בחלק זה של המזמור פונה הכתוב אל הרשע ומונה את מעשיו: הוא מקריב קורבנות ומראה עצמו כצדיק, ובה בשעה הוא רץ עם גנבים, חלקו עם מנאפים, ופיו ולשונו עסוקים בלשון הרע ובמרמה. הקדוש ברוך הוא בא עמו בחשבון: מה התועלת בחוקים - בקורבנות - אם את המצוות העיקריות, המצוות השכליות, השלכת אחרי גווך. נלך על סדר הפסוקים.
אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ, וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ׃
מהו "ותרץ"? האבן עזרא מביא שני פירושים, וכל המפרשים הולכים באחד מהם. או לשון ריצה, כמו "רצוא ושוב" - ראית גנב ומיד אתה רץ יחד עמו לגנוב; או לשון רצון והתרצות - ראית גנב ומיד התרצית להיות עמו.
המלבי"ם מבאר שכאן באה התביעה: מה התועלת בחוקים, שאתה מקריב לי קורבן שהוא בחינת חוק, אם אחרי גווך השלכת את המצוות העיקריות, אותן מצוות הנוגעות לשכל - גניבה, רצח, ניאוף. ואף שאתה עושה עבירות חמורות, עם כל זה אתה הולך לבית המקדש להקריב קורבנות, להראות את עצמך כצדיק ומקיים חוקים. אומר לו הקדוש ברוך הוא: את המצוות השכליות כבר קיימת, עד שאתה בא להראות עצמך צדיק בקיום החוקים?
בילקוט אליעזר מובא בשם המאור הגדול הצדיק מורנו הרב חיים פייגלברג, רב בקהילת קודש קישקרש: יש עבירות שבאות מחמת עניות. אדם גונב מפני שהגיע למצב כלכלי קשה, ועל זה נאמר "אל תבוזו לגנב כי יגנוב כי ירעב". גניבה, עורמה, כל מיני קומבינות - המצב הכלכלי דחק אותו לשם. אין זה מצדיק, אבל עוד אפשר למצוא בו לימוד זכות. ולעומת זאת יש עבירות שהעשירות גורמת: "וישמן ישורון ויבעט". כשאדם כבר שבע ויש לו ממון, הוא מתחיל בעבירות של עריות, כי הוא מרשה לעצמו, והוא בעל גאווה החושב שהכל מגיע לו - וכל החוטא בגאווה נכשל באשת איש וכדומה. הרי לנו עבירות של עניים ועבירות של עשירים.
ומי שעושה את שני מיני העבירות יחד, אין לו שום התנצלות, ואין זו אלא הוכחה ש"נפש רשע איוותה רע" ושנא את דרך המוסר. וזהו שאומר הכתוב: מחד גיסא "אם ראית גנב ותרץ עמו" - עבירות של עניים, ומאידך גיסא "ועם מנאפים חלקך" - עבירות של עשירים. אי אפשר לומר שגנב מחמת דוחקו, שהרי הוא עובר גם עבירות של עשירים; ואי אפשר לומר שנאף מחמת שהשם הרבה לו ממון, שהרי הוא עובר גם עבירות של עניים. מאין זה נובע? אך ורק מרשעות. ועל ידי זה יש הוכחה שליבו מבקש רע.
בדגל ראובן מבאר באופן אחר: חז"ל אומרים שהרודף אחר הזנות בא לידי עניות, כמו שכתוב "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". וזהו שאומר הכתוב: איך הגעת למצב שאין לך מה לאכול, וכל הזדמנות לגנוב אתה רץ אליה מיד? היות ו"עם מנאפים חלקך" - והמנאף בא לידי עניות, ולאחר מכן אין לו ברירה אלא ללכת ולגנוב.
פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה, וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה׃
"פיך שלחת ברעה" - לדבר דברים רעים על אנשים אחרים. "ולשונך תצמיד מרמה" - אתה מחבר על אנשים דברי רמייה, ותצמיד הוא לשון חיבור, כמו "צמיד פתיל".
