פתיחה: העץ שנטוע הפוך
אנחנו ממשיכים בפרק א' בתהילים, ומגיעים אל המשל הגדול שבו הכתוב מתאר את האדם השלם - משל העץ. נלך אחר דברי המלבי"ם, שמראה כיצד בפסוק אחד מרוכזות שבע מעלות של הצדיק, וכיצד הרשע הוא ההיפך הגמור מכולן.
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ׃
אומר המלבי"ם: אם נתבונן באדם, נמצא שמלבד כוח החיות שהוא כוח התנועה, יש בו גם כוח צמיחה. ומשום כך האדם נמשל לעץ השדה. אגב, כאן המקום להעיר: רבים אינם מבינים את פשט הפסוק "כי האדם עץ השדה". תשאל אדם מה פירושו, ויאמר לך שהאדם נמשל לעץ. זה יפה כדרש, אבל אין זה הפשט. האיסור שם הוא לצור על עיר ולכרות את עציה, והתורה אומרת: "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" - כלומר: וכי העץ הוא אדם שיבוא מפניך במצור? למה אתה נלחם בעצים? העצים נותנים פרי, ואותם אין להכרית. אתה נלחם - הילחם כנגד האדם, ואת העץ לא תכרות. נמצא שהפסוק נאמר בתמיהה ולא בקביעה. אבל התורה נדרשת בכמה וכמה פנים, ובדרך דרש דורשים שהאדם נמשל לעץ.
אומר המלבי"ם: נכון שהאדם נמשל לעץ, אך שימו לב - זהו עץ הפוך. שכן מהו המקור והשורש שממנו הכל נובע באדם? המוח, שכל האדם, ומשם יוצאים החיבורים אל כל הגוף. השכל הוא השורש, והוא למעלה, והוא משפיע אל הידיים והרגליים שהם הענפים. נמצא שהאדם הוא עץ שנטוע בשמיים: העץ הרגיל שורשו למטה, ואילו האדם שורשו וגזעו - הראש - נטוע למעלה.
ומכאן, אומר המלבי"ם, יבין האדם שמי ששקוע בארציות הוא עץ שנטוע הפוך: הראש שלו למטה והרגליים למעלה. אם היית רואה אדם הולך על ראשו, לא היית אומר שהוא משובש? כך בדיוק מי ששקוע בארציות - ראשו מונח בענייני האדמה, בקרקע, בגשמיות, ואין לו שום חיבור לרוחניות. ומטעם זה האדם הוא בעל החיים היחיד שהולך זקוף. אין בעל חיים נוסף שהולך זקוף; יש גורילה או אורנגאוטן שמסוגלים להזדקף מדי פעם, אך אינם הולכים זקופים. ולמה האדם זקוף? לומר לך שהאדם מחובר - אדמה לעליון. הוא מחובר ברוחניותו למעלה, הוא נטוע ושתול למעלה. וממילא אסור לו להוריד את ראשו למטה, ללכת על הראש ולהיות נטוע באדמה.
וכך אמרו חז"ל: צדיקים דומים לאילן ששורשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, והרשע בהיפך. עכשיו מובן הדימוי: שורשו של הצדיק נטוע במקום טהרה - בעליונים, ראשו מגיע השמימה. ואילו הרשע להיפך: ראשו בארץ, כל הזמן בארציות - איך הוא מתקדם כלכלית, מתי יחליף את הרכב, מתי יקבל תוספת במשכורת, מתי יעבור דירה. האדם הזה הוא עץ שנטעו אותו הפוך.
מעלה ראשונה: "והיה כעץ" - קיום אישו ולא רק קיום מינו
הכתוב מדמה את הצדיק לעץ דווקא, ואילו את הרשע נדמה לעשב. מה ההבדל? העשב צץ במהירות - עם הגשם הראשון כל השדה מתמלאת עשבים - אבל גם נובל במהירות: השמש הראשונה מייבשת אותו, מגיע הקיץ והכל הופך לקוצים. ולשון המלבי"ם: "נדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו". כלומר לעשב אין קיום מצד עצמו, הוא לא הטביע חותם ולא נשאר קיים. ובכל זאת אינו נעלם לגמרי - יש לו זרעים, והזרעים מצמיחים את העשבים הבאים, וכן הלאה. מין העשבים מתקיים, אבל העשב עצמו לא הותיר חותם: בין רגע היה ובין רגע הלך ולא נשאר ממנו מאומה.
