פתיחה
לפנינו חלקו האחרון של מזמור מ"ט, מזמור שכולו עוסק בשאלה מה נשאר לאדם ומה הולך עמו. הפסוקים שלפנינו פותחים בפסוק שעל פניו נראה כאוסף מילים סתומות, וננסה לראות איך המפרשים מפענחים אותו - רש"י על דרך הפשט והדרש, והמלבי"ם על דרך כוחות הנפש. משם נמשיך אל המסר המרכזי של סוף המזמור: אל תקנא בעשיר, כי לא במותו ייקח הכול.
"כצאן לשאול שתו" - בירור המילים
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ־בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ׃
רש"י מסביר: "כצאן לשאול" - כמו צאן המתאסף לדיר, כך הרשעים מתאספים לשאול. ומה פירוש "שתו"? ראשית, אין זה מלשון שתייה, שהרי התי"ו כאן דגושה. וכידוע, הדגש בא פעמים רבות במקום כפל האות: למשל הפועל חנ"ן - היינו צריכים לומר "חוננני" בשלוש נוני"ן, ואנו אומרים "חונני", כשנו"ן אחת עומדת במקום שתיים. כך גם כאן, אומר רש"י, התי"ו הדגושה במקום שתי תוי"ן: "שותתו", מלשון שתות, תשתית, כמו "הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן". כלומר האנשים הללו הולכים אל תחתית השאול, אל תשתיתו, אל המדרגה התחתונה שבו - והממון הוא המושך אותם לשם כצאן, הוא המביא אותם אל השאול ואל תחתיתו.
"מות ירעם" - מלאך המוות יאכל אותם. ואל תתפלא שלשון אכילה נאמרה בלשון רעייה, אומר רש"י, שהרי מצינו לשון אכילה במלאך המוות: "יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת" - "בכור מוות" הוא מלאך המוות, "יאכל בדיו" היינו יאכל ענפיו. הרי שהמיתה נקראת אכילה. פירוש אחר ברש"י: "ירעם" מלשון רציצה, כאילו נאמר "ירועעם", ישבור אותם, כלשון "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל". וכן מצינו בלשון חז"ל "רע מזלה" - מזלו רצוץ, לעומת "בריא מזלה" - מזלו חזק.
"וירדו בם ישרים לבקר" - הבוקר של הגאולה
אומר רש"י: "לבוקר" - ליום הגאולה. כאשר יזרח הבוקר של כלל ישראל, יהיו הישרים רודים ברשעים. וזהו שנאמר "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים", ואמרו חז"ל שיהיו הרשעים כאפר תחת כפות רגלי הצדיקים. מי ימשול ברשעים? הצדיקים ימשלו בהם - תמורת מה שהיום הרשעים רודים בישרים. היום הם ראשי השלטון והמערכות והם הרודים בנו, אך העתיד יהיה הפוך. ועל אחת כמה וכמה אלה שאינם בני ברית, הרודים בנו ומייסרים ורודפים אותנו - שירדו בם ישרים, שהישרים שבעם ישראל ירדו באותם רשעים.
"וצורם לבלות שאול" - שאול כלה והם אינם כלים
"צורם" - מלשון צורתם, כך מסביר רש"י: צורת הרשעים תבלה את השאול. ומה פירוש "תבלה"? כשם שאדם מבלה את הבגד, כלומר הוא ממשיך להתקיים אחרי שהבגד כלה. וכפי שאומרים לאדם הלובש בגד חדש: תבלה ותתחדש - שאתה תבלה את הבגד ולא הבגד יבלה אותך, חס ושלום. כך כאן: צורתם של הרשעים מבלה את השאול, בבחינת שאול כלה והם אינם כלים - עוד תימשך רעתם אחרי שיכלה השאול. "מזבול לו" - מפרש רש"י: מלהיות להם למדור. השאול לא יהיה עוד מדורם, והם יישארו וימשיכו בסבלם. ובמה? הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומלהטת אותם, שנאמר "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". אין כבר שאול - אז השם יוציא להם חמה שתשרוף אותם. וחז"ל דרשו "מזבול לו" כסיבה: על מה יבוא עליהם כל זה? על שפשטו ידיהם בזבול - זבול הוא בית המקדש, כלומר על שהחריבו את בית ה'. ולכן הגיהנום כלה והשאול כלה, והם אינם כלים אלא עוד ילהט אותם.
