מזמור נ"א הוא מזמור התשובה של דוד המלך, שנאמר בבוא אליו נתן הנביא. בחלק זה אנו עומדים על הפסוקים שבהם דוד מסביר, כביכול על פי המשפט, מדוע ראוי שהקדוש ברוך הוא ירחם עליו: "למען תצדק בדברך תזכה בשופטך". והנימוק: עצם יצירתו של האדם מכינה אותו לחטא ולעוון.
הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׃
רבו כאן הפירושים. רש"י אומר: "הן בעוון חוללתי" - איך לא אחטא? ועיקר יצירתי היא על ידי תשמיש, שכמה עוונות באים על ידו. דבר זה דומה למה שמביא הרד"ק בשם אביו, שדוד אומר זאת כדי להקל מעליו: אני מדרך העוון שעשיתי ממנו נבראתי. מה היה העוון? ביאה. והרי מביאה נבראתי, מטיפת הזרע, שממנה "יחמתני אמי". כאדם הזורע גרעיני מרה, מה יצמיח אם לא דברים מרים? כל הדברים הולכים אחר תולדותם, והיות והאדם נוצר מטיפת זרע ובדרך של תשמיש, לשם נמשכת נטייתו.
ואף שתאמר: הרי יש בזה איסור ויש היתר, אתה עשית את הפעולה האסורה ואילו אתה עצמך נוצרת בדרך המותרת, ויש בזה צד קדושה וצד פגם. על כל פנים, אומר הרב, כיוון שהדבר הוא טבעו של האדם וממנו הוא נוצר, אל תתפלא אם יתקפהו יצרו בעניין זה. גניבה ורציחה, אומר אביו של הרד"ק, אין לאדם משיכה אליהן כמו שיש לו משיכה לעריות. הגמרא אומרת שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, ואף על פי כן אין להשוות ביניהם: חמדת העריות קשה הרבה יותר מחמדת הגזל. גניבה ורציחה אינן טבע באדם, כי לא מהן נוצר, אבל עניין העריות הוא טבעו, שהרי מעניין התשמיש נוצר. ולכן הצדיק המושל בתאוותו בדרך תשמיש כשיתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר ממי שמושל ברוחו שלא יגנוב או שלא יעשה עבירה אחרת: מי שמתגבר על יצר העריות גדול ממי שמתגבר על יצר הגזל, כי זה טבעו וזה אינו טבעו.
הרד"ק מביא עוד הסבר בשם הראב"ע, שיש כאן רמז לחוה, שלא ילדה אלא לאחר שחטאה. נמצא ש"בחטא יחמתני אמי": חוה הולידה רק לאחר החטא, ומראש מה שנולד נולד פגום ומקולקל בחטא. "יחמתני" הוא לשון חימום, כפי שמסביר הרד"ק: התחממות הנקבה עם הזכר, שממנה יוצאת טיפת הזרע שממנה נולד הוולד. ומדוע ייחס דוד את העניין לאמו דווקא? מסביר הרד"ק, מכיוון שהאם היא סיבת הולדת הזכר יותר מן האיש, כמו שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר" - אישה מזרעת תחילה יולדת זכר. אם כן, אני נולדתי יותר מכוח חימום האם.
מדייקים חז"ל: "עוון" כתוב כאן בדרך נדירה מאוד בשני ווי"ן, ובכל מקום בתורה ובתנ"ך הוא כתוב בו' אחת, וכתיב מלא אומר דרשני. ודרשו חז"ל: אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד עוון בעניין זה, בעניין התשמיש.
ותראו מדרש פלאי: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים, וכי נתכוון ישי אבא להעמידני? והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו. אתם אומרים חסיד שבחסידים, יוצא באוכלוסה ונכנס באוכלוסה, ונאמר עליו שמת בעטיו של נחש, ודוד המלך אומר שלא נתכוון אלא לצורך עצמו. ומהי ראייתו? "תדע לך שהוא כן, שלאחר שעושים צורכיהם זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בי". כלומר, אחר התשמיש זה נותן פניו לכאן וזה לכאן, אדם מילא רצונו ונגמר. וזהו שאמר דוד: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" - אחרי שעשו מה שעשו וכל אחד פנה להנאתו, מי שאסף אותי ובנה אותי ויצר כל טיפה וטיפה שבי, הוא השם.