הרד"ק מבאר: "פיך שלחת ברעה" - לדבר רע בבני אדם, ולשון "שלחת" נאמרה על דרך ההרחבה. וכי לקחת את הפה ושלחת אותו? אלא זה ביטוי מושאל, כמו שאומרים על מי שפרח ממקומו: "פרש כנפיים והלך" - וכי באמת יש לו כנפיים? כך גם כאן: כביכול שולחים את הפה לומר רע, התרת אותו ושילחת אותו שידבר דברים רעים. ועד היום משתמשים בביטוי המוכר "השתלח בו".
ומוסיף הרד"ק, שגם זו מן העבירות שבסתר, שהרי הוא מדבר רעה על בני אדם בתוך ביתו, או מושך אדם אחר הצידה ואומר לו בשקט: תגיד, נכון שפלוני כך וכך? שמעתי עליו כך וכך. לשון הרע אדם עושה בסתר בדרך כלל.
ומעשה בחפץ חיים, שלקראת סוף ימיו כבדה שמיעתו, ורצו לקנות לו מכשיר שמיעה ולא הסכים בשום אופן. אמרו לו: הרב צריך לשמוע, אנשים רוצים לשאול שאלות. אמר להם: מי שזקוק לי יודע לצעוק, הוא מגיע אליי, מגביה קולו ואני שומע אותו. ואדרבה, אני שמח שכך הוא, כי עד היום היה לי תמיד פחד שאנשים יבואו ויאמרו לי לשון הרע, ועכשיו אני רגוע יותר - שהרי לשון הרע לא צועקים. "כבוד הרב, שמע מה אומרים על ההוא? הרב יודע מה קורה שם ושם?" - את זה אומרים בשקט. לצעוק את זה בקולי קולות אין דרכם. אז אני רגוע יותר, ופחות מפחד שיבואו להגיד לי לשון הרע.
"ולשונך תצמיד מרמה" - מסביר הרד"ק, אתה מחבר את דבריך עם דברי אדם שמדבר רעות כמוך. אתה נצמד לבעלי לשון הרע כמותך, לאנשים מסוגך שעניינם לשון הרע ורכילות.
המלבי"ם מסביר: "פיך שלחת ברעה" - לדבר לשון הרע על חברך, ולא רק דברי אמת, אלא "ולשונך תצמיד מרמה" - עוד הדבקת בו דברי מרמה, המצאת עליו סיפורים שאין בהם ממש. ומכאן נלמד יסוד גדול: לשון הרע נאמר על דברי אמת. זו אחת הטעויות המצויות ביותר אצל הרחוקים ממצוות, שאדם בטוח שאם מה שאמר הוא אמת אין בזה לשון הרע - "אני ראיתי בעיניים, אתה לא מאמין לי?". אבל אם הדבר אינו אמת, זה כבר מוציא שם רע, שהוא חמור יותר.
וכדי להבין זאת, תחשבו על הדוגמה הפשוטה ביותר: אם יאמרו לך, תשמע, מרכלים עליך, אבל דע לך שכל מה שאומרים זה רק אמת, הכל עובדות - האם אתה מוכן? אף אחד לא מוכן. וכי אני מושלם? אבל מה אתה צריך לספר לכולם את הגנאי שלי ואת החסרונות שלי? את זה התורה רוצה למנוע: שלא יחפש אדם גנאי על חברו גם כשהוא אמת. וכי משום שזה אמת מותר לך להפיץ זאת לאחרים? איני מדבר על אדם המסוכן לציבור, על מי שגוזל אנשים, או על בעל מקצוע שאני יודע שהוא גנב ורמאי ועומד לרמות את מי שלוקח אותו - לאלה יש הלכות, ולשם כך חיבר החפץ חיים ספר שלם של הלכות לשון הרע: מתי מותר, באיזה מצב ובאיזו צורה. אבל לחשוב שאם זה אמת - זה מותר, זה לשון הרע גמור.
אגב, הטעות הזאת אצל החילונים נובעת מחוק לשון הרע. על פי חוק אסור לפרסם לשון הרע, ועיתונאי אינו יכול להדביק לאדם - שר, חבר כנסת או אדם מן השורה - דבר שאין בו. אבל אם סיפרתי שפלוני מעל וגנב ולקח, והוא תבע אותי למשפט והוכחתי שאמת דיברתי - יצאתי זכאי. כל מה שעליי להוכיח הוא שדיברתי אמת. לדידם, אם אמת דיברת אין עילה לתביעת לשון הרע. מכאן נובע השיבוש לחשוב שלשון הרע הוא רק על שקר. אבל על פי ההלכה לשון הרע הוא על אמת, ועל שקר זה גדר של מוציא שם רע.
