פרק ד' בתהילים פותח בכתובת "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת", ולפני שניגש לגוף המזמור נקדים הקדמה שתלווה אותנו בפרקים הבאים, שבהם נפגוש שוב ושוב ביטויים של "למנצח" ושמות של מיני כלי זמר ונעימות. נביא את דברי רש"י, הרד"ק והאבן עזרא בעניין זה, ולאחר מכן נעבור לפשט הפסוקים לפי דרכו של המלבי"ם.
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רש"י מבאר: מזמור זה יסד דוד שיאמרו אותו בני לוי המנצחים בנגינות שיר על הדוכן. ולשון "ניצוח" נופל על המתחזקים בעבודה, כמו "יעמדו הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'". לפי רש"י, המתחזקים בשירה נקראים "מנצחים", וכן מתחזק בעבודה אחרת. הדבר קשור כמובן לביטוי "לנצח" במלחמה: מי שמתחזק בעניין שהוא עוסק בו נקרא מנצח.
האבן עזרא מביא בשם הגאון שהמזמור הוא לדוד, דוד חיברו ונתנו לאחד מן המשוררים לנגן אותו תמיד - וזה פירוש "לנצח", לנגן אותו באופן תמידי. אך האבן עזרא מביא פירוש אחר שעליו הוא אומר "וזה הנכון", והוא הפירוש המוכר לנו היום: "המנצח" הוא הפקיד השר על המנגנים, הממונה עליהם. ואם תשאל מדוע נכתב "לַמנצח" בלמ"ד פתוחה ולא "לְמנצח" - מפני שזו למ"ד הידיעה: המנצח הידוע. אם היה רוצה לומר מנצח סתם, היה כותב "לְמנצח".
גם הרד"ק מפרש כן: "המנצח הוא אשר היה על המשוררים". והוא מוסיף הערה: שים לב שהיו מנגנים בכלים והיו משוררים בפה, ואף על פי כן לא תמצא מזמור הפותח "למשורר" או "למנגן" - תמיד "למנצח". כך גם בתפילת חבקוק "למנצח בנגינותי", וכן "לנצח על מלאכת בית ה'", "בכינורות על השמינית לנצח". ויש מי שהיה מנצח על כלי מסוים, וכאן מונה הכתוב את הכלי.
האבן עזרא מציע: "נגינות" נאמר בלשון רבים לפי שיש בו שני מיני נעימות; ויש אומרים שזה שם כלי שיר הנקרא "נגינות", כדרך שאנו קוראים לכלים פסנתר, אורגן או גיטרה. ולדעתו שלו, היו בישראל נגינות - כלומר מנגינות ושירות על נעימות רבות, מינים ומינים. וטעם "בנגינות" - כי זו הייתה תחילת השיר, המנגינה שבה פותחים את המזמור. לכן אתה מוצא כתובות כאלה בראשי המזמורים: "למעלות", "המעלות", "על עלמות", "על אילת השחר", "למנצח על יונת אלם", "על מחלת" - כל אלה מיני ניגונים, וכל מזמור היה לו ניגון אחר. ואגב, "עלמות" ו"מעלות" הן אותן אותיות ממש.
הרד"ק מבאר שהנגינות וכיוצא בהן הם שמות הכלים: יש שהיה מנצח על כלי הנקרא "נגינות", ויש שהיה מנצח על כלי הנקרא "שמינית" - וזהו "למנצח על השמינית". חז"ל אמנם דורשים דרשות על "השמינית" - על המילה הנמסרת בשמיני, שנימול ביום השמיני - אך אנו עוסקים כאן בפשט, ובפשט אלה שמות כלים ומיני נעימות. ועם ניגון הכלים היו אומרים את השירים והתהילות, כשלכל מזמור ניגון מיוחד המתאים לו.
