פתיחה: מזמור התשובה של דוד המלך
מזמור נ"א הוא מזמור הווידוי של דוד המלך, שנאמר "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע". דוד מבקש כפרה, מפרט את גדרי חטאו, ומלמד את הדרך שבה אדם מתייצב לפני בוראו לאחר שנכשל. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים מרכזיים - "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע" ו"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי" - ונראה בהם מהלך שלם של תשובה, מפי הראשונים, המלבי"ם, הזוהר והמדרשים.
"וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" - החטא שאינו יורד מן העיניים
כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד׃
רש"י מבאר: מהו "חטאתי נגדי תמיד"? מתוך שאני מתחרט ודואג עליו, דומה לי כאילו הוא לפניי תמיד. החטא כאילו ניצב מול עיניי, משום שאני עושה עליו תשובה בלי הרף. על יסוד הפסוק הזה כתבו הספרים הקדושים, שעבירות שהתוודה עליהן ביום כיפור זה - מתוודה עליהן גם ביום כיפור הבא. על ידי שאדם זוכר תמיד את חטאו, מתרבה הכיבוס והניקוי.
הדבר מובן מאוד מתוך יחסי בני אדם: אם מישהו פגע בנו ואמר "סליחה" ובזה נגמר העניין, קשה לנו לסלוח. אנו חשים שהבקשה מן השפה ולחוץ, שהוא בא לבקש מחילה מפני שהוא לחוץ. אבל כשאנו רואים שהדבר מציק לו כל הזמן, שהוא זוכר ומרגיש לא טוב עם מה שעשה - הלב נפתח, מתעוררת חמלה, ויש בנו נכונות לוותר ולמחול. כך גם כלפי שמיא: עליך לזכור את חטאך בכל שנה ושנה.
ואל יאמר אדם: "אני כבר שנים לא מחלל שבת, מדוע אתוודה על חילול שבת?" ראשית, ברוך השם, אשריך שזכית - ואף על פי כן תמיד כשאתה מתוודה תזכיר "חיללנו שבתות". ומעבר לכך: האם אדם שומר שבת יכול באמת לומר שלא חילל שבת? כותב ה"יערות דבש", שאם אדם לא למד הלכות שבת ואינו בקי בהן, לא יימלט שתעבור עליו שבת אחת בלא חילול שבת - בהכרח יחלל. רק מה? מצבו כה גרוע שאינו מודע לכך כלל. אלו עבירות שאדם דש בעקביו: הוא בורר בכל שבת ואינו יודע שזה גדר בורר, שהרי "מה הבעיה, גם זה אוכל וגם זה אוכל" - ואינו יודע שיש בורר אף מאוכל מאוכל, ואינו יודע את גדרי המלאכה. וכן על זה הדרך, לא חסרות דוגמאות, ויתכן שהוא עובר על איסורי כריתות בלא לשים לב. לכן אומר דוד: צריך האדם שתהא חטאתו נגדו תמיד, ועל ידי זה יזכה למחילה גמורה.
האבן עזרא מחלק בין הלשונות: "חטאתי" - מדובר בעניין המחשבה, שלא שמר את מצוות השם. "פשעי" - זה הפשע כנגד אוריה החיתי, בזה שלקח את אשתו ובזה שהמיתו בחרב בני עמון. נמצא שיש כאן שני דברים: חטא כלפי המקום וחטא כלפי אדם (ותכף נראה דעות החולקות על כך).
הרד"ק מבאר: "כי פשעי" - פשעים רבים; "אני אדע" - אני מכיר ומודה, ואיני כופר בחטא. "אדע" פירושו אני מודה בו, להבדיל מקין שאמר "לא ידעתי". איני אומר "איני יודע במה מדובר" - אלא אני יודע היטב, והדבר נגדי תמיד, בחרטה תמידית על מה שעשיתי.
"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי" - למי נעשה החטא
לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשׇׁפְטֶךָ׃
רש"י מבאר: "לך לבדך חטאתי" - ולכן בידך לסלוח, שהרי החטא היה רק ביחס אליך. ואם תאמר, והרי יש כאן גם בין אדם לחברו, ועל כך אין הקדוש ברוך הוא מוחל אלא צריך לבקש מחילה מן הנפגע? אומר רש"י: גם במה שחטאתי כנגד אוריה, לא חטאתי אלא לך, שאתה הזהרת על הדבר. רק כלפיך היה כאן חטא, ולא ביחס לאוריה.