המלבי"ם: כוחות החיים כצאן המובל לשחיטה
המלבי"ם מבאר את הפסוק כמשל על כוחות האדם. כוחות החיים בעולם הזה דומים לצאן: סוף בהמה לשחיטה, זהו ייעודה. "לשאול שתו" - ומי רועה אותם? המוות. כמו שמפטמים את הצאן כדי לשחטה, ואין ההאכלה והרעייה מתוך דאגה לבהמה שיהיה לה טוב, אלא במגמה שבסוף, בשחיטה, יהיה הרבה בשר - התכלית היא התועלת שלנו.
וכך, אומר המלבי"ם, גם באדם. על ידי המוות וההעדר הכרוך בטבע החומר, יותכו לחותיו תמיד, והוא נצרך אל המזון להשלים תמורת הניתך. כלומר: מהי מטרת פרנסתו ומזונותיו של אדם? להשלים תמורת הניתך. שהרי גם אם אדם לא יעשה דבר, לא ספורט ולא כלום, הגוף אוכל את עצמו. הראיה: לפני שבוע שקל שמונים קילו, והיום שבעים ושש - הוא לא עשה כלום, רק לא אכל. לאן זה נעלם? הגוף אוכל את עצמו, השומנים נכנסים למחזור הדם וממשיכים לקיים את האדם. זהו שהמלבי"ם מגדיר "יותכו לחותיו תמיד": הלחות שבאדם ניתכת ומתאדה, ולכן הוא זקוק למזון להשלים תמורת הניתך, שאם לא כן יגיע למצב של עור ועצם.
אלא שהמלבי"ם מוסיף: התמורה חלושה מן הלחות השורשי, ולכן יופסד הלחות השורשי ויתמעט תמיד עד שימות. האם התמורה שאנו נותנים במזון משלימה לחלוטין את הלחות השורשית? לא. וכיצד רואים זאת? הבט באדם בן חמישים, שישים, שבעים - מתחילה יבשוּת: השערות מלבינות ואחר כך נושרות, צפד עורו על עצמו, הפנים מתייבשות, הגוף נחלש, בריחת סידן. הרי שההשלמה שעל ידי המזון אינה השלמה מלאה, שאם הייתה משלימה באמת את הלחות העוזבת אותנו - היינו נשארים צעירים לנצח. ההשלמה קיימת, אך חלקית, וגם אם יאכל אדם יותר לא תהיה מלאה יותר. וכך הלחות השורשית הולכת ומתמעטת עד שהאדם נפטר מן העולם.
"ישרים לבקר" - כוחות הנפש המבקרים את האדם
אבל כנגד כוחות אלה, כוחות החיים המוליכים את האדם ומקרבים אותו אל המוות מעת לידתו, יש באדם גם כוחות ישרים - הכוחות הרוחניים: כוחות הנפש, כוח השכל, הבינה, הדעת, המידות הטובות. אלה נקראים כוחות ישרים ותמימים. כמו אותו צאן שהם כוחות החיים המושלים באדם ומוליכים אותו אל עברי המוות, כך הכוחות הרוחניים מושלים בו ומביאים אותו אל החיים, משלימים אותו ומביאים אותו לחיי הנצח. הם מושלים על ידי כוח הממשלה אשר בנפש, "ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו" - וזהו "וירדו בם ישרים לבקר": הכוחות הישרים רודים באדם, מביאים אותו לבקר את עצמו, לבחון את עצמו ולהשלים את עצמו.
"וצורם" - מהו הצור החזק שבאדם? הנפש שלו, הנקראת צור, כמו "וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקוֹמוֹ". והיא רודה בהם "לבלות שאול מזבול לו": שיבלה את השאול, כדי שהשאול לא יהיה זבול - בית ומדור - לאותו צור. ומי מביא אותנו למצב שהשאול לא יהיה מדורנו? אותם כוחות הנפש. הכוחות שבהם תשקיע - עסק התורה, קיום המצוות, השלמת הנפש - הם המבקרים את האדם ומשלימים אותו, ועל ידם "צורם", הצור שהוא הנפש עצמה, יהיה חזק ועוצמתי ויהיה לו כוח ממשלה שלא יירדו לשאול, ולא יגיע אל הגיהנום שלשם באים הרשעים. נמצא שהנפש הרוחנית מתגברת על אותם כוחות טבעיים ומביאה את האדם אל הנצח. הכוחות הגשמיים מוליכים את האדם בקביעות אל המוות, והכוחות הרוחניים מוליכים אותו בקביעות אל הנצח - כאשר הוא מפעיל אותם נכון.
