לאחר שעמדנו על הקדמת המלבי"ם לספר תהילים, נייחד את הדברים הבאים לקיבוץ מקצת מדברי גדולי הדורות במעלת לימוד התהילים ואמירתו. נפתח ביסוד חשוב: אדם הקורא תהילים מקיים מצווה גם אם אינו מבין את הנקרא. שכן בתנ"ך יש מצוות תלמוד תורה בעצם הקריאה, אף בלא הבנה - להבדיל מתורה שבעל פה, שלרבים מן הפוסקים מי שגרס בה בלי להבין לא קיים בה את המצווה.
בתהילים נאמר יותר מכך: דוד המלך ביקש והתפלל שיהא חשוב לפני הקדוש ברוך הוא מי שקורא בתהילים כמי שלומד בנגעים ואהלות - סוגיות עמוקות וקשות שבתורה. אמנם רבי חיים מוולוז'ין מביא שיש אומרים שלא מצאנו שהסכים עמו הקדוש ברוך הוא, שהרי כתוב שדוד ביקש ולא כתוב שהשיבו "הסכמתי". אבל הדעה המקובלת היא שאכן הסכים עמו הקדוש ברוך הוא, שהרי גם לא מצאנו שאמר לו שאינו מסכים, ואם דוד המלך ביקש כך - מן הסתם נתקבלה בקשתו.
אם כן, עצם זה שאדם לוקח ספר תהילים וקורא בו, אף בלי הבנה, הוא דבר עצום. מי שקורא ומבין - מעלתו גדולה יותר, אבל כבר בקריאה עצמה יש דבר גדול מאין כמותו. ומכאן לביטויים שכתבו גדולי הדורות בשבחו של ספר התהילים.
ספר "עמק המלך", לאחד המקובלים שאחרי דורו של האריז"ל, כותב: "הרגיל בספר התהילים דוחה כל מיני פורענויות וכמה פגעים מעליו ומעל כל בני ביתו ומשפחתו ומעל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות והצלחות".
ספר "מדרש פנחס" כותב: על כמה דברים שצריכים לאדם, כפרנסה וכדומה, ושאר הרפתקאות העוברות עליו - יאמר כל התהילים מרישא ועד סיפא בלי שום הפסק, ואפילו "יהי רצון" לא יאמר בין ספר לספר, אלא רק אחר גמר כל התהילים. כלומר, העניין הוא ברציפות.
"המגן ושמש" מביא בשם "עמק המלך": הלומד ספר התהילים בכוונה, הוא פדיון לכל מיני פורענויות ופגעים רבים - ומאה וחמישים המזמורים הם כמניין "פדיון" בגימטריה.
סיפר הגאון הקדוש מנישכיז, שאדם אחד היה עוסק אחר הרֵחיים והיה אומר תהילים כל ימיו. כשנפטר, ראה צדיק אחד שדוד המלך עליו השלום יצא עם כינורו לקראתו, מנגן ושמח שמחה גדולה. אדם פשוט לכאורה, עובד אחר הרֵחיים, אלא שכל היום היה עוסק בקריאת תהילים - וכשנפטר ראה אותו צדיק מי בא להקביל את פניו בכינור ובריקוד, והבין שזו דמותו של דוד המלך היוצא לקראת מי שתמיד עסק בתהילים.
"פרדס מנחם" כותב שעל ידי התהילים מקרבים את הגאולה השלמה. ורבי חיים פלאג'י כותב ב"כל הכתוב לחיים": בלשון רבותינו נקרא הספר "תילים" - בהרבה מקומות תמצאו שכתוב "תילים" בלי האות ה' - ורוצה לומר שכל העולם תלויים בזכות התהילים. "תילים" כמו "תלויים", שעיניהם תלויות אל ספר המזמורים, שעל כל צרה שלא תבוא תהיה להם תשועה על ידי לימוד התהילים.
