פרק מ"ט בתהילים כולו עוסק בשאלה אחת גדולה: מה באמת שווה הממון, ומה ערכה של נפש האדם. המשורר פונה לכל באי עולם ומלמד שהקניינים הגשמיים אינם מלווים את האדם, ורק חלק הנפש שבו הוא הנצחי. בחלק זה נעמוד על הפסוקים העוסקים בפדיון הנפש, בטעותם של הבוטחים בעושרם, ובמה שנותר מן האדם לאחר מותו.
אָח לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כׇּפְרוֹ׃
המלבי"ם מבאר את הפסוק בלשון תמיהה: וכי אח לא יפדה את אחיו? אם עומדים להמית את אחיך, האם לא תלך ותיתן ממון רב כדי לפדותו? ואם נמצא אדם אכזרי כל כך, שממונו יקר בעיניו מנפש אחיו והוא אומר "לא, זה הרבה כסף" - על זה בא ההמשך: "לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כׇּפְרוֹ". נניח שעל אחיך תחוס על כספך, אבל כשמדובר בכופר שלך עצמך, או שתמות או שתשלם - האם לא תיתן? ודאי שתיתן. אדם ייתן את כל ממונו בעבור הצלת חייו.
ומכאן למד המלבי"ם את היסוד: החיים, נפש האדם, יקרים מן הכל. הרי את כל ממונך מסרת עבור הנפש, ואם כן ברור שאין העיקר באדם הממון, אלא קיום נפשו. וזהו "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" - נפש האדם יקרה מכל העניינים הגשמיים, שהרי את הכל מסרת בשבילה.
אגב, כשלמדנו את ספר איוב הסברנו את "עור בעד עור": כשרוצים לפגוע באדם בראשו, הוא מרים את ידו להתגונן. מה עשה בכך? עתה יפגעו בידו - אלא שבעור אחד הוא מגן על עור אחר, ומעדיף שתיפגע ידו ולא ראשו או ריאותיו. אבל כשמדובר בנפש, "וכל אשר לאיש" - הוא יהיה מוכן שיקטעו לו את היד ואת הרגל ואת הכל, ובלבד שתישאר נפשו. מכאן תבין שחלק הנפש שבאדם הוא החלק העיקרי, ולא הקניינים המדומים.
רש"י מפרש אחרת: "אח לא פדה יפדה איש" - אין אח יכול לפדות את אחיו בממונו. אם נגזרה מיתה על אחיו, והוא רוצה לשלם כדי לפדותו מן המיתה, "וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" - פדיון הנפש יקר מכל תשלום, ולכן "וְחָדַל לְעוֹלָם", חדל הוא מלפדותו. ואת הפסוק הזה מזכירים בעת הלוויה והקבורה: אחינו הולך כעת לבית עולמו, ואין בידנו לפדותו, אין בידנו לשלם כביכול כדי להצילו מן הדין ומן הנגזר עליו.
וכעין זה אומר הרד"ק: מה יועיל העושר ביום המיתה, אם אין אדם יכול לפדות את אחיו מן המוות? ובכל עושרך אינך יכול לתת לאלוקים כופר להציל נפש - אין בכל ממונך די בזה. ואם כן, מה שווה הממון וכל אסיפתו?
וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם, וְחָדַל לְעוֹלָם׃
רש"י מביא בשם מנחם ש"יקר" כאן לשון מניעה, כמו "הוֹקַר אֱנוֹשׁ מִפָּז" וכמו "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי", והיינו: נמנע פדיון נפשם, מנועים הם מלפדות את נפש אחיהם.
הרד"ק מפרש "יקר" מלשון נדירות, כמו "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם" - כלומר לא היה ולא יימצא פדיון נפשם, אין שייך כלל לפדות את הנפש.
והמלבי"ם מפרש: בוא וראה כמה יקר ונעלה פדיון הנפש על פני פדיון הגוף. ראוי לאדם להחשיב את פדיון נפשו הרבה יותר מפדיון גופו. ואם אין אדם בעולם שלא ירצה לפדות את גופו של אחיו, וכל שכן את גופו שלו - על אחת כמה וכמה שראוי היה לו לפדות את נפשו, שהיא הנצחית. ואם כן, "וחדל לעולם" - למה אנשים חדלים מלפדות את נפשם, ונוהים אחר התאוות והגשמיות והארציות, ואינם דואגים כלל שנפשם הולכת לשחת ונכרתת בעבירות שהם עושים?
וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח, לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת׃
אומר המלבי"ם: כשאדם פודה את גופו, מה קנה בכך? חיי שעה. נגזרה עליו מיתה, שילמת מיליון דולר ושחררוהו - וכי יחיה לעולם? הוא בן חמישים, ויחיה עד מאה. הוספת לו חמישים שנה, אך לא פדית אותו לנצח. הפדיון של הגוף הוא זמני. לעומת זאת פדיון הנפש הוא לחיי עולם: "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת" - לא יראה גיהינום. ואם כן ראוי לאדם שייתן את כל הונו ורכושו בעד פדיון נפשו. ומדוע "וחדל לעולם"? מדוע חדל האדם מלפדות את נפשו ואיננו חושש על מותה הנצחי?
הזכרנו בעבר את עצתו הנפלאה של הפלא יועץ, לכל אדם הכותב צוואה: אם יש לך חמישה ילדים, אל תחלק את ממונך לחמישה חלקים אלא לשישה - והחלק השישי שלך. מה תעשה בו? הרי בסופרמרקט של מעלה אין קונים בכסף שלוקחים בתכריכים. אלא תאמר להם: את חלקי תיתנו אחרי מותי לישיבות, ללימוד תורה, לקיום מצוות ולחסדים. וכי לא מגיע לאדם להשאיר לעצמו ירושה לפחות כאחד הבנים? הרי זה מה שיקיים אותך, זה "הָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ", זה מה שיעמיד אותך שם למעלה. הם ממילא יריבו על הכסף, יקנו בו, יאכלו וישתו וישמחו - ואתה, שטרחת ועמלת ואספת ולא ישנת בלילות, מה יצא לך מזה?
ואין הכוונה שינשל את ילדיו, שהרי חז"ל אמרו "לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא" - אל תעביר ירושה אפילו מבן גרוע לבן טוב. תן לכל אחד את המגיע לו, אלא שתיקח לעצמך חלק כאחד מן הבנים, ותייעד אותו ללימוד תורה ולקיום מצוות בלבד. זה מה שיעמוד לך לנצח - "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת".
וודאי אין להבין שמי שנותן מן הירושה פטור מלתת בחייו. פעם בא אדם אל החפץ חיים וביקש שילמד לעילוי נשמתו אחר מותו. אמר לו החפץ חיים: אני אלמד לעילוי נשמתך - למד אתה עכשיו לעילוי נשמתך, שהרי עכשיו אתה יכול ללמוד לעילוי נשמתך, וזה הרבה יותר חזק מאשר לאחר מותך. וכשאדם נותן בידיים חמות, זה חזק הרבה יותר מנתינה בידיים קרות. לכן כשאדם יכול לתת בחייו - ודאי שייתן. ומלבד זאת, את מה שהשארת אחריך חלק ותן חלק יחסי, לפחות כאחד הבנים, לעילוי נשמתך.
כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ, וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם׃
רש"י מסביר בזה מדוע אין אדם טורח על פדיון אחיו: "כי יראה חכמים ימותו" - הוא אומר לעצמו, הנה המוות פוגע בכולם, גם בחכמים וגם בצדיקים, ואין אדם ניצול ממנו. וגם רואה הוא "יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם" - הכל עוזבים את ממונם לאחרים, ולכן אינו טורח על פדיון אחיו.
הרד"ק מוסיף שהחכמים והכסילים כולם עומדים למיתה, והוא אומר לעצמו: אם כן איך אינצל אני? אלא שיש לשים לב לדיוק הלשון: אצל החכמים נאמר "ימותו", ואילו אצל הכסילים - רודפי העולם הזה הנוהגים בכסילות ובבערות - נאמר "יאבדו", שאין להם תקווה לאחר המיתה, וכמו שנאמר במשלי (י"א כ"ח) "וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד". וגם מה שהיה להם כאן, הקניינים והבתים - "ועזבו לאחרים חילם", ישאירו הכל לאחרים. וכמו שמביא בעל חובות הלבבות, וכן אומר הזוהר, שהוא משאיר את הכל לבעלה הבא של אשתו. אדם עמל כל חייו, "כל הכבוד, איזה יופי" - ולמי השארת את הכל? לאחר. אבל דרכם של החכמים אינה אובדת: החכמה שהתעסקו בה היא ההולכת לפניהם לעת מיתה.
