בעזרת השם אנו פותחים את לימוד ספר תהילים על פי פירושו של המלבי"ם. כדרכנו, נעיין תחילה בהקדמת המלבי"ם לספר, לאחר מכן נלמד הקדמה כוללת בעניין מעלת התהילים, ואז נתחיל בפרק הראשון. אקדים ואומר: הקדמת המלבי"ם כתובה בלשון מליצית גבוהה ונפלאה, ומי שהלשון הזאת כבדה עליו או שאינו מרגיש מחובר אליה - יכול לדלג אל ההקדמה בעניין מעלת התהילים, ומי שגם בה אינו חפץ - יעבור ישר אל לימוד התהילים עצמו. אני אקריא את לשונו ואבאר במקומות הטעונים ביאור.
בית קודש הקודשים, בית האוצר היקר הזה, מלא יקר כל קודש, מלא הדר כל כבוד ועוז, אוצר בתוכו כל מחמדנו אשר היו לנו מימי קדם.
ספר תהילים אוצר בתוכו את כל חמודות ימי קדם, וכפי שיסביר בהמשך.
בעוד רוח השיר חי בפי שרי קודש, בעוד התנוסס רוח השם על נעים זמירות ישראל עלי הגיון בכינור, בהיכלו כבוד אומר כולו. תהילות ותפילות, שירות וזמירות, אבני חפץ ופנינים, שוהם יקר ומטמונים, הון עתק ומכמונים.
כמעט כל לשונותיו של המלבי"ם לשונות של פסוקים הם, והוא משתמש בהן; לא נטרח להראות בכל פעם מאיזה פסוק לקח, אך נדע שכך הם לשונותיו. אומר הרב: הספר הזה כולל את הכל - תהילות ותפילות, שירות וזמירות, אבני חפץ ופנינים, שוהם יקר ומטמונים, הון עתק ומכמונים. "מכמונים" הכוונה מלשון דבר נסתר.
מאוצר המלך החסיד משיח אלוהי יעקב, אשר שר להשם ואשר אליו התפלל בעת רעה צאן מרעיתו, ובעת רעה צאן עמו, בצר ובטוב לו, עד התפילה האחרונה אשר התפלל לפני מותו אחרי משח את שלמה בנו לשבת על כיסא השם למלך תחתיו.
זהו האוצר של דוד המלך. הוא התפלל גם כשהיו לו צרות וגם כשהיה לו טוב, עד לתפילה האחרונה שלפני מותו, אחרי שמשח את שלמה בנו למלך; ושם, בסיום, נאמר "כלו תפילות דוד בן ישי" (פרק ע"ב).
בין אשר התפלל על עצמו, בין אשר התפלל על הכלל, בין אשר התפלל על עניין מיוחד, בין אשר היה מתפלל תמיד. כל אלה אסף וחיבר לעת זקנתו בספר מיוחד שיהיו מוכנים לצורך הנהגת המתבודד.
כל אדם הרוצה להתבודד עם קונו - יש לו את ספר התהילים להתרפק עליו.
כל אדם יחזה בו כל תפילה וכל תחינה, כל הודאה וכל תהילה, על כל דבר ועל כל עניין, צוקה או תשועה, צרה או רווחה, אשר יהיה ליחיד או לרבים, בתהלוכות העיתים ומסיבות הזמן הסוער על כל עוברי ים החיים בהמון משבריו ושאון גליו.
כל מה שתחפש בספר הזה - תמצא. בין על זמנים של מועקה ובין על זמנים של רווחה, בין ליחיד ובין לרבים. "בתהלוכות העיתים" - כל מה שעובר על האדם בשינוי העיתים ובמסיבות הזמן הסוער על כל עוברי ים החיים בהמון משבריו ושאון גליו.
גם יש בו סגולות יקרות ומטמוני מסתרים מסוד השם ליראיו, תרופות וסמי חיים ומפתחות אל שערי שמיים.
לדוגמה: "מאן דבעי סם חיי" - "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". הנה בתהילים יש לנו סם חיים, עצות, תרופות וסמי חיים ומפתחות אל שערי שמיים.