ובספר "פרדס מנחם" מביא מן השל"ה הקדוש: מי שחשקה נפשו להידבק בו יתברך ובשבחיו, ידבק עצמו בספר התהילים, ועל כל דבר גדול וקטן לפנות אל דוד המלך על ידי נעים זמירותיו - שינעים את זמירותיו.
בספר "מקדש מעט" מביא קבלה מרבנו אלימלך מליז'נסק, שהאומר שלוש פעמים תהילים ביום אחד נחשב כמי שהתענה תענית משבת לשבת. וזה לא קל ולא פשוט: אמירת כל התהילים פעם אחת אורכת בין שעתיים וחצי לשלוש שעות, ומי שאומרו שלוש פעמים ביום אחד - נחשב כמי שעשה תענית משבת לשבת.
ותענית משבת לשבת, כמדומני, שקולה כאלפיים וארבע מאות תעניות. היו צדיקים רבים שהיו עושים כן, וזה נקרא "תענית הפסקה" - שאינו אוכל ואינו שותה ברצף ממוצאי שבת עד ליל שבת, גם לא בלילה. מעלתה גדולה, ועל פי האריז"ל אף אם אדם התחייב תיקונים של מספר תעניות - התענית הזאת עולה לו ממש. לעומת זאת "תענית דיבור" היא כמי שהתענה, ואינה עולה לו ממש. הכרתי אנשים שהיו עושים תענית הפסקה כזו, ואדם כזה לאחר כמה ימים כבר נמצא יותר למעלה מאשר למטה. ובאמת גם מה שנאמר על שלוש פעמים תהילים - הוא "נחשב כתענית", כעין תענית דיבור, ולא ממש בדרגת תענית משבת לשבת.
השל"ה הקדוש כותב: "אשרי האיש אשר אומר תהילים בשירה ובזמרה בשמחה וכוונת הלב", ומוסיף מוסר נוקב: "ולא כמו הדור הזה שאומרים במרוצה ובלתי כוונה, אלא אם ירצו לקבל שכר עליהם, יהיה אמירתם בנחת רוח לפני השם יתברך".
היום יש לנו דור של אינסטנט. בחג השבועות ובראש השנה יש עניין לסיים את התהילים - ומיד לוקחים "תהילים המחולק". אבל האם גם את הארוחה שלך אתה לוקח "מחולק"? שזה יאכל את העוף, וזה את תפוח האדמה, וזה את האורז, והרביעי את הקינוח? שם אתה מקפיד מהמנה הראשונה עד האחרונה לא להפסיד כלום, ואף שואל אם יש מנה נוספת. אז למה דווקא בעניינים רוחניים אתה לוקח לך "מחולק"?
יש זמנים שבהם החלוקה במקומה: יש חצי שעה, מחלקים את התהילים בין הציבור, וכך מסיימים - נפלא. אבל בראש השנה, כשיש עניין לסיים את התהילים ויש לך יום שלם - לא חילוקים ולא חילק ידנא. סיים אתה את התהילים. מה תעשה בזמן, תבזבז אותו? קרא יום שלם תהילים. וכן בחג השבועות, שהוא זמן פטירת דוד המלך, שיש בו עניין לסיים את התהילים. בזמנים כאלה שיש לאדם פנאי - שלא יסתפק בחלוקה, אלא יקרא את כל התהילים כולו.
בעיה נוספת: יש מי שגומר את כל התהילים בשעה וחצי - ואם נדייק, הוא "אחרי זה" ולא "אמר את זה". בושה וחרפה: באת למלמל משהו? באת רק לסיים? על כך אומר השל"ה: לא במרוצה ובלי כוונה, אלא בנחת רוח לפני השם יתברך. אמירה בנחת היא כשלוש שעות - שאדם קורא פסוק פסוק, לא רץ ולא איטי יתר על המידה ומפייט בכל פסוק: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהשם אלוקיו, תהילה לדוד ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד". מי שקורא כך, מסיים את התהילים בשלוש שעות. לרוץ בתהילים - אין בזה תועלת הרבה.