"אך אלוהים יפדה נפשי"
אַךְ־אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה׃
בדרך צחות ניתן לומר שדוד המלך, שהיה תמיד נרדף, מתפלל "יפדה נפשי מיד שאול" - מידו של שאול. אך לגוף הפירוש: רש"י מסביר - אני, שהטיתי למשל אוזני והפנמתי את המשל ש"נמשל כבהמות נדמו", ולקחתי מזה מוסר להתרחק מן הדרך הזאת - אלוהים יפדה את נפשי שלא אצטרך להגיע אל השאול, וינחני ללכת בדרך ישרה. "כי יקחני סלה" - כאשר יגיע זמני, השם ייקחני, ולא מלאך המוות ולא דומה ולא שאר מרעין בישין, משום שהטיתי למשל אוזני, כלומר הקשבתי למשל ולמוסר.
והמלבי"ם מבאר: אני לא נמשכתי אחרי החומר, ולכן אלוהים יפדה את נפשי, הנפש הרוחנית, מיד שאול. כמו שהסברנו, אצל הרשעים הגוף מוליך אותם אל השאול, אבל אני - אלוהים יפדה את נפשי מיד שאול, "כי יקחני סלה", השם ייקח אותי אליו, שנפשי תהיה צרורה בצרור החיים עם ה' אלוהי הרוחות. ו"סלה" - כאן סיים את העניין.
"אל תירא כי יעשיר איש" - במה הוא עדיף עליך?
אַל־תִּירָא כִּי־יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי־יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ׃ כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ׃
האבן עזרא מסביר שכאן חוזר המשורר להוכיח את המשכיל: אל תירא אם היית בלא הון ותקנא בעשיר. אתה רואה את העשיר מצליח ואומר איפה אני ואיפה הוא - אל תירא כי יעשיר איש, אל תדאג מכך שהוא נעשה עשיר ואתה לא כמותו. ואם תשאל למה - הרי אתה חי כמו שהוא חי. מבחינה זו אין הוא חי יותר ממך. ואין הכוונה לאורך ימים, שעל כך ודאי אין מה לדבר, אלא לעצם צורת החיים: האם לעשיר יש גוף אחר? חיים אחרים? אתה חי כמותו. ואם תאמר, אבל במותו ייקח את עושרו עמו - "כי לא במותו יקח הכל", במותו אינו לוקח כלום, ולא נשאר לו מאומה. אם כן אין לו שום יתרון עליך.
וכפי שכבר הבאנו: כשחלם יוסף את חלום האלומות, "וקמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי", מובא שם שהאחים שנאו אותו - אך לא קינאו בו. מדוע? משום שהחלום ההוא ביטא רווחה כלכלית: שתהיה לו תבואה, אוכל, ממון. ועל ממון אין מקנאים, לפי שהממון דבר חולף הוא ואינו נשאר עמך, ועל דבר שאינו נשאר עמך אין מקנאים. אך כשחלם את החלום השני, "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" - "ויקנאו בו אחיו", שהשמש והירח והכוכבים הם דברים נצחיים, דברים רוחניים. על רוחניות מקנאים, על גשמיות אין מקנאים.
הצהרת ההון של רבי יצחק אברבנאל
כמו המעשה שהיה עם רבי יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר בספרד. היו שם שרים רבים שהציק להם שפרדיננד מושל ספרד מינה דווקא אותו לשר האוצר, והתחילו לספר סיפורים שהוא מעלים כספים ומועל באמון המלך. המלך לא חשד בו כלל, אבל כיוון ששיגעו אותו יותר מדי, אמר: טוב, אבקש ממנו דין וחשבון, הצהרת הון. וישב השר אברבנאל כל הלילה וכתב, והגיש מחברת שלמה. התחיל המלך לקרוא ועמד נדהם: מן הנכסים הגדולים שהוא מכיר אצל אברבנאל, כלום אינו מופיע בהצהרה. מיד הבין שכנראה אמת דיברו עליו, זרק אותו לכלא ובאותה הזדמנות הלאים את כל רכושו.
אחר כך חשב לעצמו: הרי אברבנאל אדם פיקח מאוד, ולא ייתכן שיעשה מהלך של חוסר דעת ויעלים ממני דברים שהוא יודע שאני יודע. החליט לקרוא לו לשימוע. אמר לו: איך עשית כדבר הזה? השיב לו: אתה שאלת אותי איזה נכסים יש לי. הלכתי הביתה, ישבתי כל הלילה ורשמתי את כל הכספים שנתתי לצדקה מימי ועד עתה - זו ההצהרה שהגשתי לך. אמת שזה הרבה פחות מן הנכסים שאתה מכיר, אבל זה מה שיש לי באמת. והראיה - ברגע אחד הלאמת את כל רכושי, ויש דבר אחד שלא נגעת בו: הכספים שנתתי לצדקה, "והלך לפניך צדקך". את זה אף אחד לא יכול לקחת ממני, זה נשאר שלי לנצח. שאלת מה נכסי - אלה הם נכסי.