המלבי"ם מסביר את ההבדל בין "פיך" ל"לשונך", יסוד שראינו אינספור פעמים בספר משלי: הפה הוא חיצוני והלשון פנימית יותר. "פיך" הוא תמיד ביטוי למשהו חיצוני, לרעה הידועה ומוכרת לכל; "לשונך" הוא משהו פנימי יותר, הכרוך במחשבה. כשאני מספר עליך דברי גנאי אמיתיים איני צריך להשקיע מחשבה - ראיתי אותך גונב, סיפרתי שגנבת. אבל כשאני רוצה לבדות עליך סיפור, כאן צריך לחשוב, כדי שהסיפור יתאים ויתקבל על לב השומעים ויישמע הגיוני. לכן כשמדובר במרמה - "ולשונך תצמיד מרמה", שזה מצריך מחשבה; ואילו לספר מה ראית די ב"פיך", דיבור חיצוני בלא מחשבה.
רש"י מבאר "תצמיד" מלשון הרגל: תרגיל אצלך רמייה לדבר רעה. אתה כמו נצמד להרגל הרע הזה של דיבור רע, וכמו "צמיד פתיל" שהוא דבר הצמוד לדבר אחר, כך אתה מצמיד אל לשונך את הרגל דיבור המרמה.
תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי׃
נקודה בקריאה: קוראים "בְּבֶן אִמְּךָ" במלרע, מפני שהטעם (רביע) נמצא על הכ"ף. אילו היה הרביע על המ"ם היינו קוראים מלעיל. הטעם הוא תמיד המורה אם לקרוא את המילה מלעיל או מלרע, וכאן הוא בסוף המילה - הרי זה מלרע.
המלבי"ם מסביר: אחרי שרצת עם גנבים ורצת עם מנאפים, עכשיו מדבר הכתוב על שעת המנוחה - "תשב". ומה קורה כשאתה יושב? גם אז אינך נח לרגע ואינך רגוע, אלא "באחיך תדבר" - מוציא דיבה על אחיך, אומר שהוא גנב, שהוא מנאף, כאילו אתה ירא שמים וכואב לך על עוברי עבירה, ואתה מדביק עבירות לאחיך. ולא זו בלבד, אלא גם "בבן אמך תתן דופי".
מדוע דווקא "בן אמך"? ההסבר הפשוט, כרש"י וכך גם המלבי"ם: עם אחיך מן האב יש יותר מתחים מאשר עם אחיך מן האם, מסיבה פשוטה - עם אחיך מן האם אינכם חולקים בירושה, ולכן יש שם קרבה גדולה יותר. עם אחיך מן האב יכולים להיות עימותים וויכוחים, זה קיבל כך וזה קיבל כך. ומדובר בזמן חז"ל, שהירושה הייתה מתחלקת אך ורק לבנים מן האב על פי דין תורה (היום נוהגים בדרך כלל לחלק על פי הסכמים). והנה לא הסתפקת בכך ש"באחיך תדבר", אלא גם בבן אמך, שאין לך עליו שום ויכוח ואינו יורש עמך בנכסי אביך, גם בו אתה נותן דברי גנאי.
ומהו "דופי"? אומר רש"י: דבר גנאי, לדחותו, מלשון "יהדפנו". שמעתם? למה נקרא דופי - מלשון להדוף אותו. אתה רוצה להדוף אותו, ולכן אתה אומר עליו דברים רעים, וזה הודף אותו.
המצודת דוד מסביר אחרת: "אפילו בבן אמך". אח מן האב אינו בהכרח אחיך בוודאות, אלא מכוח חזקה - שהאישה נתעברה מבעלה, ואפילו אם תאמר שנאפה, רוב בעילות אחר הבעל. אבל אח מן האם - יש עדויות, ראו ששניכם יצאתם מאותו רחם, והוא בוודאי אחיך. וזהו שאומר הכתוב: לא רק ב"אחיך" אתה מדבר, אלא גם בבן אמך, שהוא ודאי אחיך, גם כנגדו אתה מדבר.
