פרק ב' בתהילים פותח בשאלה: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם". לפני שניגש לביאור המזמור, נעמוד על מקומו. הרד"ק אומר שמזמור זה נקרא המזמור השני, וכך מצאנו בכל הספרים המדויקים, ובחשבון כותבים אותו כשני. אמנם מקצת מרבותינו בברכות דף ט' אמרו כי "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים" מזמור אחד הם. הגמרא שם אומרת שכל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי, וכאן פתח ב"אשרי האיש" וסיים ב"אשרי כל חוסי בו" - שהוא סיומו של פרק ב'. משמע שהגמרא רואה את פרק א' ופרק ב' כפרק אחד. אך למעשה, כדברי הרד"ק, בכל הספרים המדויקים זהו ראש מזמור, וגם בחשבון כותבים אותו שני, ולכן נחשב הוא כפרק ב'.
כלפי מי מדבר המזמור? רש"י מביא שרבותינו דרשו את העניין על המלך המשיח: "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" כאשר יבוא המשיח. אך רש"י עצמו אומר שיותר נראה שזה מזמור החוזר על מאורעותיו של דוד: "וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם, ויקבצו פלשתים את מחניהם" - הם התקבצו לבוא להילחם כנגד דוד, ובסופו של דבר נפלו בידו. ועליהם אומר דוד: למה רגשו גויים, למה התקבצו כולם לבוא להילחם?
המלבי"ם מקשר את המזמור לפרק הקודם. שם ראינו את ההבדל בין הצדיק לרשע: הצדיק כתמר יפרח, והרשעים כמוץ אשר תדפנו רוח. ראינו שלרשעים אין תקווה, ושהתקווה היחידה של הרשע היא כשהוא בגדר "שומר הבר" - הבר הוא התבואה, והמוץ הוא הקליפה העוטפת אותה. אבל מוץ בלא תבואה - תדפנו רוח, אין לו משקל, הוא קליל והרוח מנדפת אותו. ועל זה בא דוד ואומר: למה רגשו גויים למרוד בדוד המלך משיח ה', ולמרוד בישראל עמו? הרי קיום יהיה להם רק אם יעבדו את ה' ויעבדו גם את דוד מלכו - זה יהיה הקיום שלהם.
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק׃
מה ההבדל בין "רגשו" ל"יהגו", ובין "גויים" ל"לאומים"? המלבי"ם מסביר בכמה הזדמנויות שיש הבדל בין גויים ללאומים: "גוי" הוא אוסף של עם, אוסף אנשים, בין אם יש להם דת מאוחדת ובין אם אין דת המאחדת אותם. לעומת זאת "לאומים" הם כאלה שמתאחדים תחת דת אחת. למשל, את איראן אפשר לכנות לאום, מכיוון שהם מאוחדים תחת האסלאם. לעומת זאת את אמריקה נכנה גוי, מכיוון שיש שם דתות רבות, ואף שאולי הנצרות היא העיקר שם, בכל זאת זה נקרא גוי. וכן אומות פחות מגובשות נקראות גויים.
אומר המלבי"ם: הקשר שקשרו כנגד דוד היה על שני פנים. פן אחד - התנגדות לשלטון המדיני, שלא ימשול בהם. פן שני - התנגדות לשלטון הדתי, כלומר התנגדות למצוות. וזהו "על ה' ועל משיחו": "על ה'" - שאינם רוצים בשבע מצוות בני נח, שהרי דוד חייב אותם לקיים את מצוות ה'; "ועל משיחו" - שאינם רוצים בשלטונו של דוד. הם רוצים לפרוק הן את עול הממשלה והן את העול הדתי הבא עם ממשלתו של דוד. ולכן הם באים גם כגויים וגם כלאומים: הלאום הוא מצד הדת, ולכן נאמר אצלו "יהגו ריק", שההגייה היא מחשבות שחשבו כדי להפר את הדת. ואילו הגויים חוששים יותר מצד השלטון, ולכן נאמר אצלם "רגשו" - הרגש וההמיה מיוחסים אליהם. הם פחות מתוחכמים ופחות מעמיקים; לעומתם, בעלי הדת, שכבר יש להם דרך מסוימת לעבוד את מי שהם רואים כאלוה, הם הוגי דעות ומחשבות כיצד לפרוק את העול.
