מִזְמוֹר לְאָסָף: אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא־אָרֶץ, מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ עַד־מְבֹאוֹ׃
המלבי"ם מבאר שהפרק הזה הוא תוכחה כנגד החנפים והצבועים. אלה היו עושים תועבות גדולות, ואילו כלפי חוץ הראו את עצמם כצדיקים: מביאים קורבנות לבית המקדש, כדי להיראות מדקדקים ובעלי קרבת אלוקים. ולא עוד, אלא שהיו מוציאים דיבה על רעיהם דווקא באותם דברים שהם עצמם קלקלו ופגמו בהם - ובהם היו טופלים אשמות על אחרים. בא המזמור ומספר שהקדוש ברוך הוא ישפוט את אותם רשעים על רוע מעלליהם. ועל זה נאמר "אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא־אָרֶץ" - השם כביכול מזמין את הארץ כולה, ממזרח שמש עד מבואו, לבוא למשפט.
מִצִּיּוֹן מִכְלַל־יֹפִי, אֱלֹהִים הוֹפִיעַ׃
"מִכְלַל" - מבאר המצודת ציון שהוא מלשון "כל", כלומר ציון כלולה בכל יופי; כל היופי שיש בעולם כלול בה. "אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" - האיר וזרח השם. והמלבי"ם מסביר שהכוונה שהשכינה תופיע מציון, ומשם יבוא השם לשפוט את החנפים ולגלות את רעתם.
יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל־יֶחֱרַשׁ, אֵשׁ־לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד׃
"יָבֹא אֱלֹהֵינוּ" - בעצמו. והשם המוזכר כאן הוא שם אלוקים, לשון דין, לפי שמדובר כאן על דין ומשפט. "וְאַל יֶחֱרַשׁ" - בשונה ממה שהיה עד עכשיו: עד כה החריש, ומכאן ואילך כבר לא יחריש. אלא מה? "אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" - מלפניו אש אוכלת, ומסביביו סערה גדולה. והתמהיל הזה, אש וסערה המלבה אותה, יוצר להבה אינסופית, אש אדירה.
רש"י מפרש "וְאַל יֶחֱרַשׁ" - על דם עבדיו השפוך. כלומר, לפי המלבי"ם הפרק סובב על התוכחה לחנפים ולצבועים, ואילו לפי רש"י בא השם להיפרע מאלה שהרגו את צדיקיו ואת חסידיו ואת עבדיו, את עם ישראל.
יִקְרָא אֶל־הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל־הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ׃
רש"י מסביר: היות שהקדוש ברוך הוא הולך לדון את האומות שהצרו לישראל על דם עבדיו השפוך, וכשהוא דן את האומות הוא דן תחילה את השר שלהן בשמיים - לכן "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל", לפקוד תחילה על שר האומה שבמרום. ואחר כך "וְאֶל הָאָרֶץ" - רש"י מזכיר מלכי מצרים, ולכאורה הכוונה לכל המלכים שהצרו והרעו לנו לאורך הדורות. "לָדִין עַמּוֹ" - לדון אותם על מה שעשו לעמו, כמו שנאמר "כי ידין השם עמו" ואז "ודם עבדיו יקום".
הרד"ק מסביר ש"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" מכוון למלאכים, שהם אלה שייפרעו מן האומות. הקדוש ברוך הוא קורא לגיבוריו ולמלאכיו לבוא ולהיפרע מהן, כמו שנאמר בנבואת יואל "הנחת ה' גיבוריך", וכמו שכתוב "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור". ו"אֶל הָאָרֶץ" - אנשי הארץ, שהם עצמם יכו אלו את אלו. כמו שנאמר ביחזקאל ל"ח כ"א "חרב איש באחיו תהיה", וכמו שנאמר בזכריה י"ד י"ג "תהיה מהומת ה' רבה בהם והחזיקו איש יד רעהו ועלתה ידו על יד רעהו". נמצא שלא רק המלאכים יכו בהם מן השמיים, אלא גם בארץ יכו אלו את אלו.