ובסוף ספרו כתב אלה דברי דוד האחרונים, אשר העתיקם וכותב ספר שמואל, בו חתם שמו על ספרו והודיע מהותו ועניינו, עם הודעה עתידית ממלכות זרעו באחרית הימים.
וכפי שכתב המלבי"ם בפירושו לספר שמואל - שם מגלה לנו דוד בעניין אחרית הימים מי ימלוך מזרעו.
כל עוד התהלך רוח השם בארץ וישכון כבוד על נביאיו וחוזיו, על מוצאי שכל טוב ורוח נדיבה לדבר או לשורר ברוח הקודש, שערי האוצר הזה לא סוגרו. כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא אסמיו תבואות הדורות בין שתילי ימי קדם.
כל זמן שרוח השם התהלך בארץ - כלומר שהייתה נבואה - ושכן כבוד על נביאיו וחוזיו, על מוצאי שכל טוב ורוח נדיבה, היו מדברים ומשוררים ברוח הקודש. ואומר הרב: דע לך ששערי האוצר הזה לא נסגרו. אל תחשוב שדוד המלך ביטא את דבריו ונגמר העניין, כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא את אסמיו בתבואת הדורות בין שתילי ימי קדם - בדורות הבאים הוסיפו עוד פרקים, ובזה מילאו את האסמים בתבואה נוספת, לבד ממה ששתלו הקדמונים.
כמו "תפילה למשה איש האלוהים", ובין מטעי אנשי הרוח הבאים אחריו: "שיר המעלות לשלמה", "על שושנים לבני קורח", שיר ידידות על שלמה ביום חתונתו, מזמור למנשה בן חזקיהו אחרי ששב לאלוהי אבותיו, הלל הגדול על נס סנחריב, נגינות אסף על נס זה, וכן מאיתן האזרחי, מהימן האזרחי, ידותון ובני קורח, עד התפילות אשר יסדו בגלות בבל על שריפת המקדש ועל הגלות, עד שוב השם את שיבת ציון בימי כורש. אתה רואה שגם לאחר שכלתה הנבואה, במשך הדורות עוד היו גדולים וחכמים שהוסיפו לשורר, ואת דבריהם חיברו וסיפחו אל ספר התהילים.
אגב, ספר התהילים מכיל מאה וחמישים מזמורים, אבל נדע שמצאו במגילות קומראן ועוד את המזמור המאה וחמישים ואחד. לא ראיתי מהו בדיוק אותו מזמור, אבל ראיתי שמביאים שיש ספרים קדמונים שבהם מופיע שהיו קנ"א פרקים בספר התהילים. לנו, כאמור, יש מאה וחמישים פרקים בלבד.
גם נמצאו מזמורים רבים המדברים בדרך העיון והמחקר על עניינים שונים: על מעלת האדם - פרק ח'; על ההשגחה הפרטית - פרקים ל"ו וקכ"ח; על תכלית האדם - פרק ל"ט; על שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו - פרקים י', י"א, ע"ג; השיר הנפלא אשר שר מישרים אחרי שנפח המליץ באפו רוח חיים וברא לו פה ולשון וניב שפתיים, ודומיהם רבים.
לא ארקח הלום כקטורת רוקח כמתכונת מעשה מרקחת אשר יעשו המבארים להריח בה בפתחי ביאוריהם במבוא אשר יעשו לספרי הקודש, אשר ירבו חקירות והשערות על תכונת כלי זמר אשר נזכרו בראשי המזמורים ועל מהותם.
אומר הרב: אל תצפה שאני ארקח כאן בהקדמתי את אותו "מעשה מרקחת" שעושים המבארים האחרים, שבפתחי ביאוריהם, במבוא שהם עושים לתהילים, מתמקדים בכל מיני חקירות והשערות על תכונת כלי הזמר הנזכרים בראשי המזמורים ועל מהותם. לדוגמה: "למנצח על נחילות" - מה זה נחילות? איזה כלי זה היה? איזו מנגינה יוצאת ממנו? האם זה כלי פריטה או כלי נשיפה, כלי תיפוף או כלי הקשה? "למנצח על השמינית" - איזה כלי זמר זה היה? מה הוא שיגיון, מה היא גיתית, עלמות, שושנים, שושן עדות, מכתם, יונת אלם רחוקים, איילת השחר, מחלת, ידותון, המעלה - והחקירות היוצאות באלה.