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ׃
אומר המלבי"ם: לפעמים המלך מורד במלך אחר - כמו צדקיהו שמרד בנבוכדנצר - והעם נמשכים אחריו. ולפעמים המרד מתחיל הפוך: הוא מתחיל מן העם, העם מורדים במי שרודה בהם, והמלך נמשך אחריהם ומצטרף לקשר. הדברים אמורים כאשר העם ומלכם כפופים למלך אחר. למשל צדקיהו שהיה כפוף לנבוכדנצר - יכול היה להיות מצב שבו העם ימאסו בשלטון נבוכדנצר ויתחילו למרוד וצדקיהו יימשך אחריהם; ולמעשה שם היה זה הפוך, צדקיהו החל למרוד והעם נמשך אחריו. אם כן יש שתי אפשרויות מהיכן מתחיל המרד. וכאן אומר הכתוב שהמרד הזה יצא משני הכיוונים גם יחד: "למה רגשו גויים" - מן העמים, ו"יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים" - מן המלכים. גם המלכים והרוזנים מורדים, וגם העם עצמו אינו מוכן לקבל את מלכותו של דוד.
ומהו "נוסדו יחד"? מסביר המלבי"ם שהרוזנים הם שרי העצה, המייעצים למלך בענייני הדת, ולכן נאמר בהם "נוסדו" - מלשון התייעצות, כיועצי סוד. "נוסדו יחד" - הסתודדו יחד כיצד להילחם. והמרד הוא בשני הפנים: "על ה'" - שאינם רוצים לקבל דתו, "ועל משיחו" - שאינם רוצים לקבל מלכותו של דוד.
נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ׃
מה ההבדל בין מוסרות לעבותות? מסביר המלבי"ם שהעבותות חזקות יותר מן המוסרות, וכשמן כן הן: "מוסרות" הן מה שאוסרים בו את הבהמה, ו"עבותות" הן מוסרות הקלועות יחד, וכמו שאמרו חז"ל אין עבות פחות משלושה - כרוך משלושה חבלים. נמצא שהעבותות חזקות יותר. את המוסרות החלשות אפשר לנתק ולקרוע, אבל את העבותות אי אפשר לקרוע, ולכן אותן הם משליכים מעל הצוואר. וזהו "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו": את העבות שאין באפשרותנו לנתק, מפני שהוא חזק, אותו נשליך מעל צווארנו.
ועניין הדברים: הם רוצים לפרוק את העול מעל צווארם בשני הפנים. בעניין הדת - המצוות שאין להם טעם, החוקים, שהם יכולים להתווכח כנגדם, אלו בחינת "מוסרות", שהן חלשות יותר, ואותן ינתקו; והמצוות השכליות, שהן חזקות יותר, שהרי השכל מחייב אותן והטעם שלהן חזק, אותן ישליכו מאחרי גוום - "ונשליכה ממנו עבותימו". ובעניין העבדות, שלא רצו להיות עבדים לדוד, הם יפרקו את עולו ויסירו מעליהם את עול דוד המלך על ידי שיפרו את הברית ואת האלה שהתחייבו בהן לשמור את מצוותיו.
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ׃
המלבי"ם מסביר שכדי להבין את הפסוקים נכון צריך לקרוא כך: "למה רגשו גויים... יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד" - ועם כל זה "יושב בשמים ישחק"? דוד המלך שואל: למה? למה רגשו גויים, למה יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, והיושב בשמים שוחק ואינו עושה להם מאומה ואינו נפרע מהם? עד כאן השאלה. ומכאן מתחילה התשובה: "אדֹני ילעג למו" - השחוק הזה, לעג הוא.
מה עומק העניין? כתוב "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק" - טוב הכעס שהקדוש ברוך הוא כועס על הצדיקים בעולם הזה, מן השחוק שהקדוש ברוך הוא משחק על הרשעים. שהרי השחוק על הרשעים, בהבנה פשוטה, פירושו שמראים להם פנים שוחקות - נראה שטוב להם כאן. וטוב יותר הכעס שה' כועס על הצדיק, מן הפנים המאירות והשוחקות שה' מראה לרשע.
ומוסיף המלבי"ם הבחנה מעניינת: בשחוק יש דבר שונה מכל המידות. בכל המידות לא ייראה שינוי בין הפועל למתפעל - כשאני פועל דבר כלפיך, שנינו בהשוואה: כשאני כועס עליך ומקפיד, גם פניך זעומות ואתה מקבל עונש; כשאני מרחם עליך, אתה מרוחם; כשאני משמח אותך, אתה שמח עמי. אבל מי ששוחק על רעהו - השוחק טוב לו והוא שמח, ואילו השני פניו מתכרכמות ונופלות, והוא בוש ונכלם מן הדברים. אין השוואה והתאמה בין הפועל לנפעל.
