פתיחה
בחלק זה של חזון עובדיה אנו מגיעים אל עיקר הנחמה: אחרי התוכחה הקשה לאדום על שעמד מנגד ביום אחיו, עובר הנביא אל יום הדין הגדול של כל הגויים, אל מפלת עשו, ואל הפליטה שתישאר בהר ציון עד לגאולה השלמה ולמלחמת גוג ומגוג. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי המלבי"ם, הרד"ק, האבן עזרא ורש"י, ועם דברי חז"ל, סיפורים ומוסר הנלווים אליהם.
"כי קרוב יום ה'" - כפל תשלומים
כִּי־קָרוֹב יוֹם־ה' עַל־כׇּל־הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃
היום המיועד מאת ה' לשלם לגויים על רעתם, בבחינת "לי נקם ושילם", הוא קרוב. ואז יקבלו כפל תשלומים: דבר ראשון על עצם המעשים - "כאשר עשית יעשה לך", ודבר שני - "גמולך ישוב בראשך". המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שגדר "גמול" הוא תמיד פעולה הבאה מתוך התפעלות של איבה או קנאה, מתוך רגשות קשים כלפי מי שפעל נגדי. כאן אומר הקדוש ברוך הוא: כשם שאתה פעלת מתוך שנאה, כך אגמול לך בדרך של שנאה, כמו שכתוב "ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשית משנאתך בם". נמצא שהתשלום הוא הרבה מעבר למעשה עצמו - כפל כפליים.
כיצד נקרא "קרוב" אחרי אלפי שנים?
לכאורה קשה: מאז נבואת עובדיה עברו כאלפיים שנה ויותר, ואיך נאמר "כי קרוב יום ה'"? מבאר הרד"ק: אף על פי שהיה רחוק מיום הנבואה, נקרא קרוב מפני שהאל אמרו. ההבדל בין קרוב לרחוק הוא שכשדבר קרוב אתה רואה אותו מול העיניים, ואילו כשמדובר בדבר רחוק - מניין לך שיתקיים? "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", שהרי מי שמשקר מדבר תמיד על דברים שיקרו בעוד שנים רבות, שאז או שכן או שלא. ואצלנו, אף שיש נבואות לטווח ארוך, יש גם נבואות רבות שהתקיימו מיד ונבואות שעומדות למול עינינו עד היום: "בבל לא תיבנה לעולם" - עד היום חורבות בבל עומדות, יש שם מרכז ארכיאולוגי, ולא יהל שם ערבי כמו שלמדנו בישעיה. וכן הנבואה שהכותל לא יחרב לעולם - ירושלים נחרבה, שתים עשרה פעם נכבשה, ועם כל זה הכותל עומד וקיים, וחופרים ורואים את יסודותיו.
וכל החשבון הזה נכון כלפי אדם שאיני יודע אם לסמוך עליו. אבל כשהקדוש ברוך הוא אומר שכך יהיה - מה לי בעוד שנה ומה לי בעוד שלושת אלפים שנה? זהו צ'ק בטוח. מזומן תמיד בטוח יותר, אבל על צ'ק של ריבונו של עולם, אפילו שוטף פלוס שלושת אלפים שנה, אני סומך יותר מאשר על מזומן של בשר ודם. לכן אומר הרד"ק שנקרא "קרוב יום ה'", כי זהו יום ה', הבטחה מאת ה', ולכן הוא כאילו קרוב, אוטוטו.
ובדרך דרש אפשר להוסיף: "קרוב" נמדד במידת יום של הקדוש ברוך הוא. כמה זה "מהרה" אצלו? הרי כתוב "ואבדתם מהרה", ואחרי שמונה מאות וחמישים שנה אבדו ישראל מארצם, ואמרו חז"ל שמהרה דקודשא בריך הוא שמונה מאות וחמישים שנה. יום של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה, ויום שלנו עשרים וארבע שעות. כשאומר הקדוש ברוך הוא שבתוך שלושה ימים יסיים עמהם את החשבון - הרי אלו שלושת אלפים שנה. לפי מידת יום ה' זה באמת קרוב. אך העיקר הוא ביאורו של הרד"ק: הואיל וזו הבטחה מאת ה', מה לי קרוב מה לי רחוק - זה כקרוב, כי זה בטוח.
