ספר תהילים פרק מ"ט: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר". אנחנו נמצאים בתוך סדרה של מזמורי בני קורח, כפי שכבר דיברנו על כך. אומר המלבי"ם: המזמור הזה הוא תוכחת מוסר לאנשים הבוטחים בעושרם - אנשים שכל ימיהם דואגים רק לטפח את גופם, את אדמתם ואת ביתם, ואינם דואגים אל הנצחיות, אל חיי העולם הבא. בעל המזמור בא להראות להם כיצד הם מחליפים עולם נכבד, אמיתי ונצחי, בעולם חולף, גשמי וזמני.
ובסופו של דבר יראה להם שהם "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ": גם הבהמה חיה את הרגע, חיה את המציאות הזמנית העכשווית, ואין אצלה שום תפיסה של מציאות עתידית. רוח הבהמה יורדת למטה לארץ. כך יש אנשים החיים כבהמות במובן הזה - חיים את הרגע ואינם רואים קדימה לקראת מה הם הולכים.
שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד׃
כיוון שכאן מדובר באנשים הבוטחים בעושרם, אומר רש"י שבשונה ממזמורים אחרים הפונים לכאורה רק לעם ישראל, המזמור הזה הוא מזמור אוניברסלי - "שמעו זאת כל העמים", פנייה גם לגויים. ולמה? מפני שכולם צריכים ייסור, כולם זקוקים למוסר הזה. יש בזה נפקא מינה גם לגויים, שהרי גם לגוי יש תפקיד בעולם - אומנם שבע מצוות בלבד, אבל גם זה תפקיד. לכן המוסר הזה, על כך שרואים את העולם הזה כתכלית ועוזבים את חיי הנצח, צריך להיאמר לכולם.
הרד"ק מסביר באופן דומה: המזמור נאמר לכל העמים מפני שמדובר כאן בעולם הזה ובעולם הבא, וכל מי שחפץ בדרך הטובה - שהיא גם עולם הזה וגם עולם הבא - זקוק למזמור הזה. ממילא זה שייך גם לעמים, שכן גם להם יש עניין של גן עדן ושל גיהינום ביחס לשבע המצוות שלהם.
רש"י מפרש ש"חלד" היינו הארץ. ולמה נקראת הארץ חלד? דבר מעניין: לפי שהיא נושנת וחלודה. דבר חלוד הוא דבר ישן, והארץ ישנה ועתיקה, ולכן נקראים דייריה "יושבי חלד" - היושבים במקום החלוד. חז"ל מסבירים ש"יושבי חלד" נאמר על שם החולדה: אמרו חז"ל שכל בעל חיים שיש ביבשה יש כדוגמתו בים, חוץ מבעל חיים אחד - החולדה, שיש אותה רק ביבשה ואין אותה בים. נמצא שכשאני אומר "יושבי חלד" כבר דיברתי על הארץ, שהרי רק בארץ יושבות החולדות.
המלבי"ם מסביר שזו תוכחה כוללת: בין לעמים וללאומים - שהם החברה המדינית, כלל העולם - ובין ליחידים, והם הנקראים "יושבי חלד". כך מיישב המלבי"ם את הכפילות שלכאורה: "העמים" הם הציבור המקובץ, ו"יושבי חלד" הם הפרטים שאינם חיים בקיבוץ. ולמה כולם? מפני שבסכלות הזו השתבשו יחידים וגם טעו בה גויים וממלכות. אותה אווילות עצמה שולטת בין אם אדם יחיד ובין אם הוא חלק מאומה, ולכן את המזמור הזה צריכים כולם לשמוע.
עוד עומד המלבי"ם על ההבדל בין "שמעו" לבין "האזינו": האזנה תמיד קלה יותר משמיעה. בכל מקום שנזכרות שמיעה והאזנה, העיקר נאמר בלשון שמיעה והטפל בלשון האזנה. זה שונה מן השפה המדוברת אצלנו היום, שבה מי שהקשיב רוב קשב נקרא "מאזין", ומי ששמע מן השפה ולחוץ נקרא "שומע". בלשון חז"ל ובתנ"ך זה הפוך: שמיעה היא בעלת המשמעות, ושייכת לדבר החשוב, והאזנה היא הדבר הטפל יותר. כאן העמים הם העיקר - קיבוצי הגויים - ולכן נאמר להם "שמעו זאת כל העמים"; והיחידים, שהם פחות חשובים בעניין זה, אליהם נאמר "האזינו כל יושבי חלד".
גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן׃
אני מבקש מכולם לשמוע - גם בני אדם וגם בני איש. רש"י מפרש: "בני אדם" אלו בני אברהם, שאברהם נקרא אדם - "האדם הגדול בענקים"; בני ישמעאל, בני קטורה, כולם בניו של אברהם. "בני איש" אלו בני נח, שנח נקרא "איש צדיק". כלומר: יאזינו גם בני אברהם וגם שאר העמים שהם בני נח.
המלבי"ם מסביר שהתוכחה שיאמר מיד כוללת את כל כיתות האנשים: בין נכבדים בין נקלים, בין עשיר בין אביון. "בני איש" מרמז על הגדולים, "בני אדם" על הקטנים והנחותים יותר, "עשיר" על הנכבדים בעלי הממון, ו"אביון" על הדלים. דברי המוסר הנאמרים כאן נצרכים לכולם.
שהרי תכף הוא יוכיח בעיקר את אלה השוקעים בגשמיות, ויכול האביון לומר: זו בעיה שאינה שייכת אליי, זה עניינו של העשיר, שיש לו עודף ממון והוא שוקע בארציות. על כך אומר לך הכתוב: לא ולא - גם בני אדם גם בני איש, גם החשובים וגם הפחות חשובים, גם העשירים וגם האביונים, כולם לוקים במחלה הזו וכולם זקוקים למוסר הזה. כולם יבערו ויכסלו, כלשון המלבי"ם.
פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת, וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת׃
הרד"ק מסביר: החכמות והתבונות שאותן הוגה לבי - פי ידבר אותן ויוציאן החוצה. "להגות בלבו" היינו לחשוב, והפה הוא ההוצאה החוצה. נמצא שפי ידבר את החכמות ואת הגות לבי שהן התבונות.
המלבי"ם מסביר שהמאמרים שהוא אומר בפיו הם דברי חכמה, ו"הגות לבי תבונות" היינו שבפנימיות המאמרים יש היקש תבוני. וכבר חזרנו על כך פעמים רבות בלימוד משלי: יש הבדל בין חכמה לתבונה. החכמה היא תמיד מה שמקובל לנו מאחר - מנביא, מאת ה'. דרכי המוסר, למשל, מקובלות לנו מאת ה', כי בלא זה אדם עלול להשתבש לגמרי. כבר דיברנו לא פעם שאדם יכול לעשות את הדברים הפחות מוסריים בעולם ולהיות בטוח שהוא שיא וסמל המוסר. לכן לקבל מוסר ודרכי הנהגה - זו חכמה, וצריך לקבלה מפי נביא ומפי התורה; אינך יכול לקבוע לבדך מה מוסרי ומה לא.
אבל לאחר שאתה יודע את יסודות הקבלה מאת ה', כבר אתה יכול ללמוד דבר מתוך דבר על ידי מה שקורא המלבי"ם "היקש תבוני", כלומר היקש לוגי. אתה יכול להבין: אם בזה אמרת לי שאינו טוב, ובזה אמרת לי שהוא טוב, אני מבין מעצמי מה דינו של דבר שלישי שעליו לא דיברת. זה נעשה על ידי דמיון דבר לדבר: אם אחד שווה לשלוש ושתיים שווה לשלוש, אז אחד שווה לשתיים - זה היקש לוגי. אבל אי אפשר להתחיל מההיקש הלוגי, שכן אז אני מבקש להבין את התורה מעצמי, ואיני יכול. תחילה חייבים לקבל את החכמה - המוסר והמצוות המקובלים לנו מאת ה' ומפי נביא; גם למצוות לבדי איני יכול להגיע. ורק אחרי שיש לנו חכמה, יש מקום להתבוננות, והיא הבינה - להבין דבר מתוך דבר ולהעמיק בדברי החכמה.