השערי חיים מבאר בדרך צחות: יש אדם המדבר רעות גם על אחיו, וכל כך למה? כדי לקבל בזה היתר ולגיטימציה לדבר גם על אחרים. הוא כביכול מראה: אני מישהו שאינו סובל רשע ואינו מסוגל לקבל דברים כאלה, ותאמין לי, גם אם אחי יעשה מעשים רעים - גם עליו אני מדבר. את המידות הרעות ואת ההרגלים המגונים שלו הוא מאמץ ומחזק מכוח זה. וזהו "תשב באחיך תדבר" - כדי ש"בבן אמך", הרחוק יותר, שאינו ממש אחיך אלא רק בן האם, גם בו תוכל לתת דופי; ומתוך כך תוכל לדבר באופן חופשי גם על הרחוקים יותר, להראות כביכול שמתוך קנאת האמת אתה מדבר עליהם לשון הרע.
אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי, דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ, אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ׃
הרד"ק מסביר: כל אלה עשית מפני שאני החרשתי. את כל הדברים הללו - ראית גנב ותרץ עמו, תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי - עשית משום ששתקתי לך, אומר הקדוש ברוך הוא, לא הענשתי אותך ולא השבתי לך גמול על מעשיך הרעים. "דמית היות אהיה כמוך" - חשבת שאני כמוך: כשם שאתה אינך יודע מה בלב חברך, כך גם אני איני יודע מה בלבך; כשם שאתה אינך יודע נסתרות, כך דימית שגם אני איני יודע נסתרות. אומר השם: "אוכיחך ואערכה לעיניך" - אערוך לפניך את כל מעשיך ואראה לך שידעתי הכל.
ואם תשאל, הרי עד עכשיו לא נפרע ממנו - ואם השם יודע, כיצד נותן לו להמשיך? על כך אומר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהארכתי לך את העונש, יבוא הזמן לברר את הרשעים וייוודע מי הם הצדיקים ומי הם המרשיעים, כמו שכתוב במלאכי "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". זה שלא עשיתי עמך דין עד עכשיו אינו מחוסר ידיעה, אלא מפני שהשם מאריך אפו, ובבוא העת ייוודע הכל.
עוד מביא הרד"ק: "ושמעתי בו פירוש אחר מפי זקן אחד". "אלה עשית והחרשתי" - על כל הרעות שעשית הארכתי לך והבלגתי. אבל "דמית היות אהיה כמוך" - שחשבת שאני גוף כמוך. כלומר, חוץ מכל הרעות שבך, הייתה בך גם רעת ההגשמה, שאתה חושב על הקדוש ברוך הוא במונחים של גוף גשמי. על זה "אוכיחך ואערכה לעיניך", שזו הגדולה שברעות ועליה לא אשתוק לך. שכל עוד אדם מבין שהאלוה הוא אלוה ואני בשר ודם, אף שנכשל בעבירות - עוד יש לו תיקון ועוד יש תקווה; אבל ברגע שהוא חושב שהאלוה הוא גוף כמותו, הרי זה איבוד האמונה לגמרי, ועל זה לא תהיה הבלגה אלא חרון אף.
רש"י מסביר: "דמית היות אהיה כמוך" - אתה סבור שאהיה כמוך להתרצות במעשים הרעים. אתה מרוצה במעשיך הרעים, וחשבת שגם אני כמוך, שאין המעשים האלה מפריעים לי. על זה אומר הקדוש ברוך הוא "אוכיחך ואערכה לעיניך", ואראה לך שהמעשים הרעים שאתה עושה אינם לרצון לי.
המצודת דוד מסביר על איזה זמן נאמר "אוכיחך ואערכה לעיניך": דע אשר אתווכח עמך - ו"אוכיחך" בלשון הנביאים הוא תמיד לשון ויכוח - וזה יהיה בעולם הבא. ה"עשית והחרשתי" הוא כאן בעולם הזה, שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם להמשיך במעשיו הרעים כדי שתשתמר הבחירה; שאילו כל מי שעושה רע היה נפרע ממנו מיד, היכן הבחירה החופשית? אבל יגיע זמן, והוא עת הגמול, שאז "אוכיחך ואערכה לעיניך" - יגיע האדם לעולם האמת ויראה כיצד כל מעשיו נפרסים לפניו.