"כי כאשר שתיתם על הר קודשי" - כוס התרעלה
כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל־הַר קׇדְשִׁי יִשְׁתּוּ כׇל־הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃
כמה דרכים נאמרו בביאור הפסוק. הרד"ק, וכן רש"י ותרגום יונתן, מפרשים שהפנייה כאן היא לבני עשו: כשם ששתיתם ועשיתם משתה ושמחה על הר קודשי בשעה שישראל נפלו וביום החורבן - הרמתם כוסית ועשיתם "לחיים" - כך תשתה אתה וכל הגויים את כוס התרעלה. "ולעו" - לדעת האבן עזרא הוא כמו "בלעו", בחיסרון האות ב', מלשון "ילע קודש". המלבי"ם מפרש "ולעו" מלשון לוע - יצפצפו, ידברו, יהגו. לשניהם המקור הוא הלוע, והשאלה רק אם הכוונה לבליעה או לדיבור. "והיו כלוא היו" - מבאר הרד"ק: יוקלו עד שלא יכירו מקומם כאילו לא היו; ייעלמו כרגע, ואיש לא יזכור שהיו כאן גויים כאלה.
האבן עזרא, וכן המצודות בדרכו, מפרש שהפנייה כאן היא לעם ישראל: כשם שאתם שתיתם את כוס התרעלה על הר קודשי, נלחמו בכם והכו בכם - כך ישתו כל הגויים וייענשו כמעשיהם. עוד מביא האבן עזרא ביאור בשם יפת, הקרוב יותר לדרך רש"י והרד"ק אך שונה בפרט אחד: "כאשר שתיתם על הר קודשי" - כשם ששתו הגויים ושמחו על הר קודשי, כך ישתו הגויים על הר עשו. כלומר, לפי רש"י והרד"ק "ישתו כל הגויים" הוא שתיית כוס התרעלה, ואילו לפי יפת הכוונה שישתו הגויים וירימו כוסית בשמחה על מפלת אדום, כשם ששתו והרימו כוסית כשאנחנו נפלנו - תמיד יש מי שישמח על מפלתך.
המלבי"ם מבאר בכיוון אחר לגמרי, על פי הכתוב בירמיה שאמר הקדוש ברוך הוא לנביא: "קח את כוס היין החמה הזאת והשקית אותו את כל הגויים". בכמה מקומות הצרה, החמה והכעס מתבטאים ביין החמה ובכוס התרעלה - כוס שיש בה רעל, ומי שנגזר עליו העונש שותה אותה עד תומה. ועל אדום נאמר שם (ירמיהו מ"ט, י"ב): "כי כה אמר ה' הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה, לא תנקה כי שתה תשתה" - אלה שאין משפטם לשתות, שלא נגזר עליהם, בכל זאת שתו; ואתה, אדום, שכן מגיע לך והמשפט נותן שתשתה - לא תנקה כי שתה תשתה. וזהו "כי כאשר שתיתם על הר קודשי": שם ראית שהנביא השקה אותם את כוס החמה, וכך ישתו כל הגויים תמיד - גם בעתיד יבואו עליהם חורבנות על גבי חורבנות במשך ימים ושנים, עד שבאחרית הימים "ושתו ולעו" ויצפצפו, "והיו כלוא היו" - יתבטלו לחלוטין ממציאותם.
"ובהר ציון תהיה פליטה"
וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם׃
אומר המלבי"ם: אחרי שהאומות שהחריבו את הארץ יכלו ויאבד זכרם, תהיה פליטה בהר ציון, ונדחי ישראל יתקבצו שם מעט מעט. כך הוא עצמו ביאר בישעיה בסוף פרק ס"ה על "בטרם תחיל ילדה", שההתקבצות לארץ תהיה טיפין טיפין. והדברים מדהימים, שהרי המלבי"ם חי הרבה לפני העליות הגדולות וההתקבצות לארץ הקודש, וכך תיאר. ואז "והיה קודש", ואז "וירשו בית יעקב את מורשיהם".