רש"י אינו מפרש מדוע לא היה כאן חטא כלפי אוריה, והרד"ק מבאר יותר. בשם אביו הוא אומר: אילו היה אוריה חי, היה החטא כלפיך וכלפיו; אך עכשיו שאוריה מת, החטא הוא כלפיך לבדך. וביאור הדברים: ביחס לאוריה עצמו - חייב מיתה היה, כמורד במלכות. וביחס ללקיחת בת שבע - כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ומשעה שכן, אינה עוד אשתו אלא בגדר מגורשת. נמצא שהחטא הוא רק כלפי הקדוש ברוך הוא. ובפרט אם נאמר שראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית - וכפי שנראה להלן בדברי האלשיך, שבזה אף השיב גזילתו, שהיא גזולה הייתה ביד אוריה. ועם זאת, גם במעשה אוריה יש חטא כלפי הקדוש ברוך הוא: עצם ההריגה - ניחא, שהרי מגיעה לו מיתה כמורד במלכות; אבל "בחרב בני עמון" - זה דבר שלא היה ראוי, ועל כך עמדנו כשלמדנו את הפרשה בנביא.
"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" - כיצד?
כאן חשוב להדגיש: דוד המלך מתוודה ואומר "חטאתי", ומאידך אמרו חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". וכי חז"ל חולקים על דוד? או שמא דוד מתוודה על מה שלא עשה? כבר הסברנו כשלמדנו את הפרקים בשמואל: ודאי שדוד חטא, ואין על כך ויכוח. הרי נשלח אליו נביא להוכיחו, ואין נביא נשלח להוכיח אדם על מצוות שעשה - אם בא נביא להוכיחו, סימן שהייתה כאן עבירה. ודוד עצמו אומר "חטאתי". ועוד, דוד נענש - "הנני מקים עליך רעה מביתך" - ואין מענישים אדם על דבר שאינו עבירה.
אלא כוונת חז"ל: כל האומר שדוד חטא באשת איש - אינו אלא טועה, שהרי גט כריתות כותב לאשתו, וגרושה הייתה באותה שעה, וכבר הוכחנו זאת מן הפסוקים. וכל האומר שדוד חטא ברצח - אינו אלא טועה, שהרי אוריה חייב מיתה היה כמורד במלכות, כדברי הגמרא. רצח אין כאן, אשת איש אין כאן. אבל המעשה בכללותו ודאי לא היה הגון - שהרי נשלח נביא להוכיחו, ודוד שילם על כך מחיר כבד, הושחרו פניו מן התעניות והושחרו שיניו. ודאי שחטא היה כאן. אלא שמה שנראה על פניו כעריות וכרצח - שתי עבירות חמורות אלו - באו חז"ל לנקות מדוד. אך קלקול ודאי שיש, ותוכחה ודאי שיש, ועונש ודאי שיש.
"לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ" - להורות דרך תשובה
רש"י מבאר "תצדק בדברך" - כמו במנהגך, לשון "דבר אחד לדור", מנהיג אחד לדור. כלומר: אתה תצא צדיק בדין שלך, שעל ידי כן יראו כל הרשעים שהקדוש ברוך הוא מוחל למי שעושה תשובה. ואילו אם לא תמחל לי, יאמרו הרשעים: הנה דוד המלך עשה תשובה ולא הועיל לו, מה יועיל לנו אם נשוב? וזהו שאמרו חז"ל, שלא נכשל דוד באותו חטא אלא להורות דרך תשובה ליחיד - שיחיד לא היה דוד ראוי לאותו חטא, ולמה נכשל? כדי שיאמרו ליחיד שחטא: קל וחומר מדוד. הנה דוד המלך חטא ועשה תשובה ונמחל לו, אף אתה עשה תשובה וימחל לך.
ואין להבין את הדברים כפשוטם, שהרי ודאי לא יעלה על הדעת שדוד המלך הלך להיכשל בחטא כדי שהשם ייצא צודק - זה לא ייתכן. הרב דסלר האריך בזה, וכבר הסברנו את העניין בשיעורינו על מכתב מאליהו וכן בשיעורינו לנביא: מה היה חטאו הקודם של דוד, ומדוע הכשילו הקדוש ברוך הוא בחטא זה כדי שיתקן את אותו חטא. זו חריגה גדולה מדי מן הפרק, ומי שירצה ישמע שם ביאור נפלא של הרב בכל המהלך. אנו עומדים כאן רק על "למען תצדק בדברך", ובלבד שנבין שאין הדברים כפשוטם.
