לאחר שהפרק תיאר את התקוממות מלכי ארץ על ה' ועל משיחו, ואת תשובת הקדוש ברוך הוא להם, פונה דוד המלך אל אותם מלכים בלשון של תוכחה ועצה טובה. רש"י מעיר על כך נקודה יסודית: "ועתה מלכים השכילו" - תתבוננו איך נביאי ישראל, אנשי רחמים הם, שמוכיחים את אומות העולם כדי שיסורו מרעתם. כבר עמדנו על זה בעבר, כשראינו "משא באדום", "משא בערב" ושאר הנבואות שנמסרו לאומות: כל תכליתן להזהיר את האומות מפני הרעות שלא תבואנה עליהן, והנביא אומר זאת מתוך רחמים. כך גם כאן.
וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃
מה יש להשכיל? מבאר המלבי"ם: אחרי שאתם רואים שהקדוש ברוך הוא הרשה אותי ונתן לי רישיון על כך, שכבר קבע זאת לחוק בידי, שאני יכול למשול באומות - ולא ממשלה של נחלה בלבד אלא גם של אחוזה, ממשלה מוחלטת - ואם רק אבקש מה' יכרית אותם וישמיד אותם, אם כן למה אתם מורדים? למה אתם ממתינים לזמן שבו בסופו של דבר תאבדו? מוטב לכם להשכיל כבר עכשיו.
ושני לשונות יש כאן: "השכילו" - מצד הארת השכל, שההתבוננות השכלית עצמה תביא אתכם למסקנה שאין לכם כל תועלת במרידה בדוד, ואז תקבלו את הדבר באהבה. "הִוָּסְרוּ" - מצד המוסר, מצד יראת העונש. יש מי שאינו מוכן לקבל את הדברים בדרך השכל, ואז צריך "להסביר" לו אחרת.
דוגמה לכך בסיפור שסיפרנו על הפועל הערבי: מנהל עבודה ביקש מהפועל להעלות בלוקים לקומה השלישית. אמר לו פעם, פעמיים, שלוש - ולא זז דבר. הגיע הקבלן ושאל מדוע הבלוקים לא למעלה. אמר לו המנהל: אמרתי לפועל והוא לא שמע. ניגש הקבלן אל הפועל, נתן לו שתי סטירות ואמר: אחמד, תעלה עכשיו את הבלוקים. תוך חמש דקות הכול היה למעלה. שאל אותו המנהל: אמרתי לך קודם בנחת, למה לא עשית? ענה לו: לא אמרת לי. הוא אמר, אלא שהקבלן הסביר. יש מי שזקוק להסבר. וזו כוונת הכתוב: לא כדאי לכם להשכיל מן ההתחלה? למה שתגיעו ל"הִוָּסְרוּ"? אם לא תשכילו מעצמכם, תצטרכו ייסורים.
עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה׃
אם תעבדו את ה' ביראה, תרוויחו שבסופו של דבר "וגילו ברעדה": באותה רעדה עצמה שרעדתם מפני העונש, תהיה לכם לבסוף שמחה, שכן תראו שהצרה אינה באה עליכם.
נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ׃
רש"י מסביר "נשקו בר" - זרזו עצמכם בבר לב, כלומר בברירות לב ובניקיון לב. ומביא עוד פירוש בשם מנחם, ש"נשקו" הוא מלשון תאווה, כמו "ואל אישך תשוקתך".
המלבי"ם מבאר: "נשקו בר" - התחברו אל המבורר מאת ה'. הלשון היא מלשון השקה, כמו הכנפיים "משיקות אישה אל אחותה", וכל לשון השקה פירושה חיבור דבר אל דבר. כלומר: התחברו אל דוד מלך המשיח, שהוא המבורר והנבחר מאת ה', ובכך אתם כמחוברים אל הקדוש ברוך הוא בעצמו. תהיו כמוץ הסובב את הבר ואת הדגן. שהרי המוץ הגרוע הוא המוץ הנפרד מן הבר ומן הדגן, וזהו "כמוץ אשר תדפנו רוח". אבל גם אם אתה מוץ, בידך להיות מוץ הדבוק לבר ולדגן, ואז לפחות לא תדפנו רוח - תהיה מחובר אל הקדושה ואל עובדי ה'.