לעומתו העץ גדל לאט, אך כשגדל הוא נותן פירות ומשפיע שפע, ומלבד זאת גם משאיר זרעים לדור הבא. זה נקרא קיום אישו, ולא רק קיום מינו: האישיות שלו והעצמיות שלו משפיעות. וכאן, אומר המלבי"ם, המשל לאדם השלם: מעלתו הראשונה היא "והיה כעץ" - הוא כעץ ולא כציץ ועשב אשר פורח ונעלם. המון בני האדם, כלשון המלבי"ם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם. גידל ילדים והלך - ומה השאיר? אולי ירושה, אבל ברוחניות לא כלום. לעומת זאת אדם שהיה כאן, הלך לשיעורי תורה, למד תורה, קיים מצוות וגידל דור ישרים מבורך הדבוקים בה' - הרי הוא עץ, ולא עשב שרק מקיים את המין. הרחוק מתורה מגיע לעולם כדי לייצר עוד דורות שייצרו עוד דורות - קיום המין בלבד, כמו עשב. אבל האדם שהשלים את נפשו הוא עץ, ויש לו קיום נצחי, שכן שם למעלה יש לו קיום תמידי. ולא זו בלבד שיש לו קיום מינו, "עוד ינובון בשיבה", אלא הוא גם נותן פרי קודש הילולים - תורה ומעשים טובים שנשארים לנצח.
מעלה שנייה: "שתול" ולא "נטוע"
יש עץ נטוע ויש עץ שתול. נטוע - נטעו אותו במקומו וזהו. שתול - עקרו אותו ממקום אחד ושתלו אותו במקום אחר. וכך מדויק בדברי חז"ל, שהשתילה מבטאת עקירה ושתילה. אמרו בגמרא בעבודה זרה י"ט: כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר "כעץ שתול" ולא "כעץ נטוע". הלומד מרב אחד הוא כעץ נטוע - נטעו אותו כאן ואינו הולך לשום מקום אחר; ואילו עץ שתול הוא עץ שנטעוהו כאן, עקרוהו, ושתלוהו שם.
ומהו עומק העניין? מסביר המלבי"ם: צמחים עתירי מים אי אפשר לעקור ולשתול מחדש, בדרך כלל הם מתייבשים. העץ יבש יותר, ולכן אפשר לעקור אותו ממקום אחד ולנוטעו במקום אחר. כך הצדיק - אין בו לחות רבה, ולכן אינו כעשב שמתייבש ברגע. כל הדברים הלחים מאוד מתייבשים ומתקלקלים במהרה, ואילו היבש מתקיים הרבה זמן: קרקר יכול להחזיק שלושה־ארבעה חודשים, ופרוסת לחם מעלה עובש כבר אחרי ארבעה ימים. תמיד הדבר הלח קיומו פחוּת מהדבר היבש.
ומה מבטאת האפשרות להעביר אותו ממקום למקום? שהוא קיים כאן, ומעבירים אותו גם לשם - יש לו קיום גם בעולם האמת. עוקרים אותו מכאן ושותלים אותו שם. הרשע לעומתו נטוע כאן בלבד, אין לו מקום אחר, אי אפשר להעבירו: עולם הבא, נצח וקיום אין לו. אבל הצדיק הוא בגדר "שתול" - יש לו עולם הזה ויש לו גם עולם הבא.
מעלה שלישית: "על פלגי מים" - אין מים אלא תורה
עץ שאינו שתול על פלגי מים נתון בסכנה: תבוא שנת בצורת והוא יתייבש. אבל הנטוע על פלגי מים יש לו תמיד מזון ולחלוחית והשקיה תמידית, ולעולם אינו מגיע ליובש ואין קיומו נפסק. ומהו הנמשל? אומר המלבי"ם: "על פלגי מים" בא להבדיל את הצדיק מן הפילוסופים. גם הם מתנהגים בצדקה ובחסד, אבל הכל מכוח מוסר אנושי ונימוסים שכליים. והשכל טועה פעמים רבות ומחטיא את המטרה. אבל הצדיק נטוע על פלגי מים - ואין מים אלא תורה; כל מעשיו ומפעליו והנהגותיו מכוח התורה, וממילא אין אצלו מצב של יובש, אין מציאות שבה לא ידע כיצד לנהוג.