המלבי"ם בא להסביר כיצד כביכול מחויב מצד המשפט שהקדוש ברוך הוא יסיר את העוון, וכפי שאמר "למען תצדק בדברך תזכה בשפטך". והתשובה: האדם מוכן מטבעו בין לעוון בין לחטא. העוון, כפי שביאר המלבי"ם בכמה הזדמנויות, הוא עיוות השכל: לא רק כישלון, אלא בניית אידאולוגיה סביב החטא. חטא הוא כישלון - נכשלתי, התגברה עליי תאוותי. עוון הוא כשלאחר מכן אני הולך להצדיק את מה שעשיתי ולומר שזה הדבר הנכון, וכאן כבר מתעוות השכל. ומעבר לענייני עיוות השכל הנוגעים לעבודה זרה וכדומה, שהם בוודאי בגדר עוון, אומר המלבי"ם שמעצם היות האדם נתון בגוף מגושם, קל לו לטעות בדברים העיוניים: בענייני ההתבוננות והמחשבה והשכל אדם נמשך אחר החומר ומשתבש בהם.
זהו "הן בעוון חוללתי": עצם טבע יצירתי מחייב כביכול שיהיה בי עיוות השכל, שהרי נבראתי בתוך גוף מגושם, ובמציאות כזו השכל מתעוות בקלות. ומאידך גיסא אני מוכן גם אל החטא, שהחטא הוא השגגה, התאווה. ולתאווה אנו קוראים שגגה, שכן כלשון חז"ל "אנסו יצרו", ולכן התאווה תמיד באה בביטוי של שגגה ולא של מזיד. אלא אם כן כמו שמצינו אצל אמנון, "מה הנאה יש לך, איני עושה אלא להכעיס את קוני", שזה עניין אחר. אבל בסתם, כשמדובר בחטא של תאווה, האדם כאנוס על ידי יצרו, ואין זה מתיר את הדבר, אבל מוריד אותו ממזיד לגדר שוגג. וזהו "ובחטא יחמתני אמי": מראש נולדתי מוכן אל החטא מצד התאווה, שהיות ונוצרתי מכוח החימום, כלומר מכוח התאווה, הוטבע בי יצר התאווה. וממילא "תזכה בשפטך": על פי המשפט אתה צריך לדון אותי בחסד וברחמים, שהרי גם העוון מצד היותי בגוף, וגם החטא מצד שנוצרתי מעניין של חימום ותאווה, הם שהביאו אותי אל הקלקול.
החיד"א בחומת אנך מביא בשם ילקוט המכירי את המעשה הידוע. ישי רצה לבוא על שפחתו, וכוונתו הייתה לטהר את זרעו. ישי חשש תמיד שמא לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. והגמרא אומרת שממזרים יכולים להיטהר, בדרך שהייתה שייכת יותר בזמנם: אדם לוקח שפחה כנענית, שהיא בגדר חצי ישראלית, חצי הליך גרות, ומחויבת במצוות, ובא עליה, וכשהיא מתעברת משחרר אותה. עבד כנעני שמשתחרר הוא ישראל גמור, והוולד שייוולד ממנה הוא כבר ישראל גמור. ואף שהעיבור היה כאשר עדיין הייתה בגדר גיות, כיוון שנולד כישראל אומרים שהוא ישראל גמור ואין זכר לבחינת זרע האב שהיה בגיותו. כך רצה ישי להוליד לפחות בן אחד שיהיה בוודאות ישראל, ולא כשאר ילדיו שהם בספק, שהרי בא מרות המואבייה. אומנם לאחר מכן התבררה ההלכה ונתחזקה שעמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, שהרי האנשים הורחקו ולא הנשים, "לא קידמו אתכם בלחם ובמים" - דרך אנשים לקדם ואין דרך נשים לקדם. אבל באותו זמן עדיין הייתה ההלכה רופפת, כפי שרואים מכמה סוגיות, ולכן הלך ישי לטהר את זרעו.