מי שיודע - זהו הסגנון המחקרי־אוניברסיטאי. כשהם לומדים משהו כמו תהילים, מיד מתחיל המחקר: איזה סוג כלי זה, מתי היו מנגנים בו, האם הוא כלי יווני עתיק או כלי שהגיע מקפריסין או מכל מיני מקומות אחרים, מה מקורו, האם התרבות ההלניסטית שהייתה בתקופה מאוחרת יותר הכירה את הכלי הזה. את מי מעניינים כל ההבלים האלה? תן לחוקרים שיחקרו בהבל הזה ויתעסקו בו, מה זה מעניין אותנו?
ואגב, זו דרכם בכל עניין. הוא לומד משנה, לומד מסכת כלים - איזה כלי זה היה, כמה פיות היו לו, מה מסביר הברטנורא, ועל פי השערות של חוקרים אחרים מדובר בכלי מהסוג הזה. את מי זה מעניין? מה ההלכה כאן, טמא או טהור? בזה הוא לא מתעסק, הוא מתעסק בחקר הכלי. הוא לומד גמרא כדי להבין את צורת הלבוש שהייתה אז, מהם סוגי המאכלים שאכלו, מי היו אותם חכמים וכיצד להעמידם על מחלוקותיהם. כל הדברים האלה דברי הבל הם, הוא לא נכנס פנימה אלא מתעסק בקליפה, בחיצוניות. שום דבר הוא אינו לומד כדי שישנה אותו, כדי שיהפוך אותו ליהודי יותר ירא שמיים, יותר עובד אלוקים - זה לא מעניין אותו, זה מחקר אוניברסיטאי.
כי למה זה אצלול במצולת הדמיון אל תהום אין חקר, אחרי כי נעלם מאיתנו אם הם שמות כלי ניגון או שמות מיני נגינות. ואם הם שמות כלי ניגון, לא ידענו אם יש להם עתה עוד מציאות בעולם או מנגינותיהם נשאר שבת. ואם עדיין נמצאים, מי ינבא לנו איך נקראו בשמותם עלי אדמות.
"תהום אין חקר" - מקום שאין לחקור בו. ייתכן שמדובר כאן בסוג של נגינה, כמו שמדברים על מקאמים, ולא בשמות כלי נגינה כלל. ואם נאמר שאלו כלי ניגון - ייתכן שאין לנו עוד כדוגמתם, ומה הנפקא מינה לדון איזה כלי זה היה וכמה מיתרים היו לו? ואם תאמר שעדיין יש לנו את הכלים האלה - מי יגיד לך שהכלי הזה הוא הכלי שעליו התכוון דוד המלך? ועל כן אומר הרב: "ויבנו מגדלים הפורחים באוויר על כנפי רוח" - כל המפרשים והחוקרים הללו בונים תיאוריות, מגדלים פורחים באוויר על כנפי רוח, אין בזה שום מציאות. ואני לא אתעסק בזה.
לבד זאת מצאתי נכון להודיע אל הקורא, כי הגם שבפירוש הספר הזה לא נטיתי ממסילה הסלולה לפניי בכל כתבי קודש ממינו, המתנשאים לדבר נשגבות ברוח המליצה, טירת כסף הזאת גם היא אבן שלמה מסע נבנה לתלפיות, על יסודות המוסדים מאבני בוחן, אבני גזית יקרות, ופרטיו גם הם אדניהם ילכו על פי הכללים הנאמנים אצלי בכל התנ"ך.
גם כאן בלימוד התהילים ילך המלבי"ם לפי הכללים שיש לנו בכל התנ"ך, ואנחנו נראה זאת בהמשך: שכשמופיעות כמה מילים - אין מילה דומה לחברתה, ואין מושג של כפל העניין במילים שונות; תמיד שיש כפל עניין, סימן שהכתוב בא לבטא רעיון נוסף. וכאשר חוזר על אותה מילה פעמיים באותו מקום, סימן שמדובר בשני דברים שונים ולא באותו דבר. ועוד כללים רבים שלימד אותנו המלבי"ם, שהספקנו ללמוד בספרים שלמדנו עד עתה - ובדרך זו ילך גם בפירוש התהילים.
