוך הוא יכול לקבוע בעניינים אלו. זו החוכמה שכנגד הטוב והרע, ולצורך זה קיבלנו תורה המורה לנו את הדרך הנכונה.
הבינה, אומר המלבי"ם, היא כנגד ענייני אמת ושקר - נכון או לא נכון, בלי קשר לתאווה. כמו אדם הראשון קודם החטא, שבחירתו הייתה בענייני אמת ושקר; תאוות לא היו לו, "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו", ומבחנו היה, כדברי הרמב"ם, במבחן של אמת ושקר. זו בחינת המושכלות, ואינה בחינה תאוונית של הגוף כלל. וכנגד זה בא העוון, שהוא שיבוש השכל: האדם בוחר לעשות כך משום שמבחינה שכלית הוא סבור שכך נכון יותר. והנפש, מגדיר המלבי"ם, מוכנה לקבל את ציורי החוכמה, שעל ידם יינצל מן החטא - כלומר הקדוש ברוך הוא נטע בנו את הכוח לקבל את החוכמה, את התורה, ומכוחה יתגבר האדם על יצר התאווה ועל ענייני הגשמיות.
ועל כך אומר דוד: כוח הבינה, שעל ידו אני משיג את האמת, הוא כוח פנימי מאוד - "טוחות", מלשון טיח: טחו עליו טיח של חומר, והוא אינו מתגלה בקלות, הוא נסתר ופנימי. "הן אמת חפצת" - את האמת נשיג על ידי עיון, אך היא טוחה בטוחות, יש עליה טיח עבה של חומר, של גשמיות ושל תאוות, המכסה את האמת. לכן אין האדם מגיע אל האמת בקלות. ואילו "ובסתום חוכמה תודיעני" - החוכמה, שהיא כנגד החטא וכנגד התאווה, כנגד הטוב והרע, היא סתומה ואינה גלויה כלל. מדוע? כי החוכמה היא רק מה שהשם אומר, ואינה דבר שאדם משיג מעצמו. הבינה - אתה יכול להשיגה מעצמך; אף שיש עליה טיח, אם תתבונן תוכל להגיע אל האמת. אבל החוכמה סתומה, וכמה שתתבונן פנימה אתה עלול להגיע לטעויות ולעיוות השכל. מניין תשיגה? רק מאת השם, בהודעה ממנו. ולכן מבקש דוד: "חוכמה תודיעני" - את עניין החוכמה אני צריך שאתה תודיע לי, כי היא סתומה ובעומק הנפש, ואין האדם מוציאה מבפנים בנקל, ומתוך כך הוא עלול בקלות לטעות ולהשתבש.
תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין׃
הרד"ק מבאר שזו אותה בקשה שביקש דוד בפסוק ד': "הרב כבסני מעווני". העוון בנפש שווה ערך לכתם בבגד או לצרעת בגוף: כשם שהבגד עובר כיבוס ומתנקה, כך הנפש עוברת כיבוס ומתלבנת; וכשם שהמצורע מיטהר באזוב, כך "תטהרני כדרך שמטהרים את המצורע". ו"תחטאני באזוב" - כמו שמחטאים באזוב, שהוא שלב סוף הטהרה, כך תחטאני מעווני: השלם את הטהרה עד תומה, שהחיטוי הוא בעצם הסרת החטא.
כפשט נזכיר שהגמרא אומרת שדוד המלך היה מצורע שבעה חודשים, ולפי זה "תחטאני באזוב" מתחבר מאוד לעניין - אם היה מצורע, זקוק הוא לחיטוי כדרך שמחטאים ומטהרים את המצורע.
האלשיך הקדוש שואל: מה עניין האזוב כאן? ומה זה "ואטהר", והרי די היה לאמר "תחטאני באזוב"? ועוד: אם פתחת ב"תחטאני" - לשון פעולה שהשם עושה - היה ראוי להמשיך "ותטהרני", ולא "ואטהר", שהוא כביכול פעולה שאני עושה. וגם למה "ואטהר" ולא "ויהיה מחוטא"?