ומהי הירושה? רש"י מביא על פי תרגום יונתן: "נכסי עממיא דהוו מחסנין להון" - ישראל יירשו את נכסי העמים; מה שהעמים לקחו מאתנו וירשו מאתנו, אנחנו ניטול מהם בחזרה. וכן הרד"ק: יירשו את שכניהם, ארץ אדום ומואב וארץ פלשתים. המלבי"ם מבאר אחרת: "מורשיהם" היינו ירושתם הראויה להם, ארץ ישראל שניתנה להם לירושה, וישראל יירשו את הראוי להם. ומוסיף המלבי"ם הבחנה: מה בין ירושה למורשה? ירושה - ייתכן שירשת ואין הכרח שתוריש הלאה; מורשה - דבר שאתה יורש ומן הדין הוא עובר ממך לבניך אחריך.
מתי נאמרה הנבואה? שלושה ביאורים באבן עזרא
האבן עזרא מביא שלוש דעות. יפת אומר שכל הנבואה הזאת היא לעתיד לבוא, וזהו גם קו המלבי"ם - שעם ישראל יגיעו לכאן ויירשו את מורשיהם. רבי משה אומר שהכוונה לימי חזקיהו, בצרת סנחריב: ירושלים ניצלה, מתו כל חייליו של סנחריב סביב העיר, והוא ובניו חזרו בגפם לארצם. נמצא ש"בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש", ואף "וירשו בית יעקב את מורשיהם" - שהרי השאירו את כל מה שהביאו עמם וברחו בגפם, וכל הכסף והזהב שהביאו ממלחמתם במצרים נפל בידינו. ורבי יהושע אומר שהדברים אמורים על בית שני, וכנראה כוונתו לתקופת יוון והחשמונאים, שעם ישראל נפלט וניצל מיד אויביו.
הכותל המערבי - הפליטה שבהר ציון
בספר ילקוט חמישי מובא בשם "ברכת חיים" פירוש נפלא על הפסוק. ידוע שאחרי חורבן בית ראשון ושני נשאר שריד לבית מקדשנו, ולא בית המקדש ממש אלא שריד של החומה המקיפה - הכותל המערבי, "הנה זה עומד אחר כותלנו". נשבע לו הקדוש ברוך הוא שלא יחרב לעולם. דוד המלך בנה אותו כיסודות לבית המקדש עוד בחייו, ומעשה צדיקים יכון לעולם - ולכן לא חרב. ומטעם זה עצמו לא בנה דוד את שאר בית המקדש, כפי שהסברנו בעבר: אילו היה דוד בונה, לא היה נחרב לעולם, וכשחטאו ישראל לא היה אפשר לכלות את החמה על העצים ועל האבנים, והיה חלילה נאלץ לכלותה בעם ישראל והיו כלים. לכן שלח הקדוש ברוך הוא את הנביא למנוע ממנו מלהשלים את הבניין.
הכותל הזה הוא תקוותנו ונחמתנו באורך הגלות. כשאנו חוששים שמא כבר נגמר וכבר לא ייבנה בית המקדש, בא הכותל שהשכינה שורה עליו ואומר לנו: הגחלת עדיין קיימת, מכאן תפרוץ מחדש אש הלהבה שתבנה את הבית. וזהו "ובהר ציון" - מקום המקדש, הר המוריה, "תהיה פליטה" - מה נפלט מבית המקדש? הכותל המערבי, שנשאר לנו שריד ופליטה ולא נחרב. "והיה קודש" - הכותל המערבי קודש הוא, שהשכינה שורה בו ולא זזה ממנו מעולם. וזה יהיה הסימן ל"וירשו בית יעקב את מורשיהם": אלה שירשו כעת את המקום, הוואקף וכל הבאים לרשת אותו - אות לנו בכותל המערבי שאנו עתידים לרשת מחדש את המקומות הללו.
החפץ חיים והנבואה על "ובהר ציון תהיה פליטה"
מסופר על החפץ חיים, שכאשר עלה היטלר ימח שמו וזכרו לשלטון, בשנת תרצ"ג, והכריז שאחת ממגמותיו היא להשמיד את היהודים רחמנא ליצלן, דיברו גדולי ישראל על כך שגרמניה היא עמלק ושצריך להיזהר מהם מאוד, שכן כשהם מדברים יש לדבריהם כיסוי. וזהו שאנו אומרים "זממו אל תפק" - שלא יפיק ה' את זממו של עשו, "מפיבז'ו גרממיא של אדום", שכשהם יוצאים הם מחריבים את העולם כולו, כפי שלצערנו ראינו ונוכחנו.
