לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר־בָּא אֶל־בַּת־שָׁבַע׃
פרק נ"א הוא מזמורו של דוד המלך בעקבות חטא בת שבע. נזכיר בקצרה את המעשה, שאותו למדנו בהרחבה בספר שמואל ב': דוד המלך הלך על הגג, ראה אישה רוחצת, שלח לשאול מי היא, ואמרו לו שהיא בת שבע בת אליעם, בת אחיתופל הגילוני. שלח לקרוא לה והיה עמה, ולאחר מכן התעברה ממנו. ניסה דוד בכל דרך להסתיר את העניין: כאשר חזר אוריה החיתי בעלה מן הקרב, אמר לו דוד שירד אל ביתו, כדי שכאשר ייראה עיבורה יסברו הכול שהוא מאוריה. אך אוריה סירב, ופעמיים אמר לו דוד ולא שמע בקולו ולא ירד אל ביתו. אז שלח דוד את אוריה אל מקום המלחמה הכבדה, וביקש מיואב להעמידו במקום שיבוא בו לידי מיתה, וכך אכן היה, ואוריה מת בחרב בני עמון.
ולאחר מכן, כלשון המלבי"ם, הכול "הסתדר" לדוד. שהרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ואוריה כתב לאשתו גט על תנאי שאם לא יחזור תהא מגורשת. הוא לא חזר, ונמצא שרטרואקטיבית הייתה מגורשת, ולא היה עם אשת איש. גם הריגתו של אוריה הייתה לכאורה מוצדקת, שכן אוריה מרד במלכות בשני היבטים: האחד, שאמר "ואדוני יואב" וקרא ליואב אדוני בפני המלך; והשני, שהמלך אמר לו פעמיים לרדת אל ביתו והוא המרה את פיו והתחיל לטעון טענות כנגד דברי המלך. נמצא שהוא בגדר מורד במלכות, ומיתתו מוצדקת. כלשון המלבי"ם, דוד "רחץ בניקיון כפיו", שהרי בסופו של דבר הכול הסתדר.
אלא שאז שלח הקדוש ברוך הוא את נתן הנביא להודיעו שמעשהו לא היה ראוי בעיני השם. שכן המעשה מצד עצמו היה פגום: בעצם זה שלקח אישה שאינה שלו, ובעצם זה שמתוך העניין נסבבה מיתתו של אוריה, שהרי אילולא נכנס לכל העניין, לא היה אוריה אומר את מה שאמר, ולא היה הדבר מתגלגל לאן שהתגלגל. נמצא שמיתתו נסבבה על ידך. נתן הנביא הוכיח את דוד, ודוד מיד אמר "חטאתי". אמר לו נתן שגם חטאתו תכופר, אך הקדוש ברוך הוא יקים עליו רעה מתוך ביתו.
אומר הרד"ק: אל תחשוב ש"בבוא אליו נתן הנביא" פירושו שבשעת התוכחה אמר דוד לנביא להמתין כי יש לו מה לשיר. אלא הכוונה - אחר שהלך נתן אל ביתו, אז אמר דוד את המזמור. כלומר דוד מודה להשם אחרי שנתן הנביא עוזב את ביתו בגמר התוכחה.
האלשיך הקדוש עומד בתמיהה: "הלא כמוזר נחשב" - ביטוי של הקדמונים, שפירושו שהדבר זר ורחוק מן השכל - שתחת הוראת הכנעה ובכי ואנקה על בשורת העבירה ועל אשר קצף עליו השם, לא די שאמר "למנצח" או "מזמור", אלא אמר גם למנצח וגם מזמור, שזה מורה על שמחה כפולה. אחרי שמגיע נביא ואומר לך דברים חמורים כאלה, היה ראוי לבכות ולהתאנח, ולא די לך ב"למנצח" אלא יש לך גם "מזמור"? "אם שמהראוי קינה מבעי ליה" - היה עליך לקונן, לא לשיר ולזמר.