וביאורו: חז"ל אומרים שהאזוב של המצורע בא לרמז לו שיהיה שפל כאזוב. שהרי המדבר לשון הרע - מהיכן בא לו? מגבהות הלב. כיצד אדם מדבר לשון הרע? מפני שזה בעיניו אפס, וזה אינו שווה כלום, והשלישי כך וכך. הלשון הרע נובע מכך שהאדם גבה לב ומתוך כך משפיל את זולתו, ולכן באים לרמז לו באזוב ובשני תולעת - דברים שפלים: הנמך גאוותך, ואז לא יגיס ליבך לדבר לשון הרע. שהרי גסות הרוח ולשון הרע הם משבעה דברים שמביאים את הנגעים.
ועל זה אומר דוד: אתה השם חפץ שאנחנו נתחיל לטהר את עצמנו, ואתה תעזור ותסייע. אבל אני מבקש ממך שאתה תתחיל - "תחטאני באזוב": אתה תפעל תחילה את פעולת החיטוי, הניקוי והטהרה. כשם שחיטאת את המצורע וציוויתו באזוב, והבאת אותו לידי צניעות וענווה, כך אני מבקש שתיטע בליבי הכנעה ושפלות, שאכיר בחסרוני ואכיר בכך שחטאתי. ואז "ואטהר" - הטהרה כבר תבוא ממני, שהרי מי שהוא שפל מכיר בחטאו ויודע שהוא צריך תיקון. את שפלות הנפש, את הרגשת מיעוט הערך, אני מבקש שתיטע בי, ואז אוכל לתקן בקלות ואטהר מעצמי.
הדבר דומה מאוד למה שהסברנו בשיעורים על מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" - זהו הוויכוח הקבוע בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. הוא אומר "שובו אליי ואשובה אליכם", פתחו לי פתח כחודה של מחט; ואנו אומרים: ריבונו של עולם, אתה תתחיל - השיבנו אליך ואז נשובה. הוויכוח הוא מי מתחיל.
וזה מתחבר מאוד לדברי הרב דסלר בעניין חטאו של דוד: שחטאו היה במשהו דק מן הגאווה, שהרי בא וביקש "למה אין אומרים אלוהי דוד". על פגם דק זה לא היה עושה תשובה, אלמלא הכשילו השם בחטא, שעל ידו הבין את מיעוט ערכו וחזר בו. וזה בדיוק עניין "תחטאני באזוב": האזוב המיועד למצורע שהגיס ליבו והתגאה, והאזוב הוא הצמח השפל והנמוך ביותר, בא להזכיר לו להנמיך את עצמו. כך גם - תן בי את ההכנעה והשפלות, ועל ידי זה "ואטהר".
אומר האלשיך: "ואטהר" - אני אטהר מחלאת העוון על ידי שאכניע את ליבי, ואז לא אצטרך "הרב כבסני", שפירושו שפשוף על שפשוף וניקוי על ניקוי; אלא בפעם אחת "תכבסני", "ומשלג אלבין" - בפעולה אחת אצא נקי וצחור כשלג. ומהו "משלג אלבין"? לא רק שיוסר העוון, אלא שאקנה גם ליבון - והליבון משמעותו זכויות, שהחטא ייהפך לבחינת זכות. ואז לא רק שלא יהיה בי חטא ועוון, אלא אהיה בבחינת לבן, שהעוונות והזדונות נהפכים לו לזכויות.
המלבי"ם מוסיף כאן טעם נוסף לבקשה: מדוע ראוי שתמחה לי את עווני וחטאתי? מפני שכבר סבלתי, והייסורים הם הכפרה הגדולה ביותר על חטאי האדם. ודוד אף היה מצורע, ונטהר באזוב כדין המצורע, ולכן ראוי שתהיה לי טהרה מן החטא ומן העוון.
