החלק הזה של המזמור הוא תוכחה נוקבת. הקדוש ברוך הוא בא ומוציא מלבם של בני אדם תפיסה משובשת: כאילו הקורבן נותן משהו לבורא, כאילו הוא זקוק לזבחים שלנו, וכאילו אפשר בקורבן לשחד את ריבונו של עולם. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מפרשים המלבי"ם ושאר המפרשים את הדברים.
אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ
זה פסוק תמוה מאוד. מה זאת אומרת "אם ארעב"? וכי אצל הקדוש ברוך הוא שייך רעב? אומר האבן עזרא בשם רבי משה הדרשן: אילו הייתי כאדם שיש לו צורך, לא הייתי מבקש שתיתן לי ממה שיש לך - ולך אין אלא מעט, ובידי הכל. כלומר "אם ארעב" פירושו: לו יצויר שהיה שייך אצלי רעב. ואם גם במצב כזה לא הייתי פונה אליך, קל וחומר כשאין לי צורך כלל. וזה המשך הפסוק: כי לי תבל ומלואה.
המלבי"ם מסביר שהפסוקים הללו הם המשך אחד: "אם ארעב לא אומר לך - זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך". כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: גם לו יצויר שארעב, לא אבוא לבקש ממך שתקריב לי משהו כדי שיהיה לי מה לאכול. והמילים "כי לי תבל ומלואה" הן מעין מאמר מוסגר: היות שלי תבל ומלואה, אינני צריך לבקש דבר מאף אחד.
הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה
באמת אין אכילה שייכת כלל אצל הקדוש ברוך הוא. אבל גם לפי דעתך, שאתה מדמה שיש כזה דבר שהשם ירעב, אומר לו הקדוש ברוך הוא: אינני זקוק לך, ולא אבוא אליך לומר "זבח לאלוקים תודה" - הקרב לי קורבן כדי שיהיה לי מה לאכול. "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?"
אם כן, לא אמרתי לך להביא לי זבח מפני שאני זקוק לאכילה. עניין הזבח הוא בחינה של "אמרתי ונעשה רצוני". מעבר לסודות הפנימיים שיש בעניין הקורבן - וכבר הסברנו בזה גם על פי סוד הגלגול, שבמשנת הגלגולים יש דברים נפלאים מאוד שמביאים המקובלים בעניין הקורבן וצורת התיקון שלו, איך נשמות מתגלגלות ומה בעצם עושים בקורבן - הפשטות היא "אמרתי ונעשה רצוני". וזהו "לריח ניחוח להשם": שנתקיים דברו.
צריך להבין: לנו זה נראה פשוט ומובן מאליו, ואין אדם שיחשוב בתפיסה רפת שכל כזו שהקדוש ברוך הוא רעב וזקוק לאוכל שלך. אז למה צריך לשכנע את העם בעניין הזה כל כך? כיוון שאצל עובדי עבודה זרה זו הייתה בדיוק התפיסה. הם היו מקטרים לשדים, מפני שאחזו שריח הקטורת עושה להם טוב וזן אותם, ועל ידי כך הם משפיעים לך טוב. הם האמינו שבכל קורבן שאתה מקריב אתה זן את הכוחות הללו, וכשאתה מזמן להם את מזונם הם משפיעים עליך טובה. ומכאן נשתבשה אצלם גם תפיסת האלוקות: הם חשבו שכשאני מקריב קורבן להשם, אני כמו זן את השם ונותן בו כוח להשפיע עלי טוב.
זו הייתה התפיסה המשובשת שנבעה מתוך תפיסת עובדי העבודה הזרה. הם האמינו שלשדים ולכוחות הרוחניים יש הנאה ממה שאתה עושה, ועל ידי זה ישפיעו לך טוב. ולמה היו עובדים כוכבים ומזלות? הם היו פועלים פעולות לפי מזל של כל חודש, ומקריבים להם קורבנות, והאמינו שהכוכבים כמו יונקים ומקבלים מן השפע הזה, ואם אתה מוצא חן בעיניהם הוא משפיע עליך טוב - שהרי יש השפעות דרך המזל, כידוע.