מבאר האלשיך: דרכו של אדם שנתפס בקלקלתו למצוא צידוקים וטיעונים, ולדוד היו רבים מסוג זה. ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. כתוב שאוריה החיתי מעולם לא קרב אצלה, כדברי הזוהר הקדוש. היא התאומה היתרה שהייתה מגיעה לו, כפי שכתבנו בהרחבה בספר משנת הגלגולים, שהתאומה היתרה שנלקחה על ידי קין חוזרת כעת אל דוד, שדוד משורש הבל, ואילו אוריה משורש קין. ומעבר לכך, הקדוש ברוך הוא אמר לו מראש שינסה אותו, וזו הייתה סיבה לנפילתו. בקיצור, היו לדוד טעמים רבים שבהם יכול היה להצדיק את עצמו.
אומר האלשיך: דרך בני אדם לחפש צידוק למעשיהם, עד שתתקרר דעתם מלתקן את עיוותם, ויישאר עוונם על עצמותם. בתחילה הוא מוצא טיעונים, אחר כך הטיעונים מרגיעים אותו, והוא מתקרר ואינו רואה עוד שום צורך לתקן. אבל כאשר מגיע נביא ומוכיח אותך, התמונה משתנה לגמרי - אינך מתקרר, ומיד אתה רואה צורך לתקן. נמצא שיש כאן חסד עצום בכך שהקדוש ברוך הוא שלח את נתן הנביא לדוד. אומר דוד: אילולא כן, אוי לי, הייתי מתקרר ומצדיק את עצמי ולא הייתי מרגיש שום קושי בדבר, והעוון היה נשמר לי לעולם הבא. מה יקר אפוא חסדו יתברך ששלח לי נביא ועל ידי כך התעוררתי.
על כך אומר דוד "למנצח" וגם "מזמור", וזמר כפול כנגד שני חסדים. החסד הראשון - "בבוא אליו נתן הנביא": עצם זה שהקדוש ברוך הוא שלח מישהו שיעורר אותי. השם היה יכול להשאיר אותי בתרדמתי, ואוי לי לנצח נצחים. החסד השני - הרי גם כשנשלח הנביא, אמר לו הקדוש ברוך הוא "אתה עשית בסתר ואני אעשה בגלוי", שהביזיון יהיה בגלוי, וכך אכן היה כשקם אבשלום בנו ולקח את נשיו נגד השמש. ואומר האלשיך: יכול היה הקדוש ברוך הוא להביא במידה זו גם את תוכחת נתן הנביא בגלוי - אוי לה לאותה בושה, אוי לו לאותו ביזיון. היה נתן עומד לפני דוד ואנשיו ומוכיחו, וכל אמצעי התקשורת מיד היו מפרסמים מה עשה דוד ומה אמר לו הנביא. ולדוד "רבו משערות ראשי" שונאי חינם, וזו הייתה עבורם הזדמנות להטיל בו רפש. אלא שהקדוש ברוך הוא עשה עמו חסד שני: את העונש אמנם עשה בגלוי, אבל את תוכחת הנביא הסתיר ועשה אותה בחדרי חדרים. וזה הדגש - לא "בבוא נתן הנביא" אלא "בבוא אֵלָיו", אליי באופן אישי, בלי שהדבר קיבל פרסום. וגם מה שאמר "כאשר בא אל בת שבע" רומז לכך שעל ידי התוכחה זכה לתשובה, שהרי אמר לו נתן בשם השם "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". נמצאו שני חסדים: שבא אליו הנביא ועל ידי כך שב והועברה חטאתו, ושהדבר היה אישי ולא התפרסם. על שניהם הוא מזמר זמר כפול.
החומת אנך, הרב חיד"א, מבאר: כתוב בזוהר הקדוש שכאשר בא אליו נתן הנביא אמר דוד "חטאתי", ואמר לו השם "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". ומהי "חטאתך"? זהו המקטרג. המקטרג נקרא "חטאתך". ואנחנו אומרים זאת בכל יום: "אל רחום וחנון נושא עוון ופשע וחטאה" - העוון הוא המלאך המשחית הנברא מן העוון, הפשע הוא המלאך המשחית הנברא מן הפשע, והחטאה היא המלאך המשחית הנברא מן החטאה.