על זה נאמר "כי לא במותו יקח הכל". את הקניינים המגושמים, אומר המלבי"ם, אינו יכול לקחת; אלא מה כן? רק את מה שעשה לצדקה. אלה הקניינים שילוו אותו גם לאחר מותו, בבחינת "והלך לפניך צדקך" - אלה המעשים הטובים שעשית. וממילא "לא ירד אחריו כבודו": הכבוד שקנה כאן לא ילווה אותו לשם, שהרי במה קנה כבוד? בעניינים גשמיים - עשיר, גביר, בעל ממון. כבוד כזה אינו יורד אחריו. ומה ייקח באמת? רק את העניינים הרוחניים.
"לא יקח הכל" - וכי חלק כן?
שואלים: "כי לא במותו יקח הכל" - וכי חלק הוא כן לוקח? תחילה, פשט הדברים: אומר האבן עזרא, "יקח הכל" - אפילו חלק ממנו, כדרך "וְנַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל", שאין לנפשנו כלום. וכן הרד"ק הולך באותו כיוון: "לא במותו יקח הכל" - פירושו מאומה ממנו, כמו "וְלָרָש אֵין כֹּל", שהכול אין לו, כלומר כלום.
אבל על פי היסוד שלמדנו מן המעשה עם רבי יצחק אברבנאל, יש כאן הסבר נוסף: וכי האדם שצבר כאן הון אינו לוקח ממנו מאומה למעלה? הוא לוקח - את מה שנתן לצדקה. אי אפשר לומר שאינו לוקח כלום מן ההון; חלק מן ההון הוא כן לוקח. וזהו "כי לא במותו יקח הכל" - הכול אינו לוקח, אבל חלק כן: אותו חלק שנתן לצדקה, ההון ששימש אותו לעבודת ה' - אותו ייקח, ומה שלא שימש אותו לעבודת ה' - אותו לא ייקח.
ויש עוד הסבר, שהיה אומר רבי יעקב גלינסקי בדרך צחות. יש אנשים שמספרים עליהם סיפורים: זה יושב על מאה מיליון, וזה על עשרים מיליארד. ואחרי שהאדם נפטר פתאום מתברר שאינו מיליארדר אלא בקושי מיליונר - הנכסים האלה היו מעוקלים, ההם היו בהלוואות, השלישי היה מראש קנייה על תנאי, וכן הלאה. בקיצור, כל מה שחשבנו שהוא כזה גדול מתברר שהוא הרבה פחות. אגב, היה רק אדם אחד שלא הוזמה שום שמועה על עשירותו, ולכן כשרוצים לומר על מישהו שהוא עשיר אומרים "עשיר כקורח": קורח הוא היחיד שאחרי מותו לא אמרו "לא היה כל כך עשיר", שהרי כל כספו ירד עמו למטה ואיש לא היה שם כדי לספור ולבדוק אם באמת היה עשיר כפי שדיברו. על כל שאר העשירים מתברר אחרי מותם שאינם כפי שחשבנו. וזהו "כי לא במותו יקח הכל" - לא הכול, אבל חלק כן לקח: חשבו שיש לו מאה מיליון והתברר שהיו לו רק עשרים - ומה עם השמונים? את זה לקח עמו לקבר; כל אותן שמועות הלכו עמו. הרי שהוא לא לקח הכול, לקח חלק וחלק נשאר כאן.
"כי נפשו בחייו יברך"
כִּי־נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי־תֵיטִיב לָךְ׃
רש"י מסביר: העשיר מתברך בלבבו לאמור, שלום עליך נפשי, לא יאונה לך כל רע. הוא בטוח בעצמו, הוא על הגל, הוא מצליח, לא יפסיד ולא יינזק. ומדגיש רש"י: אבל אחרים אין אומרים עליו כן. "ויודוך כי תיטיב לך" - אתה, אם תשמע לדבריי, הכול יודוך. תיישר את דרכיך ותטיב אותן; אם רצונך שגם אחרים יאמרו עליך טוב, קנה לעצמך שם טוב על ידי מצוות, מעשים טובים ועבודת ה', ואז יודוך כי תיטיב לך - כשאתה מטיב לעצמך. אבל כשאתה צובר הון, הטבת לאחרים, ליורשים אותך, להם הטבת - אך היכן הטבת לך? ההטבה לעצמך היא רק בקניית קניינים רוחניים.
