לַמְנַצֵּחַ אֶל־הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רש"י כדרכו עוסק תחילה בשאלה מהי "הנחילות". הוא מביא את דברי מנחם, שפתר בכולם: "נחילות", "עלמות", "גיתות", "ידותון" - כולם שמות של כלי זמר, ונעימת המזמור הייתה לפי השיר הראוי לאותו כלי. כלומר, או שאלו שמות של כלי נגינה, או שמות של מנגינות, שכל שיר היה נערך לפי כלי מסוים ולפי מנגינה מסוימת.
רש"י מביא גם מדרש אגדה, וכן מופיע במדרש תהילים שוחר טוב: "למנצח על הנחלה" אין כתיב כאן אלא "אל הנחילות" - על הנחלה שנחלתם אותו ועל הנחלה שנחל אתכם. כלומר, אנחנו לקחנו לנו את השם לנחלה, והשם לקח אותנו לנחלה לו, כמו שנאמר "יעקב חבל נחלתו". אלא שרש"י דוחה זאת בשתיים: ראשית, "נחילות" אינה "נחלות" - אין זו משמעות התיבה. ושנית, המזמור כולו אינו עוסק כלל בענייני נחלה.
לכן מסביר רש"י ש"נחילות" הוא מלשון נחיל של דבורים, והכוונה לגייסות - חיילי צבא רבים הבאים בהמון, כמו "נחלי בליעל יבעתוני", שהתרגום מתרגם שם "סיעת חייבין", סיעה של רשעים. ולפי זה כל התפילה כאן: דוד מתפלל על גייסות האויבים הבאים כנגד ישראל, ופונה אל השם שיצילנו מהם, או מודה לו על ההצלה מהם.
הרד"ק מסביר שהנחילות הוא אחד ממיני הניגון, אך מביא גם את פירוש רב האי גאון, שאף הוא מפרש "נחילות" מלשון נחיל של דבורים - אלא בכיוון אחר לגמרי. לפי רש"י הנחיל הוא האויב שכנגדו מתפללים, ואילו לפי רב האי גאון מדובר באופי הנגינה: הניגון היה דומה לשריקת הדבורים. לפי זה "אל הנחילות" אינו חלק מגוף המזמור אלא חלק מהקדמתו, כפי שראינו במזמורים קודמים, שבהקדמה נאמר באיזה כלי מנגנים ובאיזו מנגינה יש לשיר את המזמור.
חז"ל אומרים שהמזמור נאמר על דואג ואחיתופל, שונאיו של דוד, וכנגדם אמרו. והמלבי"ם מחלק את המזמור לשני חלקים: החלק הראשון עד פסוק ט', והחלק השני מפסוק ט' והלאה. החלק הראשון הוא מעין הקדמה בעניין התפילה - באיזו צורה צריך המתפלל להתפלל אל השם, וכיצד עליו להתרגש כשהוא עומד לפניו יתברך. החלק השני הוא בקשה שדוד מבקש מאת השם שינחה אותו במעגלי צדק וירחיק ממנו את אויביו.
אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי׃
רש"י מסביר: כאשר יש בי הכוח לשאול את צרכיי לפניך - "אמרי האזינה", אני אומר את מה שיש לי לומר, שואל את צרכיי, ואתה השם תאזין לאמריי. אבל לפעמים אין לי אפילו כוח להתפלל, ואז אני מבקש "בינה הגיגי" - הבן את הגיון ליבי, את מה שיש בליבי פנימה.
וזה מתאים מאוד למה שכבר ראינו במלבי"ם, שישנן שלוש דרגות: מחשבה, הגיון ודיבור. המחשבה כולה בלב, הדיבור כולו בפה, וההגייה היא מעט בפיו. ולפי זה: אם אוציא את אמריי בפי - "האזינה ה'"; ואם לא, לפחות "בינה הגיגי", אותו מעט שאני מצליח להוציא בפי - גם את זה תקשיב ותענה לי.
המלבי"ם מסביר את הפסוקים הללו על פי בעל העיקרים, שכדי שהתפילה תתקבל צריכה היא להיות מושלמת בארבעה עניינים. הדבר הראשון: יופי המליצה וקוצר המאמרים - שלא להאריך יותר מדי, אלא שיתפלל אדם תפילה קצרה שאין בה אריכות מיותרת. ואין לנו קצרן כמשה רבנו, שאמר "אל נא רפא נא לה".
הדבר השני: שתסכים המחשבה וההגיון הפנימי עם הדיבור החיצוני. וזו לצערנו אחת הבעיות הקשות בתפילה - שהדיבור החיצוני משוטט לו בכיוון אחד והמחשבה נמצאת במקום אחר לגמרי. על זה נאמר "בינה הגיגי": לא די בכך שאוציא מן הפה את אמריי, אלא שתהיה בי גם התבוננות, שמה שאני הוגה בפי תלווה אותו גם מחשבה פנימית.
הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי־אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל׃
הדבר השלישי שמביא המלבי"ם: שלא יתפלל אדם על דברים שאינם הכרחיים לו. ולכן אומר דוד "הקשיבה לקול שועי" - "שוועי" הוא לשון צעקה לישועה, אדם המתפלל על צרה שקרתה לו. תפילה כזו ודאי נחוצה. אין היא כאותן בקשות הבל ושטות, שאדם מבקש שקבוצת כדורגל פלונית תזכה במשחק ואף עושה על כך יום תפילה. זו תפילה שאינה נחוצה. אבל "הקשיבה לקול שועי" - זו צעקה אמיתית מתוך צרה.
הדבר הרביעי: שיבטח בהשם לבדו. כאשר אדם בוטח גם במישהו אחר, ואומר כביכול: ריבונו של עולם, עזור לי, כי אם פלוני לא יעזור לי אצטרך את עזרתך - אומר לו הקדוש ברוך הוא: יש לך את פלוני, פנה אליו שיעזור לך. כשאדם אינו רואה בקדוש ברוך הוא את הכתובת היחידה, הרי זה כעובד השם בשיתוף, והקדוש ברוך הוא אומר לו: גש למי שאתה רוצה, הוא יעזור לך. צריך לבטוח בהשם לבדו ולא בבשר ודם. ועל כך נאמר "כי אליך אתפלל" - רק אליך. אין לי תקווה ממישהו אחר שיושיע, ואם לא - אני לא מתפלל לאף אחד זולתך.
סיפרנו פעם באריכות מעשה שהיה, ונזכיר אותו כאן בקצרה. אדם אחד שבנה פרגולות נתפס במס הכנסה, ואמרו לו שהסתבך קשות - הייתה עבודה גדולה שלא הייתה לו עליה קבלה. כל אחד נתן לו עצה אחרת: זה אמר שיש מי שיכול לזייף לו קבלות רטרואקטיבית, זה אמר שיש לו קרובים במס הכנסה, וזה אמר שיש אדם שאפשר לשלם לו והוא יודע לפתור בעיות. בשלב מסוים אמר אותו אדם: ריבונו של עולם, רק אתה תעזור לי. עזב את הכל, הניח כל השתדלות שהתחיל בה, ואמר: אינני עושה דבר, רק אתה תעזור לי. והתחזק מאוד בביטחון בהשם.
ביום שקראו לו למס הכנסה לשבת ולדון בתיקו, באה אשתו עמו כדי להרגיעו, מפחד שיקבל התקף לב. הפקיד מדפדף בתיק ואומר לו: אתה מסובך עד למעלה מהראש. ליבו של האיש נופל עוד יותר. ואז מסתכל עליו הפקיד ואומר: אינני יודע איך להסביר לך, אבל כאילו כתוב לך על המצח "אל תיגע בי". אמר לו: אני לוקח את התיק הזה ומכניס אותו לספרייה. אם מישהו יפתח אותו מחר ויחליט לעורר את הבדיקה מחדש - הסתבכת; ואם לא - ניצלת מן הספק. ואמר לו: מכאן ואילך היזהר, רשום כל הוצאה שאתה מוציא, שלא יהיו לך בעיות בהמשך. אותו אדם אומר: סיכויים כאלה הם אחד למאה, מה אחד למאה - אחד למיליון. אלא כשהקדוש ברוך הוא איתי, וכשזה "אליך אתפלל" - רק אליך - אז באמת זוכים לישועה. אבל כשיש לך עוד מי שיושיע אותך, הקדוש ברוך הוא אומר: סמוך עליהם, גש אליהם, הם יעזרו לך.
המלבי"ם מוסיף ושואל: הרי כבר אמר "האזינה", ומה מוסיפה "הקשיבה"? אלא שכפי שמבאר המלבי"ם בכמה וכמה מקומות, ההאזנה היא מקרוב וההקשבה היא מרחוק. לכן מבקש דוד: "אמרי האזינה" - אם אני קרוב; ואם התרחקתי ואיני ראוי לכך, על כל פנים "הקשיבה לקול שועי", שהרי כשאני משווע אני צועק, ואת קול הצעקה שומעים גם מרחוק.