הרב כהנמן, שהיה תלמידו של החפץ חיים, פנה אליו ושאל: רבי, מה יהיה? איומים כאלה, רוחות מלחמה. החפץ חיים, שנפטר עוד לפני השואה האיומה, השיב לו: הוא לא יצליח. לאורך הדורות קמו עלינו צוררים רבים וניסו לכלותנו, ומעולם לא עלה הדבר בידם, וכמו שכתוב "והיה המחנה הנשאר לפליטה". ומתשובה זו נבהל הרב כהנמן, שכן הבין שהפסוק הזה נאמר על הרקע של "ויבוא עשו אל המחנה האחת והכהו" - הרי החפץ חיים אומר לו שיבוא ויכה, אלא שמחנה אחד יישאר לפליטה.
מספרים שבהזדמנות אחרת, כששאלו את החפץ חיים על כך, התחיל לדבר ולפתע פרץ בבכי ואמר: ריבונו של עולם, עשה מה שבלבך לעשות - כלומר איני מתערב בגזירה אלוקית - אך חוס ורחם על עמך ישראל. אז כבר הבינו שהחפץ חיים רואה דבר העתיד להיות, אף שאיש לא שיער עד כמה. וכבר סיפרנו בהזדמנות אחרת, מתוך "משנת החלומות", שבשנים שלפני פטירתו היה מתעורר בבוקר ועושה תענית חלום. שאלוהו: על מה תענית חלום? אמר להם: חלמתי שאני שומע קול רעש אדיר, אש ההולכת ושורפת ומכלה יערות ובתים והכל, ואז אני שומע קול רעש אדיר הצועק: בקשו רחמים, צריך רחמי שמים מרובים. אמרו לו: אבל הרב חולה ובקושי יכול, איך יתענה? אמר להם: על מה אתם מדברים, הלוואי ונצליח להציל משהו, הלוואי ועל ידי התעניות הללו נצליח לפעול משהו. החפץ חיים הרגיש וידע שמתעוררת שואה נוראה ואיומה.
שאל אותו הרב כהנמן: אם הרב אומר "והיה המחנה הנשאר לפליטה", היכן יתקיים בנו הדבר? מספרים שהחפץ חיים הרהר מעט, עצם את עיניו ואמר לו: גם זה מפורש בהפטרה לפרשת וישלח - הפסוק שקראנו כעת: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש", "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו".
וכידוע, מפלתו של הצורר הנאצי הייתה בגבולות ארץ ישראל. גדודיו של רומל הגיעו עד אלכסנדריה של מצרים, ושם הייתה נפילתם. תוכניתו הייתה לבוא בתנועת מלקחיים ולתפוס את ארץ ישראל משני צדדיה, וכבר היו כאן תוכניות של אנשי היישוב לעלות להר הכרמל ולהתאבד התאבדות קולקטיבית אם יגיעו כוחות היטלר לארץ, כמעשה מצדה. וכבר דיברנו על כך שמעשה מצדה אינו מעשה יהודי, ולכן אין לו שום אזכור במקורותינו, שהרי להתאבד לעולם אינה אופציה, אבל זו הייתה תוכניתם: למות מות גיבורים ולא להיכנע. ואגב, זו גם תשובה לשואלים: אם כאן הייתה הצלה, למה לא באו לכאן? זו חוכמה שלאחר מעשה. מי שיודע - הקיום כאן היה על כרעי תרנגולת, ואדרבה, ככל שהיו מגיעים לכאן יותר יהודים, כך היה היטלר צריך להשקיע פחות במקומות אחרים, שהרי אם היהודים כבר אסופים ומקובצים - הוא בא לכאן ומשמיד את כולם.
מספרים שבעקבות דברי החפץ חיים, בנעילת הכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, במרינבד בשנת תרצ"ז, ארבע שנים מאוחר יותר, נשא הרב כהנמן נאום - וכידוע היה נואם בחסד עליון - וצעק: אנחנו כמו בבית אחוז בלהבות אש, ובפנים ישן אדם, ומתחילים לדון באיזו דרך לעורר אותו, אולי כך ואולי כך. מה יש כאן בכלל לדון? צריך לעורר בצורה הכי קשה כדי שיברח! אתה מתחיל לדון איך לכבות ובאילו דרכים לפנות - אין כאן מקום לדון, גש וצעק לו שיקום. זהו מצבנו: אנו נמצאים בשריפה שעומדת לכלות הכל. ואכן, אם מדובר בתרצ"ז והשואה פרצה בת"ש, זמן לא רב לאחר מכן בערה השריפה בכל כוחה.
לאחר מכן עלה הרב כהנמן לארץ והקים כאן את ישיבת פוניבז', ולידה הקים היכל גדול ברחוב ראב"ד, ועליו חקוק באותיות גדולות: "ובהר ציון תהיה פליטה". את זה כתב בעקבות דברי החפץ חיים, וכל מי שעובר שם היום יכול לראות זאת. וזו הייתה הפליטה שהשאיר לנו הקדוש ברוך הוא כאן בארץ ישראל.
"והיה בית יעקב אש" - אש, להבה וקש
וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא־יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר׃
אומר המלבי"ם: אז תהיה מלחמת גוג ומגוג. "בית יעקב אש" - האש בוערת מקרוב; "ובית יוסף להבה" - הלהבה בוערת מרחוק. וכוונת "בית יוסף להבה" למשיח בן יוסף שיעשה חיל, או מפני שעשרת השבטים עדיין לא יהיו כולם כאן והרי הם בבחינת מרחוק. "ובית עשו לקש" - הקש רק מריח אש וכבר נשרף, ולא עוד אלא שכשקש אחד מתחיל להישרף הוא גורר אחריו את כולם. בכך רמז הנביא למה שביאר המלבי"ם גם בפרקים שעסקו במלחמת גוג ומגוג: שתהיה חרב איש ברעהו, קש ישרוף קש אחר. לכן נתן דווקא דוגמה זו של קש - שיהרגו ויאבדו זה את זה, "ולא יהיה שריד לבית עשו", לא יישאר מהם מאומה, "כי ה' דיבר".
מדוע דווקא יוסף?
חז"ל אומרים: למה הזכיר כאן את יוסף? לפי שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד יוסף או ביד זרעו של יוסף. ומשום כך נאמר "ובית יוסף להבה", שבסופו של דבר ייפול עשו בידו. ולכן ראינו שיוסף גונן על אמו רחל בשעת המפגש עם עשו - יוסף הוא שימגר בסופו של דבר את עשו. ומה שנרמז כאן בזרעו של יוסף, זהו משיח בן יוסף.
ונרחיב מעט. מה ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד? בדומה לגאולה הראשונה בבניין בית שני, שבאו שני גואלים - עזרא ונחמיה. ולמה היו צריכים לשניהם? האחד גאולה מדינית והאחר גאולה רוחנית. נחמיה עשה את הגאולה המדינית: הקים את ירושלים, בנה את החומות, נלחם באויבים, "מחזיקים ברמחים וחצי העם עושים במלאכה", וכל מה שהיה צריך מבחינה פיזית. עזרא הכהן היה צדיק ותלמיד חכם גדול, עד שאמרו עליו שראוי היה שתינתן תורה על ידו, והוא היה המנהיג הרוחני שגאל את העם גאולה רוחנית. כך גם לעתיד: משיח בן יוסף הוא הגאולה הגשמית, הוא ילחם את מלחמותינו, ולאחריו תבוא הגאולה על ידי משיח בן דוד - הגאולה הרוחנית.
על משיח בן יוסף אנו מתפללים שלא ימות, כמו שהורה האר"י ז"ל לתלמידיו, מחשש שמא ימות משיח בן יוסף על ידי ארמילוס רשיעא. בזה מכוונים באמצע ברכת "בונה ירושלים" שבתפילה, לפי שמשיח בן יוסף הוא הנלחם את המלחמות. שני תרחישים ישנם: האחד שחלילה ימות, והשני - שעליו אנו מתפללים שיתקיים - שלא ימות, ועל כך אנו צריכים להתפלל. ויש מבארים שהאר"י ז"ל עצמו היה בבחינת משיח בן יוסף, והרגיש שיש סיכוי לגאולה בדורו ויש סיכוי שלא, ועל כך ביקש מתלמידיו שיתפללו שלא ימות משיח בן יוסף. וכידוע, לא עזר הדבר, והאר"י הקדוש נאסף בטרם עת בהיותו בן שלושים ושמונה, ולא זכינו להיגאל על ידו באותו זמן. אך בכל דור ודור אנו מצפים לגאולה, אשר בו תבוא.
"כי ה' דיבר" - היכן דיבר? במדבר כ"ד, י"ח: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל... וירד מיעקב והאביד שריד מעיר". הרי מפורש שם "והיה אדום ירשה", כמו שנאמר אצלנו שבית יעקב יירשו את מורשיהם ועתידים לרשת אותם; ו"האביד שריד מעיר" - שיאבדו בני יעקב את שרידו של עשו מעיר, וזהו "ולא יהיה שריד לבית עשו", כאשר דיבר באותה נבואה שהתנבא בלעם.
התרחבות גבולות ארץ ישראל
וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת־הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת־שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת־הַגִּלְעָד׃
המלבי"ם מבאר שמדובר כאן בהתרחבותה של ארץ ישראל, וכבר הרחיב בעניין זה בביאורו ליחזקאל פרק מ"ז, שארץ ישראל עתידה להתרחב לכל הכיוונים, חוץ מן הצד המערבי שאם לא ייבשו אותו אין שייך להתרחב שם, שהרי שם הים. בצד הדרומי - "וירשו הנגב את הר עשו": הר עשו היה בדרומה של ארץ ישראל, לכיוון ים המלח, וארץ ישראל תתרחב לשם, כמו שמופיע ביחזקאל מ"ז שארץ אדום ועמון ומואב ייכנסו בתוך גבול ארץ ישראל.
"והשפלה את פלשתים" - שפלה היא המקום השפל, שפלת החוף, וזו ארץ פלשתים: אשדוד, אשקלון, עזה. באשדוד ובאשקלון אנו כבר נמצאים, אבל בעזה עדיין איננו נמצאים; לא שמצטערים על כך בינתיים, אבל עדיין איננו שם. "וירשו את שדה אפרים" - אומר המלבי"ם שזהו בצד מזרח, והגבול יתרחב גם מעבר לירדן והלאה, שלא ייעצר בירדן אלא יעבור לצדו המזרחי, באזור שבין ים המלח לים כנרת ששם עובר הירדן. ואם נבקש למקם את שבט אפרים, הרי הוא בקו ישר כנגד יפו, באזור שמעבר לקו הירוק, בסביבות כביש חמש המוביל לאריאל, ששם יש יישוב בשם עץ אפרים. ולמה נקרא "שדה אפרים"? ש"שדה" הוא תמיד מה שמחוץ ליישוב, לומר שגם את מה שמחוץ ליישוב ומעבר לירדן יירשו. ובשומרון, אומר המלבי"ם, מבואר שיער אפרים נמשך עד עבר הירדן המזרחי, וגם מקום זה הנחשב שדה אפרים יירשו. "ובנימין את הגלעד" - נחלתם תתפשט במזרח מעבר לירדן, וגם הגלעד ייפול בחלקם, בצד שמצפון לירושלים של היום.
"וגלות החל הזה" - מהו "החל"?
וְגָלֻת הַחֵל־הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־כְּנַעֲנִים עַד־צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב׃
במילה "החל" נאמרו כמה ביאורים. רש"י מפרש "החל הזה" - העם הזה, מלשון חיל, כמו "ויבוא ירושלימה בחיל כבד", אלא שלפעמים "חיל" נכתב ביו"ד ולפעמים בלעדיה, וכאן בלא יו"ד. עוד מביא רש"י "גלות הגיא הזה", ולא התברר לי למה כיוון בזה ועל מה מתבסס ומי הם "הגיא", וחיפשתי מי שיבאר ולא מצאתי. ביאור שלישי: האבן עזרא בשם רבי משה, וכן דרכו של המלבי"ם, מפרש "החל" מלשון התחלה - הגלות אשר החלו לגלות בה.