אגב, הוציאו היום ספר תהילים עם פירוש נלווה מעל המילים, כך שגם מי שרוצה להבין את הנקרא אינו צריך לפתוח פירוש ולעיין. אין זה כמלבי"ם שאנו לומדים, אבל יש לו פירוש בסיסי להבין את מה שהוא מוציא מפיו.
ספר "דגל מחנה אפרים" כותב: ידוע שדוד המלך חיבר את ספר התהילים כנגד חמישה חומשי תורה, ונמצא כלול וגנוז בו כל התורה כולה. ב"מדבר קדמות" כותב החיד"א: כל האומר תהילים בכל יום זוכה להיות תחת כיסא הכבוד.
"המגן אברהם" לרב המגיד מטריסק כותב: באמירת תהילים מתעורר מקור הברכה העליונה, ובכוחו להתפלל תהילות להשפיע כל הטובות והברכות על כל ישראל בכלל ובפרט, ברוחניות ובגשמיות, חיי ומזוני ורפואה. כלומר, כשאדם קורא תהילים הוא מעורר את השפע העליון ממקורו להשפיע לכלל ולפרט. והשל"ה אומר: אין לנו יותר גדול מספר התהילים, שכלול מן הכל.
רבי חיים פלאג'י כותב בספר "מים רבים": כשיתעסקו ישראל באמירת תהילים בלב נשבר, ימחל להם הקדוש ברוך הוא על כל עוונותיהם. ועוד כתב: הקורא תהילים בכל יום ומוציאם בפה, וכן ברכת המזון שאומרה בקול רם - מאריכים לו ימיו ושנותיו. ובספר "תהילה לדוד" כתב: הרגיל בספר התהילים זוכה לעלות לארץ ישראל ולירושלים, שהיא עירו ושער מקומו של דוד המלך עליו השלום.
מובא בספר "רשפי אש", שפעם ראה הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל שני אנשים, ועל אחד מהם אמר שזכה למדרגתו על ידי אמירת תהילים, ועל השני אמר שזכה על ידי שלמד גמרא בפירוש רש"י ותוספות. זה הגיע למדרגתו מכוח אמירת תהילים וזה מכוח לימוד הגמרא - ומכאן גודל עוצמתו של התהילים, שהוא שקול כלימוד הגמרא.
מובא בשם הבעל שם טוב: מזמורי התהילים הם מפתחות המתאימות לכל היכלות הרחמים - רפואה, ישועה ופרנסה. יש מפתח מאסטר בעולם, והוא התהילים: הוא פותח את הכל. וה"נועם אלימלך" כותב: ולכן נקראים שירי דוד מלכנו "תהילים", שיכולים לפעול בידם הכל, ואין שטן ואין פגע רע. והמהרש"א אומר: ספר תהילים כולו יראת שמים. וב"תהילה לדוד" כתב: האומר ספר התהילים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
ספר "פרדס מנחם" כותב: טוב מאוד שיהיה לאדם קשר תמידי עם דוד המלך עליו השלום באמירה בימינו, כי כשיבוא משיח בן דוד, ראשית שאלתו תהיה מי מחסידיו באמירת התהילים ובסעודת מלווה מלכה, ומי שיימצא מחיילותיו התמידיים של בית דוד - אשריו ואשרי חלקו. השאלה הראשונה שישאל דוד: מי מחיילותיי? מי מחסידיי? מי קרא תהילים? מי הקפיד על סעודת מלווה מלכה שהיא סעודתא דדוד מלכא משיחא?