אומר התומר דבורה - ומי שירצה לשמוע אריכות דברים נפלאה בעניין זה ימצא זאת בשיעורים שלנו על התומר דבורה - שאותו עוון פשע וחטאה רוצה להיפרע ממי שעשה אותו. הוא צריך חיוּת, ומקור חיותו הוא בכך שייפרע ממי שיצר אותו. אבל הקדוש ברוך הוא יודע שאם ייפרע המלאך המשחית מן האדם, מה יישאר ממנו? לכן הקדוש ברוך הוא זן את המלאך המשחית ונותן לו חיוּת בינתיים, כדי שיהיה לאדם סיכוי ופנאי לעשות תשובה. וזהו "נושא" - השם נושא, זן ומפרנס את המלאכים הנבראים מן העוון ומן הפשע ומן החטאה, עד ש"ונקה", עד שהאדם עושה תשובה, ואז מנקה הקדוש ברוך הוא את חטאתו. וזהו "גם ה' העביר חטאתך" - העביר את המקטרג, את המלאך המשחית. ועל כך אומר דוד "למנצח מזמור", שהשם העביר את המלאך המשחית הזה.
חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי׃
לפי הרב חיד"א, "כחסדך" - כאותו חסד שכבר עשית עמי שהעברת את המלאך המשחית המקטרג, ועתה "מחה פשעיי", שיימחו המקטרגים מכל וכל, כמו שכתוב "מחיתי כעב פשעיך" - אלה הם פשעיך, המלאכים המקטרגים על הפשעים שלך.
הרד"ק מבאר: "כחסדך" - לא כפי מעשיי, שמעשיי באמת היו חמורים, אלא כפי חסדך, שאתה ריבונו של עולם בעל החסדים, ולכן חנני והתנהג עמי בדרך של חנינה. ו"מחה פשעיי" בלשון רבים - או שהכוונה גם לפשעים אחרים שעשיתי, או שהפשעים כאן שניים: עניין בת שבע ועניין אוריה. בעניין בת שבע היה פגם מצד שגזל אותה, והעניין השני הוא הריגתו של אוריה, ואת התביעה עליו נראה בהמשך.
המלבי"ם מבאר שדוד מבקש כאן חנינה וסליחה משלושה צדדים. האחד, מצד החסד - "חנני אלהים כחסדך", חסד חינם שאינו צריך טעמים וסיבות, שהרי אתה בעל חסד. השני, מצד הרחמים - כאשר אתה רואה את מצבי, שהחוטא נכנע ונשבר, יש בזה סיבה בפני עצמה שתרחם עליו, וזהו "כרוב רחמיך מחה פשעיי", רחם עליי בעקבות שברוני. והשלישי הוא כבר מצד המשפט והיושר, שראוי למחות את פשעיי.
[הֶרֶב] כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֺנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי׃
כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד׃
המלבי"ם מבאר שהמשך הטיעון הוא "כבסני מעווני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך", ואילו "כי פשעיי אני אדע" הוא כמין מאמר מוסגר בתוך הדברים. ומהו ההבדל בין עוון לחטא? העוון הוא עיוות השכל הגורם לעוון - עוון מלשון עיוות - שכופר במצווה או באומר, כלומר שאין מי שציווה על המצווה הזאת. החטא הוא עצם הפעולה. העוון הוא כתם שנשאר בנפש, שהרי גם כשסיימת את אותה פעולה נפסדת, העיוות שבשכל נשאר, שהרי לא התפטרת משכלך. לכן גם אחרי החטא העוון עדיין קיים, ולכן מבקש "כבסני מעווני" - תכבס את נפשי מן הכתמים שבה, שכן עיוות השכל צריך כביסה.
לעומת זאת החטא, אומר המלבי"ם, הוא כמו טומאה הנוגעת בגוף. החטא מטמא את האדם: נגעת בטומאה - נטמאת, נגעת בחטא - נטמאת, אפילו שהדבר המטמא כבר אינו אצלך. נגעת בשרץ ונטמאת, ואין זה מועיל לומר שכבר אינך נוגע בו. הנגיעה יצרה טומאה, וצריך עתה טהרה. ועל ידי שמטהרים אותו מן הטומאה, גם הכתם שבנפש סר. וזהו "ומחטאתי טהרני" - מעין טבילה שעל ידה באה טהרה. כלומר: איני מכחיש עתה שאתה ציווית את המצווה, ואיני מכחיש את הבורא, לכן ריבונו של עולם כבסני מן העוון, מעיוות השכל; ומאידך, כבר איני נוגע בשרץ, אך על כל פנים טהרני מן החטא.