כולם שקולים במאזני צדק, אין בהם נפתל ועיקש. ולכן אחלה מותר יחשב להוסיף דבר עוד בדבר הזה אשר כבר הודעתי את החוקים ואת המשפטים בהקדמות הספרים אשר ביקרו ראשונה.
כל דרכיו בביאור התנ"ך, איך להסביר ומה ראה לנכון לבאר ובאיזו צורה - את הכללים האלה כבר כלל בהקדמות לספרים הקודמים, ולכן אינו רואה צורך לחזור עליהם. "אשר ביקרו ראשונה" - ביקרו בכ', מלשון בכור, אלו שיצאו ראשונים.
בכל זאת נפלאה בעיניי מלאכת פירוש הספר הזה וכבדה ממלאכת פירושי יתר הספרים מכמה טעמים.
בכל אופן, פירוש התהילים לא היה מלאכה קלה, והיא שונה משאר הספרים. ועכשיו יסביר לנו מאיזו סיבה.
א', כי ברוב המזמורים וכמעט בכולם, באו המאמרים שהם חלקי המזמור מפורדים איש מעל אחיו, ואין להם שום חיבור והמשך וקשר ויחוס כלל.
זו בעיה שגם בלימוד ספר איוב נכנס אליה הרב והתמודד עמה בצורה נפלאה, וגם כאן היא קיימת. יש פרקים בתהילים שמתארים למשל את היותם במדבר, ואז אתה מבין פסוק אחר פסוק ואת כל ההשתלשלות. אבל רוב הפרקים אינם כך, ובהם כל פסוק אינו קשור לפסוק הבא: "תהילה לדוד ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד, גדול השם ומהולל מאוד" - מה הקשר בין "גדול השם ומהולל מאוד" לבין "בכל יום אברכך"? אינך רואה כאן המשך. וכך הוא ברוב פסוקי התהילים: כל פסוק בפני עצמו, וכשאני רוצה להבין רעיון שלם קשה לי מאוד - אלא אם כן הפסוק מתאר סיטואציה כשדוד ברח וכדומה, וגם זה בא יותר כתפילה ופחות כתיאור סיפור. לכן, אומר המלבי"ם, נוצר קושי לחבר את הדברים ולהבין מהו המסר ומה דוד המלך מתאר לנו כאן.
ועל כן כוונת המשורר נפלאה מעיני הקורא, נעלמה מעיני הקורא, נשגבה לא יוכל לה. באשר ימצא בכל מזמור עצמות רבות מפוזרות על פני כולו והרוח אין בהם.
"נפלאה" הכוונה נשגבה. זהו תיאור מליצי: בכל מזמור אתה רואה הרבה עצמות מפוזרות ואין בהן רוח.
ולכן עמלתי עמל רב עד אשר מצאתי קוטב כל מזמור ומרכזו, עד אשר התקרבו העצמות, ואז ניבאתי על הרוח לאמור בואי הרוח ופחי בעצמות הקדושות האלה ויחיו, ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד.
"קוטב כל מזמור ומרכזו" - נקודת כתיבתו ועניינו המרכזי. אותן עצמות יבשות שאין לך בהן הסבר, על ידי הביאור התקרבו עצם אל עצם, וכפי שכתוב ביחזקאל שניבא על הרוח שתחיה את העצמות. ואז אתה רואה שכל אותם שברי פסוקים הופכים לגוף חי אחד שלם: כולם ארוגים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם מספרים תהילת השם ועזוזו ונפלאותיו אשר הראם. זהו אם כן הקושי הראשון - חוסר החיבור בין הפסוקים, להבין איך פסוק אחד ממשיך את חברו ומהו הרעיון שסביבו סובב כל הפרק.
זאת שנית, כי אחרי רוב השירים והמזמורים והתפילות כוננו על מעשים ועל קורות ועניינים אשר עברו על המשורר או על עדתו בעיתותיו חייו או בימים עברו, ודרך השיר ומליצתו לכלול סיפורים רחבים וארוכים במילות מועטות כנודע. ואיך נפרש תעלומות השירים אלה עתה, אשר ספר דברי הימים הגדול בו היו כתובים כל סיפורי קורות העיתים ואשר עבר עליהם, נאבדו מאיתנו? זיכרונות מושלי אפר צללו בתהום הנשייה, דלו מאנוש נעו.