המושג של אסטרולוגיה במקורו הוא מושג אמיתי. לא ההורוסקופ של היום - "תפגוש אנשים מעניינים באמצע השבוע" - לא על זה מדברים. מדברים על ידיעות גמורות שהיו להם על פי העניינים הללו, כמו שרואים שפרעה ידע "ראה, נגד פניכם", ש"מנהיגם של ישראל לוקה במים", שראה דם במדבר וכן הלאה. היו להם ידיעות אמיתיות, אומנם כלליות מאוד, אבל ידיעות. ולכן הקריבו להם קורבנות, כי אחזו שהכוחות הללו אוכלים את הקורבן - לא בהכרח במובן של אכילה מגושמת, אלא שזה עולה לריח ניחוח לפניהם, כלומר שהם מקבלים סיפוק והנאה, וזה שפע חיותם, וממילא הם משפיעים לך טוב. והשיבוש הזה נלקח והועתק גם כלפי קודשא בריך הוא.
לכן הקדוש ברוך הוא, ובעצם כל הנביאים, חוזרים על העניין הזה אינסוף פעמים: אל תטעה בטעות הזאת. הקדוש ברוך הוא אינו צריך ממך מאומה. הקורבן לא נותן להשם דבר - הוא יכול לתת לך, אבל לא לקדוש ברוך הוא. ואם כתוב "ריח ניחוח", הכוונה שאמרתי ונעשה רצוני. אבל חלילה וחס, כפירה גמורה לחשוב שהקדוש ברוך הוא זקוק לריח ניחוח ממך כדי שתהיה לו הנאה.
כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף
יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי
כל התפיסה הזאת היא ילדותית. איך ייתכן שאברא ברגע זה משהו שאני זקוק לו? ואיך הסתדרתי קודם שבראתי אותו? תחשבו כמה זה מגוחך: יצרתי עכשיו משהו שאיני יכול בלעדיו - ומה עשיתי לפני שיצרתי אותו? ואם יצרתי אותו כדי שהוא יביא לי משהו, וכי הוא יכול להביא לי משהו שאיני יכול להביא לעצמי? וזה גוף הטענה כאן: "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף". אתה חושב שאני זקוק לבהמה שלך? חסרות לי בהמות? ובשביל מה יצרתי אותך - שתביא לי בהמות? אני יצרתי גם את הבהמות. התפיסה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם כדי שהאדם יביא לו משהו היא תפיסה ילדותית. מה אתה יכול להביא לו שלא היה יכול לקחת בלעדיך? הרי הוא יצר אותך.
זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ
לפי המלבי"ם, הפסוק חוזר וממשיך את מה שראינו לעיל: הקדוש ברוך הוא אומר, גם לפי דעתך שאני ארעב, לא אומר לך ולא אבקש ממך "זבח לאלוקים תודה", לא אבקש ממך שתקריב לי קורבנות.
רש"י לעומת זאת מסביר שהדברים נאמרים כדרך תוכחה: "זבח לאלוקים תודה" - התוודה על מעשיך, זה הזבח שאני חפץ בו. אתה רוצה לזבוח? זבח לאלוקים וידוי. "תודה" כאן איננה קורבן תודה אלא לשון הודאה. והרי הודאה יש בה שני מובנים: הודאה במובן של "אני מודה לך מאוד על מה שנתת לי", והודאה במובן של "אני מודה על האמת". וכאן זו הודאה של וידוי: התוודה על מעשיך, ואחר כך "שלם לעליון נדריך" - ואז יתקבלו הקורבנות שלך לרצון לפני השם.
הרד"ק מסביר: אם תרצה לזבוח בתודה, יהיה הזבח הווידוי על המעשים הרעים, כדברי רש"י. "ושלם לעליון נדריך" - איני מצווה אותך שתידור, אבל אם נדרת, כבר התחייבת, ולכן שלם לעליון נדריך. הציווי הוא רק לאחר שנדרת והכנסת עצמך בזה, אבל אל תחשוב שאני מבקש ממך שתידור כדי שתוכל להקריב קורבנות, כאילו אני מעוניין בקורבן. לא. טוב ועדיף שלא תידור - אבל אם כבר נדרת, שלם.