וכנגד "ומחטאתי טהרני" הוא אומר "וחטאתי נגדי תמיד". דיברנו כבר בעבר שהקדוש ברוך הוא זוכר את הנשכחות: עשית עוונות ושכחת אותם - השם יזכור לך אותם; עשית עוונות ואתה זוכר אותם - הקדוש ברוך הוא ישכח לך אותם. השם זוכר הנשכחות וכביכול שוכח הנזכרות. אם אתה תזכור - השם ישכח לך, ואם תשכח - השם יזכור לך. וכן הוא במצוות: אם אתה עושה מצוות וזוכר אותן כל הזמן, "את זה אני הקמתי, את זה אני עשיתי, כאן אני בניתי", השם ישכח לך. אבל אם עשית ואמרת נכון, עשיתי, נגמר, ואינך מחפש כל הזמן לקבל קרדיט ולגזור קופונים - הקדוש ברוך הוא יזכור לך.
על כן אומר דוד: אני זוכר את חטאיי, "חטאתי נגדי תמיד", שבתי על כך בתשובה, ולכן ראוי שתסלח לי ריבונו של עולם ודי בתשובה. שאילו היה זה חטא בין אדם לחברו לא הייתה התשובה לבדה מועילה, אבל כאן החטא הוא בין אדם למקום בלבד, ולכן מועילה בו תשובה. ומדוע אין כאן גדר של בין אדם לחברו? זהו המשך הדברים - "לך לבדך חטאתי", שנראה בהמשך.
הרד"ק מבאר ש"הֶרֶב" הוא מלשון הרבה, כמו "הרפה ממני" ו"הרף ממני" (הכתיב "הרבה" והקרי "הרב"). ופירוש הבקשה: ריבונו של עולם, תרבה לכבס אותי מעווני, שהעוון בנפש הוא כמו הכתם בבגד. אפשרות נוספת: ה"הרב" אינו מוסב על הכיבוס אלא על רחמי השם - "חנני אלהים כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעיי, הרב", הרבה רחמים עליי, ואז "כבסני מעווני". ועוד מביא הרד"ק מן המדרש: "הרב" - הרבה חסדים עשית עמדי, עשה גם עתה ומחה פשעיי. כלומר עד היום הרבית לעשות עמי חסדים, ולכן כשם שעשית עמי חסדים רבים, עשה עמי גם את החסד הזה, "כבסני מעווני ומחטאתי טהרני".
במסכת שמחות (פרק ח' הלכה י"א) אומר רבי עקיבא: ארבעה בנים למלך - אחד לוקה ושותק, ואחד לוקה ומבעט, ואחד לוקה ומתחנן, ואחד לוקה ואומר לאביו הַלְקֵני. משל למלך שהיו לו ארבעה בנים, וכולם היו זקוקים להלקאות, והלקה את כולם, וכל אחד מידתו שונה. האחד מלקים אותו והוא שותק. השני מלקים אותו והוא מבעט, מחרף ומגדף. השלישי מלקים אותו והוא מתחנן שיסירו ממנו את המלקות. והרביעי לוקה ומבקש עוד מלקות.
וכנגד מה הדברים אמורים? אברהם לוקה ושותק, שנאמר "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". היה לו לומר: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", וכיצד יתקיים אם אעקוד אותו ואשחט אותו? ועם כל זה שתק, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו". איוב לוקה ומבעט, שנאמר "אומר אל אלוה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני", שיש לו טענות כלפי הקדוש ברוך הוא. חזקיהו לוקה ומתחנן, שנאמר "ויתפלל אל ה'", כאשר נאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". ויש אומרים שאף חזקיהו בכלל המבעט, שנאמר "והטוב בעיניך עשיתי" - כלומר ריבונו של עולם, כך מגיע לי? הרי הטוב בעיניך עשיתי, ואיך אתה עושה לי כדבר הזה? וזה מעין ביעוט.
ומיהו הרביעי, הבן המושלם? דוד, שאמר לאביו הלקני, שנאמר "הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני". כביסה אינה דבר נעים - הרתחה, מהירות גבוהה - והוא מבקש "הרב כבסני". הרי שדוד מבקש שהקדוש ברוך הוא ירבה את כיבוסו, דהיינו ירבה את מלקותו, כדי שעל ידי כן תהיה טהרתו שלמה.