הרבה מן הדברים שבתהילים מתייחסים לסיטואציות מסוימות שעברו על דוד המלך, ולא כל הדברים כתובים - אין לנו את התיאורים הללו מן הבחינה ההיסטורית. איפה כן היו מופיעים? "הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים". היה להם ספר של קורות הימים של המלכים, שבו כתבו את מה שעבר עליהם. ואין להתבלבל: אין זה דברי הימים א' ודברי הימים ב' שלנו, אלא קורות המלכים, והספרים האלה אבדו מאיתנו. ואם אבדו - איך נבין על מה נסובים פרקים רבים בתהילים? הם מתארים כל מיני מצבים שהיו אז, ואני לא מכיר את הסיפור. אילו הכרתי אותו, הייתי מבין על מי מדובר, מי האדם הזה, מה היה הסיפור, למה הוא תוקף אותו, למה אומר עליו דברים קשים, למה כאן הוא מבקש הצלה ממנו ומה היה הוויכוח. "זיכרונות מושלי אפר" - כאלה שהיום הם בבחינת אפר, "צללו בתהום הנשייה" - תהום השכחה, "דלו מאנוש נעו" - התרחקו ונעו מאנוש, ואין מכירים את הסיפורים הללו.
ומי ירד לנו אל שערי אבדון להעלות משם מעשים וסיפורים אין זכר למו בין החיים המתהלכים תחת השמש.
מי יבוא ויזכיר לנו את אותם סיפורים ויעלה אותם, כשאנחנו איננו יודעים מה הם?
גם על זאת שקדתי עמדי, בישע האל, בשקידתי על דלתות השיר ועל מילותיו, כל מילה ומילה תאמר אליי אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני. וכל מאמר אשר ראיתיו קורץ בעיניו, מורה באצבעותיו, הוא היה לי לעיניים לראות בו בעד האשנב מעשה ימי קדם. ושום שכל והבין במקרא, ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו.
אמנם אין לנו את הסיפור עצמו, אבל מתוך השיר ומילותיו אפשר לפענח מה היה הסיפור, גם בלי מקור אחר. כל מילה כביכול אומרת: בוא תקשיב לי טוב, אני אלמד אותך. "קורץ בעיניו, מורה באצבעותיו" - מאמר שמרמז, שמסמן באצבע. "בעד האשנב" - בעד החלון, לראות מה היה בהיסטוריה. ואת זה התבונן המלבי"ם במקרא וביאר בפירושו, למען ירוץ הקורא בו ויבין על מה דיבר כאן דוד המלך, על מה דיבר כותב המזמור.
זאת שלישית, כי לא כדיבור מליצי פשוט בו נכתבו רוב ספרי הקודש, הדיבור השירי הנשגב בו הוסד הספר הזה, נעים זמירות ישראל, הוא מגדל עוז וראשו בשמיים, מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, רם ונישא וגבוה מאוד, עולה הוא על מליצות ספרי הקודש כולנה.
דבר נוסף: בספר התהילים המליצות - הלשון המליצית שבה משתמש דוד המלך - עולות על כל הספרים כולם. ההבדל בין לשון מליצית ללשון רגילה הוא, שהלשון הרגילה נקראת הלשון העממית המדוברת, ורוב כתבי הקודש כתובים בלשון עממית ומדוברת למדי. אבל אדם שיפתח את ספר איוב לא ימצא ידיו ורגליו: יש שם הרבה ביטויים מליציים קשים מאוד להבנה, עד שיש הרוצים לומר שהוא מתורגם בכלל, ולכן הביטויים שם קשים כל כך. גם בספר התהילים אנחנו מוצאים ביטויים רבים שאינם בשפה היומיומית שלנו, והם קשים יותר להבנה ומצריכים התבוננות ועיון. יש כאן דיבור שירי נשגב - מרומם - ספר שהוא מגדל עוז וראשו בשמיים, מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, רם ונישא וגבוה מאוד, עולה על כל מליצות ספרי הקודש.