לדוגמה: האמירה שהכסף והעושר הם רק קניין מדומה - זו אמירה של החכמה. החכמה אומרת לך: ראית, קנית, יש לך, השגת - זהו קניין מדומה, אל תאמין בו. אבל הביאור לדברים, התשובה לשאלה "כיצד אתה אומר לי מדומה? הרי אני רואה אותו, הוא קיים" - זה כבר לקוח מדרכי הבינה, זה כבר צריך התבוננות. והנה הביאור: האדם צריך להמיר קניין חיצוני בקניין פנימי. הקניינים החיצוניים - אתה אומר "יש לי עושר, יש לי בתים, יש לי ממון", ואני משיב לך: נכון, אבל בוא ונראה מה קיים לנצח. הנפש שלך קיימת לנצח, הממון אינו קיים לנצח. ואם כן, מהו "יש לך"? בשלב מסוים או שאתה תעזוב אותו או שהוא יעזוב אותך, ונמצא שה"יש לי" הזה אינו קיים.
אם כן, באמירת החכמה נאמר לך שהממון הוא קניין מדומה, והדבר טעון הסבר; ועל ידי הבינה אני מסביר לך את פנימיות הדבר: נפש האדם היא העיקר, ואם כן כשקנית קניין בנפש - הוא קניין נצחי, וכשקנית קניין בגשמיות - הוא קניין זמני, חולף, שלא יישאר לך. עתה אתה מבין את דברי החכמה. שהרי במבט השטחי היה מקום לומר להפך: הקניין הרוחני הוא המדומה - מה קנית, תורה? מצוות? תראה לי אותן! - ואילו הגשמי הוא הקיים: הנה בית, הנה חשבון בנק, הנה נכסים. כך זה בהיבט הגשמי. אבל בהיבט הרוחני, דווקא הקניין הרוחני הוא הקיים לנצח, והקניין הגשמי הוא סוג של אשליה, פאטה מורגנה, דמיון שנדמה לך כאילו יש כאן משהו.
אַטֶּה לְמָשָׁל אׇזְנִי, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי׃
רש"י מסביר ש"משל" היינו דברי תורה, שהתורה נקראת "משל הקדמוני", לפי שהיא מהווה משל לכל מה שיש בעולם וביאור לכל מה שקורה בעולם. "אפתח בכינור חידתי" - אפתח את החידה שעליה אני רוצה לדבר על ידי הכינור, ובזה אומר להם את הדברים.
הרד"ק מסביר: "אטה למשל אזני" - אדבר בדרך משל וחידה, לפי שדברי המזמור הזה סתומים. והיות שהמזמורים היו נאמרים על ידי כינור ונבל, לכן נקרא "מזמור" - וכבר ראינו "גיתית" וכיוצא בזה, שהם מיני כלי נגינה. היו אומרים את המזמורים תוך כדי נגינה; אין זו המצאה של ימינו לנגן תוך כדי המזמור, דוד המלך היה מנגן כשהיה מזמר לה'. ולפי זה: אטה את אזני אל הכינור שבו ינגן המנגן יחד עם דברי המשל, ו"אפתח בכינור חידתי" - אשמע את העניין והמוסר שייאמרו לי דרך הכינור, ומכיוון שהם דברי מוסר אקשיב להם.
המלבי"ם מסביר שמכאן ואילך הוא מתחיל לדבר במשל, והמשל הוא "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ" - שאין מדובר שם לא באח ולא באיש ממש, אלא בנפשו של האדם. ו"אפתח בכינור חידתי" פירושו: מיד כשאנגן בכינור תבין את חידתי, תעלה על הנמשל ותקלוט את המסר שאני מבקש למסור לך.
לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי׃
למה עליי לירא בימי רע? התשובה: מפני ש"עוון עקבי יסובני". העוונות שאני דש בעקבי, אותם שאני מזלזל בהם - "זו עבירה קלה", "זה לא נורא", "זה חזיר קטן, ג'וניור, לא ממש איסור גמור", וכיוצא בדברים מן הסוג הזה - הם שיסובבו אותי ויפילו אותי ביום הדין. נמצא שהעוונות שבהם מסתבכים עקביו הם המפילים אותו בעת המשפט.