והלשון "עליון" באה לומר לך: אין זה מישהו שאתה יכול להתחמק ממנו. אדם שחייב לחברו משתדל לא להיפגש איתו, אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר אפשרי. השם הוא עליון, בכל מקרה תיפגש איתו, אי אפשר להימלט ממנו ואי אפשר לכחש לו. ושוב: לא שאני צריך את הנדר, אלא שראוי לך לשלם לעליון נדריך כדי שתשמור את מוצא שפתיך - שתקיים את מה שיצא מפיך.
וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי
הרד"ק מסביר: אם יהיו הזבחים כמשפט הזה, כלומר על פי מה שאני מבקש - שתתקן את דרכיך ותתוודה באמת, בתשובה אמיתית ולא כדרך לשחד את ריבונו של עולם - אז "קראני ביום צרה". כשיהיה לך יום צרה, קרא אלי, "אחלצך ותכבדני": בעבור שתכבדני ותעשה מצוותי, אני אוציא אותך מן הצרה. אבל מי שעושה זבחים ואינו שב מרשעתו, יש בזה כביכול ביזוי האל - כאילו הקדוש ברוך הוא זקוק לזבחיו. הקורבן שלו הוא רק כלפי חוץ, והוא סבור שהשם אינו יודע מה שבליבו. זה אינו "ותכבדני" אלא "ותבזני". רק באדם שמקריב את קורבנותיו כראוי, "זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך", יש בזה כבוד להשם, ולא דרך ביזיון כמי שזקוק לך.
רש"י מסביר את "ותכבדני" על עצם ה"אחלצך": דבר זה כבוד לי, שאני מושיע את אלה שבוטחים בי. וכך אומרים חז"ל, שכאשר הקדוש ברוך הוא מושיע את צדיקיו ונפרע מן הרשעים - מתגדל כבוד שמיים. אבל כשרואים את ההפך, חס ושלום יש בזה חילול השם, שאומרים "עם השם אלה ומארצו יצאו" - תראו, אין בכוחו של הקדוש ברוך הוא להושיעם. ואז מתחילות כל מיני תזות ותאוריות: שהקדוש ברוך הוא הזקין, שעזב אותם, שנחלש כוחו, וכל מיני טענות הזויות מן הסוג הזה, ובכללן הטענה שעם ישראל קלקלו וכבר אינם ראויים להצלה ולהגנה. נמצא שכאשר השם מגן ושומר על צדיקיו יש בזה כבוד להשם, וכמו שכתוב "והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים" - מתי? כשהשם נפרע מן האומות. אז רואים באמת שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב ליראיו ומעניש את המורדים בו.
האלשיך הקדוש מסביר: אם כך תעשה - שתקריב קורבנותיך בכוונה השלמה ותתקן את מעשיך - לא תצטרך להרבות בתפילה. די יהיה ב"קראני ביום צרה", קריאה בעלמא. גם אם לא הקדמת תפילה לצרה, וכבר אתה בתוך הבוץ, רק תקרא להשם והקדוש ברוך הוא יושיע אותך. ועוד: "אחלצך" - בעצמי, לא על ידי מלאך. ועל זה נאמר "ותכבדני": הישועה שאתן לך לא תהיה כמי שעושה לך טובה. אדם שמקבל ישועה ממי שכביכול עושה לו טובה, ישועתו אינה שלמה, כי הוא נשאר מרגיש בעל חוב ומרגיש שפל. אומר לו הקדוש ברוך הוא: הישועה שאעשה לך תהיה כבוד לי.
