פרק ג' בתהילים הוא, כלשון המלבי"ם, מזמור שבו נמצא סיפור המעשה של מלחמת אבשלום מראשו ועד סופו. המזמור נחלק לשלושה חלקים, וכל חלק מסתיים במילה "סלה" - ועוד נעמוד על משמעותה של מילה זו.
מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ׃
כולם שואלים: "מזמור לדוד"? אדם בורח ונמלט, בנו קם ומרד בו ומבקש להורגו, טימא את נשיו ונטל את מלכותו - והוא שר ומזמר? אומר רש"י: הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר. חז"ל אומרים שכאשר אמר לו הנביא "הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך", היה לבו של דוד סוער: מי היא הרעה הזאת שתקום עלי מתוך ביתי? שמא עבד או ממזר יקום עלי, שאינו מרחם עלי כלל. כיוון שידע שבנו הוא - שמח. וזהו "בברחו מפני אבשלום בנו": דווקא משום שאבשלום בנו הוא ולא זר, הייתה לו בזה שמחה.
מדרש אגדה מבאר: על שראה תכסיסו קיימת. כלומר, דוד רואה שמלכותו עדיין עומדת. שהרי אף שהוא בורח - אינו בורח לבדו. עבדיו, הכרתי והפלתי שהם הסנהדרין, עדיין החזיקו בו כמלך עליהם, וכמו שנאמר שם "קומו ונברחה מפני אבשלום", ואמרו לו "כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך". וכשהגיע למחניים יצאו לקראתו שובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי. על זה דוד מזמר: אף שהוא בורח ונמלט, אין הוא בורח לבדו, ועדיין נלווים אליו גדולים וחשובים.
עוד מביא הרד"ק ממדרש שוחר טוב: כך אמר דוד, יעקב אבינו ברח, שנאמר "ויברח יעקב שדה ארם"; משה ברח, שנאמר "ויברח משה"; ואני בורח כמותם. בקיצור - אני בחברה טובה. ועוד: סבור הייתי שנתחייבתי מיתה, ועכשיו שאני גולה - גלות מכפרת עוון. נמצא שיש בבריחה עצמה סוג של תיקון וכפרה. וזהו שאמר דוד "זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם" - זכרתי את משפטיך שעשית עם יעקב ועם משה, שכולם ברחו, והתנהגת עמי כמו שהתנהגת עמם, והתנחמתי, וידעתי שבבריחה זו נמחל לי העוון. ולכן התחיל לזמר.
כל אלו דרשות יפות, אבל לעולם אסור לשכוח את הפשט, והפשט שונה במקצת. כמו שאומר הרד"ק, את המזמורים הללו לא היו קוראים בשעת מעשה, אלא היו מזמרים בהם בבית המקדש, ולאחר מכן כל אדם על כל ענייניו. וכך גם "מזמור בבוא דואג האדומי ויגד לשאול", "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול", וכן המזמורים על הגלות והחורבן, "מזמור לאסף אלהים באו גויים בנחלתך", וכן כל המזמורים שנאמרו על דוד בשעת צרותיו. אמנם בשעת מעשה היה דוד בסכנה, אבל לאחר שניצל מכל אותן סכנות נהפך הדבר למזמור: אני מזמר לה' על מה שהיה, שברחתי מפני אבשלום, ואתה ה' עמדת לי והצלתני. אחרי שנסתיים הסיפור בטוב - מובן היטב מדוע כתוב "מזמור". לפי זה אין אנו נצרכים כלל לדרשות חז"ל, שהן אמת, שכן על דרך הפשט המזמור נקבע כמזמור רק לאחר שהכל נסתיים בטוב.
וכי תאמר: מה תענה על "אלהים באו גויים בנחלתך" וכדומה, מזמורים המתארים צרות שלכאורה עדיין לא יצאנו מהן? על כך התשובה שאותם מזמורים שנאמרו על הגלות נקבעו למזמור בשוב הגלות - כששבו מן הגלות ונגאלו, כבר היה מקום לומר עליהם "מזמור".
הרד"ק מבאר גם את הקשר לפרק הקודם: בפרק הקודם ראינו שהפלשתים באו לעורר על המלוכה והתנגדו למלכות דוד; בא המזמור שלנו ואומר, דע לך שלא רק מבחוץ אלא גם מבפנים - אף אבשלום עורר על המלוכה. ועל הכל שמר ה' את דוד: מפני הפלשתים בפרק הקודם, ומפני אבשלום בפרק שלנו.