בעל "מעם לועז" מביא שהעוון גדול מן החטא, שהעוון הוא במזיד והוא עיוות השכל. הסברנו זאת כך: כשאדם חוטא הוא אומר "אופס, נכשלתי". אבל כשהוא מתרגל לחטא, זה נעשה עוון - הוא בונה אידיאולוגיה סביב החטא. זה כבר לא "נכשלתי" אלא "כך צריך להיות". משפחה? לא, זה ארכאי, פעם היו צריכים משפחה, היום צורת החיים שונה ויש דרכים לגיטימיות רבות לזוגיות. הוא כבר בנה אידיאולוגיה, ואוי ואבוי למי שיאמר שאין זה בסדר. הדבר הפך אצלו ללכתחילה. לכן העוון גדול מן החטא: בחטא עוד אפשר לומר טעיתי ואחזור בתשובה, אבל מי שבנה אידיאולוגיה סביב מעשיו - מה שייך אצלו "טעיתי"? לכן אמר דוד תחילה "הרב כבסני מעווני" - כשמדובר בעוון אני צריך כיבוס רב; ואילו החטא קל יותר, שהוא שגגה, ולכן "ומחטאתי טהרני", בטהרה מועטת, בטבילה, כבר אני נטהר.
רבנו יונה בשערי תשובה כותב על פסוקים אלו שדוד המשיל את המחילה לכיבוס: כשם שבגד שמלוכלך הרבה צריך כיבוס הרבה, כך לפי גודל החטא צריך להרבות בכיבוס, והנפש תתלבן לפי רוב הכיבוס. וזה דבר שצריכים לדעת. מחד גיסא אנו רואים שמסלולי התשובה ארוכים ומפרכים, תעניות וסיגופים ודברים קשים. ומאידך גיסא, "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" - הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו. ונאמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך", ו"בפיך ובלבבך לעשותו" - זו תשובה: וידוי בפה, חרטה בלב, קבלה לעתיד, ונגמר. משמע שהדבר קצר ופשוט מאוד. אם כן, האם התשובה דורשת תיקונים וסיגופים, או שהיא פשוטה מאוד?
התשובה תלויה במה שאתה רוצה להשיג בתשובה. אם אדם רוצה תשובה במובן של לשוב אל השם - קלקלתי ואני חוזר אל השם - הדבר קצר, קל ופשוט. אבל אם אדם רוצה זיכוך על המעשים, להיות כמי שלא חטא מעולם, זה תלוי ברמת החטא ובאורך הכיבוס. יש תוכניות במכונת כביסה: כל לכלוך זקוק לתוכנית אחרת, וכל בגד לתוכנית אחרת. יש תוכניות ארוכות וקשות, לפעמים צריך להוסיף מראש מסירי כתמים, ולפעמים אף זה אינו מספיק וצריך שפשופים קשים כדי להסיר את הלכלוך. כך גם בעניין החטא: ככל שהחטא גדול יותר, כדי להגיע לזיכוך רב יותר צריך ניקוי רב יותר, וככל שרמת הניקיון גבוהה יותר כך הזיכוך גדול יותר.
ומה בדבר אדם זקן שעשה תשובה רגע לפני מותו - וכי אין זו תשובה? בוודאי זו תשובה. ומה היא פעלה? חשוב על בגד של מוסכניק שהכנסת אותו למים והוצאת אותו מיד. האם הוא נקי יותר? בוודאי. ואיך אוכיח לך? הסתכל במים, הם מלוכלכים. משמע שהבגד נקי יותר. האם הוא נקי? לא. אבל נקי יותר. זהו הכיבוס. אומר רבנו יונה: כל תשובה עושה משהו. כמה? לפי הכיבוס. אילו היית משפשף את הבגד מעט, המים היו שחורים יותר - סימן שהבגד נקי יותר. ואם היית מוסיף למים חומרי כביסה ומשרה אותו עוד זמן, המים היו מטונפים עוד יותר, סימן שהוא נקי עוד יותר. ככל שמרבים בכביסה, נקי יותר. אבל אי אפשר לומר שתשובה בשלב מסוים אינה עושה כלום - גם החוזר רגע לפני מותו פועל משהו, אך רק משהו. אל תחשוב שזה כמו אדם בן עשרים בשיא רתיחת דמו שעשה תשובה. ומלבד זאת, הצעיר עוד יספיק לעשות הרבה מצוות, ואילו זה שרגע לפני המוות אילו מצוות יעשה עוד? אך גם אם נניח לעניין המצוות ונדבר רק על "סור מרע", על הניקיון והזיכוך - אומר רבנו יונה שלכל תשובה תימצא מחילה, כל תשובה מביאה מחילה, והשאלה כמה, לפי רמת התשובה ולפי רמת הכיבוס. לכן משל הכיבוס מתאים אחד לאחד לעניין הזיכוך מן החטא, וזה "הרב כבסני" - דוגמה נפלאה שנוקט דוד המלך להמחשת עניין הניקוי.