וכך הוא ממשיל את הצלחת הרשעים. אתה אומר: הנה ה' שוחק עם הרשעים. נכון, אבל שכחת שבשחוק הפועל והנפעל שונים זה מזה. ה' שוחק עמהם, כביכול פנים שוחקות, אבל להם יש בזה כלימה וחרפה, שכן הסאה הולכת ונגדשת, וכשתבוא המכה תהיה קשה, והקדוש ברוך הוא שומר להם את הכול גם לעולם האמת. דוגמה לדבר: ה' שחק והאיר פנים להמן - הלך ועלה, הלך והתפתח, עד שנעשה משנה למלך. ואומרים חז"ל "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" - ה' מרים אותו גבוה כדי לאבדו. שכן כשמפילים דבר מנמוך אין הבום עוצמתי; מרימים אותו גבוה גבוה - ואז הנפילה חזקה. לכן טוב הכעס שה' כועס על הצדיקים מן השחוק שה' עושה לרשעים: ה' שוחק, אבל הרשע תכף יבכה. נדמה לך שטוב לו, אבל ה' יגדיל את עונשם פתאום כשתתמלא סאתם, וכמו שכתוב "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד... הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" - תראה שהייתה להם בושה, מכיוון שמה שנותר מהם הוא ציה וערבה.
ושים לב לדיוק השמות בפסוק. בתחילה נאמר "יושב בשמים" - שהוא ביטוי להסתרה: ה' נסתר, יושב בשמים. זוהי השאלה: הקדוש ברוך הוא נסתר מאיתנו, והנה כמה טוב להם וכביכול ה' שוחק להם. והתשובה: "אדֹני ילעג למו" - בשם אדנות. אם קודם דיברנו על "יושב בשמים" שהוא הסתר, בא הכתוב ואומר: דע לך שבסופו של דבר יש כאן לעג מאת ה'. הקדוש ברוך הוא מלעיג עליהם, וזו בחינת אדנות. כאשר ה' מגלה אדנותו בעולם, יתברר שהשחוק הזה לא לטובתם היה אלא למפלתם, והלעג הזה עוד יוביל אותם לנפילה גדולה.
אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ׃
הרד"ק מסביר: כאשר ישמע את דברי הגאווה של הגויים - איך רגשו גויים ולאומים יהגו ריק - ידבר אליהם באפו ויבהל אותם בחרונו. ומהו הדיבור? על ידי החרון ועל ידי האף - בזה ביטא את מה שרצה לומר להם. אל תחשוב שיהיה כאן דיבור נוסף. הדבר דומה למי שמישהו הרגיז אותו והוא אומר "אני כבר אדבר איתו" - ומה דיבר? הוריד לו סטירה, זהו הדיבור. איני מעודד אלימות חלילה, אבל כמו שמצאנו בעניין הסלע, שה' אמר למשה לדבר אל הסלע, והרבה מן הפרשנים אומרים שחטאו של משה לא היה בזה שהכה, שהרי לבן אדם מדברים ואת הסלע מכים, ועניין אחר היה חטאו - "שמעו נא המורים" ועוד עניינים. על כל פנים אנו רואים שיש דיבור שהוא בשפה אחרת. ויש מסבירים "ידבר" מלשון דֶּבֶר, כמו "ותדבר את כל זרע הממלכה", שה' ייתן בהם דבר באפו.
"אלימו" - כמו "אֵילֵי הארץ", העוצמתיים, שכן "אל" עניינו כוח. והמלבי"ם מסביר: "אז" - כאשר תראו את חרון האף שבו ה' יעניש אותם, אז יהיה לו כביכול דיבור אליהם, כמו שנראה בפסוק הבא. והחרון מציין את התחממות האף ואת פעולתו; כשכתוב חרון אף, זו פעולה שעושה רושם, כמו "ויחר אף ה' בם וילך" - ומה קרה? נצטרעה. כשמדובר באף, יש לכך גם תוצאה.
וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי׃
מהו הדיבור? אומר להם ה': אתם מתרגשים לקום ולמרוד בדוד? אתם רוצים לפרוק מעליכם עול מלכות בית דוד? בזמן ההוא - "ואני נסכתי מלכי". "נסכתי" עניינו הגדלה, כמו "נסיכי סיחון", ועל שם שהיו נוסכים שמן המשחה על ראש מי שממנים אותו למלך. כלומר: דווקא על ידי שאתם מורדים בו, יתגלה שמשיחתו של דוד ממני היא, למשול על ציון הר קדשי.
אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ׃
מסביר המלבי"ם: כשם שיש חוקות ודתות להנהגת המדינה, כך יש גם חוקים ודתות בין העמים. אין הכוונה לדת במובן של שמירת מצוות, אלא לחוקים שעל פיהם מתנהלת מדינה, וכן לחוקים גלובליים ואוניברסליים הנוהגים בין המדינות. כך הזכיר המלבי"ם כשלמדנו את עניין יפתח והמלחמה שיצאו כנגדו, שיש חוק בין העמים שאין לעם ולמלך ליפול על גבולות מלכים ועמים בלא טענה מספקת. כלומר, מלך אינו יכול לצאת למלחמה כנגד אומה אחרת בלי סיבה מוצדקת להכרזת המלחמה, ואינו יכול לעשות זאת סתם. וכששלח סדאם חוסיין את ידו בכווית, קומם כנגדו את כל העולם. אמנם שם זה הפריע מפני שבכווית היה נפט, וזה הוסיף לאמריקאי המצוי כמה סנטים בתדלוק השבועי, אבל באופן כללי נדע שלאומות מפריע כאשר אומה אחת יוצאת כנגד אומה אחרת וכובשת אותה. לא תמיד, כמובן: כשישראל הם המוצקים, בדרך כלל זה לא מעניין אותם, אך כשאנחנו עושים משהו שנדמה כאילו הפרנו ריבונות כלשהי - כבר מתכנסת מועצת הביטחון וכבר צריך גינויים. כך שגם הם מפרים את הכללים האתיים של ההנהגה בין המדינות. על כל פנים, מכאן שיש חוקים וכללים גם בין מדינות.
אומר דוד המלך: אבל אני, כאשר אני יוצא לכבוש גויים ולהחריד ממלכות, "אספרה אל חוק" - מספר אני את החוק והנימוס שנתן לי ה'. ומפרש המלבי"ם ש"אל" כאן כמו "את": אספרה את חוק. ופירושו, שעל ידי שאני מספר את הדברים אני קובע אותם לחוק, כחוקי המדינות. ומיהו המחוקק? הקדוש ברוך הוא, והחוק ניתן לי מאתו. שהרי לה' הארץ ומלואה, וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כפי שאנו אומרים בנוגע לזכויות על הארץ, וכדברי חז"ל שלא יאמרו ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממים - שהרי הקדוש ברוך הוא נתן אותה למי שישר בעיניו.
ומהו החוק? "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". אומר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שבאים גויים ומתרגשים למרוד בדוד - אני ילדתי אותך ונתתי לך למשול בכול, נתתי לך כוח ממשלה על כל אשר תכבוש, כבן המושל בנכסי אביו. וזהו "ואני נסכתי מלכי" - הקדוש ברוך הוא משח אותי למלך ונתן לי כוח לפעול, ואותה פעולה שאני פועל מחוק ה' היא. ולכן אין לכם טענות למה אני יוצא להילחם כנגדכם: ברצונו נתנה לכם, ובהגיע הזמן נטלה מכם ונתנה לנו.
ואגב, אם כבר נאמר "בני אתה", מה צורך ב"אני היום ילדתיך"? הרי מי שהוא בן, כבר הוליד אותו. המלבי"ם מסביר זאת בכמה מקומות שאנו מוצאים ביטוי כזה, כמו "ותלד... ויהי לה לבן", או "אביך זה ילדך", "אמך אשר ילדתך". שכן הרבה פעמים יש אב ואם שהם אפוטרופסים - אינם יולדים אלא רק מגדלים, כאומנים. לכן בא הכתוב לומר: כאן איני אב לבן חורג, אלא "אני היום ילדתיך" ממש - שזו בחינת קשר וחיבור מובהק בינינו לבין קודשא בריך הוא.
שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ׃
אומר ה': שאל כל אשר תבקש, רק תשאל ותבקש - ואתן לך את הגויים וארצותם לנחלה, כבן הנוחל בנכסי אביו. ולא לנחלה בלבד, אלא גם "ואחוזתך אפסי ארץ". ומה ההבדל בין נחלה לאחוזה? אומר המלבי"ם: אחוזה היא מה שאדם אוחז בפועל, ואילו נחלה היא מה שנחל. יכול להיות שיש לך נחלה באוסטרליה, אבל אינה אחוזה - אינך נמצא שם ואינך אוחז במקום בפועל, אף שהוא רשום על שמך. וכאן אומר דוד: לא זו בלבד שנתן לי הקדוש ברוך הוא לנחלה, אלא גם לאחוזה - שזה תחת ידי, שאני אוחז וכובש עד אפסי ארץ, גם במקומות הרחוקים. וכמו שמצאנו אצל דוד שכבש חלקים בסוריה ועשאם כחלק מארץ ישראל. הרי לנו חוק אחד שנתן לי הקדוש ברוך הוא כבן: נתן לי נחלה, והנחלה תהיה גם לאחוזה, אף במקומות רחוקים שהם אפסי ארץ.
תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם׃
הקדוש ברוך הוא אומר לי כנגד האומות: "תרועם בשבט ברזל". ומה ההבדל בין לרועע לנפץ? מסביר המלבי"ם: "לרועע" עניינו לעשות את הדבר רעוע - הדבר היה חזק ואני סדקתי אותו וזעזעתי אותו מעט. ואם לאחר מכן אקח פטיש ואשבור אותו לחתיכות קטנות, זה ייקרא "תנפצם" - שהוא תמיד השלב הבא אחרי "תרועם".
מכאן גם למושג "רע" בכלל. כך מצאנו בלשון חז"ל על חודש אב ש"ריע מזליה", ואין הכוונה שמזלו רע - שהרי אין מזל רע או מזל טוב - אלא שהמזל רעוע. כשהמזל חזק אומרים חז"ל "בריא מזליה", כלומר תקיף ועוצמתי; וכשהמזל נחלש הוא רעוע - דבר שאי אפשר להישען עליו, שאם תנסה להישען עליו תיפול.
ומכאן גם המושג "רעים". לכאורה דבר פלאי הוא: "רע" ו"רֵעַ" - אותן אותיות. כיצד ייתכן בלשון הקודש ששני דברים כה שונים במהותם יבואו באותן אותיות? הסברנו שבעצם "רע" הוא מלשון לרועע, ואין משמעותו דבר שלילי אלא לרועע. ואם כן, כאשר אדם רוצה להיות בבחינת "רעים אהובים", להתחבר עם מישהו בחיבור מובהק - בין חבר שיהיה לו ידיד אמת ובין נישואין שהם חיבור מובהק - הוא חייב לרועע את שאר החברויות ואת שאר הקשרים שלו. איני יכול להיות החבר הכי טוב שלך וגם שלו וגם שלו - אז איני באמת החבר הכי טוב שלך. ואיני יכול להיות נשוי לאישה שהיא במרכז מעייניי, וגם זו וגם זו וגם זה. גבר שיאמר לאשתו בכל ערב שהוא יוצא עם חברים, בשלב מסוים תאמר לו: אל תחזור, תישאר עם החברים. כאשר אדם מתחתן הוא מבין שצריך לרועע את החברויות האחרות, ועל ידי כך הקשר בבית הוא קשר אמיץ.
נמצא שכל רעות כוללת בתוכה התרועעות - לרועע חברויות אחרות, ועל ידי זה נוצר החיבור והקשר המוחלט עם החבר האמיתי. וזו גם בחינת החיבור לקודשא בריך הוא: כדי להתחבר אליו צריך לרועע את כל הקשרים האחרים. בדרגות הגבוהות - שלא יהיה לאדם שום חיבור לגשמיות אלא רק לה' יתברך; ובדרגות הנמוכות - שלא יעבוד עבודה זרה, אפילו לא בשיתוף, אלא יהיה מחובר רק לה' יתברך. שכן תמיד להתחבר פירושו לרועע קישורים אחרים.
המזמור פותח בתמיהה על מרידת האומות בה' ובמשיחו - מרד כפול, בעול הדת ובעול המלכות, מרד היוצא הן מן העם הרוגש והן מן המלכים והרוזנים הנוסדים יחד. הם מבקשים לנתק את המוסרות הקלות ולהשליך את העבותות החזקות, ודוד שואל: מדוע היושב בשמים שוחק ואינו נפרע? והתשובה: שחוק זה לעג הוא, שכן בשחוק הפועל שמח והנפעל בוש ונכלם - "משגיא לגויים ויאבדם", וההצלחה הזמנית של הרשע היא הכנה למפלתו. "ואני נסכתי מלכי" - דווקא מרידתם מגלה שמשיחת דוד מאת ה' היא, וזהו החוק שדוד מספר: "בני אתה", קשר של בן ואב ממש, ומכוחו "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך" - נחלה וגם אחוזה עד אפסי ארץ, "תרועם בשבט ברזל" תחילה ו"ככלי יוצר תנפצם" לבסוף. ומתוך לשון "תרועם" למדנו יסוד גדול: כל רעות אמיתית כרוכה בהתרועעות הקשרים האחרים, וכך גם הדבקות בה' יתברך.