יְהֹוָה מָה־רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי׃
מהו "מה"? מבאר האבן עזרא שלשון "מה" משמשת גם לדבר נכבד וגם לדבר נקלה: "מה רבו מעשיך ה'" - לשון שבח והתפעלות; "מה אנוש כי תזכרנו" - לשון מיעוט וזלזול. כאן "מה" הוא מלשון תמיהה: ריבונו של עולם, כל כך הרבה הם הרודפים אותי.
ויש לדקדק בכפילות: אם כבר אמר "מה רבו צרי", מהו "רבים קמים עלי"? היה לו לומר "מה רבו צרי הקמים עלי". אלא ש"רב" עניינו גדול, כמו "רב רבנן", וכן "ריבוא" מלשון הרבה - אין זה מספר מדויק, אף שדרך כלל כוונתו עשרת אלפים, אלא לשון ריבוי, וכן "עצום ורב" היינו גדול. ולכן אומר רש"י: בני אדם גדולים בתורה, גדולים בחכמה, גדולים בעושר, גדולים בקומה - כל אלה קמים עלי. לא קטנים יוצאים נגדי אלא דווקא הגדולים. גדולים בתורה - דואג, שהיה אב בית דין ונקרא "אביר הרועים", וכן שמעי בן גרא; ואחיתופל היה יועץ, שנאמר בעצתו "כאשר ישאל איש בדבר האלהים", כאילו נתייעץ עם הקדוש ברוך הוא. גדולים בקומה - "וילידי הרפה", זה גוליית, ולאחר מכן ישבי בנוב שאף הוא מן הענקים. אומר דוד: תמיד הרודפים אותי הם הגדולים, הענקים, הם המחפשים אותי.
רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה׃
ומה היו טוענים כנגדו? היו אומרים: אפשר אדם ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל את ישראל בחרב - יש לו תשועה? "שבה את הכבשה" - זו בת שבע; "הרג את הרועה" - זה אוריה החיתי; "והפיל את ישראל בחרב" - על ידי שספר ומנה את ישראל ובעקבות זאת נפלו בחרב. ומכאן מסקנתם: "אין ישועתה לו באלהים סלה".
הרד"ק מבאר את הכפילות באופן אחר: "מה רבו צרי" - כל כך רבים הם, עד שאפילו הקרובים אלי נעשו צרי. בני הפך לרודף אותי, עמשא בן יתר היה בן אחותו והיה עם אבשלום, ורוב ישראל נטו לבבם אחרי אבשלום. נמצא שבכפילות נכלל גם שהקרובים לי בכללם וגם שהם רבים - כולם באים להילחם כנגדי.
המלבי"ם מבאר שהריבוי הכפול בא לבטא שני מיני רודפים שהיו לדוד. יש שרדפו אותו על עניין המלוכה בלבד - לא רצו שדוד ימלוך אלא שאבשלום בנו ימלוך תחתיו, בלי להתייחס למצבו הרוחני. ויש שהחשיבו אותו לאיש חוטא ובליעל שאינו נושע בה' - אדם בעל עבירה שממילא אינו ראוי לישועה מאת ה', ולכן רדפוהו וביקשו לבטלו. כמו שמעי שקרא לו "איש הדמים" ו"איש הבליעל". "רבים קמים עלי" - זו הכת הראשונה, הקמה על מלכותי. ואילו הכת השנייה יצאה כנגדו בענייני רוחניות, כשמעי בן גרא שנאמר בו "והוא קללני קללה נמרצת", וראשי תיבות "נמרצת": נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה - כל ההאשמות כנגדו היו בענייני רוחניות. כנגד אלה נאמר "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה": אין הם יוצאים מצד המלכות, אלא מצד שאיני ראוי, שאני חוטא ורשע ולא אזכה לישועה מאת ה' משום שאני פגום ומקולקל.
כאן מגיעה המילה "סלה", ולשיטת המלבי"ם כל מקום שנאמר "סלה" פירושו שנסתיים העניין (ועוד נביא ביאורים נוספים). ומבאר המלבי"ם על פי מה שראינו בספר שמואל, שבין יועצי אבשלום בשעה שקם ולקח את המלוכה ומרד באביו היו שתי כיתות. בראש הכת האחת עמד אחיתופל, שיעץ: אם ברצונך להצליח, עליך להפתיעו עכשיו. דוד בורח, דוד נתון בלחץ, דוד עדיין לא הספיק לאסוף אנשים - שלח מיד כוח קטן והוא יחסל אותו.