ומוסיף המלבי"ם שדווקא מילת "בר" נבחרה כאן, מפני שיש לה משמעות כפולה: האחת - מבורר ונבחר, והשנייה - דגן ותבואה, כמו "ויצברו בר תחת יד פרעה", "מפלי בר נשביר", "ומלאו הגרנות בר", "עמקים יעטפו בר". אם כן "בר" הוא גם תבואה וגם הדבר המבורר והנקי.
כנגד מה שאמר "עבדו את ה' ביראה", מפרש הכתוב ממה יש לירוא: "פן יאנף" - שמא יכעס הקדוש ברוך הוא עליכם "ותאבדו דרך". "אבידת דרך" היא תמיד ביטוי לאומה שנשברה ובאה למשבר, כלשון "אז יאבדו דרך", "אבדה עצה מבנים", "כי גוי אובד עצות המה". ומדוע? "כי יבער כמעט אפו" - אם ה' יבעיר רק מעט מאפו, כבר תאבדו דרך, כבר "דרך רשעים תאבד". קל וחומר שיש לכם לפחוד מ"פן יאנף", שהרי "אנף" הוא כבר כעס גדול המכלה הכול, אף שיש בו חרון אף, שהוא כליה. זהו סדר הדברים: תחילה "יבער כמעט אפו", אחר כך "יאנף" - הכעס, ומתוכו חרון אף. על כן ראוי לכם לירוא מאת ה'.
וכנגד מה שאמר "וגילו ברעדה" - זהו "אשרי כל חוסי בו": תגילו על מה שחסיתם בה'. הרי לנו שיטת המקל והגזר: אם תדבקו בה' ייטב לכם ותגילו, ואם לא - יאנף אף ה', יהיה כעס והקפדה וחרון אף כלפיכם, ומזה ראוי לכם לירוא.
אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהֹוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ׃
הרד"ק מביא שהנוצרים עשו מן הפסוק הזה מטעמים, ופירשוהו על אותו האיש - שראשי התיבות שלו ימח שמו וזכרו - ועשו ממנו סמך לטעותם, והוא להם למכשול. שהרי הם טוענים שאותו האיש הוא בנו של הקדוש ברוך הוא, והנה כתוב "ה' אמר אלי בני אתה".
התשובה הראשונה: לא ייתכן באלוהות אב ובן, מפני שהקדוש ברוך הוא אחדותי, כמו שמאריך לבאר בעל חובות הלבבות בשער הייחוד, ודבר שהוא אחדותי לא ירבה ולא ימעט ולא יחלק. אין הכוונה לאחד כמו אחד עשרוני, שאפשר לחלקו לשני חצאים ולאינסוף חלקים, אלא אחד שהוא אחדות גמורה. ומי שהוא אחדות גמורה, לא שייך בו ריבוי, ולא שייך שיתמעט, ולא שייך שיתחלק ושיֵצא ממנו עוד משהו - עוד בן וכדומה.
ועוד אומר הרד"ק: האב קודם לבן בזמן, ומכוח האב יצא הבן. ואף שמצד השמות אין נקרא אב עד שיהיה לו בן ואין נקרא בן אלא אם יש לו אב, על כל פנים אותו שקוראים לו אב היה קודם בזמן כשהיה הבן. אם כן, לפי מה שאתם אומרים אב ובן ורוח הקודש, החלק שאתם קוראים לו אב קודם לחלק שאתם קוראים לו בן; שאם היו שניהם באותו זמן, לא היינו קוראים להם אב ובן אלא תאומים. ומזה שאתה קורא לזה אב ולזה בן, הרי שהאחד קדם והשני בא אחריו. ונמצא שאותו אחד שאתם מדברים עליו ככוח אלוהי, הוא כוח אלוהי מאוחר, כוח שבא רק לאחר מכן. איזה מין כוח זה? כשמדברים על אלוקות מדברים על היה הווה ויהיה, ולא על משהו שנוצר רק אחר כך.
ואם ישאלו: אם כן, לפי שיטתך, מהו "בני אתה" הכתוב כאן? התשובה: כשאנחנו מדברים על אלוקות, אנו מדברים רק במשלים, שכן אין לנו בו הבנה. לית מחשבה תפיסה ביה כלל. וכשמדברים על אלוקות, ההגדרות שלנו הן קודם כול מה שהוא איננו: איננו גוף, אין לו דמות הגוף, לא ישיגוהו משיגי הגוף. אנו מדברים עליו בצורה שלילית, לפי שאיננו יכולים לדבר עליו בצורה חיובית ולומר מה הוא כן. וגם כשאנו מדברים בצורה חיובית, זה משל בלבד: כשאומרים רחום וחנון, יד ה', עיני ה' - ברור לכולנו שאלו משלים, שהרי אין לקדוש ברוך הוא יד ואין לו עיניים. וכשרוצים לומר שהקדוש ברוך הוא פעל בכוח, אומרים "ה' איש מלחמה" - ושוב, זהו משל, ואין לתאר את הקדוש ברוך הוא בשריון וחרב בידו.