ומי שבנוי רק על שכל אנושי - יש מצבים שבהם השכל נתקע ואינו מוצא הסבר. פעם הייתי בהרצאה בבאר שבע, ואחריה ניגש אליי בחור משכיל ואמר: אני מקיים רק את עשרת הדיברות, כי אותן קיבלנו משמיים. אמרתי לו: מעניין. תגיד לי, אתה שומר שבת? אמר לי: לא. אמרתי לו: רק לחדש לך, זה כתוב בעשרת הדיברות. זו הייתה עבורו הפתעה, אבל הפתעה גדולה ממנה חיכתה בהמשך. שאלתי אותו: כיצד אתה יודע איך לנהוג? אמר לי: אני אדם מוסרי, פועל על פי ערכי מוסר וצדק, צדק אוניברסלי, והרבה דיבורים מסוג זה. אמרתי לו: בוא אציג לפניך דילמה מוסרית ותאמר לי מה אתה עושה. אמר: בבקשה. אמרתי לו: חברה שלך מספרת לך שהיא בהיריון בלתי מתוכנן - מה עכשיו עושים? הוא חשב, וחשב שוב, ולבסוף אמר לי: התקלת אותי. הוא היה אינטליגנט מספיק להבין שכל תשובה שיענה תראה עד כמה הוא לא מוסרי. תאמר שתגדל אותו - וכי בת שש־עשרה תגדל ילד? תאמר שיימסר למוסד - הרי אתה הורס לה את החיים, היא תדע שיש לה ילד תקוע במוסד שהיא לא גידלה ולא דאגה לו. תאמר הפלה - וכי כשמישהו לא מתאים לך אתה שם לו כדור בראש? הרי זה רצח. הנה דוגמה לבעיה מוסרית שאין אדם שיכול לתת לה תשובה מוחלטת מלבד התורה, ואפשר להביא אינסוף דוגמאות כאלה.
וזה לשון המלבי"ם: הישרים שבעדת הפילוסופים, אשר התנהגו בצדק ובחסד על פי נימוסים שכליים, לא מצאו די סיפוקם - שכן אין די סיפוק בתשובות שמוצאים על פי שכל, כי לא תמיד התשובה נכונה ולא תמיד היא מניחה את הדעת שזו הדרך הישרה וההגונה. לא כן הנטוע על פלגי מים, שהוא הנקרא מאושר. וכבר הסברנו: מדוע נקרא "מאושר"? כי לכל מעשה שלו יש אישור. הקדוש ברוך הוא חתם: מאושר. כל מעשה שעשיתי הוא על פי ה' - ולכן הוא מאושר.
כשנפטרה אשתו של רבי שלמה זלמן אויערבאך, אמרו לו לפני הקבורה שמקובל לבקש מחילה. אמר להם: למען האמת, אין דבר שאני צריך לבקש עליו מחילה מאשתי. שומעים? איני יודע אם בן אנוש מסוגל להוציא משפט כזה מפיו, צריך להיות מלאך בשביל זה. הוא מעולם לא פגע באשתו. והוא אמר: לא שלא היו ויכוחים, אבל את הכל עשינו על פי התורה. אדם שבסוף ימיו, אחרי עשרות שנות נישואין, יכול לומר שאינו צריך לבקש מחילה מאשתו - למה? כי הכל היה על פי התורה. וכי התורה מתירה להעליב מישהו כשאינך מסכים עמו, או לפגוע בו? זה נגד התורה. לכן מעולם לא העליב, מעולם לא פגע, מעולם לא אמר אמירה שמשתמעת ממנה פגיעה או צער. כשהולכים על פי התורה - זהו המאושר, שכן לכל מעשה יש אישור וגושפנקא. הנטוע על פלגי מים יש לו מים תמידיים, אינו מתייבש לעולם, ולכל שאלה יש לו תשובה מתוך התורה עצמה.