ומדוע יעץ אחיתופל עצה כזו, ומה עניינו עם אבשלום? כבר למדנו זאת בשמואל: תכניתו הייתה שאבשלום יהרוג את אביו, ולאחר מכן יעמידו אותו בדין כדין בן סורר ומורה, כמי שרצח את אביו - אף שאין בו כל הגדרים מצד גילו - וכדין רוצח את אביו ידונוהו הסנהדרין למיתה, ואז תיפול המלוכה לידי אחיתופל. ומעבר לכך היה לו חשבון ישן עם דוד, שהרי בת שבע הייתה בת אליעם בן אחיתופל הגילוני, נמצא שהייתה נכדתו, והייתה לו קפידא על דוד בעניין זה, נוסף על קנאתו ורצונו לקחת את המלוכה.
דוד התפלל, שכן חששו הגדול ביותר היה מאחיתופל, שעצתו כשואל בדבר האלהים; וידע שאם יעשה אבשלום כעצתו - הסיפור נגמר. לכן התפלל שה' יפר את עצת אחיתופל. וחושי הארכי, שהיה מאנשי דוד, הלך והתחבר לאבשלום כמעין גייס חמישי, כדי להפר את עצת אחיתופל. כשהציע אחיתופל לרדוף מיד אחרי דוד, אמר חושי: לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת. הוא לא יכול היה לומר שאחיתופל אינו מדבר לעניין, שהרי אחיתופל הוכיח את עצמו עד היום, ולכן אמר: הפעם לא יעץ עצה טובה. מדוע? אתה יודע את אביך כדוב שכול; אם לא תבוא בכוח מספיק, יילחם בכל כוחו ויכניע את הפלוגה שתשלח, וייצא שם שהמרד כשל, ובזה תפסיד את כל המלוכה. ועוד, אינך יכול להפתיעו בשינה, שכן אביך כלל לא ילך לישון, אלא יישאר ער ומוכן להפתעה. אלא מה? אסוף את כל ישראל, גייס צבא רב, גיוס כללי, ואז תלך בנחת ותחפש אחריו ותהרגהו בלא כל קושי, כי עם מתי מעט שעמו לא יוכל להתגונן.
הוטבה עצת חושי הארכי בעיני אבשלום, כי ה' הפר את עצת אחיתופל. וכששמע אחיתופל שעצתו לא התקבלה, ידע שהמרד נגמר - וצדק - והלך ותלה את עצמו.
ואומר המלבי"ם שכאן בא לידי ביטוי היחס בין שתי הכיתות ובין שתי העצות. הכת שביקשה להרוג אותו מיד, היא עצת אחיתופל, היא האומרת "אין ישועתה לו באלהים סלה": אין לו ישועה, מעשיו מעשים שלא ייעשו, יש להורגו. וכנגדה הכת שביקשה ליטול ממנו את המלכות, היא דרכו של חושי הארכי: אל תמהר, אסוף צבא והתארגן כראוי ואז תיטול אותו. וזהו "רבים קמים עלי" - מצד המלכות, שאינם רוצים שאמלוך, ולא על נפשי; ואילו "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה" - מצד העבירות, שמחמתן אינו ראוי למלוך.
כבר רבו הראשונים שעסקו בשאלה זו. הרד"ק מביא שרוב המפרשים פירשו שהיא כמו "לעולם" ו"לנצח": "אין ישועתה לו באלהים סלה" - לנצח אינו נושע בה'; וכן תרגם יונתן בתפילת חבקוק "לעלמין". האבן עזרא מפרש שסלה עניינו "אמת" או "כן הוא" או "ככה": אין לו ישועה באלהים - באמת כך הוא. והרד"ק עצמו אומר שסלה לשון הגבהה, כמו "סולו סולו המסילה", שהיו סוללים את המסילה ומגביהים אותה משאר שטח הקרקע, כדרך שהכביש גבוה משאר הקרקע. ולפי זה כל מקום שכתוב "סלה" הוא מעין סימן נגינה: מקום שבו היה המזמר מגביה את קולו. וראיה לדבר, שאין אתה מוצא לשון זו אלא כאן ובתפילת חבקוק, שאף היא שיר, שנאמר בה "למנצח בנגינותי".