הכרתי אדם שהשאיר אחריו ממון ווילה ורכוש, ולאחר מכן התברר ביד מי נפל הכל - ביד אחייניו, שאיתם היה במריבה מתמדת כל ימיו. סיפר לי קרוב משפחה: לא תאמין, בתוך ימי השבעה הם באו לברר אם נכתבה צוואה. לא חיכו אפילו שהגופה תתקרר. ודווקא אלה שהוא הסתכסך איתם כל חייו הם שירשו אותו. הנה עד כמה האדם כסיל ובער: את ממונו הוא מניח לאחרים, ולעצמו אינו מכין ואינו שומר דבר.
המלבי"ם מדייק: בעניין הרוחני יש הבדל בין החכם לכסיל - החכמים "ימותו", והנפש שלהם קיימת לעד, ומיתתם זמנית, מיתת הגוף בלבד; ואילו הכסיל והבער "יאבדו". אבל לגבי הממון - שים לב שאין כל הבדל: גם החכם וגם הכסיל משאירים את ממונם כאן, שהרי בתכריכים אין כיסים. "ועזבו לאחרים חילם" נאמר על כולם. ואם כן, לא היה כדאי לקחת את הממון הזה לעצמך? וכיצד? לעשות בו זכויות, לקנות בו תורה ומצוות, ואז לא תניח לאחרים את חילך.
קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר, קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת׃
המפרשים נתחבטו בהבנת "קרבם". הרד"ק מביא פירוש שהאותיות מוחלפות, "קרבם" כמו "קברם" - כדרך כבש-כשב, שלמה-שמלה - וכאילו נאמר: קברם בתימו לעולם, הקבר הוא ביתם לנצח. וזהו "כסיל ובער יאבדו": איפה תהיה תמיד? בקבר, הוא "בתימו לעולם".
יש מסבירים שחסרה כאן בי"ת השימוש (בי"ת המשמשת), וכאילו נאמר "בקרבם בבתימו לעולם" - כלומר בקרבם, במחשבתם, הם בטוחים שיעמדו בבתיהם לעולם: "מן הבית הזה איני יוצא, כאן אני נשאר לנצח". האבן עזרא מתקשה בזה: הרי אין כאן הבתים הללו בכתוב, וכיצד תוסיף אותם? אך כך פירש גם רש"י: "קרבם בתימו לעולם" - מחשבותם לבנות להם בתים שיתקיימו לעולם.
ולא זו בלבד, אלא "קראו בשמותם עלי אדמות" - אומר רש"י שאת הבתים שהם בונים הם קוראים על שמם, כדי שיהיה להם לזיכרון. "וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ"; אנטיוכוס בנה את אנטיוכיה, סלקוס בנה את סלקיה. ועד היום אתה רואה על בתים חקוק "בית פלוני אלמוני", והוא סבור שזה יהיה זכרו. וכי זה ייתן לך משהו? מילא אם הדבר חקוק על ישיבה, עוד אני מבין - יש כאן זיכרון עולם בהיכל ה'. אבל לחקוק שם על סתם בית?
פעם הייתי עם הילדים בגן חיות, ונדהמנו לראות שלט על תא הקופים: נתרם על ידי ג'ונס מקליפורניה. אמרתי להם: ויהא זה לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת אשתו ושאר כל קרוביו, ויהא זה מגן וצינה בעדם בזה ובבא. כמה אנשים טיפשים. מילא בנית בית חולים - אדם שאינו דתי, עשה חסד, רפואת חולים היא דבר גדול, יש בזה משהו עצום. אבל למה אתה הולך לתרום לקופים? תא ההיפופוטם קרוי על שמך? זהו "קראו בשמותם עלי אדמות" - על מונומנט, על תא בגן חיות, ועל זה אתה רוצה שייזכר שמך? האם הדבר מתיישב על השכל?