וכיצד? האזוב הוא הכלי שבו המצורע נטהר, והוא מועיל להסיר את החטא: "תחטאני באזוב ואטהר" - על ידי האזוב יוסר החטא, והטהרה היא מן החטא, כלשון "ומחטאתי טהרני". האזוב מטהר על ידי הכנעת החומר והשפלות, שלא יתגאה עוד. אבל הנגע חמור יותר, והוא מצייר את העוון, מפני שהנגע הוא דבר פנימי - "נגע בלבבו". והרי העוון הוא דבר פנימי, עיוות השכל, בשונה מן החטא שנעשה מתוך תאווה רגעית ואין בו עיוות השכל; אלא שאם בנית אידיאולוגיה סביב החטא - יצרת עיוות השכל, שכבר השכל מעוות, "ומי יישר את העקומה": מה שעקום הוא אומר לך שכך צריך להיות וכך צריך לנהוג. העוון הוא עיוות המחשבה, הנגע הפנימי, והכתם הדבוק בנפש בוקע כביכול החוצה דרך עור הבשר, כמו שכתוב "והצרוע אשר בו הנגע" - "בו", פנימי; אל תחפש את זה בחוץ, ואל תביא תכשירים קוסמטיים, שלא יועילו; הנגע הוא בפנימיות לבבו.
ולפי זה: כנגד החטא, שהוא החיצוני, די בכך שתשפיל אותי באזוב "ואטהר" - שאגיע להכיר במיעוט ערכי ובזה אטהר. אבל כנגד עיוות השכל - "תכבסני", כאן צריך כיבוס ממש, "ומשלג אלבין". וכמו שמצינו במצורע שכולו הפך לבן - טהור הוא, שכאשר כולו הפך לבן הוא בגדר טהור, כך גם אני "משלג אלבין", ואף מן הנגע שבפנימיות הלב, שהוא עיוות השכל, אלבין לגמרי.
תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ׃
הרד"ק מבאר: תשמיע לי על ידי נביא שסלחת לעווני, וזה יהיה ששון ושמחה לנפשי הכואבת והמתאבלת על החטא. ואז גם "תגלנה עצמות דכית", על פי מה שאומרים חז"ל "שמועה טובה תדשן עצם".
כמו המעשה שהיה עם אספסיאנוס ורבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: אתה עתיד להיות קיסר, אתה עתיד למלוך, "מלך". אמר לו: מורד במלכות אתה, שאיני מלך; ואם מלך אני, מדוע לא באת אליי עד היום? ואם איני מלך - הרי מרדת במלכות בכך שקראת לי מלך. אמר לו: אתה עתיד למלוך, שנאמר "והלבנון באדיר ייפול" - מי שיכבוש את בית המקדש הוא מלך. וכך היה, שבסופו של דבר מלך, ותוך כדי דיבור הגיע שליח והודיע לו שמינו אותו למלך. ואז מובא שרצה לשלוף את נעלו ולא יכול, ורצה להכניס את הנעל השנייה ואף זאת לא יכול. שאל: מה עושים? אמר לו: "שמועה טובה תדשן עצם" - כיוון ששמעת שמועה טובה, התנפחו עצמותיך, ועל כן אינך יכול לא להכניס את הנעל ולא להוציא את הקיימת. שאל: ומה אעשה? אמר לו: תעביר לפניך אדם שאתה שונאו, אחד מחייליך שברגע שאתה רואהו הפיוזים עולים - ואז העצמות מצטמקות. וכך היה, נצטמקו עצמותיו והצליח להוריד את נעלו. ולענייננו: על ידי "תשמיעני ששון ושמחה", "תגלנה עצמות דכית" - העצמות שהיו עד עתה מדוכאות ישמחו, יקבלו דשן, יפרחו ויתפתחו.