שפחתו של ישי שמעה את הדבר כשאמר לה להתכונן לאותו ערב, והדבר נראה לה לא תקין, והיא הלכה וסיפרה לגבירתה, אשתו של ישי, ניצבת בת עדאל. אמרה לה גבירתה: אל תאמרי דבר, אני אבוא במקומך והוא לא יידע. וכך היה: באותו ערב החליפו, ומי שהרתה הייתה ניצבת בת עדאל, והשפחה לא שימש עמה כלל. לאחר תשעה חודשים ילדה ניצבת, וישי נדהם, שהרי לא קרב אליה כבר עידן ועידנים מפני שלא רצה להוליד עוד ילדים שיהיו בחשש מואבים, ופתאום ראה אותה הרה, ומיד התעורר בו חשש שהרה לזנונים. הוא לא ידע על ההחלפה, כי אשתו הבטיחה לשפחה שלא תגלה, כדי שהשפחה לא תצא בצורה גרועה כלפי ישי: אני אומר לך דבר סתר ואת הולכת ומגלה אותו לאשתי? כדי שלא תהיה על כך קפידה מצד ישי, לא גילתה ניצבת את העניין. וכך גדל דוד שם כשישי מרחיק אותו ושולח אותו אל הצאן. על פי זה הסברנו כמה פסוקים: "מוזר הייתי לאחיי" - מוזר לשון ממזר, "ונכרי לבני אמי". ולכן כששמואל שואל האם יש עוד בנים, והוא משיב שנשאר עוד אחד בצאן, אומרים חז"ל שישי אמר: בא אליי לגלות עווני, כלומר לפרסם שיש לנו בן פגום במשפחה. ואז נאמר "קום משחהו כי זה הוא", וכל השאר היסטוריה.
על פי אותו מעשה כותב המצודת דוד שדוד המלך היה כעין בן תמורה. מהו גדר בן תמורה? דבר חמור מאוד. חז"ל אומרים: לא ישמש עם זו ויהרהר בזו, או שחושב שהוא משמש עם פלונית ובאותה שעה הוא עם אישה אחרת ואינו יודע, ואפילו ששתיהן נשיו. זה נקרא בן תמורה, וזהו אחד מן התשעה שנאמר עליהם "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", רחמנא ליצלן. ולפי זה, היות וישי הרהר בשפחה ולא ידע שזו אשתו, דוד הוא בגדר בן תמורה, ועל כך אמר "ובחטא יחמתני אמי".
לעומת זאת מביא החיד"א בשם הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרים, "ואחד קדוש מדבר", שלא היה דוד בן תמורה חס ושלום, וכן ראובן לא היה בן תמורה, אף שיעקב חשב שהוא עם רחל ונתברר שזו לאה. ולכאורה זהו בן תמורה קלאסי, שהוא חושב שהוא עם פלונית והוא עם אלמונית. ומדוע אין זה כן? אומר הרמ"ע מפאנו: העיקר תלוי במחשבת האם. ולכן ראובן ודוד כשרים, שהרי האם ידעה שיש כאן החלפה. וזהו שאמר "הן בעוון" - אצל אבי היה עוון, שהוא טעה וחשב שזו שפחתו, "ובחטא יחמתני אמי" - אצל אמי היה זה חטא קל, שהטעתה את אבי. ועם כל זה אין כאן גדר בן תמורה, כיוון שהעיקר תלוי במחשבת האם, ומחשבת האם הייתה מחשבה נכונה.
אזכיר בשולי הדברים שכתבתי בעניין זה במשנת הגלגולים, בעניין ראובן והתמורה, ויש דעה שכן היה בראובן משהו דק מן הדק מבחינת בן תמורה מחמת החיסרון הזה, ולכן מובא שראובן לא נחל בארץ אלא בחוץ לארץ, וכאילו לא הכניסוהו לארץ ישראל, ולכן גם גלו ראשונה. ולפי זה יש בו כביכול חיסרון, ומשום כך איבד את כל המעלות: בתור בכור היה צריך להיות מלך, כהן, ונוטל פי שניים, ואנו רואים שהמלוכה עברה ליהודה, הכהונה ללוי ופי שניים ליוסף. יש אומרים שזה בגלל החיסרון הזה, שמחשבת יעקב לא הייתה מיוחדת ללאה אלא לרחל, והיה כאן פגם ביסוד ובבסיס. ולפי זה מסבירים גם מדוע נכשל ראובן לאחר מכן במעשה מעין זה: החליף את יצועי אביו, שזה עצמו החטא שבו נוצר, שהרי אצל יעקב הוחלפו יצועיו ובמקום רחל הכניסו את לאה, וכך גם ראובן, "וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו", ודרשו חז"ל שהחליף את יצועיו.
לאחר המעשה האדם מתחרט, שכן מהי תאווה? דבר שאונס אותי לחטוא, ולכן מיד לאחר מכן אדם מתחרט. אבל כאשר אדם עושה דרך מרד, אינו מתחרט מיד, שהרי אדרבה, יש לו רצון למרוד ולפרוק. וכשהדבר בא מכוח תאווה, ברגע שסר האונס מבין האדם מיד ששגה וטעה. אומר הרד"ק: עצם החרטה מהווה הוכחה שכל העניין היה רק דרך תאווה.
הֵן־אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי׃
הרד"ק מבאר: ואתה תודיע לי את דרך האמת, ובדבר הסתום תודיעני חוכמה. כלומר, אני מבקש לעשות את רצונך ומתחרט על מה שעשיתי, ולכן אני מבקש שתודיעני את האמת ואת הדרך הישרה, ובדברים הסתומים תנחה אותי בדרך אמת, כדי שיהיה לבי ישר רק לעבודתך, שהרי אני מצטער על שסטיתי מדרכך ועשיתי נגד רצונך.
רש"י מסביר אחרת, וביאורו מיישב תמיהה: אם אתה אומר שהשם מבקש את הפנימיות, מה עניין בקשה שיודיע לך חוכמה? אומר רש"י: "ובסתום חכמה תודיעני" - ובלב שהוא סתום הודעתני חוכמה להתוודות. ועתה הדברים מתחברים: דוד אומר "הן אמת חפצת בטוחות", ואני מתוודה ומתחרט על מה שהיה, וגם זה בא ממך, שאתה בלב הסתום נתת לי חוכמה ודעת להתוודות לפניך, להתחרט ולומר מיד חטאתי.
זו מעלתו הגדולה של דוד, שאפילו את מה שיש לייחס לעצמו - הרי אני עשיתי תשובה, אני התחרטתי - גם את זה הוא מייחס לקדוש ברוך הוא, שהוא שהכניס לו בלב. וזה מאפיין מאוד את דרכו של דוד, שלא עשה צעד בלי ריבונו של עולם: בכל דבר שאל את הקדוש ברוך הוא, "האעלה", "התתננו בידי", האם אעלה לירושלים, האם הגיע זמן מלכותי. בכל שלב ושלב היה דבוק ומתייעץ עם הקדוש ברוך הוא. וגם כאן: אפילו התשובה שעשיתי אינה ממני אלא ממך, ריבונו של עולם. וכן כששמעי בן גרא קילל, אמר שלא הוא המקלל אלא הקדוש ברוך הוא אמר לו ויקלל. בכל דבר ודבר ראה את ריבונו של עולם.
האלשיך הקדוש מבאר את "הן בעוון חוללתי" בדרך נפלאה. הרי ראינו בפסוק "בחנת לבי פקדת לילה", שדוד אומר: כאשר ביקשתי "בחנני ה' ונסני", אתה יודע שלא היו פי ולבי שונים חס ושלום, אלא באמת הייתה כוונתי לעבוד אותך ולעמוד בניסיון ולהתגבר. אתה בחנת את לבי ורואה שהבקשה הייתה אמיתית וכנה ולא מן השפה ולחוץ, אלא שהתוצאה לא הייתה מוצלחת ובסופו של דבר לא עמדתי בזה. וזהו שחז"ל אומרים: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי ללמד תשובה ליחיד, שאם יחטא יחיד וכו'. כלומר, הפועל שלי לא יצא לפועל כראוי, וזה "למען תצדק בדברך", שיצא הקדוש ברוך הוא צודק. דבר זה טעון הסבר והסברנו אותו בהזדמנות אחרת.
ועל זה בא דוד ואומר: ריבונו של עולם, "הן בעוון חוללתי" - כבר מראש נוצרתי בדרך של עוון. מהיכן באתי? מבנות לוט ששכבו עם אביהן. כל ההיווצרות שלי היא מכוח עוון, מעוון של עריות, ומשם נולד דוד. וחז"ל אומרים: "מצאתי דוד עבדי" - והיכן מצאתיו? בסדום. שם, באותו מעשה, נזרע השורש של בית דוד. אומר דוד: אם בשורש יש עוון כזה של עריות, מה פלא שהדבר מתפרץ לאחר מכן בפירות ובענפים?