חטא בסתר - וראוי לכפרה
הרד"ק מבאר "לך לבדך חטאתי" באופן נוסף: דוד טוען, ריבונו של עולם, אילו היו חטאיי בפרסום - לא היו ראויים לכפרה, שהרי חילול השם אין מתכפר, "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון". עוון קשה הוא מאוד. אבל אני מבקש ממך מחילה וכפרה, שכן החטא היה רק ביני לבינך; חטאיי היו בסתר, ואין יודע זולתך.
ואם תאמר, הרי כתוב ששלח עבדיו לקרוא לבת שבע? אומר הרד"ק: לא ידעו למה קראתי אותה. ראו שאמר "לכו קראו לפלונית", וחשבו שיש לו דין עמה או הוראה שהמלך רוצה להורות לה - ולא ידעו מה היה. וגם בדבר אוריה אומר דוד: אין אדם יודע למה סיבבתי מיתתו. אף על פי שכתב מכתב ליואב, ובחז"ל מובא שיואב הראה את המכתב לאנשים שעמו - הבינו האנשים שיש בדבר סיבה, שאוריה מרד במלך ולכן ציווה המלך לסבב מיתתו, ולא ידעו שהסיבה המקורית נובעת מהסתרת עניין בת שבע. ואתה, ריבונו של עולם, יודע את שני הדברים - ואיני כופר בהם אלא מודה: "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי". ולכן אני מבקש ממך מחילה, שראוי למחול על דבר שלא התפרסם חטאו ואין בו חילול השם.
"לך לבדך אני מתוודה" - שלא לפרסם חטאיו
הרד"ק מביא פירוש נוסף בשם רב סעדיה גאון: "לך לבדך חטאתי" - לך לבדך אני מתוודה ואומר חטאתי והרע בעיניך עשיתי. כלומר, איני הולך לספר לאחרים את חטאיי. וסיוע לדבר מדברי הגמרא ביומא פ"ו: כתוב "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם", וכתוב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" - הרי סתירה, לכסות או לא לכסות? ומתרצת הגמרא: בעבירות שבין אדם לחברו - "מכסה פשעיו לא יצליח", אדרבה, פרסם את חטאך, בקש ממנו מחילה, אל תסתיר. ובעבירות שבין אדם למקום, כגון הבא על הערווה ומחלל שבתות וכיוצא בזה - "כסוי חטאה", ואסור לאדם לפרסם חטאיו.
ועוד אמרו בברכות ל"ד: "חציף עליה מאן דמפרש חטאיה" - חוצפה היא למי שמפרסם חטאיו. ומדוע? משל לאדם שיאמר: רואה אתה את המלך הזה? כך וכך פעמים ירקתי עליו - אמנם חזרתי בתשובה מאז, אבל למה אתה מספר זאת? עצם הסיפור הוא ביזיון. כך אף המספר את חטאיו - עצם הסיפור ביזיון הוא. אלא אם כן מתכוון להחזיר אחרים בתשובה, שמספר "נכשלתי בכך וכך והנה מאז עשיתי תשובה", ובא הדבר לידי חיזוק - זה מותר. ולכן אנשים שמספרים את ההיסטוריה שלהם כדי לעורר אחרים לתשובה, כתוב שזה מותר. אבל באופן רגיל - איזה כבוד למלך יש בזה שאתה מספר שביזית אותו? וזהו שאומר דוד: "לך לבדך חטאתי" - רק לפניך אני מתוודה ואומר חטאתי, ואיני מתוודה בפני בני אדם.
"תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ" - שיתקיים מה שהבטחת
ומהו "תצדק בדברך" לפי הרד"ק? כמו שאמרת לקין "הלוא אם תיטיב שאת", וכמו שאמרת למשה רבנו "נושא עוון ופשע וחטאה". אם תקבל עתה את תשובתי - תצדק בדברך, שיאמרו: הנה השם דיבר ואמר שהוא נושא עוון, ונשא עוונו של דוד. אבל אם לא תמחל לי - לא תצדק בדברך, שיאמרו: הנה אמר שהוא נושא עוון ולא נשא עוונו של דוד. ולכן אדרבה, מחל לי ובזה תצדק בדברך. "תזכה בשופטך" - שלא יוכלו לומר עליך שאמרת דבר ועשית תמורתו, כלומר אמרת דבר ועשית להפך: אמרת שאתה נושא חטא השבים, והנה לא נשאת את חטאי. ועל כן מבקש דוד: שא חטאתי.