וכמה וכמה אנשים שחוו חוויות של מוות קליני תיארו כיצד הראו להם את כל מעשיהם עד הרזולוציות הדקות ביותר. פעם הייתה כתבה, שהודפסה לאחר מכן בעלון באלפי עותקים, על בחור שנפגע בתאונת דרכים וחווה מוות קליני. הוא עבר כשמונה עשר ניתוחים; כבר שמו עליו סדין וזיהו אותו כנפטר, ומישהו התעקש ועשה לו החייאה והצליחו להצילו - בדרך נס הכניסו לו עט לתוך הגרון כדי לפתוח את דרכי הנשימה. לאחר מכן סיפר שהגיע לעולם האמת והתחילו להציג לפניו את כל מעשיו. אחד הדברים שנחקקו בו: הראו לו שפעם היה אצל סבתו והשתמש בטלפון שלה - עוד בעידן הטלפונים - ואמרו לו: גנבת מסבתא שלך חצי שקל. זו הייתה גם כותרת הכתבה: "גנבת מסבתא שלך חצי שקל" - השתמשת בטלפון בלי לבקש רשות. והוא מספר על עוד הרבה דברים שדנו אותו עליהם, ועל דברים שהראו לו על אחרים, על מי שעומד להיפטר או להתגרש, וכמה דברים שאכן קרו לאחר מכן. בסופו של דבר הוא חזר בתשובה וסיפר את סיפורו באינספור הזדמנויות. אנחנו רואים שלמעלה זוכרים הכל - זוכר כל הנשכחות - ו"אוכיחך ואערכה לעיניך", שם עורכים לפני האדם את כל מעשיו. ואם כן, גם אם כאן אתה רואה שהקדוש ברוך הוא מבליג, "עשית והחרשתי", אל תחשוב שאין דין ואין דיין.
המלבי"ם מסביר על פי דרכו, שהאדם הזה לא די שעשה מעשים רעים, אלא עוד מדביק אותם לאחיו: פלוני גנב, פלוני מנאף - בשעה שהוא עצמו עושה את המעשים האלה. אומר לו הקדוש ברוך הוא: למה אתה מוציא דיבה על אחרים שלא עשו את הדברים האלה? הרי אני יודע ש"אלה עשית" - מה שאתה אומר על אחיך, אתה עשית - "והחרשתי", לא גיליתי את רעותיך לעין כל, אף שהן אמת. ואיך אתה מדביק לאחיך דברים שהם שקר? אני יודע עליך דברים אמיתיים ולא גיליתי אותם, ואתה מפרסם על אחיך דברי שקר.
וממשיך המלבי"ם: "דמית" - אתה מצייר ומדמה בנפשך "היות אהיה כמוך", שטבעי כטבעך, משלח מדנים כמוך. ואם כן היה עליי להוציא עליך דיבת שקר כשם שאתה מוציא דיבת שקר על אחרים. אבל ראה שאיני כמוך, אלא "אוכיחך ואערכה לעיניך" - מה שאערוך לפניך הוא רק את הדברים שבאמת עשית, ולא אנהג כמוך הבודה על אחיך דברים שלא היו מעולם. ועוד: הדברים האלה אני מסתיר, הם יהיו רק לעיניך, ואילו אתה בודה על אחיך ומפרסם ברבים. שתי מעלות אפוא בתוכחת השם: ראשית, רק אמת ולא בדותות; ושנית, רק לעיניך ולא לעיני כל.
הבינה לעיתים, כפי שמובא במעם לועז, מסביר שהפסוק מוסב על מה שנאמר לעיל "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה". אומר הקדוש ברוך הוא למדבר לשון הרע: העוונות שאתה מספר על חברך - אתה בעצמך עשית אותם, ואני לא גיליתי אותם לאחרים. "דמית היות אהיה כמוך" - וכיוון שהלכת להפיץ בדותות על אחרים, מעתה אנהג כמוך, ואת מה שאתה עשית - וזו אמת - אפרסם לאחרים. וזה מה שחז"ל אומרים, שעבירות שאדם עושה בסתר מגלים ומפיצים עליו לבסוף בגלוי.