מעלה רביעית: "אשר פריו יתן" - פריו המיוחד לו
העץ נותן פרי, לא כעשב וירק שאין להם אלא קיום המין ואינם נותנים פירות ואינם מפתחים אישיות ושום דבר ברוחניותם אינו מתפתח - אלו האנשים הרחוקים מתורה ומצוות. אבל הצדיק נותן פריו: מוסיף תועלת וגדלות רוחנית בעצמו כל שנה וכל יום וכל זמן, מתעלה ברוחניות ונותן עוד ועוד פירות. ואלו אינם פירות פרטיים אלא פירות לכל העולם כולו: "דיו לעולמי כולו שיזון בזכות חנינא בני" - הרי שאלו פירות המשפיעים לכלל, גם כאן וגם בעולם הנצחי. ואינו דומה לעץ הנטוע בערבה, כלומר במדבר ובמקומות המרוחקים, אלא נותן פריו.
ודייק הכתוב "פריו" ולא "פרי": הפרי המיוחד לו, הפרי שאותו הוא אמור לגדל, פרי בעל מעלה. אפשר לתת פרי סוג ב', פרי של בררה שאינו ראוי לייצוא; אומר הכתוב: לא, פריו המיוחד לו. ועוד מרמז "פריו": אין זה כפרי של הגוי או של התפיסה הפילוסופית, שנותן פרי מהשכלתו ומעיונו - אין זה פרי אמיתי. הפרי האמיתי, פרי קודש, הוא הבא מכוח התורה ומכוח המצוות, מן ה"ובתורתו" שדיברנו עליו בפסוק הקודם; מ"תורתו" בא "פריו". אלו פירות אמיתיים, פירות של צדק ויושר על פי התורה הקדושה.
מעלה חמישית: "בעתו" - הפרי בזמן הנכון
המעלה החמישית היא שהוא מוציא את פירותיו בזמן המיוחד להם. האדם מבקש בעולם הזה הנאות ותאוות וגשמיות, ואינו יודע שאין זה בעתו. ואם ישאל: לשם מה נברא האדם? נאמר לו את דברי המסילת ישרים - להתענג. יאמר: יופי, אם כן אלך לחפש תענוגות. רגע, לא סיימנו: להתענג על ה'. התורה רוצה שהאדם יגיע לשיא התענוג והאושר, אלא שזו דרך חתחתים המסתיימת בשלמות של שיא התענוג. ואין תענוג, אומר המסילת ישרים, גדול מלהתחבר אל קונו ולהיות דבוק בה' יתברך. ולצורך זה יש עולם של ניסיונות, ורק אחריו זוכים לכך. נמצא שהוא נותן פרי - אבל בעתו. מי שרוצה ליטול כאן את כל תאוות העולם הזה, מחפש פירות שלא בזמנם. אין זה זמן ההנאות; זמן ההנאות הוא עולם הנצח.
כשפגש הגר"א את אחותו לאחר שנים שלא ראה אותה, חשבה שיֵשבו להעלות זיכרונות, מי נולד ומה היה. אמר לה הגר"א שלום, ואחר כך אמר: אחותי היקרה, מאוד הייתי רוצה לשבת ולהשתעשע עמך בסיפורים, מה שלומך, שלום בעלך והילדים, מי התחתן, וגם אני אספר לך על משפחתי - אבל העולם הזה עולם קצר, אין זמן. יגיע זמן שיהיה בו הרבה זמן; כשאדם בקבר יש את כל הזמן. אז נדבר ואז ניפגש, יש לי הרבה מה לספר לך, אבל בינתיים העולם הזה יקר - וחזר ללמוד. האדם צריך להבין: להיות שקוע בהנאות בעולם הזה זה פרי שלא בעתו. ואילו מעלת הצדיק היא "פריו יתן בעתו" - מתי? כאשר תגיע נפשו אל עת תשלום השכר, אז זה הפרי בעתו.
מעלה שישית: "ועלהו לא יבול"
העלים הם בגדר שומרים, הם מגינים על הפרי. והם רומזים לכל מה שהצדיק נצרך לו בעולם הזה. אין מה לעשות, צדיק אינו חי מן האוויר: הוא צריך בית, צריך קניינים גשמיים כדי להתקיים. וגם חכמי ישראל עסקו במלאכתם, רבי יוחנן הסנדלר וחבריו. אלא שהעניינים הגשמיים אינם פרי בשום אופן; הם רק בגדר עלים השומרים על הפרי. ועל כך נאמר "ועלהו לא יבול": כשאדם שקוע במה שהוא צריך להיות שקוע בו, הקדוש ברוך הוא דואג שגם ענייניו הארציים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, שגם זה לא יחסר לו.