עוד מבאר הרד"ק, שהמ"ם של "קרבם" היא כינוי ואחריו בא השם המיודע, כמו "וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת" וכמו "הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה". ולפי זה משמעות הפסוק: הם חושבים שבקרב בתיהם יהיו לעולם, ושמשכנותיהם יעמדו לדור ודור. כל כך עסוקים הם ברדיפת הממון, עד שהם בטוחים שבהיכלי השן שבנו לעצמם יישארו לנצח, ושבנייניהם העצומים והבצורים יוציאו להם שם עלי אדמות. אבל מה נשאר להם לאחר המיתה? "קראו בשמותם עלי אדמות" - בניין הקרוי על שם פלוני אלמוני. זה מה שנשאר? זו המעלה? זו התועלת שהשארת אחריך?
וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃
האבן עזרא מביא שיש אומרים שעיקר יקרו של אדם הוא ממונו, והוא לא ילין עמו במותו - וזהו כדרך שהסברנו על פי המלבי"ם. ו"ילין" כמו "נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין". והאדם נמשל לבהמות במותו, שכשם שהבהמה מתה, כך גם האדם אינו נשאר כאן לנצח. אלא שהוא מפרש "נדמו" לא מלשון דממה אלא לשון כריתה, נדמו - נכרתו, וכפי שמצאנו "נִדְמֵינוּ" במקומות שמשמעותם כריתה. ורש"י פירש "נדמו" מלשון שתיקה, כמו "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", לשון דומם.
הרד"ק דן: מניין שה"ילין" מדבר על הקבר, והלא פשוטו לשון שינה? משיב הרד"ק: נכון, "ילין" לשון שינה, ובוא וראה שהשינה מופיעה בהקשר של מיתה - "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ", "וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם". אם כן "בל ילין" פירושו: היקר שקנית כאן לא יישן עמך, לא ילין עמך בקברך בשנת עולמים.
והמלבי"ם מדייק בהבדל שבין "נמשל" ל"נדמו". לכאורה שניהם לשון דמיון, אלא שהדמיון גדול מן המשל: במשל אפשר לומר שאין הנמשל דומה לו לגמרי, אבל "נדמו" הוא דמיון מוחלט. וזהו שאומר הכתוב: נמשל כבהמות - ודע לך שנדמו להן לגמרי, הרי הם כבהמות ממש.
זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ, וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה׃
רש"י מפרש "כסל" לשון שטות וסכלות, ו"אחריהם בפיהם ירצו" - הבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים; "ירצו" מלשון הרצאת דברים.
וחז"ל דורשים: זו דרכם של רשעים שסופם אבודים. ומהו "כסל"? חלב יש להם על כסליהם - כמו שנאמר "עַל הַכְּסָלִים", והיינו צידי הגוף - והחלב מכסה את כליותיהם. והגמרא אומרת שהכליות יועצות; וכשיש חלב על הכליות, יוצאות הן מכלל פעולה ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם. ושמא תאמר שכוחה היא מהם, שמא שכחו שהם עתידים למות? על זה אומר הכתוב "ואחריהם בפיהם ירצו" - את יום אחריתם הם תמיד מספרים ומדברים בו, ואף על פי כן אינם יראים ממנו. הם זוכרים היטב שהם עתידים לעזוב את העולם, אך זה אינו מביאם לשנות את דרכם. ומדוע? כי "כסל למו", החלב שעל כסליהם מונע מהם לחשוב בצורה הגיונית ולשנות דרכם.
בעל המעם לועז מביא ביאור נוסף באותו קו: הם זוכרים את אחריתם, אבל אין הזיכרון מביאם לתיקון, אלא אדרבה - "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". עצם הידיעה שיש לו אחרית מביאה אותו לומר: אם כך, ננצל את ההנאות במקסימום האפשרי. נמצא שזכירת יום המוות לא רק שאינה מקרבת אותם לעבודת ה', אלא עוד מקרבת אותם אל התאוות והתענוגות.
הרד"ק מפרש "זה דרכם כסל למו" - זו דרכם של רשעים, כסילות היא להם, ואינם עושים את הדברים הראויים. ו"אחריהם בפיהם ירצו" - הבנים שלהם אחריהם ירצו במאמרם, "ירצו" מלשון רצון. כשהבנים רואים את ההורים דבקים כל כך בממון ובעושר, מה זה יוצר אצלם? גם הם רוצים באותה דרך.