האוהל יעקב, כפי שמביא המעם לועז, מבאר שיש כאן טענה כלפי הרשע. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אילו היית טוען שהחטא נובע מכך שנכנסה בך רוח שטות, שאיבדת את הראש וכל מיני טיעוני צידוק שאדם מצדיק בהם את עצמו - היית נפטר מן העונש, בתנאי שגם אתה היית דן אחרים לכף זכות. שהרי מי שדן אחרים לכף זכות, מידה כנגד מידה דנים אותו בשמיים לזכות. אבל אתה - "פיך שלחת ברעה", אתה מגנה אחרים, מחפש בהם תמיד חטאים ועוונות, מוצא בהם דברים שליליים בין שיש בהם ובין שאין בהם; הרי אתה יודע להבחין בין טוב לרע. ואם כן, אילו היה לך לימוד זכות במעשיך, עוד היה שייך "והחרשתי", שכשם שאתה דן אחרים לזכות ידונוך לזכות. אבל כיוון שאתה מדבר על אחרים חובה - כאן כבר לא אחריש, אלא "אוכיחך ואערכה לעיניך".
וזה סוד גדול, כמו שאומר הבעל שם טוב: כשאדם דן לכף זכות, משמיים כביכול משתיקים את המקטרגים מעליו. אף שיש עליו קטרוג, הקדוש ברוך הוא אומר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" - איני רוצה לשמוע עליו קטרוג. אבל כשאדם מדבר לשון הרע ודן את האחרים לכף חובה, זה עצמו מעורר כנגדו מסטינים ומקטרגים.
ומעשה שהיה: לבעל שם טוב היו מתנגדים רבים, ובמקומו במז'יבוז' היה מתנגד אחד שכל הזמן ניסה לנגח אותו. פעם אחת בסוכות, בהיותו בסוכה, דיבר עליו לשון הרע ודברים קשים. למחרת פגשו הבעל שם טוב ואמר לו: זה מתאים? זה יפה? זה ראוי? בסוכה לדבר לשון הרע? סוכה - מקום גבוה וקדוש, מקיפין דבינה, ובה לדבר לשון הרע? אמר לו האיש: מניין הרב יודע שדיברתי על הרב לשון הרע בסוכה? אמר לו: מלאך גילה לי. אמר לו המתנגד: ולמלאכים מותר לדבר לשון הרע? וכי הרב מקשיב ללשון הרע ממלאכים? אמר לו הבעל שם טוב: בוא ואומר לך איזה מלאך גילה לי - המלאך המשחית שנברא מן הלשון הרע שדיברת, הוא זה שגילה לי. מלאכים אינם מדברים לשון הרע, אבל מלאך שנברא מלשון הרע - הוא בא מלשון הרע והוא הולך ומספר לשון הרע. פלא פלאים. רואים מכאן: אם אתה נזהר מלשון הרע, מלאכים לא יספרו עליך לשון הרע; וכשאינך נזהר, אתה מייצר מלאכים שיספרו עליך רע.
בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ, פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל׃
הרד"ק מסביר: התבוננו בזה, אתם השוכחים את האלוה - התבוננו בתוכחה הזאת וחזרו בתשובה ממעשיכם הרעים ומכך ששכחתם את השם עד עתה. "פן אטרוף ואין מציל" - אומר הקדוש ברוך הוא: לא אאריך אפי כאשר יגיע עת המשפט, ואז אטרוף ואין מציל, כמו שנאמר בנבואת מלאכי "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".
המצודת דוד מסביר כדרכו לעיל, שהדברים נוגעים לחיי העולם הבא: התבוננו בעניינים הללו, שכל המעשים שמורים לעולם הבא. "פן אטרוף" - לענוש את האדם בעולם הבא, "ואין מציל". וכי כאן יש מציל? אכן כן: כאן, אם תעשה תשובה, יש הצלה, ועוד שייך להינצל מדינו של השם על ידי תשובה. אבל אם לא תתבונן בדברים בזמן, ותגיע לעולם הבא - אז "אטרוף ואין מציל", ואין דבר שיציל אותך. שגם אם תעשה תשובה, ההבדל בין קורח לבין בניו היה בשבריר שנייה: כשהאדמה התחילה לנוע, בניו של קורח עשו תשובה ונתבצר להם מקום בגיהנום והם אומרים שירה; ואילו קורח עשה תשובה רק אחר כך, בתוך האדמה - "משה אמת ותורתו אמת" - וזה כבר מאוחר מדי. לכן התבוננו כעת, כשעוד בידכם לעשות תשובה.