אשר כל מאמריו בשיר נדברו, ובמשקל השיר נשקלו, כולם ערוכים בפלס ובמאזניים, במספר ובמידה, ובהשכל ותבונה, כולם בנויים בקו ובמשקולת. ועליהם הושם אנך ואבן העופרת. מגדל עוז טירת כסף, עליו עוף השמיים ישכון, ומבין עפאים לרוכב בשמי שמי קדם כל זמירות יתנו.
"אנך" - סוג של פלס הבודק את האנך; "אבן העופרת" - מה שנקרא שטיכמוס, אבן שבחבל היו מודדים בה אם הקיר ישר. כאן הביטויים והמאמרים ערוכים בפלס, במספר ובמידה, בהשכל ותבונה, הכל כתוב בצורה מדוקדקת מאוד.
ואל תחשוב שזה כשירי משוררי זמננו, שכל אחד שולף כמה מילים ועושה מהן שיר. פותח מילון, יצאה לו מכאן מילה ומשם מילה: "היה כערבות הבוכיות". מה אתה אומר? באמת? לגמרי בוכיות? ממש, לחלוטין? עם דמעות או בלי דמעות? איזה ערבות בדיוק היה? יש כל מיני דברים מגוחכים, אנשים כותבים הבלים, ואתה יושב וקורא ומנסה להבין מה אמר המשורר.
פעם אחת היה נחמן ביאליק עושה "עונג שבת" - כמדומני בבימה - והיו באים ומדברים שירה ופרוזה וכל מיני כאלה. פעם עוד היו אנשים שחשבו שהם אנשי רוח, והיו עושים עונג שבת ומשלמים על הכניסה. מספרים שיום אחד בא אחד ואמר לנחמן ביאליק שהוא חושב שמה שכתב כאן - כוונתו כך וכך, ובוודאי פה התכוון לזה ולזה. אמר לו נחמן ביאליק: מה אתה אומר? לא ידעתי. ממש כך, לכל זה התכוונתי? לא ידעתי. מכניסים לו כל מיני דברים בפה וכל מיני הבלים. יש כאלה שחושבים: תכתוב דברים גבוהים, זה נשמע מפוצץ, יבינו או לא יבינו - ינסו לחפש פשט במה שכתבת, ינסו להבין. אבל אצל דוד המלך אין זה כך. הדברים באים בדקדוק, ערוכים בפלס ובמאזניים, והם ישרים - מגדל עוז וטירת כסף מתנוססים מעליהם, ויש בהם שיר ושבח לקודשא בריך הוא ברמה הגבוהה ביותר של הדיוק והדקדוק.
בניו כבני אלוהים עם כוכבי בוקר יריעו, ובנותיו בעדן גן אלוהים גם הגן הזמרה, בין פרחי עדנים על שושנים תנצחנה, בתוך עלמות תופפות, מנגיניו עלי הגיון בכינור יזמרו משכיל, ומנצחיו על חוג שמיים יתהלכו, וכל כנפיהם כקול שדי בלכתם.
ביטויים מליציים נפלאים, כדי לתאר עד כמה המילים כתובות בצורה מדוקדקת ונפלאה.
מי יעלה לנו אל השם הזה הר הקודש? מי עם כנפי רננים נעלסה כנשר ידאה, ופרש כנפיו על הכרובים ועל להט השירה המתהפכת.
למי יש כנפיים כאלה גדולות ומיוחדות שיכול להגיע גבוה? "להט השירה המתהפכת" - כלהט החרב המתהפכת. מי באמת יכול להעמיק בהבנת הביטויים הללו?
מי ייתן לי כועלי נפשי תשתוחח, מי ייתן לי אבר כיונה, ועד חביון עוז סתר משוררי אל, מנעימי זמירות אלה, אעופה ואשכונה.
שוב הוא משתמש בלשון מליצית. "אבר" הכוונה כנף - מי ייתן לי כנף כיונה. (ואגב, "לציון הקדוש אמנה" אינו בתהילים, אין זה מוזכר שם.) כך נפשי משתוחחת ומבקשת ומתפללת: שאזכה להגיע אל סתרם של המשוררים הללו, משוררי אל, מנעימי זמירות אלה, ואזכה להבין את מליצותיהם ואת דבריהם ועל מה הם נסובים.