עוד מביא האבן עזרא בשם מתרגם ספר תהילות, שמילת "סלה" אין לה טעם כלל, אלא היא לתיקון טעם הניגון. וזה מתאים למה שאומר הרד"ק, שהכוונה להוראה כיצד לנגן. וכמו שקורה כשמנסים להלביש מנגינה על משפט - לפעמים נגמר המשפט לפני שנגמרה המנגינה, ואז מוסיפים עוד מילה או כופלים מילה כדי שיתאים לניגון. ייתכן מאוד שזו הכוונה כאן, שהוסיפו מילה כדי להמשיך את הנגינה; או כדברי הרד"ק, שזה סימן שכאן יש להגביה את הקול בנגינה.
וְאַתָּה יְהֹוָה מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי׃
לפי המלבי"ם, ש"סלה" מסיים עניין, כאן מתחיל החלק השני. וכנגד שתי הכיתות הוא משיב: כנגד אלה שקמים על המלכות ואינם רוצים שדוד ימלוך - "ואתה ה' מגן בעדי". וכנגד האומרים "אין ישועתה לו באלהים", שהקדוש ברוך הוא מאס בו ומעשיו נגד רצון ה' - על זה הוא אומר "כבודי ומרים ראשי". "כבודי" הוא מצד הנפש הקדושה, שחל עליה כבוד ה', ומכוחו "מרים ראשי". שהרי אין כבוד ה' שורה על אדם עבריין ורשע, ואם כבוד ה' עמי - הרי כאן הוכחה שלא חטאתי ולא פשעתי.
קוֹלִי אֶל־יְהֹוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קׇדְשׁוֹ סֶלָה׃
כאן מזכיר המלבי"ם את המסופר בשמואל ב' פרק ט"ו: כשברח דוד מפני אבשלום, לקחו הכהנים את ארון הברית, וסברו שיתלווה אליהם ויהיה להם להגנה ולשמירה. אמר המלך לצדוק: "השב את ארון האלהים העיר, אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו". ומדוע? מפני שבטח בה' שיענהו בין אם ארון האלהים קרוב אליו ובין אם רחוק ממנו - ה' קרוב אליו בכל מצב. וזהו "קולי אל ה' אקרא": בכל מקום שאהיה אקרא אל ה', ואיני צריך להיות דווקא במשכן כדי לקרוא אליו, אלא "ויענני מהר קדשו" - כאילו הייתי בתוך הר קדשו. ובכך נסתיים העניין השני ב"סלה".
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהֹוָה יִסְמְכֵנִי׃
כאן מתחיל עניין חדש, והוא מזכיר את אשר סופר שם: אחיתופל יעץ לאבשלום לבחור שנים עשר אלף איש ולרדוף אחרי דוד בלילה, בעודו ישן ויגע, להחריד את אנשיו ולהכותו - להפתיעם ברגע אחד בכוח קטן שיבצע את הפעולה. וחושי הארכי הפר את עצתו ואמר שדוד לא יישן ולא ילין את אנשיו, ואם תעשה כן אתה נועד לכישלון. והכתוב שם מעיד שעצת אחיתופל הייתה טובה, גם העצה הזאת.
ומכאן שמשובש הוא לכנות עצה שאינה נכונה בשם "עצת אחיתופל" על סמך עצתו האחרונה, שהרי גם עצתו האחרונה הייתה נכונה, אלא שלא קיבלוה. עצת אחיתופל מעולם לא הכזיבה, שהייתה כשואל בדבר האלהים, ורק בפעם האחרונה לא יישמוה ולכן לא הצליחה; אילו היה אבשלום הולך אחריה - היה מצליח. אמנם בהחלט אפשר לומר "עצת אחיתופל" במובן של עצה לרעה, שהרי יעץ לאבשלום כיצד להרוג את דוד אביו; אבל להגדיר עצה בלתי נכונה כעצת אחיתופל - זה מעולם לא היה נכון.
וה' סיבב את הדברים כדי להפר את עצת אחיתופל ולהציל את דוד, ולזה מתייחס דוד כאן. "אני שכבתי ואישנה" - האמת הייתה כדברי אחיתופל ולא כדברי חושי. לא נשארתי ער, לא הצבתי מארבים, אלא באמת הלכתי לישון באותו לילה. ואילו היה אחיתופל מיישם את עצתו, לא הייתי מקיץ כלל, והייתי נהרג באותו לילה. ועם כל זה "הקיצותי" - ואיך זכיתי לבוקר חדש? "כי ה' יסמכני", שהפר את עצת אחיתופל ונתן בלב אבשלום לקבל את עצת חושי הארכי.