וכבר דיברנו על כך, שכל מה שאנו מתארים באלוקות אינו אלא בקודשא בריך הוא שאחרי הספירות, כלומר אחרי סוד הצמצום, שהשם צמצם אורו והוריד קו אור דק, כמו שעוסק בזה עץ חיים באריכות, ולמדנו זאת בנפש החיים ובהזדמנויות נוספות. באותו קו אור דק התלבשו כל הספירות, ועליהן אנו מדברים: על רחמים, על חסד, על שפע. שם י-ה-ו-ה הוא פנימיותן, האור המאיר בהן. אבל ה' בעצמותו הוא שמחוץ לצמצום, ולו אין לנו לא תואר ולא שם, ואיננו מכנים אותו בשום שם, שכן כל שם מגביל - כשאתה נותן שם, הכנסת לתבנית.
ואפילו "אינסוף" אינו הגדרה בעצמותו יתברך. שהרי המושג אינסוף עצמו תמוה: כל דבר שאין לו התחלה אין לו גם סוף, ואם כן למה קפצת לסוף? קרא לו "אין התחלה". עסקנו בזה באריכות בספר הכוזרי, ואומר בקצרה: כשאנו אומרים אינסוף, איננו מדברים עליו אלא עלינו - אינסוף בהשגתנו אותו, שאין אנו יכולים להגיע אל הסוף בהשגת ה'. אבל התחלה יש לנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו השגה בסיסית להבין משהו באלוקות, כדי שנדע את מי לעבוד. להבין שיש אלוה, שהוא אחדותי, שהוא ברא את העולם, שיש לו הנהגות וספירות, שהוא קנא ונוקם והוא אל רחום וחנון - בכל זה יש לנו התחלה בהשגה. אבל "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא" - זאת אין לנו. וכשמדברים על הקדוש ברוך הוא שמחוץ לצמצום, אומרים המקובלים שאין לנו אפילו התחלה, ולכן שם לא שייך לקרוא לו אינסוף, שאין לנו בו השגה כל עיקר, ואין מדברים עליו כלל. כל מה שאנו מדברים הוא רק ממה שהקדוש ברוך הוא הוריד אל תוך הספירות וגילה לנו אורו - חסד המשפיע חסד, גבורה המשפיעה דין וכיוצא בזה - ומתוך זה יש לנו אפשרות הכרה באלוקות, אבל לחשוב שזהו האלוה בעצמותו ודאי שאינו.
וכן כשאומרים "תנו עוז לאלוקים" - אין הכוונה לה' בעצמותו, שהרי אינו זקוק לעוז: "אם פעלת מה תיתן לו ומה מידך ייקח". אלא כשאדם עושה היפך רצון ה' הוא מחשיך את אור הספירות ואת השפע העליון, וזה רק בספירות שהן אור ממנו יתברך, לא בעצמותו. בעצמותו לא שייך להחשיך ולא שייך לעשות טוב: אם פעלת - לא נתת לו מאומה, ואם הזקת - לא פעלת כנגדו מאומה. ומה פעלת? פעלת בספירות, שכהה אורן, והמפסיד הוא אתה. משהחשיך אור הספירות, ממילא אין השפע יורד כתיקונו, "ושפחה תירש גבירתה", כוחות הטומאה יונקים, ואנו מקבלים רק פירורים.
ולפי זה, כשנאמר "בני אתה אני היום ילדתיך" - הבן זאת כבחינה של משל. כמו שמצינו שהכוכבים מכונים "ויריעו כל בני אלוהים", ואין הכוונה שהם בנים לקדוש ברוך הוא, אלא שהיות שהם השפעה ממנו יתברך, לכן מוגדרים כבן. וכן "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלוהיכם", "הלוא הוא אביך קנך", "אנוכי אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן" - כל הביטויים הללו הם בחינת בן בביטוי המטפורי, בן במובן הרוחני, ולא בביטוי המגושם שעיבר איזו בתולה בעולה טמאה והוליד בן. וכשם שאנו אומרים שהמלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו והוא נחשב כבנו - מדובר בבחינת משל ומטפורה, לא בבן ממש שהוא אביו הביולוגי.
שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ׃
ועוד אומר הרד"ק: אמור להם, לפי דבריכם האב אומר לבן "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך". וכיצד הבן שואל מן האב, הרי אתם אוחזים שהוא אלוה כמותו ובעל כוח כמותו? מה הוא צריך לבקש מן האב? ועוד, לפני שביקש הרי לא היו הגויים נחלתו, שהרי רק "שאל ממני ואתנה" - ואם אלוה הוא, למה לא היו הגויים נחלתו מתחילה? וכי היה אלוה בעל כוח מוגבל ואחר כך נעשה אלוה עוצמתי? באלוהות אין חיסרון, ולפי שיטתכם היה אלוה זה צריך לבקש בקשות ורק אחר כך קיבל מינויים ועוצמות - ואיך ייתכן הדבר?
ואם יאמרו שהכתוב מדבר על התקופה שהיה בתוך בשר, בגוף גשמי, ולאחר שלקחה האלוהות את הבשר אמר לבשר שישאל ממנו וייתן לו נחלת גויים - אומר הרד"ק שאף זה לא ייתכן, שהרי כלום מאלה לא היה לו: לא היו לו גויים לנחלה ולא לאחוזה, אלא נרדף ונהרג. איזה מין אלוה הוא זה שאינו מסוגל להגן על עצמו, שלקחוהו ותלוהו וצלבוהו? אם ה' אמר לו "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך", למה לא שאל ולמה לא ניתן לו? ההפך הוא הנכון, ולכן לתלות את הפסוק בתקופה שהיה בגוף ודאי שאינו.
ואם תאמר שאין הכתוב מדבר בכיבוש גשמי אלא באמונה, שהגויים יקבלו את אמונתו לנחלה להם - אומר הרד"ק שאף זה לא ייתכן, שהרי תראה שרוב הגויים, בין היהודים בין הישמעאלים, לא קיבלו את אמונתו. ואגב, בזמן חייו לא קיבל איש את אמונתו; אלו שקיבלוה, בעיקר לאחר מותו, באו בכוח החרב - מסעות צלב שהלכו והרגו כל מי שלא היה מוכן לקבל את "דת האהבה", וכך השליטו את אמונתו. וכן גם מוחמד: "דין מוחמד בסייף", והלכו ועשו מסעות של רציחות, ורצחו כל מי שלא היה מוכן לקבל את הדת הישמעאלית - ובעקבות זאת שלח הרמב"ם בזמנו את איגרת תימן ועוד. אין כאן אדם שהכיר באמת אבסולוטית ודבק בה, אלא כוח החרב לבדו, וגם לא בימיו. נמצא שאין לומר שה' אמר לו שתהא אמונתו נחלה לכל הגויים, שהרי בחייו לא ניתן לו הדבר כל עיקר, וגם לאחר מותו יש מוסלמים ויש יהודים - ואין כל הגויים נחלתו.
ומסיים הרד"ק: ואם ישאלו ממך פירושו של המזמור, אחת משתי הפנים תבחר - או על דוד או על מלך המשיח, כמו שהסביר רש"י, ובאותו פירוש צועד גם הרד"ק.
סוף המזמור הוא קריאה של רחמים אל מלכי הארץ: השכילו מדעתכם, שלא תזדקקו לייסורים; עבדו את ה' ביראה, ואותה רעדה עצמה תתהפך לכם לגילה; והתחברו אל המבורר מאת ה' - להיות מוץ הדבוק בבר, שאין הרוח נושאת אותו. וכנגד זה האזהרה: אם רק מעט מאפו יבער כבר תאבדו דרך, קל וחומר בחרון אף - ומול זה "אשרי כל חוסי בו". ופסוקי "בני אתה" ו"שאל ממני", שהנוצרים תלו בהם את טעותם, מתבארים על דוד או על מלך המשיח, שכן באלוהות האחדותית לא שייך אב ובן, וכל לשונות הבן והלידה בכתובים אינם אלא משל ומטפורה - שהרי בעצמותו יתברך לית מחשבה תפיסה ביה כלל, וכל תיאורינו אינם אלא באורו המתגלה בספירות.