וזו מציאות שכבר דיברנו בה: מי שמסרו עצמם לתורה - שאלו אנשים בעלי משפחות, ויספרו לך שדווקא זה שעזב את הישיבה באמצע וחיפש היכן לעבוד, עד היום אין לו דירה ועד היום אינו מסודר; ואילו זה שנשאר בישיבה והתחתן מתוך הישיבה, ושאלו עליו "איך יסתדר?" - רואים שהם זוכים הרבה יותר ומסתדרים הרבה יותר. ואפילו דברי החולין של הצדיק - אפשר להסיק מהם וללמוד מהם ולקבל מהם; גם זה בגדר עלים, וגם הם אינם נובלים.
מעלה שביעית: "וכל אשר יעשה יצליח"
האילן הזה - כל אשר יעשה יצליח: גם מה שיוצא ממנו, גם מה שתזרע ותיטע מאותו אילן יצליח. גם בניו יהיו מוצלחים, כמו שכתוב "גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך" - זהו "וכל אשר יעשה יצליח".
הרשעים - כמוץ שאינו מחובר לחיטה
לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ׃
לאחר שפירט את עושרו של הצדיק, אומר הכתוב: התבונן ברשע, והכל אצלו הפוך. לא זו בלבד שאין להם האושר וההצלחה של הצדיק - "לא כן הרשעים" - אלא הם ההיפך הגמור: הם כמוץ. ומהו מוץ? הקליפה של הדגן, של החיטה. אפשר לדבר על מוץ שהחיטה בתוכו, ואפשר על מוץ ריק שאין חיטה בתוכו. והכתוב מדבר על המוץ שאין בו חיטה - "אשר תדפנו רוח", שכן כשהחיטה בתוכו אין הרוח מנדפת אותו.
וכך היו בוררים: לאחר הדישה, שהיו עוברים על התבואה במורג חרוץ חדש בעל פיפיות - משטח כבד מאוד עם שיניים הנמשך על ידי שור, שהיה מחכך את החיטים בקרקע ומפריד מהם את הקליפה הקשה - היה צריך להפריד את הקליפה מן התערובת. היו לוקחים רחת, מעין את רחב, ומגביהים את כל התערובת אל הרוח; המוץ, שהוא קל, היה עף, והחיטה הכבדה נופלת למטה. נמצא ש"כמוץ אשר תדפנו רוח" הוא ביטוי למוץ בלי החיטה, שהרי החיטה כבדה ואין הרוח מנדפת אותה.
ומכאן דיוק נפלא: ההמון אמנם כמוץ, אבל ייתכן שהם דבוקים בצדיק, דבוקים בחיטה - ואז הם מוץ אשר לא תדפנו רוח. הוא עצמו אמנם מוץ, אבל הוא חופה על הצדיק, מחובר אליו וקשור אליו, דבק בעובדי ה', תומך ומהנה תלמידי חכמים. עדיין מוץ - אך מחובר אל גרגיר התבואה. ואילו הרשעים אינם מחוברים כלל, ולכן "תדפנו רוח", הרוח נושבת ומרחיקה אותם. ועוד במשל: כשם שהדפת המוץ על ידי הרוח נועדה לנקות את התבואה מן הפסולת, כך אובדן הרשעים בא לנקות את הצדיקים - שלא יתערבו ביניהם ולא ישפיעו עליהם; וכדי שלא ישפיע הרשע על הצדיק, תדפנו רוח ותרחיק אותו מן הצדיק שלא תהיה השפעה שלילית.
רשעים וחטאים במשפט
עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים׃
"על כן" פירושו כאן: כדי כך. כדי שלא יקומו בעדת צדיקים, כדי שלא יתערבו עם עדת הצדיקים. והרשעים - מצד עצמם לא יקומו במשפט: מיד כשיעמדו למשפט יתחייבו, אינם יוצאים זכאים כלל.