לֹא־אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי׃
משנתבטלה עצת אחיתופל, נותרה עצת חושי הארכי - לא לצאת עם שנים עשר אלף איש אלא לעשות גיוס כללי של רבבות עם. אומר דוד: עתה, לאחר שהופרה עצת אחיתופל, שוב איני דואג ואיני חושש אף מרבבות עם. גם גיוס כללי לא יהיה, וגם כל ישראל לא ירדפו אחרי. גם זה לא יקרה, ואיני ירא מכך כלל.
קוּמָה יְהֹוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי־הִכִּיתָ אֶת־כׇּל־אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ׃
עתה הוא מתאר את המלחמה שהייתה בין עבדי דוד לחילו של אבשלום, ומבקש "קומה ה'" (וקריאתה מלרע). והביטוי "אלהי" - מסביר המלבי"ם בכמה מקומות - עניינו השגחה פרטית עלי. כשאומרים "אלהים" סתם, זהו האלהים המושל בכל; אבל כשמייחדים אותו עלי או על ישראל, כגון "אלהי ישראל", הכוונה להשגחה פרטית עלי או על עם ישראל. וזה גם מיישב את הכפילות: "קומה ה'" - פנייה כללית; "הושיעני אלהי" - בהשגחה פרטית ומיוחדת עלי.
"כי הכית את כל אויבי לחי" - שהרי כבר שיברת את שיני הרשעים, בזה שביטלת את עצת אחיתופל, ואחיתופל נחנק. מהו "הכית לחי"? מביא המלבי"ם ממה שכתוב בפרק "הרואה" בעניין פתרון חלומות, שאמר לו: ראיתי שני לחיי שנשרו - אמר לו: שרי רומי יעצו עליך רעה. הרי שהלחיים מסמלות את העצה. נמצא ש"הכית את כל אויבי לחי" פירושו שביטלת את עצתם, ושבירת השיניים רומזת לחניקתו של אחיתופל, כעניין "שיני כפירים נִתָּעוּ" - שמלתעות הכפירים נעקרו ממקומן. ודרך הדברים פשוטה: כשנותנים מכה חזקה בלחי - השיניים נשברות. זכורני שסיפרו על אחד שהיה אצל הרב עובדיה, והרי הרב עובדיה אוהב לתת צ'פחות, ואמר שלאחר כמה צ'פחות הלך לספור כמה שיניים נשארו לו. כשהצ'פחה קצת חזקה מדי - לפעמים השיניים נעלמות.
לַיהֹוָה הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה׃
אף שהמלחמה הסתיימה בהצלחה ודוד הכניע את האויבים ואת המרד, ויואב בסופו של דבר הרג את אבשלום - עם כל זה חשש דוד לעם הנמצא שם במלחמה, שלא יינזק. ולכן הוא אומר "לה' הישועה": שהעם מישראל הנמצאים שם לא יאבדו במלחמה. ואכן כך היה, ונתקבלה תפילתו, שכן משמת אבשלום פסקה המלחמה מיד. יכלה המלחמה להימשך ולהמית עוד עם רב משני הצדדים; וזו מלחמה שכל מנצח בה מפסיד - מי ניצח? מי שהרג יותר מן הצד השני? אלה יהודים ואלה יהודים, וזו מלחמה שבכל מקרה סופה רע. לכן ביקש דוד שה' יושיע שלא תהיה מגפה גדולה בעם, שיצליחו למגר את המרד באפס נפגעים. וזהו "על עמך ברכתך סלה" - שהעם לא יאבדו במלחמה ותישאר הברכה לנצח. וב"סלה" זו, הפעם השלישית, נחתם החלק השלישי ונסתיים המזמור.
מזמור ג' הוא סיפור מלחמת אבשלום מראשיתה ועד סופה, בשלושה חלקים החתומים ב"סלה". בחלק הראשון מתאר דוד את שתי כיתות רודפיו - הקמים על מלכותו, והמכפישים אותו כחוטא שאין לו ישועה באלהים. בחלק השני הוא משיב לשתיהן: "ואתה ה' מגן בעדי" כנגד הקמים על המלוכה, ו"כבודי ומרים ראשי" כנגד המטילים בו דופי, שהרי אין כבוד ה' שורה על רשע; ועוד שאין הוא צריך את קרבת הארון, כי בכל מקום יקרא אל ה' וייענה מהר קדשו. בחלק השלישי מודה על שהופרה עצת אחיתופל: אכן שכבתי וישנתי, ורק ה' סמכני והקיצותי, ולכן איני ירא עוד מרבבות עם. ולבסוף אינו מסתפק בניצחון, אלא מבקש "לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה" - שתהיה הישועה שלמה, בלי שיאבד עם ישראל במלחמת אחים.