שו"ת "שבות יעקב" כותב: ואם רוצה להרבות בתפילה, יוכל לומר תהילים, שהוא כעוסק בתורה ויש בה סגולות הרבה. ובספר "יסוד יוסף", לרבו של ה"קב הישר", כותב: על כן יקל בעיניך לומר שיעור קבוע של תהילים בכל יום. ומבארים המקובלים למה נקראים "מזמורים" - מלשון מזמרה, שהם מכריתין ומזמרין ומחתכין את הקליפות, שלא יקטרגו קודם שמתחילים להתפלל. ולכן גם המזמורים שאנו אומרים לפני התפילה נקראים מזמורים, שעל ידם אנו מסירים את הקטרוג מן התפילה. ועל ידי אמירת תהילים באות הרבה הצלות לעולם.
והשל"ה הקדוש כותב: אין לנו דבר גדול יותר מספר התהילים שכלול מן הכל - רבים בו שבחים להשם יתברך, ורבים מזמוריו בהתעוררות התשובה, ורבים מהם בקשות מחילה, והכל "מיד השם עליו השכיל" דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש. והאומר תהילים הוא גם כמתפלל וגם כעוסק בתורה.
אגב אותו לשון "מיד השם עליו השכיל": המלבי"ם כותב דבר פלא, שנדע שהתהילים שונה משאר הספרים, שכן התהילים יצא מפי השם מילה במילה. מה שדוד המלך כתב - כמו יצא מפי השם. ודבר זה לא נאמר בשאר ספרי הנבואה, שבהם הנביא אומר את הדברים בלשונו, וכמו שאומרת הגמרא שאין סגנונו של נביא אחד דומה למשנהו. אבל בתהילים אין כן, אלא כביכול השם הקריא לדוד מילה במילה. ובפשטות אין הכרח שהיה זה ממש כך, אלא שהשם נתן בליבו את הדברים - ומכל מקום זה "מיד השם עליו השכיל".
ספר "שפת מאמרים" כותב על מה שיש קבלה מצדיקים לומר את כל ספר התהילים בלי הפסק, שהוא סגולה לכל דבר. יש המקפידים לעשות זאת דווקא בעמידה, ויש העושים זאת דווקא בשבת, וזו סגולה לכל מה שאדם ירצה ויבקש. ואמר על זה הרב הקדוש מסברין: ההמון סוברים שפירוש "בלי הפסק" הוא שלא יפסיק בינתיים באיזה דיבור - וזה אמת ונכון, אבל אני אומר פירוש נוסף: "בלי הפסק" - שלא יהיה שום הפסק כלל מליבו לפיו, ויהיו שניהם שווים בעת אמירת כל מזמורי התהילים. לא שיקרא תהילים ותוך כך ידמיין דמיונות ויחשוב מחשבות וכל מיני ענייני הבל, אלא לבך לא יהיה נפסק מפיך: מה שאתה אומר בפה - התבונן בו בלבך. וזוהי סגולה נפלאה לכל דבר.
כותב הצמח צדק מליובאוויטש על מעלת אמירת התהילים: "אילו ידעתם כוחם של פסוקי התהילים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהילים שוברים כל מחיצות ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים ופעולתם בחסד וברחמים".
ואוסיף על לשונו "הייתם אומרים אותם בכל עת": לאדם יש הרבה פעמים זמן פנוי. הוא ממתין בשיחה ממתינה, ממתין שיענו לו מהעירייה - ולפעמים יש לו שעה ושעתיים, ויש שיום ויומיים. ולפעמים יש לו זמן פנוי של שניות ושל דקות. מה מפריע לאדם לומר "שיר המעלות"? הוא יודע אותו בעל פה. מה מפריע לו לומר "אשרי יושבי ביתך"? גם זאת הוא יודע בעל פה. בכל מיני זמנים שנופלים לידו יכול אדם לומר מזמור תהילים - וזה כאילו עוסק בנגעים ואהלות.