אומר הרד"ק: "כי חכמה גדולה הייתה, והיא תעורר הנפש החכמה". ידוע שלכוח הנגינה עוצמה גדולה לעורר את הנפש. ולכן מסופר שכאשר אדם היה מגיע לבית המקדש וצריך להתוודות, והכוהן היה רואה שחסרה לו התעוררות, היה אומר ללויים שיפצחו בשיר; והלויים היו משוררים במנגינה מיוחדת שליבו נשבר בה, ואז היה מתחיל להתוודות ושב בתשובה שלמה. הנפש המשכלת מתעוררת על ידי השירים והנגינות, וחכמה זו נמנית בכלל החכמות החיצוניות - שהיו מונים שבע חכמות חיצוניות, חכמת התשבורת, חכמת האסטרונומיה ועוד, וביניהן חכמת הנגינה.
הכלים שבהם היו מהללים בבית המקדש: נבלים, כינורות, מצלתיים, חצוצרות ושופר. והכלים היו נחלקים לפי נגינות ידועות אצלם - יש כלים שדרכם לנגן בהם מנגינות מסוימות, וכלים אחרים למנגינות אחרות, לכל כלי ייחודיות למנגינה מסוימת. ומן הנגינות: יש שנקראו "עלמות" ("על עלמות שיר"), יש "נגינות" - כמו אצלנו, ויש "משכיל", "מכתם", "שיגיון", "נחילות", "שגיונות", "גיתית". כל אלה מיני נעימות שבהן היו שרים את המזמורים. ומן הכלים: "עשור" ("בנבל עשור אזמרה לך"), "עוגב" ועוד מינים, וכל אחד חלוק בנגינתו כמו שידוע אצל בעלי החכמה.
כתוב בדברי הימים א' כ"ג ה': "וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל". אומר הרד"ק שאין אנו יודעים בבירור אם הכלים היו בידיהם והם עצמם אמרו את המזמור בפיהם, או שהיו אנשים שאמרו את המזמור בפה וכנגדם מנגנים בכלים. בכלי נשיפה מסתבר מאוד שהיו שתי קבוצות - כיצד ינשוף בחצוצרה ובחליל וישיר בו זמנית? אבל בכלי כמו עוגב, כשם שהמנגן בגיטרה יכול לנגן ולשיר יחד, אפשר שהמנגנים היו גם השרים.
ומן הפסוקים: "והלויים בכלי שיר ה' אשר עשה דוד המלך להודות לה' כי לעולם חסדו בהלל דוד בידם, והכוהנים מחצצרים נגדם", וכן "והחצוצרות מחצצרים". מכאן שהחצוצרות לבדן היו ביד הכוהנים, וכל שאר הכלים ביד הלויים - והלויים הם גם השרים, הם הקבוצה הממונה על השירה והם גם המנגנים. וכן "ויעמדו הלויים בכלי דוד והכוהנים בחצוצרות".
בהמשך ספר תהילים נראה מזמורים רבים שנחלקו בהם הדעות על איזו סיטואציה נאמרו: מה קרה באותה שעה שדוד אמר את המזמור. יש רד"ק, יש רש"י, ויש פירושים נוספים. אך אנו לא נלך לפי פירושים רבים, שכן הדבר רק מסבך: אם נפרש שהמזמור מדבר על בריחת דוד מפני אבשלום, יש ללמוד את כל המזמור כולו בקו הזה; ואם נאמר שהוא מדבר על רדיפת שאול את דוד, יש להבין את כל ההמשך בהקשר אחר. וכיוון שאיננו רוצים ללמוד את הפרק ארבע וחמש פעמים, ודרכנו בלימוד היא הקו של המלבי"ם, נתעמק בעיקר בפירושו - ואף אם נזכיר שיש מסבירים אחרת, לא נלמד את כל הפרק לפי הפירושים האחרים, אלא נתפוס פירוש אחד ואיתו נתקדם.
המלבי"ם מבאר שדוד תיקן את המזמור הזה בזמן הרעב שהיה בימיו - רעב של שלוש שנים. ליצני הדור היו אומרים שהרעב בא בעבור חטאו של דוד: המלך חוטא, ואין פלא שהעם רעב. דוד שאל בה', והקדוש ברוך הוא השיב לו שהרעב בא "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" - על שני דברים: שלא נספד שאול כהלכה, ושהרג את הגבעונים בעת שרדף אחרי דוד וחשד שבנוב עיר הכוהנים נתנו לו מקלט, ובעקבות זה הרג את נוב עיר הכוהנים ואת הגבעונים. את כל העניין ביארנו בספר שמואל ולא ניכנס לזה כאן.