האלשיך: ההפרש בין ידיעה לדיבור
לאלשיך הקדוש ביאור נפלא כאן. הוא מפנה לדבריו בדרוש הידיעה, שיש הפרש בין ידיעה לדיבור: מה שהשם יודע שאתה עתיד לעשות - אינו מכריח אותך לעשות. אבל אם הוציא זאת הקדוש ברוך הוא בדיבור ואמר "כך תעשה" - אין לך אפשרות לעשות אחרת, שכן דבר השם לא ישוב ריקם. וראיות לדבר: בישעיהו נ"ה נאמר "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אליי ריקם" - מה שיצא מפי השם, אין סיכוי שיתבטל. וכן אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אומר על אותה טיפה מה יהיה ממנה - גיבור או חלש, נאה או כעור - "ואילו צדיק ורשע לא קאמר", שאילו היה מוציא מפיו, לא היה יכול להיות אחרת; האמירה חורצת את המציאות. וכן באיכה ג' ל"ז: "מי זה אמר ותהי ה' לא ציווה, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" - משיצא מפיו, גמרנו, מוכרח להתקיים.
על פי זה בא דוד ואומר: ריבונו של עולם, נקה אותי מן החטא והעוון בכל הנוגע לעניין זה, שהרגתי את אוריה ולקחתי את אשתו - אל תשת עליי חטאת. מצד אשת אוריה - "לך לבדך חטאתי" ולא לו, שהרי גט כריתות כותב לאשתו וכבר מגורשת הייתה. ומצד החטא כלפיך - הרי כבר דיברתי לפניך ואמרתי "בחנני ונסני", ואמרת לי שאיני עומד באותו ניסיון, ובזה חרצת את גורלי. שכל עוד היה זה במחשבתך בלבד, שידעת שלא אעמוד - אין בזה הכרח; אבל כיוון שהוצאת זאת כביכול מן הפה ואמרת שלא אעמוד בניסיון, הוכרחתי כביכול לעשות את הדבר. וזהו "והרע בעיניך עשיתי": אילו היה זה רק רע בעיניך, שעדיין לא הוציאו מן הפה - לא הייתי עושה את הרע. אך מה אעשה שאמרת שלא אעמוד? נמצא שמה שעשיתי הוא "למען תצדק בדברך" - כיוון שיצא ממך הדבר בדיבור, לא ייתכן שאעשה אחרת, ובהכרח תצדק בדברך, שיתקיים דברך בסופו של דבר. ולכן "תזכה בשופטך" - זכה אותי במשפט, שהרי דיבורך הכריח את מעשיי.
עוד מבאר האלשיך: "תצדק בדברך" - אתה אמרת ארבעים יום קודם יצירת הוולד "בת פלוני לפלוני", ומשעה שאמרת, היא הייתה שלי, היא בת זוגי. אם כן, לא די שתפטור אותי מן הדין, אלא עוד תחשוב לי זאת לזכות - וזהו "תזכה בשופטך", תזכה אותי במשפט, שהרי הצלתי עשוקה מיד עושקה: אוריה עשק אותה שלא כדין, ואני הצלתיה מידו, שהרי הייתה לאיש אחר שאינו בן זוגה. נמצא שאף עשיתי את דברך שיצא בדיבור ארבעים יום קודם יצירת הוולד. אלא שקצת קשה להסביר פירוש זה, שהרי לפיו דוד בא לקבל קרדיט על מה שעשה, וזה היפך משמעות הכתוב הפשוטה, שדוד בא כמתנצל ומבקש מחילה.
המלבי"ם: חטא שאין בו חילול השם
המלבי"ם מבאר כדרכו של הרד"ק: לא חטאתי כנגד אוריה - מצד הריגתו, שהרי מורד במלכות היה; ולא כנגד בת שבע - שהרי מגורשת הייתה. אם כן כלפי מי החטא? "לך לבדך". ועוד ב"לך לבדך": אילו נעשה החטא בגלוי, הייתה בו בעיה חמורה מפני שהיה יוצר חילול השם; אבל כאן, כיוון שהיה החטא בהסתר, אין בו חילול השם - הוא לך לבדך. וזהו "והרע בעיניך עשיתי" - הרע הזה היה רק לעיניך, ולא לעיני אחר. ולכן, אומר דוד, "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֺנִי" - הרבה לכבס אותי מעווני, "למען תצדק" בדברך ובהנהגתך; שאם לא תעשה כן, יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט, שהרי הבטחת שאתה "חנון המרבה לסלוח", ואם לא תמחל - חס ושלום כביכול אינך צודק בדברך ובמשפטך.