והמלבי"ם מסביר אחרת: "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ" - כולם מצטרפים כדי לעיין במשפט הזה. לא שהם הנוקמים, אלא שהקדוש ברוך הוא קורא לכולם לדין: אני רוצה שכולכם תצטרפו ותראו את הדין הנעשה כאן. שהרי לפי המלבי"ם מדובר בחנפים וברשעים העושים עצמם צדיקים, והשם רוצה שכולם יראו מה העונש הראוי והמתאים להם.
מן הפסוק הזה לומדת הגמרא בסנהדרין צ"א ע"א את עניין הדין לעתיד לבוא. אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? הגוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר - מה אתה רוצה ממני, ראה איזה צדיק אני, איני עושה שום בעיות. והנשמה אומרת להפך: הגוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור - אני איני עושה עבירות, והעבירות באו מן הגוף. נמצא שלכל אחד יש טענה להיפטר.
אמר לו רבי: אמשול לך משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות תאנים - עצים שהבכירו ופירותיהם הראשונים נאים. חשש המלך: אם אושיב שומרים שלמים בגופם, יאכלו את הפירות. מה עשה? הושיב שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. החיגר רואה את הפירות ורואה מי נכנס, ויכול לצעוק ולהתריע, אבל אין לו גישה לפירות - כיצד יטפס על העץ והוא חיגר? והסומא יכול ללכת, אבל אינו רואה את הפירות, ואם ירצה לקטוף לא יראה. ואם ייכנס מישהו לפרדס, החיגר יזעק ויכוון את הסומא לאן ללכת כדי לתפוס אותו. כך חשב המלך, אלא שהתוצאות התבררו כשונות.
אמר לו החיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. אתה אינך רואה דבר, אבל אני אומר לך שיש כאן פירות מיוחדים מאוד. אמר לו הסומא: בוא והרכיבני, ונביאם ונאכלם - עבודת צוות. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס ואמר להם: בכורות נאות היכן הן? אמר לו החיגר: כלום יש לי רגליים להלך בהן? מה אתה חושד בי, יש לי רגליים לטפס על העץ? אמר לו הסומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה המלך, שקלט את הקומבינה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד - כפי שכך חטאתם, כך תיענשו.
והנמשל: אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" - זו הנשמה, "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" - זה הגוף שכאן בארץ. ואפשר לדרוש "עַמּוֹ" כמו "עִמּוֹ": את הארץ, היינו הגוף, ואת הנשמה מן השמיים - את שניהם הוא מרכיב יחד ודן אותם. וזהו שנאמר בתחיית המתים "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" - הרי שיש חיבור חדש של הנשמה עם הגוף, והשם דן את שניהם יחד. ובינתיים הקדוש ברוך הוא דן אותם אך לא כאחד: יש משפט לגוף, שמנערים אותו, וזהו עניין חיבוט הקבר, ויש דין לנשמה, וזה הדין בגיהנום.
והמלבי"ם מביא כאן רמז נפלא: "השמיים" בגימטריה "הנשמה", ו"לדין" בגימטריה "הגוף". נמצא שרמוזים כאן ממש הגוף והנשמה, השמיים והארץ, ששניהם מובאים לדין כאחד.
אִסְפוּ־לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי־זָבַח׃
רש"י מסביר: אחרי שהקדוש ברוך הוא יעשה דין באלה שהרגו את חסידיו והתעללו בעובדיו, הוא יקרא לשמיים ולארץ שיאספו את הגלויות - "עורי צפון ובואי תימן" - התעוררו והביאו את החסידים, את עובדיי, לארץ הקדושה. ומי הם "כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח"? לפי הפשט אלה שקיבלו את התורה בברית ובזבח, שהרי לפני מתן תורה בנה משה מזבח והקריב קורבן וזרק את הדם על העם, ואמר "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם".
הרד"ק מסביר שזו פנייה לאומות העולם: עם ישראל נתון בגלות ביניהן, והקדוש ברוך הוא אומר להן שיביאו את עם ישראל לירושלים. כמו שנאמר בישעיהו "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות עם ממושך ומורט", וכמו שנאמר שם בפרק ס"ו "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'" - הגויים יביאו את עם ישראל כמנחה וכתקרובת להשם יתברך. וכן בנבואת צפניה "מעבר לנהרי כוש עתריי בת פוציי יובילון מנחתי" - אותם מישראל שנפוצו שם יהיו המנחה ויובלו לכאן. על זה מבקש: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי", הביאו את כלל ישראל אל ארץ הקודש. ופירוש ראשון ברד"ק: "כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" - אלה שכרתו ברית בהר סיני, שזבחו זבחים ולקחו מדם הברית וזרקו על העם.
עוד מביא הרד"ק דרש, שנאמר הפסוק על ברית מילה. חז"ל אומרים: ביום שישראל עושים ברית מילה, "עלי זבח" הם עושים - עושים משתה ושמחה. "כֹּרְתֵי בְרִיתִי" - עושים ברית מילה, "עֲלֵי זָבַח" - שוחט בקר. ומכאן למדים שיש עניין גדול לעשות את סעודת ברית המילה דווקא בבשר, וכן מצינו בכמה מקומות שיש עניין לעשות את הסעודה בבשר.
והאבודרהם מביא ש"כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" זו סעודת מילה, ורמז נפלא בדבר: "זָבַח" הוא "זב ח'" - דם המילה זב ממנו ביום השמיני. כורתים ברית, והדם זב ביום השמיני - זב ח', אותיות זבח.
המלבי"ם מסביר על דרכו: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי" - אתם חסידיי, אספו לי את אלה ש"כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח", אותם החושבים שאפשר כביכול לקנות את הקדוש ברוך הוא בקורבנות; שיעשה אדם כל עבירה שבעולם ואחר כך יביא קורבן, או שיראה עצמו בפני ההמון כצדיק על ידי כמה קורבנות שיקריב. אומר הקדוש ברוך הוא: אספו לי את אלה שסבורים שעל ידי הזבחים הם כורתים איתי ברית, שכן אני רוצה להיפרע מהם - מאותם שחושבים שבזה יתכפרו עוונותיהם, בשעה שהם מעוניינים להמשיך בעבירות ולהמשיך להביא קורבנות.
וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ, כִּי־אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה׃
אף השמיים יגידו את צדקו. שכן כאן בארץ עדיין טועים לחשוב שהקדוש ברוך הוא מעוניין בקורבנות ובאלפי אילים, כפי שנראה בהמשך שעל זה נסוב הפרק; אבל בשמיים, ששם יודעים שאין אצל הקדוש ברוך הוא אכילה ושתייה, שם יגידו צדקתו של השם - שטעות היא מחשבתם של הסבורים שהשם זקוק לקורבן ולבשר. שהרי "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא" - השם ישפוט את משפטם של החוטאים, והשמיים כמו מבררים את צדקו. ו"סֶלָה" לפי המלבי"ם פירושו שנסתיים העניין. זה היה החלק הראשון, ומכאן מתחיל החלק השני - התוכחה.
שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה, יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ, אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי׃
האבן עזרא מסביר שזה המשכו של "כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח": על מה כרתנו ברית? שאהיה לך לאלוקים ושתעבוד אותי. לכך "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה... אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי".
הרד"ק מסביר שאחרי שהקדוש ברוך הוא יעשה משפט בגויים, בשלב השני יבער את הרשעים מקרב ישראל ויותיר רק את הטובים והצדיקים. וכמו שנאמר בצפניה ג' י"א: "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך ולא תוסיפי לגובהה עוד בהר קודשי, והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב". וכן בזכריה י"ג ח': "פי שניים בה יכרתו יגועו והשלישית יוותר בה" - שני שלישים יגוועו, ויישאר שליש; וגם הם - "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב", אף השליש הנשאר יעבור מצרף ובחינה, "הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלוהי". וכן בישעיהו: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים". מכל הפסוקים הללו אנו רואים שלא כולם יישארו, אלא נתחים גדולים יוסרו - "אסיר מקרבך עליזי גאוותך", כל בעלי הגאווה והגאון, "ולא תוסיפי לגובהה עוד" - ויישארו הצדיקים ועובדי השם.