והמלבי"ם מבאר: מי שרוצה שיהיו הקניינים שלו - כפי שאמרנו, "והלך לפניך צדקך", שאין נשאר לאדם אלא הקניינים הרוחניים - יוציא את קנייניו בענייני נפשו. "נפשו בחייו יברך", "יברך" מלשון ירבה ויגדיל: בחייו ישקיע בענייני נפשו ולא בעניינים המגושמים. ואז יזכה ל"ויודוך כי תיטיב לך" - רק אז יודוך, כאשר תטיב "לך", לנשמתך, ולא תטיב לאחרים שיקבלו את קנייניך הגשמיים ולעצמך לא השארת מאומה.
"תבוא עד דור אבותיו"
תָּבוֹא עַד־דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד־נֵצַח לֹא יִרְאוּ־אוֹר׃
רש"י אומר: כאשר תשלים את ימיך ותמות, תבוא ותראה את דור הרשעים, את אבותיו של אותו רשע, נידונים בגיהנום, "עד נצח לא יראו אור" - שהם נמצאים שם לנצח. כלומר, כשתרצה לראות את נזקו של הרשע, שם בעולם האמת תראה זאת - תראה היכן נמצאים אבותיו, ואז לא תקנא בו עוד ולא תשאף להיות כמותו, וזהו "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו".
הרד"ק מסביר על דרך אחרת: הואיל והזכרנו את נפשו של הרשע, שהיה לה להיטיב לעצמה ולא הטיבה, לפי שנמשך אחר קניינים גשמיים שאינם משאירים תועלת לנפש - נפש זו "תבוא עד דור אבותיו", שכאשר ייפטר מן העולם יתחבר לאבותיו שהיו רשעים כמותו. שהרי הבנים ממשיכים בדרך אבותם: הבנים שמעו שבבית מדברים רק על כסף, וגם הם המשיכו בעניין הזה. ואז תאבד נפשו עם נפש אבותיו, "עד נצח לא יראו אור". ובצדיקים כתוב שיראו אור, וכפי שמביא האבן עזרא מספר בן גוריון, שלאור העולם הבא הוא קורא "האור הגדול". תמיד אור הוא ביטוי למשהו חיובי ורוחני, ואילו חושך ביטוי לגיהנום ולשלילה, כמו "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". אור פירושו יתרון ושפע טוב, ולכן "עד נצח לא יראו אור" - יראה שנפשות אבותיו אובדות לנצח ואין להן אור כצדיקים, שהצדיקים אור במושבותם, אור החיים - והם לא יזכו לאור החיים.
והמלבי"ם מסביר: אם תבוא עד דור אבותיו של אותו אדם שלא ירד אחריו כבודו, תראה שעד נצח לא יראו אור.
"אדם ביקר ולא יבין"
אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃
מהו היקר שיש לאדם? נפשו, הנפש הנצחית - זהו יקר אמיתי, כבוד אמיתי, כבוד נצחי. "ולא יבין" - אינו מתבונן בזה. ובמה הוא מחליף את נפשו? בעניינים גשמיים וארציים. ולכן "נמשל כבהמות נדמו": הבהמה אין לה שום השגה בקניינים רוחניים אלא בגשמיות בלבד, זה כל מה שהיא יודעת. והאדם הזה, שלוקח את היקר הזה, את הרוחניות הזאת, ומוציא אותה על דברים מגושמים - נדמה לבהמה, שאף לה אין נפש המתקיימת לנצח; הוא מתנהג בדרכה ונמשל לה.
לסיכום:
סוף המזמור מעמיד את שני הכוחות שבאדם: כוחות החיים הגשמיים, שהם ככצאן הנרעה בידי המוות ומוליכים את האדם בקביעות אל קצו, ולעומתם הכוחות הישרים - השכל, הבינה והמידות - המבקרים את האדם, משלימים אותו ומביאים אותו אל הנצח, עד ש"צורם", נפשו, מבלה את השאול ואין השאול זבול לו. ומכאן המסר: אל תירא ואל תקנא בעשיר, שכן "לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו" - כל הקניינים המגושמים נשארים כאן, ורק מה ששימש לעבודת ה' ולצדקה הולך לפניו. "נפשו בחייו יברך" - ישקיע אדם בחייו בענייני נפשו, ואז "יודוך כי תיטיב לך", שההטבה האמיתית היא לנשמה. ומי שאינו מבין את היקר הזה - "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו".