נבואת עובדיה כולה עוסקת באדום - במפלתה העתידה ובחשבון הגדול שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות עמה על כל מה שהֵצֵרה לישראל. בחלק שלפנינו אנו הולכים בעקבות המלבי"ם, והוא מלמד אותנו להבחין בין שתי שכבות בנבואה: מה שכבר אירע לאדום בהיסטוריה (חורבנה בידי נבוכדנצר, ימי הורדוס וכיוצא בזה), לבין מה שעתיד להיות באחרית הימים - חורבן גמור וטוטאלי. ומתוך כך נלמד גם את כתב האשמה המפורט שהנביא מגיש לאדום על מעשיה בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני, ועל כל הדורות שאחריהם.
אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה׃
הרד"ק מבאר בפשטות: "אם תגביה כנשר" - שתגביה את מושבך כנשר העף גבוה מעל כל העופות; "ואם בין כוכבים שים קנך" - שתשים קנך במקום הגבוה שבגבוהים, כדי להתגאות ולומר הריני ברומו של עולם. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: משם אורידך.
ואפשר לומר כאן רמז: הנשר היה סמלה של גרמניה, ו"בין כוכבים שים קנך" - הרי דגלו של האיחוד האירופי מלא כוכבים. ומהגאווה הזו בעצמה "משם אורידך נאום ה'". וכבר אנו רואים בחסדי השם את כל הקליפה הזו מתחילה להתפורר: מדינה אחר מדינה פורשת, והאירו שהגיע לשישה שקלים ירד לארבעה ומשהו. כל אותו גוש שהיה רע מאוד לישראל, שבדבר אחד היו מאוחדים - בגינויים שלנו, אשמים או לא אשמים, דוח גולדסטון ומה לא - נמצא כבר בהליך של התפוררות.
אלא שהמלבי"ם מחדש כאן פירוש נפלא. יש בפסוק קושי: היה צריך לומר "ואם בין כוכבים שַׂמְתָּ קנך" - עבר. ולמה נאמר "שִׂים", שהוא לשון ציווי? אומר המלבי"ם: אכן זהו ציווי. הקדוש ברוך הוא אומר לאדום: אם הגבהת כנשר, ואם הגעת עד בין הכוכבים - אדרבה, שם קְבַע את קנך! ולמה? מפני שכל מי שהקדוש ברוך הוא רוצה להפילו, מגביהו תחילה, וכך הנפילה חזקה שבעתיים. כדרך מי שרוצה להפיל את אויבו, שמעלהו למקום גבוה כדי שיפילנו משם אל העומק ותישבר מפרקתו. ונבואה זו, אומר המלבי"ם, תתקיים באחרית הימים: תגדל מלכות אדום ותגביה למעלה ראש, ומשם יורידנה השם אל עמק יהושפט, ושם ישפוט אותה וידון אותה על כל מה שהֵצֵרה לעם ישראל.
אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת׃
הרד"ק מסביר שהפסוק נאמר דרך תמיהה: הרואים את מפלת אדום יעמדו וישתוממו. אם גנבים שדדו אותך בלילה בשנתך - איך לא הרגשת לקום כנגדם ולהניסם? והלוא הגנבים "יגנבו דים" - נוטלים כדי צורכם והשאר מניחים. ואם באו שודדי יום כבוצרים בכרם, שחוזרים שוב ושוב לקחת עוד ועוד - אף על פי כן אי אפשר שלא ישאירו עוללות. ו"עוללות" הן הענבים הקטנים שאין כדאי לטרוח בעבורם, או הנסתרים תחת הגפן. אבל אצלך לא כן היה: לא גנבו "דים" אלא בלי גבול, ולא השאירו עוללות אלא נטלו הכל. וזהו המשך הפסוק "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו" - כיצד נטלו הכל ולא הותירו לך מאומה.
ובביאור "איך נדמיתה" שני פירושים: האחד - מלשון כריתה, כמו "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת", כלומר איך נכרתת. והשני, וכן תרגם התרגום, מלשון "דמיך" - ישנת; איך היית ישן, שבאו אליך גנבים בלילה ולא הרגשת מאומה.
המלבי"ם מסביר: לאחר שפתח עובדיה בנבואה על אחרית הימים, הוא מודיע לאדום מה יארע לה עוד קודם לכן - שיבואו גויים לארצה וישללו ויבוזו אותה. וכפי שביאר המלבי"ם בישעיהו כ"א ובירמיהו מ"ט, הייתה כאן תחבולה: אנשי בריתו של אדום, אותם שהיו אמורים לעמוד לצידו בעת צרה, הם שיעצו לו לצאת למלחמה בשכניו והבטיחו לו הצלחה וכיבוש ורווח. שמע לעצתם ויצא, ובאותה שעה עצמה נכנסו האויבים למדינתו והחריבו את הכל.
לפי זה מתאר הנביא את האויבים כגנבים, שהרי באמת באו כגנבים בלילה - בסתר, מבלי שבעל הבית יודע. ואומר לו: אם באו לך גנבים, איך ישנת? ואם באו שודדי לילה, הקושיה גדולה עוד יותר, שהרי השודדים משמיעים קול ועושים רעש - איך לא שמעת? "הלוא יגנבו דים" - היה להם כל הזמן שבעולם לגנוב בדיוק כדי צורכם, ואיך לא קמת להפסיקם ממעשיהם?
וממשיך: "אם בוצרים באו לך" - אם באו במקום שאינך מצוי בו תדיר, כמו בשדה, נשאל אותך הלוא ישאירו עוללות? שהרי הבוצר בשדה חושש תמיד שמא יגיע בעל הבית פתאום, ולכן אינו נשאר לאסוף את הפירורים האחרונים אלא נוטל את העיקר ובורח במהירות. וכאן קצרו הכל.
אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו׃
כביכול אומר לו: עשו, איך נחפשו ונתגלו מצפוניך? הרי הבאים בגניבה אין להם פנאי לחיפוש מדוקדק; אין להם זמן לפתוח ארון אחר ארון ולחפור בתוכם. הם באים, נוטלים, מעיפים הכל החוצה כדי לגלות מה שיותר מהר מה שיש. וכאן עושה רושם שהיה להם כל הזמן שבעולם לחטט ולבדוק ולהעמיק. האויבים כלל אינם פוחדים - וכי לא היית אתה אמור לקום כנגדם? איך לא התעוררת כשהיו אצלך?
"נחפשו" - מלשון חיפוש. "נבעו" - מלשון גילוי, וכתרגומו "אתגליין". ומסתבר שזהו גם מקור הביטוי מעיין - "מעיין נובע", שמתגלה ממה שתחת האדמה. ובלשון הערבית "נבעו" עניינו נתבקשו, כמו "אִיבָּעֵיוּן בָּעוּ" - אם תבקשו בקשה. וכן הביצה נקראת בארמית "בעא", ובליל פסח אוכלים ביצה משום "בעא רחמנא למפרקנא" - רצה, שכן "בעיו" עניינו רצון ובקשה. נמצא ש"נבעו מצפוניו" - נתבקשו ונתגלו הדברים הצפונים אצלו.
עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ׃
כעת מסביר הנביא איך קרה הדבר: איך היו האויבים כה רגועים, מחפשים בנחת ואינם חוששים שמא יקום עליהם בעל הבית. התשובה - על ידי תחבולה שחיבלו כנגדך. "אנשי בריתך" הם אלה שכרת עמם ברית שיסייעו בידו בשעת מלחמה, והם שלחוהו להילחם מעבר לגבול, לצאת מגבול ארצו, כביכול הולכים עמו לעזור לו. אך ראה: לא זו בלבד שלא עזרו, אלא הגיעו עמו "עד הגבול" ולא יותר. הניחוהו להילחם לבדו.
ועוד: "אנשי שלומך" - לדברי המלבי"ם אלה האנשים שהוא מתייעץ עמם, אלה שאמורים לרצות בשלומו. והם "השיאוך" - הם שיעצו לך את העצה הרעה לצאת ולהילחם בחוץ, כדי שתהיה טרוד במלחמה והם יבואו לכבוש את ארצך. אלה שהיית מצפה שידאגו לשלומך - הם שיעצו לך עצות רעות כאלה.
"לחמך" - כלומר אנשי לחמך, האוכלים בלחמך. הם "ישימו מזור תחתיך", כביכול הם מתגייסים לרפא את המכה ולעמוד במקומך: אנחנו נילחם בשבילך. אלא ש"אין תבונה בו" - במזור הזה אין תבונה, אין בו הצלה, ולא ממנו תצמח הישועה. ו"מזור" עניינו רפואה, כמו "לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ", שכן דרכם הייתה לזרות סממנים על התחבושת, ולכן נקראת הרפואה "מזור" - מה שזורים כדי לרפא את הפצוע.
הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו׃
אומר המלבי"ם: כל מה שתיארנו עד כה הוא בבחינת היסטוריה - נבואה על מה שכבר אירע, כחורבן אדום בידי נבוכדנצר ובימי הורדוס. אין זה עדיין הסוף הגמור. וכל זה אינו משתווה למה שיהיה בעת הקץ, למה שנאמר בראש הנבואה "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגוים שולח". אז יהיה החורבן טוטאלי.
שכן בכל החורבנות שהיו לאדום בימי הביניים עדיין נשארו שם חכמים, ועדיין היו בהר עשו - שהוא מקום המלוכה - נבונים המבינים דבר מתוך דבר, וגיבורי חיל. אבל בזמן ש"ציר בגוים שולח", אז לחלוטין: "והאבדתי חכמים מאדום" - לא יהיו שם חכמים כלל, "ותבונה מהר עשו" - ממושב הראש של אדום, וכתרגומו "רומי זעירתא", רומי הקטנה.
וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל׃
רש"י מפרש: יפחדו, לנוס אל תימן - מרוב פחדם ינוסו אל ארץ ישמעאל. ויש מפרשים שתימן הוא שם אחד מבני אליפז בן עשו, ומדובר בגיבורים שמבניו. ויש מפרשים "תימן" - יושבי הדרום, שכן "תימנה" עניינה דרומה. והקדוש ברוך הוא ייתן בהם פחד נורא כדי שייכרתו, וכתרגומו: "בדיל די ישתצי גברא דבית עשו" - שיושמד האדם שיש בו חוזק. ולשון "צורבא" עניינה חוזק, וכמו שכתב רש"ר הירש בויקרא פרק י"ג ש"צורב" הוא מלשון חזק, וכמו "ביצים דצריבן" - ביצים שנולדו מעיבור, ופירש הערוך ביצים קשות וחזקות. וכן "צורבא מרבנן" הוא החזק שבתלמידי חכמים, שתלמודו חזק בידו והוא זוכר את מה שלמד. ובמילים פשוטות: הגיבורים שלך יושמדו.
והמלבי"ם מבאר: "וחתו גיבוריך תימן" - שייפול מורך בלב הגיבורים, ועל ידי זה ייכרת איש מהר עשו, כי לא יהיה להם לא עצה ולא גבורה למלחמה. והעניין הוא שמלחמה אינה רק עוצמה. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שיש שני מובנים בגיבור: יש גיבור שכוחו רב ועוצמתו גדולה, ויש גיבור מלחמה שיודע תכסיסים ודרכי לחימה. משל לדבר מענף הכדורסל: לא כל מי שגובהו שני מטר ועשרים הוא שחקן כדורסל. אמנם זה יתרון גדול, אתה קרוב לסל - אבל אם אתה פוזל, הקליעות שלך מפספסות במטר או שניים; אתה קרוב לסל אבל מגושם, בקושי זז. יש עוצמה פיזית ויש חוכמה שבעוצמה, טקטיקה ודרכי מלחמה. וכאן אומר הנביא שיהיה משבר בשתי הבחינות: "וחתו גיבוריך" - הגיבורים יישברו, ו"האבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו" - גם הטקטיקה והעצות והתוכניות לא יהיו לך. המפלה תהיה לכל אורך הקו.
מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם׃
פשט הכתוב: בגלל החמס שחמסת את אחיך יעקב תכסך בושה. הרד"ק כותב שבחורבן בית שני הֵרֵעוּ האדומים לישראל, והנביא - שעומד עדיין בימי בית ראשון - מתנבא שעתידים לעשות כן, והקדוש ברוך הוא ייפרע מהם באחרית הימים ויאמר להם: איך לא התביישת לחמוס כך את אחיך יעקב? ולכן "ונכרת לעולם". והאבן עזרא מסביר שהכתוב מתאר את חורבן בית ראשון, שבני אדום הֵרֵעוּ לישראל בגלותם בידי נבוכדנצר. והמלבי"ם אומר שכל זה מגיע להם בגלל מה שעשו ליעקב, ועל ידי זה "תכסך בושה" בחורבנות שעברו, ו"ונכרת" - כרת עתידי לנצח.
ויש כאן ביאור נוסף מפורסם, בדרך משל. משל לשני אחים: האחד תם וישר, והשני שובב ובן בליעל, והיה מייסר ורודף וממרר את חיי אחיו התם. פעם אחת הגיע האח השובב לאביו כשהוא חבול ומוכה עד זוב דם, ואמר: אבא, אחי הכה אותי! שאל האב: מי? ענה: אחי התם. ראה זאת האב והפליא בו מכותיו. זעק הבן: מה זה? לא די שחטפתי ממנו, עכשיו גם אתה מכה אותי? אמר לו האב: אם הגעת למצב שאחיך התם לא הייתה לו ברירה אלא להכותך, אפשר לשער מה כבר עשית לו - על זה אני מכה אותך.
והנמשל: "מחמס אחיך יעקב" - לא כפירוש רש"י, מן החמס שחמסת את יעקב, אלא מן החמס שאחיך יעקב חמס אותך. מזה שיעקב, שאין זה טבעו כלל, נאלץ לחרוג מדרכו ולחמוס - מזה עצמו "תכסך בושה", שהרי זה מוכיח שהגעת למצב נורא ואיום עד כמה מיררת את חייו. ולכן "ונכרת לעולם" - הכרת שלך יהיה כרת נצחי.
בְּיוֹם עָמׇדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנׇכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו וְעַל יְרוּשָׁלַ͏ִם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם׃
אומר המלבי"ם: בחורבן בית ראשון לא היו האדומים המחריבים, אלא עמדו מנגד "ביום שבות זרים חילו" - כשזרים, הוא נבוכדנצר, שבו את חילו של עם ישראל. וכי אין יעקב אחיך? ואף על פי כן עמדת מן הצד. אבל "ונכרים באו שעריו" - זה כבר בחורבן בית שני, שנעשה בידי הרומיים בעצמם. שם כבר אינו צופה מחייך בלבד אלא שותף אקטיבי; הרומיים הם שהחריבו, ואז "על ירושלים ידו גורל" - מי יחריב את בית המקדש. ואז "גם אתה כאחד מהם" - לא כצופה בלבד אלא כאחד מן המשחיתים והמחריבים. אם בפעם הראשונה רק עמדת מן הצד, עתה נעשית כמותם, מחריב בפועל.
ויש ביאור נוסף. רש"י אומר: "והיית גם אתה כאחד מהם" - אמנם עמדת מן הצד, ותאמר מה עשיתי? אבל הרי חייכת. וכמו שהילדים אומרים למורה בבית הספר: מה, אסור לחייך? על כך נאמר: גם אתה כאחד מהם - את החיוך הזה אזקוף עליך כאילו היית שותף פעיל. ולפי זה יוצא שהוא נענש גם על החורבן שנעשה בידי נבוכדנצר: אשפוט אותך ואדון אותך כאילו אתה אחד מן המחריבים.
וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נׇכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אׇבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה׃
המלבי"ם מתאר כאן דרגה אחר דרגה. תחילה: "ואל תרא ביום אחיך" - כשראית איך מענים את אחיך, לא היה ראוי שתעמוד ותסתכל. וכבר ביארנו שאדם העומד ומסתכל בשעה שמייסרים אחר - דבר נורא הוא, וכל שכן כשמדובר באחיך, ואתה עומד כצופה מן הצד. אומר המלבי"ם: "שיחתת ברית אחים" - היה ראוי לך לזכור שמדובר באחיך, ולכל הפחות להימנע מלראות.
ויתרה מזו: היה ראוי שתימנע מלשמוח, שהשמחה היא ביטוי חמור עוד יותר לנבלותך - אתה רואה את אחיך עם ישראל סובלים ואתה שמח להם? ולכל הפחות לא היה ראוי לך "להגדיל פיך ביום צרה". יש השמח בלבו בלבד, ויש המגדיל פיו - מדבר ומשמיע בפיו דברי לעג ובוז: איזה יופי שכך עם ישראל סובלים. וכל זה, אומר המלבי"ם, תיאור מה שעשו בחורבן בית ראשון: שהיו שמחים ולועגים, "ראו משבתה ושמחו זרים" בבוא אויב בשערי ירושלים. והוא תובע אותם על שהגדילו את צרת ישראל בכך שעמדו מן הצד, ועוד שמחו, ועוד עודדו את האויב - "האומרים ערו ערו עד היסוד בה", כלומר הרוס הרוס עד היסודות שלא יישאר מאומה.
ומהו "ביום נכרו"? שני פירושים אומרים המפרשים: האחד - ביום שנעשה נוכרי לך, כלומר שהתנהגת עמו כנוכרי וזר ולא כאח. והשני - "נכרו" כמו "נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי", ופירושו ביום מָסְרוֹ, היום שבו נמסר ביד האויב. ובאותו יום לא היה ראוי לך לעמוד מן הצד ולשמוח ולשחוק ולדבר דברים כנגד עם ישראל.
אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ׃
כאן, אומר המלבי"ם, הוא מתאר את מעשיהם בבית שני, שהיו גרועים יותר. שאם בבית ראשון היית שותף פסיבי - בראייה, בשמחה ובדיבור - בבית שני כבר היית פעיל ואקטיבי. הנוכרים שבאו בשעריו הם הרומיים, והם שבאו להחריב את בית המקדש. היה ראוי שתימנע ותאמר: איני מתערב, איני ניגש לסיפור הזה. אבל אתה באת והיית שותף, ועוד לימדת עליהם חובה והזכרת את רעתו - וזהו "אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו". ולבסוף היה ראוי שלא תשלח ידך בחילו, בנכסיו של עם ישראל, לבוז אותם - "חילה בזזו הגוי כולו". ואתה עשית את הכל היפך מן הראוי: באת בשער עמי ביום אידם, וראית ברעתו ושמחת ולימדת עליהם חובה, ולאחר מכן גם שלחת ידך בחילו לבזוז.
והאבן עזרא מבאר מדוע מעשי אדום קשים לנו כל כך: מפני שאדום הייתה תמיד תחת יד יהודה, וכפי שראינו בימי דוד - "וימדד בחבל" והכה אותם. ואלה שעד עתה היו שפלים ועבדים לנו, פתאום הרימו ראש ונעשו לראש. לכן הדבר קשה כל כך ליהודה, ולכן הנבואה כלפיהם קשה כל כך.
וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה׃
מהו "הפרק"? רש"י מפרש שהוא המקום שדרכו יוצאים הבורחים להימלט, ומביאו בלשון לעז; ונראה שהכוונה לפתח מילוט. ואל תעמוד שם, שכן העומדים שם היו מסגירים מיד את ישראל הבורחים ביד האויבים. והרד"ק מסביר ש"פרק" הוא מקום שבו מתפרקות הדרכים, אחת הנה ואחת הנה - צומת. וכשהיו ישראל בורחים ומגיעים לצומת כזה, היה אדום עומד שם כדי למסור את הבורחים ביד האויבים.
ודבר זה מזכיר מאוד את מעשיהם של הפולנים, האוסטרים, האוקראינים וכל אותם עמים. בכל מקום שהגיעו הגרמנים היו גם הם עצמם מאוימים ונרדפים, ואף על פי כן לא מנע מהם הדבר למסור את היהודים ביד הגרמנים. ידעו שהגרמנים מחפשים יהודים, והיו הולכים ומוסרים. לא הייתה להם שום אחווה של נרדפים; קרא לגרמני ואמר לו: יש כאן יהודי שמבקש לברוח, יש כאן יהודי שמסתתר. נוראות ממש. זהו "אל תעמוד על הפרק".
המצודת דוד מפרש "פרק" מלשון שבר, כמו שאומרים: השולחן התפרק, כלומר נשבר. ולפי זה "אל תעמוד על הפרק" - שלא תתחזק עליהם בעת שבירתם. אחרי שראית שנרדפנו וסבלנו ואנו ממילא נחותים ושפלים, לא היה לך לעמוד עלינו ולהביא אותנו לשבירה גמורה, לאבד ולהכרית את יתר הפליטה כפי שעשית. ומכל שכן "ואל תסגר שרידיו ביום צרה" - שלא להסגיר את אלה ששרדו בשעת צרתם.
והמלבי"ם מבאר "פרק" באופן נוסף: מי שראה ציורים או תיאורים של מלחמות הקדמונים יודע שהצבא היה נע כגוש אחד, כחטיבה שלמה, ולא היו מניחים לאיש לברוח, שכל המנסה לברוח מכים אותו מתוך שורות החיילים המתקדמות. אבל יש שלב שבו הצבא מתחיל להתפזר והלוחמים מתפרקים הנה והנה, ושוב אינם באים להילחם. וזהו "אל תעמוד על הפרק" - בעת התפרקות החטיבות לא היה לך לעמוד כדי להכרית את הפליטים. ובוודאי לא היה לך להסגיר את שרידיו, אלה ששרדו ובאו אל ארצך, שהרי נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר יינצל אליך מעם אדוניו".
וזה מזכיר מאוד את מה שעשו עמי אירופה כשהגיעו ניצולי ישראל אחרי השואה הנוראה באוניות פליטים - הסגירום ומסרום בחזרה, ולא היו מוכנים לתת לנו מקלט. זהו "ואל תסגר שרידיו ביום צרה" - לא היה ראוי שתסגיר את אלה שהגיעו אליך ושרדו ונמצאים אצלך בעת צרה.
עוד מרמז הכתוב, אומר המלבי"ם, על מה שעשו לנו לאחר החורבן: בתחילה היו רואים בצרותינו ומקטרגים עלינו; ואחר שגברו האדומים והתפשטה אמונתם, אמונת הנצרות, היו בוזזים אותנו פעם אחר פעם - אלו הם הפוגרומים שנעשו בלי סוף באירופה, חמלניצקי וחבריו, גזרות ת"ח ות"ט ומה לא, נהרות דם נשפכו באירופה. "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה". ואחר כך התחילו להכרית את אלה שנמלטו אליהם, בגזרות ובגירושים ובשמדות, והיו צריכים לגלות ממקום למקום: גלות אנגליה, גלות ספרד, גלות פורטוגל והגלויות שאחריהן, וגם אז היו מסגירים אותם ולא מקבלים אותם בארצם. ואלה ששרדו אצלם, הם האנוסים, עינו אותם בעינויים קשים, אינקוויזיציות ואוטו דה פה ומה לא. ועל כל זה עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע מהם.
רש"י מביא כאן בדרך דרש: "אל תעמוד על הפרק" - מכאן שאסור להפסיק בקריאת שמע בין פרק לפרק. (ונראה שזו הגהה ולא רש"י עצמו, אך דרך דרש היא.) הגעת ל"ובשעריך" - אל תעמוד ותפסיק, אלא המשך מיד ל"והיה אם שמוע". אפילו בבין הפרקים אל תפסיק.
ויש לימוד נוסף בדרך דרש שהכל מכירים: כשעושים סיום מסכת אין עוצרים שם ומתחילים לשיר "מה אהבתי תורתך", אלא מיד לוקחים את הפרק הבא, את המשנה הבאה, את הספר הבא, וקוראים בו לפחות את המשנה או את החלק הראשון. ומה הטעם? "אל תעמוד על הפרק". שכאשר עצרת ולא התחלת מיד, יש מקום לשטן להיכנס ולקטרג: ריבונו של עולם, ראית? גמרו ללמוד, סיימו והפסיקו. ואנו אין אנו נותנים שום דריסת רגל ליצר הרע ולשטן - סיימנו ומיד מתחילים מחדש. וכך בדיוק בשמחת תורה: סיימנו "לעיני כל ישראל", ואין אומרים "שבת הבאה נתחיל בראשית", אלא מיד אחריך הבא בתור, ואפילו קדיש אין אומרים - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אל תעמוד על הפרק: אין יוצרים חיץ והפסק, אלא הכל צריך להיות בבחינת המשכיות אחת.
למדנו בחלק זה של נבואת עובדיה שני מישורים. במישור האחד - העונש של אדום: הקדוש ברוך הוא מגביה אותה עד בין הכוכבים דווקא כדי שנפילתה תהיה גדולה יותר, ובינתיים כבר נפרע ממנה בהיסטוריה על ידי בגידת אנשי בריתה ואנשי שלומה, שהשיאוה למלחמה ובזזו את ארצה כגנבים בלילה שהיה להם פנאי לחטט בכל מצפוניה. ובאחרית הימים יאבדו ממנה חכמים ותבונה וגם גבורה - מפלה לכל אורך הקו. ובמישור השני - כתב האשמה: בבית ראשון עמדה מנגד, ראתה ושמחה והגדילה פיה; בבית שני באה בשער עמי, לימדה חובה ושלחה ידה בביזה; ולאורך הדורות עמדה על הפרק להכרית פליטים ולהסגיר שרידים - מן הפוגרומים והגירושים ועד עמידתם מנגד ומסירת היהודים בשואה ונעילת השערים בפני אוניות הפליטים. "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה" - עד היכן הגעת, שיעקב התם נאלץ לצאת מגדרו. וסופה: "ונכרת לעולם". ומן הביטוי "אל תעמוד על הפרק" למדנו גם לעצמנו: אין עומדים ואין מפסיקים בין פרק לפרק ובין מסכת למסכת, אלא הכל בהמשכיות אחת, שלא לתת פתחון פה למקטרג.