ומוכיח אותם על העולות שהיו מקריבים, כפי שהזכרנו בתחילת הפרק. אומר הרד"ק: יש בעניין הזה חטא גדול וכפירה - להביא קורבן ולא לשוב מן החטא. שהרי הבאת הקורבן עניינה להתרצות לפני השם, ואם מביא קורבן ואינו שב מחטאו, מה הוא אומר בעצם? "אשחד את הקדוש ברוך הוא, דאגתי לו לאוכל". מי שהולך במחשבה הזאת וסבור שהקדוש ברוך הוא זקוק לאוכל שהוא מביא לו - זו כפירה. שהרי הוא כמו משחד: ריבונו של עולם, דאגתי לך לאוכל, הנח לי להמשיך לעשות עבירות.
ובזה מוכיחים אותם הנביאים, ורואים שהשיבוש הזה היה מקובל מאוד. בישעיהו א' י"א: "למה לי רוב זבחיכם... מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי, לא תוסיפו הביא מנחת שווא" - אומר הקדוש ברוך הוא: מנחת שווא היא, איני צריך את הקורבנות הללו. ירמיהו אומר: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" - כל עניינכם בקורבנות אינו אלא לאכול בשר. ובמלאכי: "מי גם בכם ויסגור דלתיים". כולם מעידים על התפיסה הזאת, שאדם מביא קורבן וסוגר בכך את חשבונותיו וממשיך בעבירותיו.
וכך הוא אצל הנוצרים: מגיע לווידוי אצל הכומר, משאיר סכום, ובזה נסגר העניין. פעם הגיע אחד ושאל: כמה התעריף? אמר לו: מאה שקלים. אמר לו: יש לי שטר של מאתיים, יש לך עודף? אמר לו: לא. אמר לו: טוב, אם כן שיהיה גם על העבירות של שבוע הבא - כבר מראש קיבל אור ירוק. אומר הקדוש ברוך הוא: וכי אני צריך את הקורבנות שלך? וכי אני צריך את כספך? אני מעוניין שלא תעבור עבירות, ולא תביא קורבנות, ולא נזדקק לכל זה.
"וְאָעִידָה בָּךְ" - הברית שכרתי איתך יש לה עדים ביני ובינך, כמו שנאמר "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ". והעדים הללו קיימים, ומביא רש"י שם מחז"ל שנבחרו דווקא הם משום שהם קיימים לעולם. קיבלת את השם לאלוה - ואיך עכשיו סרחת דרכיך וסטית מן הדרך? "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי", כמו "אנוכי ה' אלוקיך" - קיבלת אותי לאלוה לעשות את אשר אצווה אותך, ואת זה לא עשית, ועל זה אני בא להוכיחך.
המלבי"ם מסביר: "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה" - אברר לך את הדברים מצד השכל, שהרי הוא כמו הולך עימם לדין. "וְאָעִידָה בָּךְ" - ייעודי העונש, אתרה בך איזה עונש תקבל על מעשיך. וכנגד "וַאֲדַבֵּרָה" אמר "אֱלֹהִים" - שאיני רוצה בזבחים, לפי שהדבר נוגד את התפיסה האלוקית, כפי שנראה בהמשך. וכנגד "וְאָעִידָה בָּךְ" אמר "אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי" - אלוקים לשון דיין ושופט, וכמו שאמר קודם "כי אלוקים שופט הוא סלה": קח בחשבון שיהיה לך דין על המעשים הרעים שעשית.
לֹא עַל־זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד׃
מסביר הרד"ק: בעשרת הדיברות, כשדיברתי איתך, לא דיברתי איתך על עולות וזבחים - אין שם זכר לקורבן. וכמו ששמואל אומר: "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". הזבח אינו תכלית בפני עצמה ואינו מטרה בפני עצמה; המטרה היא "שמוע" - שאומַר ותעשה רצוני. ואם מביא אתה זבח ואין בך שמיעה, פספסת את המטרה. לכן אל תחשבו שאם לא הקרבתם קורבנות יש לי עליכם תוכחה גדולה; אומר להם השם: לא, אני אוכיח אתכם על המעשים הטובים והרעים - שלא עשיתם מעשים טובים ושעשיתם מעשים רעים. אבל על אי הקרבת קורבן איני מוכיח, שאין הקורבן התכלית.
והעדיפות היא כמו שדרשו חז"ל את הפסוק במשלי "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". ומי הוא "רעך ורע אביך"? אמר הקדוש ברוך הוא: אני. אל תאמר "אני מגיע כל יום לבית המקדש - היום חטאת, היום עולה, היום אשם", כל יום קורבן חדש. כמו אותו אחד שפגש את אולמרט בשדה התעופה והתחיל לחבק ולנשק אותו. שאל אותו: מה קרה? אמר לו: אתה קדוש כמו ספר תורה. אמר לו: מה הקשר? אמר לו: כמו ספר תורה - כל שבוע פרשה חדשה. כך לענייננו: אומר הקדוש ברוך הוא, הזבח אינו התכלית, אלא העניין הוא שלא תעשה חטאים. "הוקר רגלך מבית רעך" - אל תבוא לבית המקדש להקריב קורבנות, "פן ישבעך ושנאך" - שיישבע מקורבנותיך וישנא אותך; כי עדיף שלא תחטא ולא תביא קורבן, מאשר שתעשה עוד חטא ועוד חטא ותביא עוד קורבן ועוד קורבן. אני רוצה שתעבוד אותי ותקיים מצוותיי, לא שתקריב לי קורבנות.
הרד"ק מסביר ש"וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד" נמשך אחרי "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ". זהו כלל בדקדוק שקוראים לו "לוקח אחרת עימו" או "מושך אחרת עימו": ה"לא" הראשון חוזר גם על ההמשך, כאילו נכתב "ולא עולותיך לנגדי תמיד". ואנחנו אומרים כזאת בכל יום: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - שפירושו "ולא גורלנו ככל המונם", וה"לא" הראשון לוקח אחרת עימו. ויש שהגיהו כדי שיהיה ברור יותר וגרסו "ולא גורלנו", וכן הוא בנוסח תימן וכן אצל המזוזניקים, אבל בנוסח הרגיל של בני ספרד אין "ולא". וכך גם כאן: איני בא להוכיחך על שהקרבת או לא הקרבת, הבאת עולה או לא הבאת - אין זו הנקודה, שהרי הדרישה שלי ממך היא לשמוע בקול השם ולא להקריב קורבן.
והמלבי"ם מסביר שה"לא" חוזר רק על "זְבָחֶיךָ": התוכחה לא תהיה על זבחיך, על שאינך מביא לפניי זבחים כפי שאתה סבור שזהו חטא גדול - שהרי "וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד", העולות אתה מקריב בתמידות. כלומר לפי המלבי"ם החלק השני אינו נאמר בדרך שלילה אלא בדרך חיוב: אמנם אינך מקריב זבחים, אבל עולות, שהן כליל, אתה מביא תמיד. וההמשך הוא: מדוע אתה חושב שאני זקוק לעולות או לזבחים?
ובחומש ויקרא יש למלבי"ם על הפסוק הזה הסבר נפלא. העולה - על מה היא באה? "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", ודרשו חז"ל שהעולה באה על "העולה על ליבכם" - העולה מכפרת על הרהור הלב. אם כן, אתה בא ומקריב עולה על הרהור ליבך; אומר הקדוש ברוך הוא: הייתי מעדיף שלא תהרהר ולא תקריב עולה. איני מעוניין בעולה הבאה בעקבות חטא. וזהו "וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד" - מלשון מנוגד לי: העולות שאתה מקריב מנגדות לי, אינן לרצון לי, הן הפך רצוני, שכן אני מעדיף שלא תיכשל בחטא ולא תזדקק לקורבן.