זה כמו כשמישהו רוצה לתת לנו דבר מתוך שהוא מכבד אותנו מאוד, ובנתינתו הוא עצמו מרגיש שהוא מקבל כבוד - בזה אנחנו שמחים לקבל ממנו, ואיננו מרגישים נזקקים. לעומת זאת מי שבא לתת ואומר "טוב, מה לעשות, אתה נזקק, אוציא מהכיס ואתן לך" - האדם חש מושפל. על זה אומר כאן: קראני ביום צרה בקריאה בעלמא ואחלצך, ואל תחשוב שבחילוצי יהיה לך ביזיון כנזקק, אדרבה - כבוד יהיה לי לחלץ אותך.
וזה מעין מה שכתוב אצל אברהם, שהקדוש ברוך הוא מכנה אותו "אברהם אוהבי", ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. לא נאמר "אברהם אהובי", כלומר אברהם שאני אוהב אותו, אלא "אברהם אוהבי" - כמי שמספר: אתה יודע, אותו שר, אותו חכם, אוהב אותי מאוד, ואני משתבח בזה. אני אומר לך, הרב ההוא מאוד אוהב אותי, וזה בשבילי כבוד גדול. כך כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אברהם - אוהב שלי. רואים עד כמה כביכול הקדוש ברוך הוא, במרכאות, מפרגן לאברהם, ומשתבח בכך שאברהם אוהב אותו. וכך גם כאן: "ותכבדני" - כביכול יהיה לי כבוד בכך שאציל אותך. לא רק שלא יהיה לך ביזיון בהיותך נזקק לישועתי, אלא אדרבה: תן לי את האפשרות להציל אותך, כי אני אתכבד בזה, ועל ידי כן יתקדש שם שמיים ויראו הכל שיש אלוקים בארץ והקדוש ברוך הוא מושיע את חסידיו ואת צדיקיו.
המלבי"ם מסביר את הפסוק אחרת לגמרי, כחלק מן התוכחה. הקדוש ברוך הוא אומר: אתה תקרא לי ביום צרה ואני אחלץ אותך ממנה, ואתה תכבדני - במה? תביא לי זבחים אחרים בשביל זה? זה כמו אדם רעב שמבקש שיתנו לו לאכול, ואומר: אם תיתן לי לאכול אעזור לך, ואעשה תמיד את רצונך כדי שתמשיך להאכיל אותי. וזו כוונת הפסוק לפי המלבי"ם, ואין זה מדבר בצדיק כפי שהסבירו האחרים, אלא זו תביעה: מה אתם סבורים, שאני רעב לקורבנות שלכם? שאני זקוק לזבחים שלכם? אתה חושב שאתה קורא לי ביום צרה ואני בא להושיעך כדי שאחר כך תביא לי קורבן ואוכל לשבוע? האם כך אתה סבור, שכאשר הקדוש ברוך הוא מושיע אותך זה כדי לקבל ממך קורבן? כל זה חלק מן התוכחה.
וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ
אומר הרד"ק: עד עכשיו הוכיח את אלה שמקריבים קורבנות ונשארים ברשעם ואינם מתקנים את מעשיהם, ומכאן הוא מוכיח את אלה שלומדים ואינם עושים - שלומדים תורה, אבל אין מגמתם בלימוד לעשות את רצון השם ולקיים את מה שהם לומדים.
ומוסיף הרד"ק יסוד גדול: מי שהוא רשע ומראה עצמו רשע, פחות הוא רשע בעיני אלוקים ואדם. אדם כזה קרוב לעשות תשובה, מפני שאנשים רואים אותו ומוכיחים אותו - הוא "רשע רשמי", ולכן יש סיכוי שיחזור בתשובה. אבל מי שמקריב קורבנות ומראה עצמו כעובד השם, ומעשיו הרעים בסתר בלבד - הוא רע יותר מן הרשע הגלוי, שהרי הוא כופר באלוקים, כאומר שכביכול הקדוש ברוך הוא איננו. הוא מסתיר את עצמו ומכסה את מעשיו מבני אדם ולא מן השם - והלוא לפני השם מעשיך גלויים. והראיה: כלפי חוץ, במקום שבני אדם רואים, שם אתה מסתיר ומראה עצמך כצדיק, ובפנימיותך אתה מרשיע.