לא פעם דיברנו על כך: יש הורים שטועים ומדברים הרבה על כסף בבית, ויוצרים אצל הילדים חומרנות ותאווה ומשיכה לכסף - ואפילו בבית של תורה, ואפילו בבית של אברך. האבא שקוע בתורה ואינו משקיע בענייני העולם הזה, אבל כל פעם שהילד מבקש משהו שומע הוא "אין לנו כסף, בשביל זה צריך כסף, כסף, כסף". והילד גדל עם משיכה לכסף, כי בבית הוא הבין שעם כסף משיגים הכל.
ויש מצב גרוע מזה: ההורים גורמים לילד שלא ירצה להיות אברך. "מה, אתה לא יודע שאבא אברך? אתה לא יודע שאין לנו כסף? למה אתה מבקש דברים כאלה?" - מה עשית לו? הרסת את חינוכו. אברך שווה מסכן, אין כסף; אם כך, הוא כבר לא ירצה להיות אברך. פיתחת אצלו תחושת מסכנות בגלל שאביו אברך, והאם זה יעודד אותו להיות אברך? אל תדבר על כסף ואל תזכיר כסף בבית. תאמר: מה שאנחנו צריכים אנחנו קונים, ואם באמת נהיה חייבים את זה - נקנה. אל תאמר "אין לנו כסף"; וכי הילד אמור להיכנס לחשבון הבנק שלך? ילדים אינם צריכים להתערב בענייניהם הכלכליים של ההורים. הילד מבקש דבר מה - אם נראה שזה נחוץ נקנה בעזרת ה', ואם לא, לא נקנה. אבל אל תכניס לזה מסכנות, ואל תקשור זאת ללימוד התורה.
וזהו שאומר הרד"ק: הילדים ששומעים את הוריהם מדברים כל הזמן רק על עושר וכסף ומתהללים בו ודבקים בו בכל כוחם - כן ירצו גם הם באותה דרך. וכך אתה מגדל דור חומרני ומגושם, שכל מטרתו ותאוותו הממון, עיניו בורקות כל הזמן, ובאישוניו רואים סימן של דולר. וזה מה שגידלת, וזה מה שהכנסת לבית. ויש מפרשים "בפיהם" כמו "כפיהם", כדרך "אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ", "כְּפִי עֲבֹדָתוֹ" - כלומר בניהם אחריהם כמותם, גם הם מדברים ונמשכים רק אחר הממון.
המלבי"ם מסביר: לאחר שאתה רואה ש"אדם ביקר בל ילין", שאין האדם לוקח עמו אל הקבר מאומה מכל קנייניו הגשמיים - כיצד ייתכן "זה דרכם כסל למו", ש"כסלם", היינו תקוותם, יושם בעושר? והרי העושר עצמו מכריז עליו. המונומנט שבנה עומד וקורא: היכן הוא זה שבנה אותי? האם לקח אותי עמו? ירשו אותי אחרים ולא נשאר לו ממני מאומה. אתה רודף אחר העושר כדי שהעושר יכריז עליך שנמשלת כבהמות, שהתנהגת בצורה בהמית?
וממשיך המלבי"ם: "ואחריהם בפיהם ירצו" - בצוואתם, כשהם שוכבים על ערש דווי, הם מגלים בפיהם את רצונם מי יירש אותם. והיש שטות גדולה מזו? הרי אתה עצמך רואה שאינך לוקח כלום, שהרי בסוף אתה צריך לחלק את הכל ואינך נושא עמך מאומה - ואף על פי כן המשכת לרדוף אחר הממון כל חייך.