מה שאנו רוצים ללמוד כאן הוא כיצד דוד מודה לה' על כך. שהרי לאחר תפילתו, ולאחר שעשה את מה שהיה צריך - שפייס את הגבעונים במסירת אנשים מבני שאול שהוקעו נגד השמש, ולאחר מכן ההספד של שאול - ירד הגשם. ודוד מודה לה' על כך, כי בזה נתברר שההאשמות שטפלו בו היו האשמות שווא: החטא לא היה תלוי בו כלל אלא בעניין הספדו של שאול ובעניין הגבעונים. על כן דוד מקריב "זבחי צדק", זבחי תודה, על שנתברר צדקו וזכותו ושמאשימיו לא צדקו בטענותיהם.
המזמור מחולק לשלושה חלקים, כדרכו של המלבי"ם המפרש את המילה "סלה" כסיום עניין - וכאן מופיעה "סלה" שלוש פעמים, לשלושה חלקים. (ולפי הרד"ק המזמור הזה הוא המשך המזמור הקודם, שנאמר אף הוא כאשר דוד ברח מפני אבשלום; אך אנו הולכים בדרכו של המלבי"ם.)
בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי׃
דוד מבקש: ריבונו של עולם, כאשר אקרא אליך תענה לי - ומביא שלושה טעמים. האחד, "אלוהי צדקי" - האלוה היודע את צדקי, את צדקותיי ומעשיי הטובים. השני, מצד הרחמים: "בצר הרחבת לי" - הרי עד היום, בכל עת צרה, ריחמת עליי והרחבת לי; רחם עליי גם עכשיו. השלישי, מצד מתנת חינם, כמו שנאמר "וחנותי את אשר אחון" - שאף מי שאינו ראוי והגון, ה' נותן לו מתנת חינם. ועל כן "חנני ושמע תפילתי": ה', אנא, בתורת מתנת חינם שמע תפילתי, גם אם אינני צדיק וראוי והגון שתקבל תפילתי.
בְּנֵי אִישׁ עַד־מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה׃
אחרי ההקדמה פונה דוד אל ליצני הדור, אלה שהאשימו אותו ברעב. "בני איש" - ביטוי שבא לומר שאתם ההפך מבני אלוקים, ביטוי המנמיך את מדרגתם. ראו עד כמה דרככם הפוכה מדרך ה': "עד מה כבודי לכלמה" - עד כמה אתם משתדלים להכלים את כבודי ולביישני. "תאהבון ריק תבקשו כזב" - או שאתם אוהבים להכלימני על דבר ריק, דבר שאין בו ממש. כך דרכם של מאשימים: מעדיפים שיהיה משהו קטן, כי את הקטן אפשר לנפח - הייתה הלוואה, קיבל שוחד וכדומה; ובאמת לא היה כלום, ואם היה - היה זה דבר אחר לגמרי ממה שנטפל עליו. זהו "תאהבון ריק": אתם נתפסים לדברים שאין בהם ממש, ומן הריק הזה אתם עושים דבר עצום כדי לפרסם גנותי. ואם אינכם מוצאים אפילו ריק - אתם ממציאים כזב: "תבקשו כזב", טופלים וממציאים סיפורים שאפילו משל לא היו, סיפורים דמיוניים לחלוטין, העיקר להעליל עליי עלילות שקר.
רש"י מפרש "בני איש" - בני אברהם יצחק ויעקב שנקראו "איש": באברהם "השב אשת האיש", ביצחק "מי האיש הלזה", ביעקב "איש תם". ומהו הביזוי שבו ביזו אותו? כפי שביארנו בספר שמואל - שלא היו מזכירים אותו אפילו בשמו, ואי הזכרת אדם בשמו היא ביזיון גדול, כאילו אינו ראוי כלל שיוזכר שמו: "ראיתי את בן ישי", "מי דוד ומי בן ישי", "מרדו בני עם בן ישי", "בוחר אתה לבן ישי". אין לו שם - כלומר אינו אישיות כלל, אלא רק "הבן של פלוני". ועל כך: עד מתי תמשיכו לבזותני ולבקש עליי כזבים, כמו הזיפים שהלשינו על דוד ושאר דלטורין שבימי שאול - "הלא דוד מסתתר עמנו בגבעת החכילה" - ורודפים אותי בלא טעם ובלא סיבה.