זה כמו ההבדל בין גנב לגזלן, שבמובן מסוים הגנב גרוע יותר. הגזלן חוטף ואינו ירא לא מאלוקים ולא מבני אדם, אבל הגנב עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה - הוא לוקח בסתר ובחבוי, כלומר מבני אדם הוא מפחד ומאלוקים אינו מפחד. כאן, אם כן, מדובר באדם הגרוע יותר.
וכך גם בלימוד התורה, כמו בקורבנות. כאשר אדם לומד תורה ואינו עושה את מה שכתוב בה, אומר הרד"ק, הוא חוטא ומחטיא. אנשים רואים אותו לומד וסבורים שהוא צדיק, ואז כשרואים את מעשיו הם אומרים: אם הוא עושה כך, כנראה שזה מותר, כנראה שזה בסדר - הרי הוא לומד תורה. אנשים מסתכלים עליו כמודל לחיקוי: הנה אדם שלומד תורה, שיושב בבית המדרש, שיש לו חזות של תלמיד חכם היודע תורה - ורואים שהוא עושה את ההפך ממה שהוא לומד ומלמד.
על ידי זה יבואו אנשים ויאמרו: הדברים האלה מותרים, הנה ראיתי פלוני עושה כך, ואם מעשים אלו היו רעים בעיני אלוקים לא היה עושה אותם - הרי הוא חכם והוא לומד תורה. זה חילול השם גדול, ועדיף היה שלא ילמד תורה מאשר שילמד ויחלל את השם ויחטיא בני אדם, עמי הארץ שאינם יודעים תורה, שיחשבו ויעשו כמוהו. ואף אם יודעים שמעשיו אינם טובים והם היפך מה שכתוב בתורה - יש כאלה שיאמרו: אם הוא עושה, בטח יש מקור, בטח יש לו על מה לסמוך, ואיני טוב ממנו, אז גם אני יכול להרשות לעצמי. וזה כולל את מחפשי הקולות למיניהם. ומאידך גיסא, אם הוא יודע שמעשיו אינם על פי ההלכה - הרי יש כאן חילול השם גדול, שיאמרו: הנה פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו. והוא גורם קללה ורעה לעצמו ולאביו ולרבותיו, שאומרים "ארור שזה ילד, ארור שזה גידל".
ועל זה אמרה החכמה במשלי (ח, לו): "כל משנאי אהבו מוות", ודורשים חז"ל: אל תקרי "משנאי" אלא "משניאי" - אנשים שמשניאים את התורה במעשיהם. הם חושבים להתהדר בכך שהם יודעי תורה, ואת מעשיהם מעלימים מבני אדם, וכשאנשים נודעים למעשיהם הרעים הם באים לומר: את בני לא אשלח ללמוד תורה, כי הנה תראה איך מתנהג פלוני ואיך מתנהג אלמוני. נמצא שהאנשים הללו מחטיאים את הרבים, וגורמים נזק גדול יותר מאשר אם לא היית מקריב קורבן ומאשר אם לא היית לומד תורה. וזהו שנאמר: היזהרי מן הצבועים. אין צריך להיזהר לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים - הפרושים ידועים כפרושים והצדוקים ידועים כצדוקים, אבל הצבועים הם המסוכנים ביותר: הם עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
וזה פשט המשך הפסוקים: "אם ראית גנב ותרץ עמו, ועם מנאפים חלקך" - אלה המעשים שבסתר. אבל חוקי ובריתי, התורה והמצוות שבאת בהן בברית, את זה אינך עושה. וחז"ל דורשים: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי" - זה דואג. "ותישא בריתי עלי פיך" - שלא הייתה תורתו אלא מן השפה ולחוץ, רק בפה. תורה שאינה משנה אותו, שאינה הופכת אותו לחיובי יותר, ואדרבה - ראה אלו מעשים רעים עשה, ועוד השתמש בחכמתו ובתורתו להסית נגד דוד ולעשות עבירות, ואין לו חלק לעולם הבא.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא פונה כאן אל הרשע שרוצה לשחד אותו בקורבנות: הוא מקריב קורבן, וכביכול אומר, ריבונו של עולם, הבאתי לך מה שאתה אוהב, עכשיו תעזוב אותי - הכל על פי תפיסתו המשובשת שהקדוש ברוך הוא זקוק לקורבנו. ועל כך התוכחה: "מה לך לספר חוקי"? הקדוש ברוך הוא ציווה מצוות שאין להן טעם, וזה גדר של חוק - חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. ולעומתן יש מצוות שכליות: לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, ואיסורי לשון הרע ודיבה וכדומה. והנה אתה עובר על המצוות השכליות, ובא לספר את חוקי - להביא קורבנות שהם חוקים - ולשאת את בריתי עלי פיך, כאילו בגלל זה יש לי ברית איתך.