הזוהר: החרב של בני עמון
הזוהר הקדוש בפרשת משפטים אומר, שבת שבע ודאי אשתו ובת זוגו של דוד הייתה מיום שנברא העולם. ואם כן, שואל הזוהר, מהו החטא שחטא לקדוש ברוך הוא לבדו ולא לאחר? על מה עיקר התביעה? על שהרג את אוריה בחרב בני עמון. מדוע לא הרגת אותו בעצמך בשעה שאמר "ואדוני יואב" - שבזה הייתה מרידתו במלכות? (ויש אומרים שמרידתו הייתה במה שאמר לו לרדת אל ביתו ולא ירד, ונשאר לשכב עם עבדי אדוניו.) בכל אופן, גדר מורד במלכות יש לו, והיית צריך להורגו בעצמך. לכן נאמר "רק בדבר אוריה החיתי" - זה החטא שנמצא בדוד: "ואותו הרגת בחרב בני עמון". ההריגה מגיעה לו, אבל בחרב בני עמון - לא.
ומה איכפת לן שנהרג דווקא בחרב בני עמון, הלוא מת כך או כך? מבאר הזוהר: כי גרם בכך ששיקוץ בני עמון יתגבר על מחנה אלוקים, הוא מחנה דוד, ונהרגו עם אוריה עוד מבני ישראל בחרב בני עמון. ומחנה דוד היה ממש כצורה של מעלה, כעין המחנות הרוחניים של מעלה. ובשעה שפגם דוד במחנה הזה - שכוחות הטומאה והעבודה הזרה של בני עמון גברו על מחנהו כאן למטה - נפגם אף המחנה שלמעלה, שהרי זה לעומת זה. ועל זה אמר דוד "לך לבדך חטאתי": החטא הוא שהרגתיו בחרב בני עמון ונוצר פגם במחנה העליון - וזה רק כלפיך, שהרי כלפיו הגיעה לו מיתה; אבל בהריגתו בחרב בני עמון השפלת את הקדושה בפני הקליפה, ופגמת במחנה העליון.
משל הרופא והמכה
במדרש, שמביאו ה"מעם לועז", דרשו "לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך תזכה בשופטך": משל לרופא שראה את המכה ואמר, כמה גדולה המכה הזאת - כלומר, מסובך מאוד לטפל בעניין זה. אמר לו החולה: והלוא לכך הוכיתי מכה זו, לפרסם לכל את כוחך לרפא. למה נתנו לי מכה כזאת? כדי שתקנה בה שם ותהילה, שרופא פלוני הצליח לרפא ממכה כזו. זה מה שאומר דוד: "למען תצדק בדברך תזכה בשופטך" - מי יזכה על ידי כך בשם טוב? הקדוש ברוך הוא. "תצדק בדברך" - שיצא צדיק כביכול; "תזכה בשופטך" - שיאמרו: ראו איזו מכה קשה הייתה אצל דוד, והקדוש ברוך הוא מחל לו והעביר חטאתו. ובזה מתפרסם הרופא במומחיותו, ומתפרסם כביכול הקדוש ברוך הוא ברוב טובו, שהוא חנון המרבה לסלוח. ולא חטא דוד אלא להורות דרך תשובה ליחיד, שיאמרו שהשם מוחל וסולח אף בחטאים גדולים של היחיד.
"בְּעֵינֶיךָ" - בעיניים שנתת לי
עוד מביא ה"מעם לועז" בשם ה"בית אהרון": מהו "והרע בעיניך עשיתי"? העיניים שנתת לי לטובה - בהן עשיתי רעה. אין העיניים שלי, שלך הן, ואני השתמשתי בעיניך לעשות בהן את הרע. והדבר מדוקדק מאוד עם תחילת חטאו של דוד: "ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת מעל הגג והאישה טובת מראה מאוד" - מהיכן התחיל הכל? מן ה"וירא".