וּדְעוּ כִּי־הִפְלָה יְהֹוָה חָסִיד לוֹ יְהֹוָה יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו׃
דעו לכם שה' ענה לי כאשר התפללתי אליו, ומשני טעמים. האחד, "הפלה ה' חסיד לו" - "הפלה" מלשון הפלאה והפרשה: ה' מבדיל את החסיד מן השאר, וההבדלה כאן היא השגחה פרטית עליו. החסיד והצדיק זוכה למה שאנו קוראים היום "אפליה" - אפליה מיוחדת מאת ה', שמפריש אותו מן השאר ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. והטעם השני: "ה' ישמע בקראי אליו" - שה' תמיד שומע כאשר אני מתפלל אליו.
רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה׃
"רגזו ואל תחטאו" - תקבלו רוגז מאת ה'; ה' ירתיע אתכם ויפחיד אתכם, ואל תחטאו בחטא הדיבה שאתם טופלים עליי עלילות שווא. ואם תאמרו: הרי אתה חטאת ונכשלת בבת שבע - על זה אומר להם "אמרו בלבבכם על משכבכם". המלבי"ם מבאר ש"על" כאן הוא במובן "עוול", כמו "ישור על אנשים". כלומר: זכרו בלבבכם איזה עוול יש בכם עצמכם במשכבכם - שאתם עצמכם חטאתם במשכב, ו"משכב" הוא כינוי לתשמיש, כמו "משכב דודים", "משכבי אישה". חשבו בלבבכם על העריות שנכשלתם בהן, ואז "ודומו" - תהיו דוממים ולא תטפלו בי את ההאשמה שהרעב בא בחטא בת שבע. זכרו בחטאיכם שלכם ולא תוציאו עליי דיבה. "סלה" - כאן מסתיים החלק השני של המזמור. ולא נשכח את הפירוש האחר ב"סלה", שהוא דעת רוב המפרשים - לשון נצח ותמידות: "ודומו סלה" - תהיו דוממים לתמיד.
זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל־יְהֹוָה׃
כעת פונה דוד לכוהנים המקריבים את הזבחים ואומר להם: הבאתי זבחים כדי שתקריבו אותם, וזבחו אותם - שהם "זבחי צדק". ומהו "זבחי צדק"? מבאר המלבי"ם שהזבח נגזר שמו מן המטרה שלשמה הובא: הרוצה להודות לה' - הזבח נקרא "זבח תודה"; המביא על חטא - נקרא "חטאת". וכאן, דוד מקריב על שה' הוכיח את צדקתו, שבאמת לא בגללו בא הרעב - ולכן הזבחים נקראים "זבחי צדק", זבחים שבאו להודות לה' על שנתברר צדקו. ומוסיף: "ובטחו אל ה'" - בטחו שה' ייתן מטר על הארץ, שהרי הקלקולים תוקנו במה שדוד פעל בעניין שאול וכל מה שהיה צריך לפעול, וממילא בטחו בה' שיוריד גשם כראוי והרעב ייפסק.
רַבִּים אֹמְרִים מִי־יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה־עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהֹוָה׃
בזמן הרעב כמהו האנשים לאוכל ולמים, והיו אומרים "מי יראנו טוב" - מי יראה לנו טוב, שיוריד לנו גשם. "נסה עלינו אור פניך ה'" - הם מתפללים שה' ינוסס עליהם את אור ההשגחה, שכן הרעב הוא סוג של הסתר פנים, והם מבקשים שיתנוסס עליהם אור השגחתו. לפי זה "נסה" מלשון להתנוסס. רש"י מביא פירוש נוסף: "נסה עלינו" כמו הרם עלינו לנס את אור פניך, כלשון "הרימו נס ציונה", "ארים נסי" - ה"נס" הוא הכלונס שעליו תלוי הדגל, דבר שמרימים אותו לגובה. והרד"ק מפרש פירוש שלישי: "נסה" כמו "נשא", הרם עלינו - שהסמ"ך מתחלפת בשי"ן והה"א באל"ף, כלומר שא ותרים ותשים עלינו את אור פניך.