שואל הרד"ק: הרי כבר אמר לו הנביא "גם ה' העביר חטאתך לא תמות", ומה עוד הוא מבקש השמעה על ידי נביא? ומבאר, שההבטחה שם הייתה רק "לא תמות", אך לא שלא ייענש בשאר עונשים - ואדרבה, עוד אמר לו הנביא "לא תסור חרב מביתך", "הנני מקים עליך רעה מביתך". ואם כן, מהי בקשת "תגלנה עצמות דכית" - להסיר את העונשים?
שימו לב ללשון הרד"ק: "ולא יתפלל הוא על אותם העונשים, כי ראוי היה לקבלם לכפרת עוונו, ולא יוכל להתכפר זולתם" - ואם יבקש שיסירם ממנו, הרי טוב לו העונש ההוא. אלא הבקשה איננה שיוסרו הייסורים, אלא "תשמיעני ששון ושמחה" על ידי נביא שסלחת לעווני, שהחטא יתכפר לגמרי - "וסר עווונך וחטאתך תכופר". שהרי מה שאמר לו הנביא "העביר חטאתך לא תמות" פירושו רק שלא אמות, שהשם חס עליי; אבל כמו שאנו רואים בעגל "וביום פוקדי ופקדתי", יש מציאות שהקדוש ברוך הוא נושא עוון ומעביר, אך העוון אינו נמחק לגמרי. לכן מבקש דוד לשמוע שסלחת לגמרי לעווני: איני מבקש שתוותר לי על העונשים, זה חלק מתהליך הזיכוך, אך אני רוצה לשמוע שסלחת לגמרי.
וזה כדברי רבנו יונה, שתאוות הצדיקים היא להיות בבחינת "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" - להשיג את חפץ השם, וכל רצונם שיזכו להיות חפצים ורצויים לפניו. כי ייתכן, אומר רבנו יונה, שאדם יחטא ויעשה תשובה והשם יסלח לו, אך אין לשם חפץ בו ומנחה מידו לא ייקח - סולח לך ואינו רוצה לראותך. נורא להתבונן. וזו מציאות שרואים אותה הרבה בין אדם לחברו: אדם פגע בך מאוד, ואתה אומר אני סולח לו, אבל בוא נשמור מרחק. והצדיקים שואפים לחזור אל "תחפוץ בנו", אל קרבת השם. לכן "תשמיעני ששון ושמחה" - שסלחת לגמרי לעווני; זה הששון וזו השמחה.
ובסופו של דבר השמיע לו הקדוש ברוך הוא, אך לא לו אלא לבנו: בשעה שהיו צריכים להכניס את הארון, ורק כשאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך" נפתחו דלתות בית המקדש. מה למדנו? שכל זמן שלא הזכיר את עניין דוד לא נפתחו הדלתות, ואז נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה. בחיי חיותו לא זכה שהדבר ייוודע ויתפרסם, אבל על כל פנים רואים שהשם השמיע - אמנם לאחר מותו - שמחל לו על העוון.
האלשיך מבאר: דוד מבקש מן הקדוש ברוך הוא דבר אחד - שלא יעזוב את עניין ההודעה, אלא יודיע לו שמחל לו על העוון, ולא ימתין עד לאחר מותו. כשם שהשמעת לי על ידי נביא שקצפת עליי, כך תשמיע לי על ידי נביא שאתה מוחל לי. "תשמיעני ששון ושמחה" - ששון על שאתה סולח את העוון, ושמחה על "ומשלג אלבין", שהעוון נהפך לזכות ולבחינת לבן.
ואם תשאל, מדוע נדרש "תשמיעני" ברבים, ודווקא עכשיו, והרי הקדוש ברוך הוא יודיע זאת לאחר מותו? על כך אומר דוד "תגלנה עצמות דכית": שהרי כשהודיע לי הנביא "אתה האיש", "בן מוות האיש" - דוכאו עצמותיי. ולכן אני מבקש שאחרי "עצמות דכית" תיתן לי גם שמחה בחיים. אילו הייתה הבשורה הרעה רק לאחר המוות, ניחא שגם המחילה תהיה לאחר המוות; אבל הבשורה הרעה והייסורים היו בחיים, ולכן אני מבקש שגם הבשורה הטובה, שמחלת וסלחת, תהיה בחיים.