וזהו שאמרו חז"ל שהלב והעיניים הם שני סרסורי העבירה, ואם אין העיניים רואות - אין הלב חושק; אימתי הלב חושק? כשהעיניים רואות. ואם כן, למה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? היה ראוי לומר "אחרי עיניכם ואחרי לבבכם", שהרי ראית ואז חמדת, וראיית העין היא המביאה לידי משיכה. אלא שהתשובה היא: אין העיניים רואות מה שהלב אינו רוצה. מה שהעיניים רואות - הוא מה שהלב רוצה. "ולא תתורו אחרי לבבכם" - שבלבך אתה רוצה לראות, ואז העיניים רואות; אך אם לא תרצה בלבך לראות, לא יראו העיניים. נמצא שאף שהחטא מתחיל מן העיניים, הכל תלוי ברצון הלב: יש רצון בלב - העיניים רואות; אין רצון בלב - לא יבוא לידי ראייה אסורה.
"תהילות השם": החטא שלא החטיא אחרים
בספר "תהילות השם", שאף אותו מביא ה"מעם לועז", מבאר בצורה נפלאה. כידוע, כשאדם חוטא חטא שבינו לבין המקום - באופן יחסי קל לתקנו. אבל כשהחטא יצר השלכה ביחס לאחרים, שמישהו נכשל על ידך - מסובך מאוד לתקן. כיצד תתקן את אותו שנכשל? הרי אמרו חז"ל שאפילו תהיה צדיק גמור, תהיה בגיהינום כדי שלא יהיה הוא בגיהינום ואתה בגן עדן - שהרי אתה החטאת אותו, והוא יטען: זה שהכשיל אותי יושב בגן עדן ואותי שמו בגיהינום? לפיכך יצטרך להיות עם תלמידיו בגיהינום. כמה נורא הוא מי שמחטיא אחרים. ולכן כתוב שאדם צריך להיזהר בכל מאמץ שלא יבוא לידי מצב שמישהו ייכשל על ידו.
והיום, כשם שזכות הרבים קלה ופשוטה - במכשיר הקלטה, במצלמה, אפשר לזכות ברגע אלפי אנשים - כך צריך לדעת שזה לעומת זה עשה אלוקים, והחטאת הרבים אף היא באותה מידה ופי אלף אלפים. אם פעם, כדי להחטיא את הרבים, הייתה אישה צריכה ללכת ברחובה של עיר, וכמה לכדה בחוסר צניעותה - אלף איש ראו אותה; והיום, אם העלתה תמונה לרשת חברתית - וכידוע רבים נופלים ברשת - יכולה להחטיא שם מיליונים. ואם הדבר נעשה ויראלי, שכל אחד שולח לאחר, אין קץ לחטאתה. ובפרט שאפילו תרצה מחר להפסיק, שוב אינה יכולה: אף אם תסיר את מה שהעלתה, כבר עבר הדבר לאחרים, והם מעבירים לאחרים, וכן הלאה. מי יכול לתאר איזה כדור שלג אדם מגלגל בחטא אחד? נורא הדבר למתבונן: להחטיא אחרים יכול להיות מציאות שאדם לא יוכל לעצור אותה לעולם.
ועתה שים לב: דוד המלך בא ואומר, ריבונו של עולם, החטא שלי לא החטיא אף אחד; החטא שלי היה רק ביני לבינך - "לך לבדך חטאתי". ולכן הוא מבקש "ומשלג אלבין". שכן נאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". דקדק: לא נאמר "אם הם אדומים כתולע" אלא "אם יאדימו" - לשון פעיל, שיאדימו את האחרים, שיחטיאו אותם. אם החטאים הם שלך בלבד - יכול הניקיון להיות מוחלט, לבן כשלג. אבל אם יאדימו אחרים - "כצמר יהיו", ואין זו אותה דרגת נקיות של שלג. וזה מה שמבקש דוד: ריבונו של עולם, הרי לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, לא החטאתי אף אדם - אם כן ראוי שתמחל לי על זה.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך את יסודות התשובה: "וחטאתי נגדי תמיד" - לזכור את החטא תמיד, שדווקא הזיכרון המתמיד מרבה את הכיבוס והמחילה, ולהתוודות על אותן עבירות שנה אחר שנה. "אני אדע" - להודות ולא לכפור. "לך לבדך חטאתי" - שהחטא היה בסתר ואין בו חילול השם, שלא היה כלפי אוריה ולא כלפי בת שבע אלא כלפי שמים בלבד, ושלא החטיא בו אחרים; ומכאן אף הלימוד שאין אדם מפרסם חטאיו אלא מתוודה לפני בוראו בלבד. "למען תצדק בדברך" - שקבלת תשובתו של דוד היא עצמה פרסום שמו של הקדוש ברוך הוא כחנון המרבה לסלוח, וכמשל הרופא והמכה, ובכך נפתחת דרך תשובה לכל יחיד ויחיד.