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ׃
אומר דוד: עתה נתת שמחה בליבי, כאשר התחלת להרבות את דגנם ותירושם ונפסק הרעב. ועל ידי כן ברור וניכר לכל שהחטא לא היה חטאו של דוד, אלא כמו שגילה לו ה' - עניינו של שאול.
רש"י מפרש את שני הפסוקים הללו בדרך אחרת. "רבים אומרים מי יראנו טוב" - רבים, בראותם את הרשעים בשלוותם, בעושרם ובהשגת תאוותיהם, אומרים: מי ייתן והיה לנו טוב כזה. הנה הממון בידם, הם ממלאים כל תאוותם כרצונם ושום רע אינו פוגע בהם. זו השאלה שהתעסקו בה רבים מן הקדמונים - צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל דוד אומר: אני איני מקנא בהם. "נסה עלינו אור פניך" - אני מבקש את אור פניך, ה'. ומתי "נתת שמחה בליבי"? "מעת דגנם ותירושם רבו" - דווקא כשאני רואה שדגנם ותירושם של הרשעים רבו, זה משמח אותי. לאחרים זה מעציב - "תראו כמה טוב לרשעים, אולי גם אנו נהיה כמותם"; ולדוד להיפך, זה משמח. וכיצד?
מדרש תהילים שוחר טוב, וכן הילקוט, מביא: "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו" - אמרו ישראל: מה אומות העולם, על ידי שעשו שבע מצוות, השבעת להם טובות בעולם הזה במתן שכרם - הרי לא קיימו אלא שבע מצוות, ואף את זה לא קיימו כראוי, ועל המעט הזה נתת להם שכר גדול; אנו שנצטווינו תרי"ג מצוות, על אחת כמה וכמה שתשפיע לנו טובות לעולם הבא. לפיכך כשאנו רואים שלוותן של האומות אנו שמחים, וזהו "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו" - של האומות. כשאני רואה שדגנם ותירושם רבו אני שמח, כי אם להם כך, אני העובד את ה' על אחת כמה וכמה שלא יקפח שכרי ולעתיד לבוא יהיה לי הרבה הרבה מעבר לזה.
רבי יהושע בן לוי מביא על זה משל מפורסם: משל למלך שעשה סעודה והכניס את האורחין והושיבן על פתח פלטין שלו - הוזמנו לשמחת המלך אך עדיין לא ניתנה להם רשות להיכנס, והשאירם בחוץ. ובינתיים הם רואים את הכלבים יוצאים ומפיהם פסיונים וראשי פטומות וראשי עגלים. התחילו אומרים: ומה אם לכלבים כך, סעודה עצמה על אחת כמה וכמה - ראה איזה בשר משובח זרקו לכלבים, איזו סעודה ממתינה לנו! ואומר המדרש: הכלבים נמשלים לאותם שנאמר בהם "והכלבים עזי נפש", והם בשלווה בעולם הזה; ישראל לעתיד לבוא לא כל שכן - הוי אומר "נתתה שמחה בליבי".
והאמת שיש לדקדק בנוסח שלפנינו, שכתוב בו "ורשעי ישראל נמשלים ככלבים". ייתכן מאוד שזו הגהת הצנזור. שהרי קודם לכן דיבר המדרש על אומות העולם - "מה אומות העולם על ידי שעשו שבע מצוות השבעת להם כל טוב, כשאנו רואים שלוותן של אומות העולם כל שכן אנו" - ואיך פתאום עובר לדבר על רשעי ישראל? בתחילה אין בדברים פגם באומות, אך כאן נאמר שהם נמשלים לכלבים, וזה כבר פגם - ומכאן שייתכן שהוגה. ועוד, הסיום מדויק לפי זה: "ישראל לעתיד לבוא לא כל שכן" - אם המשל היה על רשעי ישראל, היה צריך לומר "הצדיקים לעתיד לבוא לא כל שכן", שהרי גם הם ישראל. לכן נראה שבתחילה צריך לומר: הגויים נמשלים ככלבים, שנאמר "והכלבים עזי נפש", והם בשלווה בעולם הזה, ישראל לעתיד לבוא לא כל שכן - ועל זה נאמר "נתתה שמחה בליבי".