מי יביאני קודש הקודשים, מי יביאני בסוד קדושים אלה, בסוד קדושים רבה, מי סתריהם וסודותיהם יבינני, ורזיהם ורמיזותיהם ישכון עליי משכיל. מי ייתן ואדעה ואנוכי לא למדתי חכמה, מה יקחם ליבם ומה ירמזון עיניהם. אדעה מילים ידבר ואבינה מה יאמרו לי.
מי יזכה אותי להבין את סוד הקדושים הללו, את סתריהם וסודותיהם, ואשכיל בזאת. מה ליבם מתכוון ומה עיניהם רומזות - לא למדתי חכמה, מי ייתן ואדעה ואבין את רמזיהם. וכל אלה לשונות פסוקים: אדעה אילו מילים מדבר המשורר כאן, מה הוא אומר ומה הוא רוצה לרמוז.
מי ייתן ואבינה את ישוחו בנות השיר ואת יתרוממנה, את הלוך וטפוף תלכנה, ואת בבית אלוהים תלכנה ברגש, את ישמיעו קול רעש גדול, ואת אחרי הרעש קול דממה דקה, את תשחקנה ואת תבכינה, רגע תכעסנה ורגע תרצינה, את בני רשף יגביהו עוף, קודחי אש מאזרי זיקות, רשפי אש שלהבתיה, ואת ישפכו מים טהורים ממי מנוחות מנחל עדניהם לכבות את השריפה, את כמראה הלפידים מתהלכת בין החיות, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ואת תחת רקיע הקרח הנורא, כנפיהם ישרות אישה אל אחותה בעומדם תרפינה כנפיהם.
כל זה נאמר על מילות השיר: מי ייתן שאעמיק ואבין אותן. יש ביטויים שהם ביטויי כעס ויש ביטויי ריצוי; לפעמים ביטויים חריפים וקשים היוצאים כאש להבה, ולפעמים ביטויים מעודנים ומלאי רגש.
מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, מה תפחדי ומה תרהי. הוחילי לאלוהים, שאי אליו כפייך, הוחילי ישועת פניו, עמדי על אדמת קודש הזאת, שלי נעלייך, גשי אל הערפל, אדרתך השליכי, הכי את המים ויחצו הנה והנה, קומי עבורי.
"תרהי" מלשון יראה (בה'). עד כה הוא נבהל: הוא עומד לפני משימה אדירה ומשא גדול, לנסות ולהבין מה יאמרו מילות השיר ולעמוד על עומק דבריהן. ועכשיו הוא מחזק את עצמו: מה תשתוחחי נפשי - למה תהיי שחה ושפלה - ומה תהמי, מה תפחדי ומה תרהי? אכן קשה, אבל "הוחילי לאלוהים" - התפלל לאלוקים שיהיה בעזרך, שאי אליו כפייך, הוחילי ישועת פניו. "עמדי על אדמת קודש הזאת" - היא ביאור התהילים, "שלי נעלייך" - של נעליך מעל רגליך, "גשי אל הערפל" - כמו שכתוב אצל משה שניגש אל הערפל, "אדרתך השליכי, הכי את המים ויחצו הנה והנה" - כמו שהיכה אליהו את המים באדרתו ונחצו, "קומי עבורי".
אל תירא מגשת אל הערפל, כה דיבר אליי האיש לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו. והנה עב קטנה ככף איש, אסור ועלה ואל יעצרכה הגשם.
כביכול מלאך מתגלה אליו ואומר לו: אל תירא מגשת אל הערפל. אכן יש כאן ערפל גדול, פרקי התהילים סתומים וחתומים, אבל אל תירא - היכנס פנימה. "האיש לבוש הבדים וקסת הסופר במותניו" - ביטויים מספר דניאל. "והנה עב קטנה ככף איש" - זה מתאר את מה שהיה אחרי הר הכרמל וההתגלות האלוקית, "השם הוא האלוקים": שלוש שנים לא היה גשם, ואז ראו עב קטנה, ענן כגודל כף איש, ואליהו הנביא אמר לאחאב לאסור מרכבתו ולעלות, כי אם לא ירוץ הביתה עוד יתפוס אותו הגשם בדרך.