המלבי"ם מסביר: "בינו נא זאת" - התבוננו בזה, שהרי אתם "שוכחי אלוה". אילו לא הייתם שוכחים את האלוקים, הייתם יראים מהשם היודע את כל מעשיכם, ולא הייתם מרמים בצביעות ובחנופה ומראים עצמכם כצדיקים על ידי הבאת קורבנות ועל ידי שאתם מספרים רעות על אחרים. אילו הייתם מאמינים באלוקים ומתייראים ממני, הייתם חוששים "פן אטרוף ואין מציל". זכרו שהשם יודע תעלומות, "אוכיחך ואערכה לעיניך", ויש מי שיכול לטרוף ואין מציל - ומתוך כך מהרו לשוב בתשובה.
זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים׃
רש"י מסביר: מי שמביא לי זבח של תשובה והודאה על עוונותיו - הוא מכבדני. ואל תחשוב שאני זקוק לקורבנותיך, כמו שראינו לעיל; אלא מהו הזבח? התשובה. התשובה נקראת זבח, שכן כשאדם חוזר בתשובה הוא זובח את רצונותיו, וזה גדול מן הכל: יש לי רצון ותאווה, ואני זובח אותם על מזבח השם. יש לי לשון הרע עסיסי בקצה הלשון, ואני זובח את רצוני לכבוד השם, סותם את פי ואיני אומר. זהו הזבח הרצוי. ו"תודה" עניינה וידוי - שמתוודה על עוונותיו, וזהו הכבוד הגדול שאדם נותן לאלוקים. "ושם דרך" - מי ששם דרכו אל השם ושב אליי, אני מלמד ושם דרך לחוטאים, ו"אראנו בישועתי": מי שרק מבקש לחזור בתשובה, אני אראה לו את הדרך הנכונה להגיע עד "ישע אלוקים", לזכות לישועה השלמה.
הרד"ק מסביר ש"זובח תודה" כולל את שניהם: גם זובח וגם מתוודה - יש כאן גם קורבן וגם וידוי, וזה מראה שהוא חרד למצוותיי. אבל מי שמקריב קורבן ואין לו וידוי על עוונותיו, עליו נאמר "למה לי רוב זבחיכם" - מה אני זקוק לקורבן שלך? וכל שכן "ושם דרך", מי שמתקן את דרכיו, שהוא ודאי אפילו לזבח אינו צריך, שהרי עדיף שלא תחטא ולא תביא קורבנות. ומי ש"שם דרך" - מתקן דרכיו ושם את הדרך הנכונה - "אראנו בישע אלוקים": בזמן הישועה, ביום המשפט, יישארו רק הצדיקים, והם יראו את ישועת אלוקים ויהיו בטוב כל ימי עולם, לנצח נצחים.
עוד הסבר מביא הרד"ק במילת "ושם": לשון סידור, כמו "וזאת התורה אשר שם משה", שתרגם אונקלוס "דסדר משה" - כלומר מסדר את דרכיו בדרך נכונה וישרה, ואז "אראנו בישע אלוקים". ודבר זה נוטה למה שדרשו חז"ל: אל תקרי "ושם" אלא לשון שומה, כמו "השם אורחותיו" - שכל פעולה שהוא רוצה לעשות הוא עושה עליה שומה, שוקל ושוקלל אם ראוי לעשות כך או כך, ובוחן את דרכיו. וזהו אותו רעיון: מסדר את דרכיו כדי לראות מהי הדרך הנכונה, ומי שכך עושה - "אראנו בישע אלוקים".