אם כן אומר דוד המלך: איני מתפעל משלוותם של הרשעים; כשאני רואה את שלוותם אני מסיק שלי מעותד הרבה יותר. כמו שאמר רבי יוסי: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. זו מסקנה המתבקשת מאליה.
בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי־אַתָּה יְהֹוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי׃
המלבי"ם מסביר שדוד מתאר כביכול שהוא שוכב יחד עם השלום - השלום דבוק בו: "בשלום יחדיו אשכבה ואישן", אני שוכב יחד עם השלום והוא דבוק אליי. ומדוע נקט לשון "לבדד לבטח"? על שם הפסוק "וישכון ישראל בטח בדד". וראה מה נאמר שם בהמשך: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" - וזה בדיוק מה שדוד ציפה לו, שירד הגשם, לאחר שלוש שנות רעב. ועכשיו, כשהתחיל הגשם לירד ויש טל ודגן ותירוש, אומר דוד: "לבדד לבטח תושיבני" - ישכון ישראל בטח בדד, אין צורך לקחת תבואה מן האומות, אפשר להיות בדד, כי מתבואתנו ומגידולינו שלנו יש די לפרנסנו. ועל זה דוד מודה ומהלל ומשבח לה'.
הרד"ק מסביר בדרכו: "בשלום יחדיו אשכבה ואישן" - אני הייתי מתאווה לטובתם, וזה מה שנאמר קודם "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו". שהרי דוד תמיד אומר שכאשר אויביו היו חולים היה לבוש שק ומתפלל עליהם לרפואתם - "ואני בחלותם לבושי שק"; וכאשר היה לאויביו טוב, לא התפלל שה' ייצר להם, אלא "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו" - של אויביו. ואף שהרעו לו, "בשלום יחדיו אשכבה ואישן" - מתאווה אני שיהיה בינינו שלום, ואז אשכבה ואישן. שהרי אדם המאוים אינו יכול לשכב לישון: תחילה אינו נרדם, ואם נרדם - הוא בפחדים מי יפתיעו בשנתו. אבל מרגע שאויביי ישלימו איתי, ולזה אני מתפלל, אוכל ללכת לישון בלא שום חשש ובלא אויב. "כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני" - בטוח אני שתשלים את חפצי ותושיבני לבטח עימהם; לא יהיה לי פחד, הם לא יפגעו בי, אהיה בטוח אף שאשב איתם, זו תקוותי ושאיפתי. ומהו "לבדד"? הרד"ק מפרש שהוא חוזר על הקדוש ברוך הוא: "כי אתה ה' לבדד" - בך לבד אני בוטח, רק אתה תעשה זאת ואין מי שיוכל לעשותה, ורק ממנו יתברך אזכה ש"לבטח תושיבני".
פרק ד' נאמר, לפי המלבי"ם, בזמן הרעב שבימי דוד, כשליצני הדור טפלו בו את האשמה. דוד פותח בבקשה הנסמכת על שלושה טעמים - צדקו, רחמי ה' שהיטיבו לו בכל צרה, ומתנת חינם. אחר כך הוא פונה אל מאשימיו: אתם אוהבים ריק ומבקשים כזב, ובמקום לרדוף אחריי - זכרו את עוונות עצמכם ודומו. ובחלק השלישי הוא קורא להקריב זבחי צדק - זבחים על שנתברר צדקו - ולבטוח בה' שייתן מטר. כשדגן ותירוש רבו נתמלא ליבו שמחה, ומן המדרש למדנו שאף בשלוות האומות יש לשמוח: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ובחתימה: "בשלום יחדיו אשכבה ואישן" - השלום דבוק בי, ובך לבד אני בוטח שתושיבני לבטח.