האלשיך הקדוש מבאר את "הרב כבסני מעווני" באופן נוסף, ואמחיש את דבריו: מלך אחד היה לו בן שהכעיסו מאוד והרבה כבר קודם לכן, ובשלב מסוים איבד המלך את סבלנותו. היה לו סלע גדול, מעין דבר דקורטיבי יפה בפינת הארמון, ואמר לבנו: בפעם הבאה שרגלך דורכת כאן, אני זורק לך אותו על הראש - ונשבע על כך. מובן שהבן לא לקח עוד סיכונים, והמלך לא ראה אותו יותר. אלא שכעבור זמן נכמרו רחמיו והיו לו געגועים לבנו. שאל את החכם: מה אעשה, כיצד אתגבר על השבועה? אמר לו: קח את הסלע, פורר אותו, וכשיבוא תזרוק עליו חצץ במקום בלוקים. בכך תקיים את שאמרת ומאידך לא תפגע בו.
כך אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייסר אותנו, אבל לא בייסורים ובחולאים רעים. יש חולאים שנגדירם כפחות רעים - איני רוצה לומר טובים - ויש חולאים רעים: אדם שוכב במיטה, מרותק, בכאבים וייסורים נוראים. אבל יש ייסורים שאינם רעים, כמו שאומרת הגמרא: עד היכן תכלית ייסורים? הכניס ידו לכיס להוציא חמישה שקלים ועלה בידו שקל או עשרה, ועליו להכניס שוב את ידו לכיס - גם זה ייסורים. אז ריבונו של עולם, תן לי הרבה ייסורים קטנים ולא ייסור אחד גדול שיהרוס אותי וישבור אותי.
וזהו שמבקש כאן דוד המלך, לפי האלשיך הקדוש: "הרב כבסני מעווני" - חלק לי את זה למנות קטנות, הרבה כיבוסים קטנים ולא כיבוס אחד גדול. בכיבוסים קטנים אוכל לשרוד, אבל אם יהיה זה כיבוס אחד גדול, מה יישאר ממני? לכן ייסרני מעט מעט בכיבוסים הרבה, וזה בעוון שהוא המזיד וצריך כיבוסים רבים. אבל "ומחטאתי טהרני" - מן החטא הוא מבקש שייטהר ברגע אחד, כי החטא קלוש יותר ומועט יותר, שהוא שגגה, ובו די בטהרה אחת, בטבילה אחת.
פרק נ"א הוא מזמורו של דוד לאחר תוכחת נתן הנביא על מעשה בת שבע ואוריה. דוד אינו מקונן אלא מזמר זמר כפול: על עצם שליחת הנביא שהצילה אותו מהצטדקות ומהתקררות הלב, ועל כך שהתוכחה נאמרה לו בצנעה "אליו" ולא בפרהסיה. הוא מבקש חנינה משלושה צדדים - חסד חינם, רחמים על שברונו, ומשפט ויושר - ומבחין בין עוון, עיוות השכל שהוא ככתם בנפש וצריך כיבוס מרובה, ובין חטא, שהוא כטומאת מגע וצריך טהרה. דוד הוא הבן הרביעי שבמשל רבי עקיבא, האומר לאביו "הלקני", המבקש להרבות בכיבוס כדי שתהיה טהרתו שלמה - ובלשון האלשיך: כיבוסים קטנים ורבים ולא מכה אחת גדולה. ולמדנו מרבנו יונה שלכל תשובה תימצא מחילה, אלא שמידת הזיכוך היא כמידת הכיבוס.