המלבי"ם מסביר: "זובח תודה" - מי שרוצה לזבוח תודה, אומר לו הקדוש ברוך הוא, מוטב שתכבדני בדרך אחרת: אל תלך עם גנבים ונואפים כמו שראינו לעיל, ואז "אראנו בישע אלוקים" - ולא על ידי קורבנות בצירוף מעשים רעים. וזה מתאים למה שראינו ברש"י, שהעיקר הוא זבח התשובה, והוא חשוב מכל אותם קורבנות שאתה מביא בעודך עושה מעשים רעים.
נסיים בדברי המדרש בויקרא רבה, פרשת צו, פרשה ט'. "דבר אחר, זובח תודה יכבדנני - רב הונא בשם רב אחא: 'יכבדני' אין כתיב כאן אלא 'יכבדנני'" - בשתי נו"נין, כבוד אחר כבוד; מי שכך עושה, יש בזה כבוד אחר כבוד להשם יתברך. "דבר אחר: רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא, 'יכבדני' אין כתיב כאן אלא 'יכבדנני' - כיבדני בעולם הזה, יכבדני בעולם הבא". כבוד כפול: גם כאן בעולם הזה, וגם יזכה לכבד את המקום שם בעולם הבא.
"ושם דרך" - אומר המדרש: אלו מסלקי דרכים, אנשים ההולכים בדרכים ומסקלים את התקלות מן הדרכים. וזהו "שם דרך", ששם את דרכו כדי שהדרך תהיה ישרה ולא ייתקלו בה. דבר אחר, "ושם דרך" - אלו סופרים ומשנים שמלמדים את התינוקות באמונה, ששמים דרכם לעשות את הדברים באמת וביושר. דבר אחר, רבי יוסי ברבי יהודה בשם רבי מנחם ברבי יוסי: אלו חנוונים המוכרים פירות מעושרים לרבים - החנווני יכול היה למכור פירות כרגיל ולומר לקונה שיעשר בביתו, אבל הוא רוצה להציל את הרבים ממכשול ותקלה, ולכן מעשר ומוכר. גם זה "שם דרך", במובן של בוחן את אורחותיו: באיזו דרך אוכל להסיר תקלה מן האחרים. דבר אחר, "ושם דרך" - אלו שמדליקים נרות להאיר בהם לרבים, שהיו מדליקים נרות במבואות האפלים בלילות, וכך אנשים הולכים ואינם נתקלים.
אמר רבי שמעון בן לקיש: לא זכה שאול למלוכה אלא על ידי שהיה זקנו מדליק נרות לרבים. אמרו: מבואות אפלות היו מביתו לבית המדרש, והיה מדליק בהן נרות כדי להאיר לרבים. כתוב אחד אומר "ונר הוליד את קיש", וכתוב אחד אומר "קיש בן אביאל" - כיצד? אביאל היה שמו, אלא שעל ידי שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר. ונר מבטא גם מלכות, "ערכתי נר למשיחי" - זכה האב לנר וזכה הבן למלכות. בזכות מה? בזכות שהיה מיישר את הדרכים ומדליק את האור, שעל ידו יוכלו ללכת ולא ייתקלו. אם כן, אדם בכל ענייניו צריך להיות בבחינת "ושם דרך": לראות כיצד להקל על האחרים וכיצד לסייע בידם בכל דרך שתהיה.
בחלק זה מברר הכתוב את דמותו של הרשע המתחסד: הוא רץ עם גנבים וחלקו עם מנאפים - עבירות של עניים ועבירות של עשירים גם יחד, ומכאן שאין לו שום התנצלות אלא רשעות בלבד. פיו ולשונו שלוחים ברעה ובמרמה, והוא אף מדביק את עוונותיו שלו לאחיו ולבן אמו כדי להיראות צדיק. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אל תטעה בשתיקתי - "אלה עשית והחרשתי", ואיני כמוך, שאני מוכיח רק באמת ורק לעיניך. "בינו נא זאת שוכחי אלוה" - עכשיו, בעולם הזה, עוד יש מציל על ידי תשובה; אחר כך "אטרוף ואין מציל". והדרך הנכונה: "זובח תודה" - זבח של תשובה ווידוי, שבו אדם זובח את רצונותיו ותאוותיו, ו"שם דרך" - מסדר, שוקל ובוחן את דרכיו, ומסיר מכשולים מן הרבים. ומי שכך נוהג, מובטח לו "אראנו בישע אלוקים".