והחטאים, כפי שהסברנו, הם הנמשכים אחר תאוות ליבם; מדרגתם קלה מן הרשע, שאינם מרשיעים בזדון אלא נמשכים אחר תאוותם. לכן כשידונו אותם מצד עצמם, יש להם על מה לעמוד: אולי תימצא להם קימעא של זכות, איזו טענה או אמתלה, כעין "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי". אבל שימו לב ללשון: "וחטאים בעדת צדיקים" - להימנות על עדת הצדיקים ודאי אינך יכול. שכן כשידונו אותם ביחס לצדיקים, בוודאי ייצאו חייבים. מה תאמר, התגברו עליך תאוותיך? וכי הצדיק נולד בלי תאוות? וכי יוסף נולד בלי תאוות? והרי בכל זאת התגבר. זה מה שירשיע את אותם חטאים. נמצא: הרשעים אינם קמים במשפט מעיקרא, והחטאים - לא מצד עצמם, אלא כשישוו אותם לצדיקים ויראו להם כמה התרחקו, ובזה ישפטו אותם.
"כי יודע ה' דרך צדיקים" - ידיעה היא חיבור
כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד׃
מהו "יודע ה'"? כבר הסברנו לא פעם שידיעה פירושה חיבור: "וידע אדם את חוה אשתו" - חיבור; "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו" - כלומר אני מחובר עם אברהם. והמלבי"ם מגדיר זאת: הידבקות המושכל במשכיל. ועניין הידיעה והחיבור שייך רק בעניינים רוחניים; אין אתה מתחבר לקדוש ברוך הוא בגשמיות אלא דרך הרוחניות. וכיוון שהקדוש ברוך הוא ומצוותיו ותורתו הם עניינים רוחניים, ניתן להתחבר אליו בדרכים רוחניות.
"יודע ה' דרך צדיקים" - "דרך" מבטא הליכה, שהצדיק הולך במהלך השלמות, במסילה העולה בית א־ל. והקדוש ברוך הוא מתחבר אל דרכם של הצדיקים, להובילם אל אהבתו ואל יראתו ואל הדבקות בו, והחיבור הזה של קודשא בריך הוא עם דרך הצדיקים נשאר דבוק לנצח. אבל דרך הרשעים מובילה לאבדון, לעין קצה; הם אינם מתחברים בידיעת ה', ולכן דרכם תאבד.
וזה מה שאמרנו לא פעם: לרשע אין קיום. מה שאתה רואה כאן אינו אלא קיום וירטואלי. ומתי מתגלית האמת והמציאות? כשאדם נפטר מן העולם, אז רואים כמה קיום יש לו. אז מתברר שנפשו נכרתה לחלוטין מכיסא הכבוד, שאין לו כל קשר אל הרוחניות. ממילא מי שמתחבר לרוחניות מחובר לקודשא בריך הוא לנצח, ומי שמתנתק מן הרוחניות - מנותק ונכרתת נפשו לנצח. זהו "ודרך רשעים תאבד": אין בה ידיעת ה', אין בה חיבור עם הקדוש ברוך הוא.
לסיכום:
הפסוק "והיה כעץ שתול" מקפל בתוכו שבע מעלות של הצדיק: הוא עץ ולא עשב - קיום אישו ולא רק קיום מינו; הוא שתול ולא נטוע - יש לו עולם הזה ועולם הבא; הוא על פלגי מים - כל הנהגותיו מכוח התורה ואין לו יובש ואין לו שאלה בלי תשובה; הוא נותן פריו המיוחד לו, פרי קודש מכוח התורה; הוא נותן אותו בעתו, בעת תשלום השכר, ואינו רודף הנאות שלא בזמנן; עלהו לא יבול - גם ענייניו הגשמיים מסתדרים ואף דברי החולין שלו מלמדים; וכל אשר יעשה יצליח - אף זרעו וכל היוצא ממנו. ולעומתו הרשע כמוץ שאינו מחובר לחיטה, והרוח מדיפה אותו כדי לנקות את התבואה; אינו קם במשפט, והחטאים אינם קמים בעדת צדיקים. וההבדל היסודי: הצדיק הוא עץ הנטוע למעלה, ראשו וְשורשו בשמיים, ולכן "יודע ה' דרך צדיקים" - חיבור נצחי; והרשע נטוע הפוך, ראשו בארציות, ולכן "דרך רשעים תאבד".