אומר לו: עד שאתה בא לקיים את החוקים, שזה הקורבן, קיים קודם כל את המצוות השכליות. הרי "אם ראית גנב ותרץ עמו, ועם מנאפים חלקך" - את השכליות אינך מקיים כלל. ומה אתה בא להדר לי במצוות שהן בבחינת חוק? ואתה חושב שעל ידי זה "תישא בריתי עלי פיך", שתהיה לי ברית אהבה איתך, כמו שנאמר למעלה "כורתי בריתי עלי זבח" - הוא סבור שהוא כורת ברית עם השם בכך שהקריב זבח, הביא קורבן וכבר יש לו ברית עם הקדוש ברוך הוא.
וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ
אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ
פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה
תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי
בספר אוהל יעקב מביא המגיד מדובנא פירוש מעניין מאוד. הרשע אינו מקיים את המצוות כלל, ובנוגע לחוקים הוא מתרץ שאין להם טעם: איני רואה סיבה ואיני רואה הבנה למה לשמור שעטנז, למה כלאיים וכן הלאה. את החוקים אינו שומר מפני שמבחינתו הם חסרי טעם. על זה אומר לו הכתוב: אבל גם את המצוות השמעיות, השכליות, אינך מקיים! וזה ההמשך - "ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך", "אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך", "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה", "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי" - כל אלה עבירות על מצוות שכליות.
אז מה התירוצים האלה, שהחוקים אינם הגיוניים? התחל עם המצוות השכליות, ואם את מה שהשכל דורש ותובע אינך שומר, איך אתה מספר לנו סיפורים שאינך עושה מפני שהחוקים אינם הגיוניים? "שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך" - אלה המצוות השכליות שהזהרתי אותך עליהן בעשרת הדיברות, לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף - ואת המוסר הזה השלכת אחריך.
מוקד התוכחה בפסוקים אלו הוא עקירת תפיסה משובשת שנשאבה מעובדי העבודה הזרה: כאילו הקורבן זן את הכוחות העליונים וכאילו אפשר לשחד בו את ריבונו של עולם. "אם ארעב לא אומר לך" - גם לו יצויר צורך, לי תבל ומלואה, לי כל חיתו יער, ומה יביא הנברא לבוראו שלא היה בידו בלעדיו. הזבח שהשם חפץ בו הוא "זבח לאלוקים תודה" - וידוי ותיקון המעשים, ואז "ושלם לעליון נדריך" ויתקבלו קורבנותיך לרצון. "וקראני ביום צרה" - בקריאה בעלמא, ו"אחלצך" בעצמי, ו"ותכבדני", שהצלת הצדיק היא כבוד שמיים ואין בה השפלה לנזקק, כ"אברהם אוהבי" שהקדוש ברוך הוא משתבח בו. ולעומת זאת "ולרשע אמר אלוקים": אל תתהדר בחוקים ובקורבנות בעודך רומס את המצוות השכליות, ואל תהיה מן הלומדים ואינם עושים, שהם חוטאים ומחטיאים ומשניאים את התורה - שהצבועים מסוכנים מכולם, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.