ביאור רביעי מביא האבן עזרא בשם רבי מרינוס, ש"החל" הוא כמו "ויאבל חיל וחומה". ומהם חיל וחומה? הגמרא אומרת "שורא ובר שורא": חומה חיצונית גדולה, וחומה פנימית קטנה יותר הנקראת בר שורא. ולמה נקראת חומה "שורא"? לפי שהיו עולים עליה ורואים למרחוק, מלשון הבטה - "שורו וראו", "תשורי מראש אמנה". ו"חיל" הוא החומה הנמוכה יותר, ויש אומרים מקום הסמוך לחומה ובין החומות, כאותו מקום בירושלים שנקרא חֵיל. ולפי זה מבאר רבי מרינוס: המדינה, היא ירושלים, נלכדה, ומי שהיה בתוכה נהרג, ולא נמלטו אלא מעטים שהיו בחיל; ולכן קורא לגולים "גלות החל" - אלה שהיו בחיל וגלו.
כנענים, צרפת וספרד
כמעט כל המפרשים - ואומר "כמעט", שכן למלבי"ם קו אחר - מפרשים ש"צרפת" היא פרנסיא, היא צרפת המוכרת לנו, ו"ספרד" היא ספניא, ספרד המוכרת לנו. האבן עזרא מסביר שמדובר בגלות טיטוס, שהגלה אותם למקומות הללו, שהרי בגלות הראשונה גלו רק לבבל, ואילו בגלות השנייה כבר התפזרו למקומות אלו. ומהם ה"כנענים"? אומר האבן עזרא: שמענו מפי גדולים כי ארץ אלמניא הם כנענים שברחו מפני בני ישראל בבואם אל הארץ. ויש אומרים שאלמניא היא גרמניה, ויש שכתבו שמדובר במחוז מסוים באיטליה שבו התיישבו הגרמנים, והם הכנענים.
וזו הבחנה מעניינת מאוד: לפי זה בגרמנים יש גם דם של כנענים, נוסף על מה שידוע ומפורסם שהם צאצאי עמלק, ויש לנו על כך תיעודים עוד מזמן התלמוד. וזה הסבר נוסף לשנאה הפנימית הכבושה והגדולה שלהם כלפי ישראל, שהרי עם ישראל הגיע לארץ כנען והכנענים ברחו מפניו. ואין פלא שהיטלר תכנן להגיע לכאן ולכבוש את ארץ כנען, וכנראה, אף על פי שאיהו לא חזי מזליה חזי, הייתה כאן נקמה קדומה ושנאה קדומה על שגירש אותם עם ישראל מארצם.
המלבי"ם מבאר אחרת. שימו לב, שעד כה כיסה הנביא את כל הכיוונים: אשקלון והשפלה במערב, הר עשו ומואב בדרום, שדה אפרים והגלעד במזרח - אך על הצד הצפוני, מה שנקרא לבנון, עדיין לא דובר. אומר המלבי"ם שכאן מדובר בצד הצפוני: בני דן עתידים לרשת את צור ואת צידון. ומיהו "החל"? מלשון התחלה - אלה שמהם התחילה הגלות, ובני דן גלו ראשונים לפני כל השבטים. ואיפה מקום שבטם? שבט דן היה מחולק לשני מקומות: במקום שבו אנו נמצאים, מה שנקרא גוש דן, וגם לכיוון הגבול הצפוני, מה שנקרא שמורת דן ותל דן, המקומות הקשורים לשם דן. ממילא אלה היושבים שם יתרחבו לכיוון צפון, לצור ולצידון. ומהי "עד צרפת"? צרפת שבכתוב היא המקום המוכר לנו מן האישה הצרפית שאליה נשלח אליהו - "קום לך צרפתה"; אליהו לא ברח לפרנסיא אלא לכיוון לבנון, ובלבנון יש צור, צידון וצרפת, שם של עיר. המלבי"ם, כמדומני, הוא המפרש היחיד שמבאר "עד צרפת" לא במובן פרנסיא אלא כעיר צרפת שבאזור לבנון של היום, באזור צור וצידון. ובזה כיסינו את כל גבולות ארץ ישראל מכל צדדיה, כיצד תלך ותתרחב לכל צד וצד.
"וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב" - גלות ירושלים הם שבט יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים, וערי הנגב הם חלקם. הם גלו מירושלים ואחר כך ישבו בספרד, והם עתידים לחזור ולרשת את המקומות הללו.
"ועלו מושיעים בהר ציון"
וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה׃
מי הם המושיעים? אומר רש"י: שרי ישראל, שיושיעו את עם ישראל. "לשפוט את הר עשו" - להיפרע מהר עשו על כל מה שעשה לישראל, ו"הר עשו" הוא "כרכא רבה דעשו", העיר הגדולה של עשו. ולמה "והיתה לה' המלוכה"? לפי שמעשו בא עמלק, ואין השם שלם עד שיימחה עמלק, "כי יד על כס י-ה". כיום אין מלכותו שלמה עד שייפרע מעמלק, ואז תהיה המלוכה שלמה בשם המלא.
הרד"ק מפרש ש"ועלו מושיעים" אינם שרי ישראל אלא מלך המשיח וחבריו - "שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם" - והם יעלו לשפוט את הר עשו על כל מה שעשו לעם ישראל. והמלבי"ם אומר שזו תהיה מלחמת גוג ומגוג. והדברים מתאימים מאוד לשיטתו, שכן המלבי"ם מבאר בכמה מקומות, ומוכיח מן המקראות, שקודם כל ישובו ישראל לארצם ורק אחר כך תהיה המלחמה. כך למדנו כשעסקנו בנושא מלחמת גוג ומגוג: אין הסדר שנבוא לכאן ונילחם, אלא נבוא ונשב תחילה - "ארץ משובבת מחרב", "ארץ שקטה" - משמע שהארץ תשקוט, ואז תפרוץ המלחמה. תחילה תהיה עלייה מסוימת של העם לארץ למשך תקופה, ואחר כך המלחמה. וזה מתאים מאוד לסדר הכתוב כאן: לאחר שתיאר את "גלות החל הזה" ו"גלות ירושלים", כלומר לאחר שיקובצו הגלויות לכאן, אז במקום הזה תפרוץ מלחמת גוג ומגוג, ואז יתגלו שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ושבעת הרועים שיושיעו את עם ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו, "והיתה לה' המלוכה" - כולם יקבלו עליהם את עול מלכות הבורא ואת הנהגת מלך המשיח.
הפגישה האחרונה של יעקב ועשו
למעשה כבר יעקב אבינו הזכיר את העניין הזה. כאשר השלים עם עשו אמר לו עשו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", והשיב לו יעקב: "אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי, ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן". אמר לו יעקב: עוד יבוא הזמן שניפגש. ומתי? אומר רש"י: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". כלומר, יש לנו עוד מפגש בסוף ההיסטוריה, וכלשון הימים האלה: ניפגש בבית המשפט. מפגש זה יהיה בלתי נעים ביותר לעשו, שכן אז ישפטו את עשו על כל השמדות, על כל הרציחות, על האוטו דה פה, על הרדיפות, על השואה הנוראה ועל הגזירות שהיו במשך כל השנים. ואז "והיתה לה' המלוכה", וכמו שמסיים המלבי"ם: ויקבלו כולם את עול מלכות שמים, במהרה בימינו אמן ואמן.
לסיכום:
סיום חזון עובדיה הוא מהלך שלם: יום ה' הקרוב, שבו ישלמו הגויים כפל תשלומים - "כאשר עשית יעשה לך" ועוד "גמולך ישוב בראשך" מידה כנגד מידה של שנאה. ו"קרוב" הוא, כי הבטחת ה' בטוחה כמזומן, ואף למידת יום ה' שהוא אלף שנה. כוס החמה שהשקו הגויים את ישראל תשוב אליהם עד שיהיו כלא היו, ובהר ציון תישאר פליטה - בכותל המערבי שלא חרב, בנחמת "והיה המחנה הנשאר לפליטה" שראה החפץ חיים, ובקיבוץ הגלויות טיפין טיפין. אחר כך יהיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, יתרחבו גבולות הארץ לכל עבריה, יעלו המושיעים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד - לשפוט את הר עשו, ואז תהיה המלוכה שלמה לה' לעיני כל, במהרה בימינו.