ויש גרוע מזה: אותם שבטוחים שאינם עוזבים - אינם מחלקים כלום. מה יש לחלק? עצם המחשבה שהוא עומד להשאיר כאן את כל ממונו אינה נותנת לו מנוח, היא לבדה עלולה להמיתו, ולכן אינו כותב צוואה כלל. ואיני מדבר על בן שלושים; אני מדבר על בן שבעים ובן שמונים. הכרתי חולה שהרופאים קצבו לו זמן, ולא כתב צוואה, כי היה בטוח שהוא עדיין כאן ואינו הולך לשום מקום. אדם שכל בניו כבר נשואים ומסודרים, ועדיין שקוע בתוך הממון. הייתי אצלו בווילה כשכבר היה חולה, והוא מראה לי מה נשאר לו עוד לסיים בבנייה. אמרתי בלבי: אדם שיודע בעצמו שקצבו לו זמן, במקום לומר "עזוב אותי מן השטויות של הווילה הזאת, אני עכשיו עובד על וילה אחרת" - הוא שקוע בפרטי הבנייה. במצבו אי אפשר לומר לו דבר, אך זכורני כמה קשה היה לי לעכל עד כמה נכונים דברי הזוהר: "אזיל ברנש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגוויה לדרי דרין" - אדם הולך בעולם וחושב שהעולם שלו ושיישאר בו לדורי דורות. הנה, עצם כתיבת הצוואה מראה שאתה יודע שאתה עומד לעזוב - ואיך בכל זאת אתה ממשיך ברדיפת הממון? והגרוע מזה - מי שאינו כותב צוואה כלל, כי בטוח הוא שיישאר כאן לנצח. היש שטות גדולה מזו?
"סלה", מסביר המלבי"ם, פירושו תמיד סיום העניין. ובמעם לועז מובא ביאור נוסף ב"ואחריהם בפיהם ירצו": שואל אתה אותו למה הוא משקיע כל כך הרבה זמן בענייני גשמיות, והוא משיב שאין זה בשבילו כלל אלא בשביל ילדיו, שיהיו מסודרים, שלא יצטרכו לקום בעשר אצבעות כמותו. כל דאגתו היא רק לילדים.
אמר פעם החפץ חיים לאדם שפגש: למה אתה משקיע כל כך הרבה זמן בעבודה? שב ולמד, קבע עיתים לתורה. השיב לו: כבוד הרב, כל מה שאני עובד הוא כדי שילדיי יוכלו רק ללמוד; אני רוצה שיהיו מסודרים כלכלית, והם בעזרת ה' יהיו צדיקים ויהגו בתורה. אבל הרי אמרנו "ואחריהם בפיהם ירצו סלה" - הילד שומע את האב כל הזמן "כסף כסף", וגם הוא נמשך אחר זה, וגם הוא יאמר אחר כך אותו דבר: "לא תאמין, אני עובד כל החיים רק בשביל הילדים שלי, שיוכלו להגות בתורה". אמר החפץ חיים: מאוד מעניין אותי להיות בסוף כל הדורות ולראות את אותו ילד שדורות שלמים, אלפי דורות, עבדו כדי שהוא יוכל ללמוד. זה בוודאי צריך להיות משהו מיוחד מאוד, אותו אחד שם בסוף. אלא אל תעבוד בשביל אף אחד אחר - עבוד כפי שאתה צריך לקיומך, ואת שאר הזמן הגה בתורה. חצי טרפעיק לפרנסת בני ביתו וחצי טרפעיק לשומרי בית המדרש. נצל את הזמן, לך קח עוד שיעור - זה מה שיישאר לך לנצח, זה מה שיהיה קיים לתמיד.
למדנו בפסוקים אלו יסוד אחד גדול: נפש האדם יקרה מכל ממונו, שהרי את כל אשר לאיש הוא נותן בעד נפשו - ואם כן קל וחומר שראוי להשקיע בפדיון הנפש, שהוא לנצח, יותר מבפדיון הגוף שהוא לחיי שעה. הכל - חכמים וכסילים כאחד - עוזבים כאן את חילם לאחרים, והקניין היחיד המלווה את האדם הוא החכמה, התורה והמצוות. הבונים בתים וקוראים בשמותם עלי אדמות מדמים בלבם שיישארו כאן לעולם, ואין להם אלא שם חקוק על אבן. וזו הכסילות שאין גדולה ממנה: אדם כותב צוואה ובכך מודה בעצמו שהוא עוזב, ובכל זאת ממשיך לרדוף אחר הממון ומגדל אחריו דור הרודף אחריו אף הוא. העצה: לתת בידיים חמות בחיים, לייעד חלק מן הירושה לתורה ולמצוות, ולא למלא את הבית בשיח של כסף - שכן רק התורה והמעשים הטובים הם הקניין שאדם באמת לוקח עמו.