המלבי"ם אומר שהפסוק הזה הוא כעין הקדמה לכל מה שיאמר אחר כך: הנה הקדוש ברוך הוא הכין לנו את מקור החיים - "מאן דנפח מדיליה נפח", חלק אלוק ממעל הנפוח בגופו של כל אדם מישראל, והחלק הזה נצחי ואינו כלה. להבדיל מרוח הבהמה היורדת למטה לארץ: כשהבהמה מתה היא מתאפסת, אבל כשאדם מת נפשו נצחית, קיימת לעולם, נשארת בצרור החיים. ואם כן - "למה אירא בימי רע"? כשיגיעו ימי המוות, ממה יש לי לירא? מי שירא מן המוות הוא מי שחושב שהמוות הוא הסיום; אבל מי שמבין שהמוות הוא רק התחלה, אין לו מה לירא ממנו, אדרבה - עכשיו הוא מגיע אל החיים הנצחיים.
אלא אם באמת יש לך ממה לירא - זהו "עוון עקבי יסובני": שהמוות הוא הזמן שבו מתחילים לתבוע אותך על עוון עקביך, על שלא הכנת צידה ליום מועד, על שהגעת בלי זכויות ובלי מצוות. נמצא שמן המוות עצמו אין סיבה לירא, הסיבה לירא היא מן העוונות. ובאמת אנשים גדולים לא היו יראים מן המוות מסיבה זו עצמה - "מה תשחק לי, יום אחרון" - הוא הולך לקבל שכר, ולמה שיירא מן המוות? אבל אדם שאין לו זכויות או שיש בידו עבירות, יש לו סיבה לפחד - ושוב, לא מן המוות עצמו, אלא מן העונש הכרוך בו, הוא "עוון עקבי אשר יסובני".
הרד"ק מסביר שכאן הוא כבר מתחיל לתת מוסר על קנייני העולם הזה, על הגשמיות ועל ההבל שבה. למה אדאג על העושר ועל הקניין - הרי אלה דברים חולפים וזמניים של העולם הזה? ואם אני דואג לענייני העולם הזה, "עוון עקבי יסובני", כלומר: הדבר מביא וגורר עוון. שהרי המציאות היא שכשאדם נוהה אחר ענייני העולם הזה הוא, בלשון עדינה, "מיישר פינות": לוקח ממי שאסור לקחת, גוזל, לפעמים דברי שקר, חנופה, לשון הרע ומה לא - הכול כדי להצליח ולהתארגן עם כל מה שהוא צריך, כדי להתקדם.
איך אומר העולם? "מי שהולך ישר מגיע לבית הקברות", ויש אשר יאמרו: לביטוח לאומי. אומרים לאדם: תבין שיש דרכים עקלקלות, אתה רוצה להסתדר בחיים - תארגן לך כמה דברים, כמה צוללות, כמה מעטפות, הולילנד, ואז אתה מסודר. לא יודע היכן מסודר - במעשיהו או במקומות אחרים - אבל "אדם חייב להסתדר בחיים". על זה אומר הכתוב: "עוון עקבי יסובני". אם אני דואג לענייני העולם הזה, נדבקים בי עוונות בעקביי. היום אני אולי שמח, לרגע רואה הצלחה - הנה תחמנתי כאן, רימיתי שם, עשיתי קומבינה - אבל בסופו של דבר זה מחכה לך, ובסוף יתבעו אותך על כך בשמים.
ולמה קורא לזה "עקבי"? מפני שזה העקב, זה הסוף. אינך נכשל בזה עכשיו; עכשיו אתה מרגיש מצליח, אבל בסוף יתפסו אותך בעקב - בעקבותיהם של דברים, בסופו של דבר. בכל סופרמרקט יש קופה, ובסוף תצטרך לתת דין וחשבון. העוונות שאיתפס בהם בעקב, בעת שאבוא לתת דין וחשבון, הם אשר יסובוני - ואם כן למה לי לנהות אחרי הקניינים הגשמיים, כשהם מביאים אותי רק לידי כישלון?
עוד מסביר הרד"ק ש"העקב" הוא העולם הבא, מקום השכר והעונש: גם אם אשמח בטובות העולם הזה כל ימיי עד המיתה, לאחר המיתה כבר לא תהיה לי שמחה באותו עניין, כי אין מעשה וחשבון ודעת בעולם הבא, שם הכול שכר ועונש. ושם "יסובני עוון" - יתברר לי שהדברים שבהם שמחתי כאן רק הביאוני לידי עוונות ולידי קלקול, ואם כן מה ראוי לי לשמוח בהם?
הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, וּבְרֹב עׇשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ׃
"הבוטחים על חילם" - אלה הבוטחים בממונם ומתהללים ברוב עושרם. ואומר הרד"ק: אין לו לאדם להתהלל בזה, שהרי "במה יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי". ומה יש להם להתהלל ברוב עושרם, שהוא דבר חולף?
המלבי"ם מסביר שהוא פונה כאן לאלה הבוטחים על חילם, ואין בטחונם בו ככלי להשגת השלמות. שהרי יכול היה אדם לומר: יש לי עושר כדי לתת לעניים, כדי להחזיק בני תורה, כדי להגדיל תורה. אבל לא זו תכליתם, אלא "ברוב עושרם יתהללו" - זו כל התכלית של העושר אצלם.
ואם נתבונן נראה שתכלית העושר אינה ההנאות, שכן את ההנאות אדם משיג גם כשאינו עשיר; גם אם הוא רק מסודר במידה, הוא משיג את כל ההנאות שירצה, בלי להחסיר שום הנאה ושום תאווה, מותרת או אסורה. אם כן מה עניינו של העושר? כבוד. משלב מסוים זה כבר אינו נותן לך הנאות: אינך יכול לישון על יותר ממיטה אחת בלילה, ואינך יכול לנסוע על יותר מרכב אחד בו זמנית. אז מה זה כבר נותן? "עכשיו רואים אותי, עכשיו יודעים מי אני, אני ברשימת פורבס, אני כבר במקום 17, לפני שנתיים הייתי 34 - הנה אני מתקדם". אילו לא כך, אדם היה מפסיק לאסוף מזמן: יש לך די כדי ליהנות לך ולבאים אחריך לדורות, מה לך להמשיך? אלא שיש דרגות, ויש השאלה "איפה אני ביחס לעשירי העולם". התכלית הסופית של העושר היא כבוד.
ולכן אומר "הבוטחים על חילם": מילא אם היו בוטחים בחילם להשיג בו חיי נצח כעושי צדקה, אומר המלבי"ם, אבל לא זה מה שהוא עושה בו - מה שהוא מבקש הוא ש"ברוב עושרם יתהללו", שיקבל כבוד כעשיר, שיכירו בעושרו, שידעו מיהו.
קראתי על אחד משוגע, מכווית או מערב הסעודית, איני זוכר מהיכן. יש את רשימת פורבס, רשימת עשירי העולם, והדירוג הזה חשוב מאוד אצל רבים כדי לדעת היכן הוא אוחז, האם עסקיו בירידה או בעלייה. והאיש הזה שולח להם כל הזמן דיווחים על עסקיו ועל עושרו, מתלונן שלא סקרו אותו נכון ושמו אותו במקום הלא מתאים, ושולח להם תמונות. והוא הגיע לכך שפעם אחת הפיץ את עיתון הניו יורק טיימס עם תמונה שלו מקדימה. אדם כזה, נראה לי שפסיכולוג כבר לא יעזור לו, צריך כאן פסיכיאטר. ואגב, מה שהטיפש עושה - החכם חושב: הוא טיפש, ולכן מראה זאת כלפי חוץ, אבל אצל שאר העשירים זו אותה תכלית ממש: שתדעו כמה אני עשיר, שתכירו כמה השגתי, שתבינו שאינני אדם פשוט ואינני כמו כולם. כל העניין הוא כבוד. ואם כן - מה השגת? זו כל תכליתך: כבוד רגעי כאן בעולם הזה.
המזמור פותח בקריאה אוניברסלית - "שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד" - משום שהסכלות שבה עוסק המזמור משותפת לכל: לעמים ולאומות כציבור וליחידים, לגדולים ולקטנים, לעשיר ולאביון. בעל המזמור מודיע שדבריו הם חכמה המקובלת מאת ה' ובינה המעמיקה בה, והוא פותח בכינור את חידתו: אין לירא מן המוות, שהרי הנפש נצחית וחוזרת אל מקור החיים; מה שיש לירא ממנו הוא "עוון עקבי" - אותן עבירות שאדם דש בעקביו, והרדיפה אחר קנייני העולם הזה הגוררת אחריה עוונות. ואלו "הבוטחים על חילם", שאינם מנצלים את ממונם לקניין נצחי אלא כדי להתהלל בו - כל שכרם כבוד רגעי וחולף בעולם הזה, והם ממירים קניין אמיתי ונצחי בקניין מדומה.