לסיום אביא סיפור שהבאתי אותו ב"משנת החלומות", והוא מופיע בספר "עמק המלך" בהקדמה, פרק י"ג. מצא כתוב בספר שחיבר מהר"א אביגדור קרא - שהיה בן דורו של המהרי"ל, מלפני כשש מאות שנה - על מזמור ק"נ שבתהילים, ובסוף הספר מביא מעשה רב וגדול בכוח ספר התהילים ובמי שאומרו בכל יום, וזה לשונו:
"שמעתי מפי אבא מורי הקדוש השם יקום דמו, כי בשנת קצ"ב, שנתיים אחר הגזרות, נשאר כפר אחד סמוך לארפורט שלא שלטו בו האויבים. והיה יושב בו איש מסכן וחסיד שלא כל כך ידע ללמוד, לבד פשוטי המקרא" - אדם שידע ללמוד רק את המקראות ולא יותר - "והיה זקן ונפטר בשיבה טובה. ובתוך שלושים יום אחר פטירתו, בא בחלום לחכם אחד מופלג וחסיד שהיה בארפורט, ונדמה לו שהיה עומד לפניו בתכריכיו וספר קטן בזרועו".
אמר לו החסיד: וכי אינך האיש אשר קברנו ביום פלוני? - פתאום הוא רואה אותו מתגלה אליו: הרי קברנו אותך, מה אתה עושה כאן? אמר לו: כן דיברת, אני הוא. שאל אותו: ומה הספר הזה אשר לך? השיב הזקן: ספר תהילים. "ובאתי להזהירך שתזהיר את בני היישוב שהייתי דר בו, שיבריחו עצמם מן העיר וימלטו על נפשם, כי כלתה עליהם הרעה, וימלטו אל הקהילות" - הקהילות היושבות מרחוק - "כי כל עוד שהייתי חי, השלמתי וגמרתי ספר התהילים בכל יום במשך כמה שנים, ובזכות זה האריכו בשלווה וניצולו עד הנה. אבל עכשיו שנפטרתי לבית עולמי, מעתה אין מי שיגן עליהם".
"ויהי בבוקר ותיפעם רוח החסיד, ושלח לשם מכתב אזהרה ביד שליח מיוחד. והנה מקצתם, היראים את דברי החסיד, נמלטו וניצולו; ומקצתם שנתייאשו מן הפורענות ונשארו שם ולא השגיחו בדברי החסיד, עד שפגעה בהם יד השם ומידת דינו. ומהיום ההוא ששמע אבא מורי הקדוש זצ"ל את הדבר הזה, לא היה נמנע מלומר ספר תהילים בכל שבוע, כשחילקו לשבעה חלקים. על כן אל תרף ידך ממנו, כי מי שהוא רגיל ודש בספר התהילים, הוא דוחה כל מיני פורענות וכמה פגעים רעים מעליו ומעל בני ביתו ומעל משפחתו ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות. אשרי הזוכה ומזכה את הרבים". עד כאן לשונו של רבי אביגדור קרא, כפי שהביאו ב"עמק המלך" בהקדמה.
ראינו מדברי גדולי הדורות שעצם קריאת התהילים - אף בלא הבנה - היא מצווה גדולה, ודוד המלך ביקש שתיחשב כעוסק בנגעים ואהלות. התהילים דוחה פורענויות ופגעים מן הקורא ומבני ביתו ומבני דורו, מעורר את מקור הברכה העליונה, מוחל עוונות, מאריך ימים, מקרב את הגאולה, וכלולה בו כל התורה כולה כנגד חמישה חומשי תורה, עד שהוא שקול כלימוד הגמרא. אך תנאי יש בדבר: לא במרוצה ולא בחלוקות כשיש פנאי, אלא בנחת רוח, בשירה ובשמחה, ו"בלי הפסק" מן הלב אל הפה. ומי שידע את כוחם של פסוקי התהילים ופעולתם בשמי רום - היה אומר אותם בכל עת. ומכאן נפתח בסיעתא דשמיא בלימוד הפרקים עצמם.