המלבי"ם מבאר שדוד מתאר כאן כיצד הנגע הרס כביכול את כל גופו, וכעת הגוף נבנה מחדש. כנגד מה שאמר "תחטאני באזוב ואטהר", הוא מבקש "תשמיעני ששון ושמחה": שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה, בגדיו פרומים וראשו פרוע, וכל אלו היפך הששון, מצב של דיכאון וריחוק. ועתה אני מבקש שתראה לי דברים שיש בהם ששון ושמחה - כיצד? על ידי "תחטאני באזוב ואטהר", שאוכל לבוא אל המחנה, ולא יהיה עוד "טמא טמא יקרא" שהוא היפך השמחה. וכנגד הבקשה שיסיר ממנו את המכאובים והנגעים, אומר "תגלנה עצמות דכית" - העצמות שהיו מדוכאות תמצאנה גילה.
ומהו ההבדל בין ששון, שמחה וגילה? הששון, אומר המלבי"ם, הוא החיצוני: אדם שש ועלז ורוקד, רואים עליו. השמחה לעומת זאת היא בלב, בלי הוכחות חיצוניות, כמו "נתת שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו". והשמחה היא תמידית, ואילו הגילה היא תמיד על דבר חדש, כמו "ויגל ליבי בישועתך" - פתאום באה ישועה ולכן "יגל ליבי". לכן "תגלנה עצמות דכית": העצמות שהיו מדוכאות, פתאום, על ידי הרפואה המיידית, תהיה להן גילה. ו"תשמיעני ששון ושמחה" הם הענייים החיצוני והפנימי: כנגד היותו יושב מחוץ למחנה, שניכר בחיצוניות והוא היפך הששון, וכנגד "טמא טמא יקרא", שהוא הצער הפנימי והיפך השמחה. ריבונו של עולם, הוציאני מן המצב הזה ויהיה לי ששון ושמחה, וכאשר תבשר לי את הרפואה - "תגלנה עצמות דכית", גילה על דבר חדש.
ולפי זה מתאימים הדברים מאוד גם לדברי האלשיך. אמר האלשיך שהבשורה שסלחת לעווני היא הששון, ושהכול ייהפך לזכויות היא השמחה - וכך הדברים מכוונים: הבשורה הראשונה, שסלחת לעווני, מביאה אותי לשוש ולשמוח בגלוי, לצאת מן הדיכאון שאני בו, והריני שש ועלז; והשלב הנוסף במחילה, שהזדונות נהפכות לזכויות, הוא שמחה פנימית, ואינו מביא לעליצות חיצונית כבשורה הראשונה.
בחלק זה של המזמור טוען דוד את טענת הפנימיות: "הן אמת חפצת בטוחות" - הקדוש ברוך הוא מבקש את הפנימיות ולא את החיצוניות, כשם שלא החשיב לעוון את מעשה בנות לוט ואת מעשה רות אם המלכות, וכשם שפנימיותו המתוקנת של בית ראשון הועילה לו יותר מחיצוניותו המהודרת של בית שני. ולפי המלבי"ם, האמת נסתרת מתחת ל"טיח" של החומר ומושגת בבינה, והחוכמה של הטוב והרע סתומה ואינה נקנית אלא בהודעה מאת השם. משם עובר דוד לבקשת הטהרה: "תחטאני באזוב" - תן בי את השפלות שכנגד גבהות הלב, ואז "ואטהר" מעצמי; "תכבסני ומשלג אלבין" - שיוסר גם נגע הפנימיות, עיוות השכל, ואף ייהפכו העוונות לזכויות. ולבסוף "תשמיעני ששון ושמחה": אין דוד מבקש שיוסרו הייסורים, שהם כפרתו, אלא שיישמע לו בחייו שנסלח לו לגמרי ושחפץ השם בו - ששון בחוץ, שמחה בלב, וגילה לעצמות שדוכאו.