הנה רכב אש וסוסי אש, מהרי נפשי עלי, עלי בסערת השיר ועל זמר השמיימה, איה מעון שרי קודש אלה. שאלי איה סוד בני עלייה, דרשי וחקורי, הנה חבל נביאים יורדים לקראתך מהבמה, גם לפניהם תוף ונבל וכינור והם מתנבאים.
גם הם מליצי קודש מזמרים ומשוררים, גם הם אחודי חידות, מושלי משל, מדברים נשגבות ברוח השם הדובר בם ומילתו על לשונם. כל אלה לשונות פסוקים מן הכתובים ומן הנביאים, והוא אומר לנפשו שתלך ותבאר אותם ותעמיק בהם.
הן המה מרחוק נראו לך ותבואי בסודם. על כן משכוך חסד, הן המה יחזיקו בימינך לפתוח לפנייך דלתיים ושערים לא יסגרו, יביאוך אל הר קודש, שירי תהילות ואל היכלם, ובאת בסודם ודלית מים חיים ממעיינותיהם.
כלומר: הפסוקים עצמם יבארו לנו, מתוך עומק הבנתם וההתבוננות בהם ומתוך הבנת רמזיהם, והם כמו יאחזו בידינו ויכניסו אותנו פנימה להבין את פנימיות הדברים.
אך השמרי נא מאבן הטועים, בתוך אבני אש התהלכת, השמרי מכל רעיון כוזב, יחללך מהר קודש שמה היית.
צריך זהירות גדולה מאוד, כי אם לא כן אפשר שלא לכוון את הדברים נכון ולשבשם. ואתה מתהלך בתוך אבני אש, שכל מעידה קלה היא אש. לכן השמרי מ"אבן הטועים" - ממקום שאפשר להגיע בו לטעות, והשמרי מכל רעיון כוזב, שזה מחלל אותך מהר הקודש שם היית: זכית לעלות אל הר הקודש ולהעמיק בתהילים, אבל אם שיבשת - זה מחלל את קדושת הר הקודש.
עורה הנבל וכינור, שחר העירה, עורה נעים זמירות להשם אשירה, כל הויותי השם עד הלום חסדך הגדלת, על תולעת כמוני חמול חמלת, ותראני את כל אלה, בחכמתך אצלת, אשירה לך כי עליי גמלת.
על זה אני מודה להשם, שחמל עליי להבין את כל הפסוקים ואת כל המקראות כפי חסד השם עליי.
ואני עת רצון לך השם תפילתי, אוסף חסדך עימדי, היה עזרתי, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, גם עדותיך שעשועיי אנשי עצתי, תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני, נהניתי עד מאוד השם כי דבריך חיוני, סומכני כאמרתך ואחיה, ואל משברי תבישני, רחמיך רבים השם כמשפטיך חייני.
"ואל משברי תבישני" - אל תביישני מתקוותי. וכאן חותם: כ"ב חשוון תרכ"ח, מאיר ליבוש מלבי"ם.
בהקדמתו פורש המלבי"ם את גדולת ספר תהילים: בית אוצר של תהילות ותפילות, שירות וזמירות, מאוצרו של דוד המלך שהתפלל בצר ובטוב לו, ועד שהוסיפו זקני הדורות את מטעיהם - משה, שלמה, אסף, בני קורח ועד גלות בבל ושיבת ציון. הוא מכריז שלא יעסוק בחקירות והשערות על שמות כלי הזמר שבראשי המזמורים - מגדלים פורחים באוויר - אלא ילך בכללי הביאור שהתווה בכל התנ"ך. שלושה קשיים הוא מונה במלאכתו: פסוקים המפוזרים כעצמות יבשות בלי קשר ביניהם, עד שמצא את קוטב כל מזמור והחיה בו רוח; אבדן ספרי קורות המלכים שמתוכם היינו מבינים את רקע המזמורים, עד שפענח אותו מתוך רמזי המילים עצמן; ולשון שירית נשגבה, מדוקדקת בפלס ובמאזניים - לא כשירי משוררי זמננו - שהיא כמגדל עוז וראשו בשמיים. ובסוף חיזק את נפשו: אל תירא מגשת אל הערפל, אך השמר מאבן הטועים ומכל רעיון כוזב. מכאן נעלה בעזרת השם לדרכנו בלימוד התהילים עצמו.