עוד אומר המלבי"ם: כאשר אדם בא לצעוק אל המלך, המלך שולח אותו אל השופט - גש אל השופט, יעיין בדינך ויכריע. והשופט שולח אותו אל המלך, שהרי בידו של המלך לשנות את הדין ולהכריע. על כן אומר דוד "מלכי ואלהי": אתה מלכי - מדין השופט; ואתה גם אלוהי - בעל הכוח לשנות את הדין אף שאין זכויות. לכן, ריבונו של עולם, אני פונה רק אליך, כי רק ממך הישועה.
יְהֹוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ־לְךָ וַאֲצַפֶּה׃
אומר המלבי"ם: "בוקר תשמע קולי" - תכף בבוקר תשמע את קולי, כלומר מיד כשאני מתפלל, ומיד שאני מתפלל הרי זה בבוקר. ובביאור "בוקר אערך לך" יש למלבי"ם פירוש חדשני מעט. בפשטות היינו מבינים: אני עורך את תפילתי בבוקר. אך המלבי"ם מפרש: אני מעריך אותך כמו הבוקר, אתה נערך בעיניי כבוקר, בלשון "מי בשחק יערוך לה'".
ומדוע? שהרי הבוקר מאיר את החושך, ועל ידו נעלמות כל חיתו יער שהולכות וטורפות בלילה, כמו שאנו אומרים במזמור של ראש חודש: "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער", וכשמגיע הבוקר השודדים והחיות הרעות פונים למאורותיהם. וכך אני אומר: ריבונו של עולם, אתה בשבילי כמו הבוקר - אתה מגרש את אותן חיתו יער, אתה מחזיר נשמות לפגרים מתים. וכשתופיע ותינשא, הצדיקים ישמחו ויאיר עליהם אורך, והרשעים יחזרו למאורותיהם, ייפלו וייענשו, והשם יעשה בהם דין ומשפט.
ועוד: כשם שבהכרח אחרי הלילה מגיע הבוקר, כך אני מצפה שישועתך תבוא בהכרח אחרי הצרה. אם יש צרה - "אערך לך ואצפה", אני ממתין, כי אחרי לילה בא בוקר. אתה נערך אצלי כמו הבוקר: כשם שהבוקר הוא הישועה מן הלילה, כך תהיה אתה הישועה מן האויבים.
רש"י מסביר את עניין הבוקר באופן אחר: הבוקר הוא זמן המשפט לרשעים, ולכן אומר דוד "ה' בוקר תשמע קולי" - שהרי בבוקר נפרע השם מן הרשעים, כמו שנאמר "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ", "היה זרועם לבקרים", "כי בבוקר בבוקר יעבור" - שנאמר כנגד האויב, שהשם יבוא כנגדם ויכניעם ויצר להם.
והיכן עוד מצינו שעשה השם דין בבוקר? באנשי סדום. שם כתוב שהפורענות הייתה מיד עם סיום הלילה בתחילת הבוקר. ומדוע? שהיו כאלה שמאמינים באלוהי הלילה והיו כאלה שמאמינים באלוהי היום. אילו עשה זאת ביום, היו אומרים: בלילה לא היה מסוגל, כי אלוהי הלילה שולט; ואילו עשה זאת בלילה, היו אומרים: ביום לא היה מסוגל. מה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה זאת בין הלילה ליום, מיד בעלות השחר, ואז הביא עליהם גופרית ומלח. מכאן שמיד עם הבוקר הקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים.
והרד"ק מסביר בפשטות: "בוקר תשמע קולי" - לפי שהבוקר הוא זמן התפילה של האדם, קודם שיעסוק בעסקי העולם הוא מתפלל. לכן אני מבקש: ה', בבוקר תשמע קולי, שהרי הבוקר הוא זמן התפילה.
פתיחת המזמור היא הקדמה גדולה לעניין התפילה. "אל הנחילות" - בין אם כשם כלי זמר או מנגינה, בין אם כגייסות האויב הבאים כנחיל, ובין אם כאופי ניגון הדומה לשריקת הדבורים - ודוד אומרו כנגד שונאיו. ובגוף התפילה נכללים ארבעת תנאי בעל העיקרים: קוצר ויופי המליצה, הסכמת המחשבה הפנימית עם הדיבור ("בינה הגיגי"), בקשה על דברים הכרחיים בלבד ("הקשיבה לקול שועי"), וביטחון בהשם לבדו ("כי אליך אתפלל"). ודוד פונה אל "מלכי ואלהי" - אל השופט שדן ואל האלוה שבידו לשנות את הדין אף בלא זכויות. ולבסוף "בוקר תשמע קולי": זמן התפילה, זמן דין הרשעים, ובלשון המלבי"ם - אתה נערך אצלי כבוקר, שכשם שבהכרח אחרי הלילה בא הבוקר, כך בהכרח אחרי הצרה תבוא ישועתך.