לֹא־אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים׃
מסביר הרד"ק: אילו הייתי צריך עולות, לא הייתי לוקח אותן ממך, שהרי הכל ברשותי. ומזכיר דווקא "פָר" לפי שהוא הקורבן הגדול שבקורבנות, ו"עַתּוּדִים" הם העיזים הגדולות. "מִמִּכְלְאֹתֶיךָ" - מלשון מכלא צאן, גדרות הצאן; הה"א והאל"ף מתחלפות, שבמקום אחר כתוב "מכלה" בה"א וכאן "מכלא" באל"ף. ונקראות כך לפי שהצאן כלואים שם.
והמלבי"ם מסביר: וכי אני צריך דווקא את הפר שבביתך ואת העתודים שבמכלאותיך? אילו הייתי זקוק לאכילה ולשתייה, הרי "לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר".
כִּי־לִי כָל־חַיְתוֹ־יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי־אָלֶף׃
אומר הקדוש ברוך הוא: חיתו היער שלי טובות הרבה יותר מן הפר שבביתך ומן העתודים שבמכלאותיך. ואם תאמר שאני רוצה דווקא בשר בהמה, ואילו חיתו יער היא בשר חיה - גם זה יש לי, "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף".
רש"י מביא דרשת חז"ל על "בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף": שור המתוקן לסעודת העתיד. יש שאינם גורסים "המתוקן לסעודת העתיד", אבל כך ראיתי בכמה גרסאות ברש"י, וכך משתמע מלשון המדרש. מדובר בשור הבר, המוכר לנו מן השיר יחד עם הלוויתן, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות ממנו סעודה לצדיקים. ונקרא "בהררי אלף" על שם שהוא רועה אלף הרים ליום - שור ענק ואדיר האוכל כמות של אלף הרים ביום אחד, וכל יום ויום הם צומחים מחדש; הצמיחה עתידה להיות כה מהירה, שביום אחד ירעה אלף הרים והם יספיקו לצמוח. ויש כמה פירושים מהו ה"אלף" שכאן: אלף הרים, או אלף פרסאות, או אלף פרים. ויש אומרים שהוא מלשון "שגר אלפיך", שהבקר נקרא "אלפיך", והכוונה הרים המלאים בקר. וזה בדיוק כנגד מה שאמר "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר" - יש לי הרים מלאים באלפי פרים.
יָדַעְתִּי כָּל־עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי׃
ואם תאמר שאני רוצה עוף - גם עופות יש לי; ואם זיז שדי, שהם בעלי חיים קטנים יותר - גם הכל עימדי, הכל תחת השגחתי. אם כן מדוע אתה חושב שאני זקוק לקורבנותיך ושאני צריך ממך משהו?
האבן עזרא מדייק ב"יָדַעְתִּי": אין כוח באדם לדעת את כולם, כי רבים הם; אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא נעלם מאומה. "יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים" - כל עוף שבהרים וכל מה שיש בעולם, הכל ידוע לפניו. והרד"ק מוסיף: אף אותם שאינך מכיר. אתה רגיל באלה שביישוב, ואומר השם: אני מכיר גם את אלה שבהרים.
"וְזִיז שָׂדַי" - רש"י מסביר: רמש השדה. "שדי" מלשון שדה, ונקראים "זיז" על שם שהם זזים ממקום למקום. והרד"ק מסביר שהכוונה לכלל החיות המדבריות, כמו שנאמר "וזיז שדי ירענה".
ובויקרא רבה אמרו חז"ל: אמר רבי יהודה ברבי סימון, הזיז הזה עוף גדול הוא - עוף מסוים שנקרא זיז. בשעה שהוא פורס כנפיו, מכהה גלגל חמה ועושה צל, מרוב גודלו כשהוא באוויר. הדא הוא דכתיב: "המבינתך יאבר נץ, יפרוש כנפיו לתימן". ולמה נקרא שמו זיז? שיש בו מכל מיני טעמים, מזה ומזה - זיז מלשון טעם מזה ומזה, שיש בו טעמים רבים.