אנחנו פותחים היום את ספר עובדיה. הספר כולו הוא פרק אחד בלבד - אין בו חלוקה לפרקים - וכל תוכנו נבואה אחת על אדום: על פורענותם של בני אדום, ועל כך שבחורבנם תהיה תשועה לישראל. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, ונשלב בדברי חז"ל והמדרשים.
כבר תהו הקדמונים מיהו עובדיה הנזכר כאן. הרד"ק אומר: נביא זה, לא ידענו באיזה דור התנבא; ודעת רבותינו ז"ל שהוא עובדיה המוכר לנו מימי אליהו הנביא ואחאב, אותו "עובדיה אשר על הבית". גם האבן עזרא אומר שלא ידענו את דורו, אלא שהוא מוסיף וקובע שאי אפשר לומר שהוא הנזכר בספר מלכים בימי אחאב. ראייתו: שם כתוב עליו "ועובדיהו היה ירא את ה' מאוד" - ואם נביא היה, כיצד ייתכן שיתארוהו רק כירא ה' ולא כנביא? הרי הנבואה היא המעלה הנכבדה ביותר, ובה היה ראוי לשבחו. מכאן מסיק האבן עזרא שתרי עובדיה נינהו.
האברבנאל משיב על כך בחריפות, ובחילוק פשוט: מדוע לא נזכר שם שהיה נביא? משום שבאותה עת שכן בין שני רשעים, אחאב ואיזבל. במקום כזה אין הנבואה שורה - וכי במקום מטונף שכזה יתנבא אדם? לכן באותו זמן עדיין לא קיבל נבואה, ונקרא רק "ירא את ה' מאוד", ורק לאחר מכן, כשיצא מחברתו של אחאב, זכה לנבואה. דוגמה לדבר מצינו אצל אברהם אבינו: כל זמן שלוט היה עמו נסתלק ממנו הדיבור, וכשפרש לוט - נגלה אליו אלוקים.
יש כאן עוד קושי שנעיר עליו בקצרה: לפי החשבון, אם נסדר את עובדיה כבא אחרי עמוס, יוצא שזמנו מאוחר הרבה יותר. לכן מסבירים המפרשים שהסמיכות בין עובדיה לספר עמוס איננה כרונולוגית אלא עניינית: בעמוס מצאנו נבואה על אדום, וכאן נבואה על אדום, ולכן נסמכו זה לזה. אין ללמוד מכך שעובדיה בא בזמן אחרי עמוס, שאם כן היינו מנתקים לגמרי את עובדיה הנביא מעובדיה שבספר מלכים שהיה בדורו של אחאב.
חז"ל אומרים: עובדיה גר אדומי היה, והתנבא רע על אדום. "היינו דאמרי אינשי: כפא דחק נגרא, בגויה נשרוף חרדלא". כלומר: הקדוש ברוך הוא כביכול אומר - אני אכה אותם מיניה וביה, מהם ובהם. בעל הערוך מסביר את המשל: האומן שחקק את הכף מעץ, באותה כף עצמה מאכילים אותו חרדל חריף השורף את פיו. הכף שאתה עשית - היא זו ששורפת לך את הפה.
ובגמרא בסנהדרין ל"ט אומר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר: "היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" - מן היער עצמו נכנס העץ בתוך הגרזן וחוטב את העצים. שהרי אלמלא עץ מן היער המשמש כקת לברזל, לא היה הגרזן יכול לחטוב כלל. מכוח מה חוטב הגרזן? מכוח העצים עצמם. כך גם כאן: מעובדיה שהיה גר אדומי תבוא פורענותם של אדום.
ועוד אמרו: אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא עובדיה שדר בין שני רשעים, אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, אלא היה צדיק וירא את ה' מאוד - וייפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, ולא למד ממעשיהם. זה לעומת זה: עובדיה היה במקום קלוקל ולא התקלקל, ואילו עשו גדל בבית הטוב ביותר שאפשר לגדול בו, אצל יצחק ורבקה, ומשם התקלקל. ראה עשו כמה שונה ממך עובדיה - ולכן דווקא הוא הנותן מוסר והמנבא על פורענותכם.
באגדת בראשית פרק נ"ט: דבר אחר, "חזון עובדיה" - מה ראה עובדיה להיפרע מאדום? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם היה מאכיל את העוברים ושבים, ועשו עמד והרגן, ומילא את המערות מתים. ואיזבל הייתה הורגת את הנביאים - ועובדיה הטמינם במערות וכלכלם, שנאמר "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה', ויקח עובדיה מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה וכלכלם לחם ומים". אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא עובדיה שהאכיל את הנביאים במערות וייפרע מעשו שהרג בני אדם במערות. לפיכך נאמר "חזון עובדיה".
קשר נוסף: עשו - מלו אותו אבותיו, ומאס במילה ובחר בערלה; ועובדיה היה ערל, שהרי גר אדומי היה, ומאס בערלה ובחר במילה. אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא עובדיה שהיה ערל ומאס בערלתו ומל את עצמו, וייפרע מעשו שמלו אותו ועשה עצמו ערל. כאן נעיר: אין הסכמה שעשו נימול, ויש מדרש שאומר שעשו לא נימול מעולם. ואם תשאל, כיצד ייתכן שבבית יצחק גדל בן ערל? התשובה שכשנולד היה עשו אדמוני, וסימן הוא שדמו עדיין לא נבלע באיבריו, ואדם כזה מסוכן היה למולו, שמא יהיה דמו שותת ולא יתרפא (וגם היום ישנה מציאות כזו אצל אנשים שחסר להם חומר הקרישה בדם). לפיכך המתינו עד שייבלע דמו, וכשהתבגר מעט ורצו למולו - כבר התנגד. לפי זה המדרש חזק אף יותר: עשו מאס במילה ולא רצה להימול אף שאבותיו רצו למולו, ועובדיה שלא היה חייב כלל - הלך ומל את עצמו, ולכן הוא שנפרע ממנו.
ועוד: עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר "ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אבי" - מחפש מתי כבר יגיע יום מיתת אביו. ואילו עובדיה כיבד את מי שלא היה אביו, שנאמר "ויהי עובדיהו בדרך והנה אליהו לקראתו ויכירהו ויפול על פניו". אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא עובדיה שכיבד את מי שלא היה אביו וייפרע מעשו שביקש מיתתו של אביו. לכך נאמר "חזון עובדיה".
וקשר אחרון: בתנחומא אומר - "חזון עובדיה", אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליפז (בנו של עשו): אתה הוכחת את עבדי איוב בחזון, שנאמר "בשעיפים מחזיונות לילה", אני מעמיד ממך בן נביא שייפרע מבית אביך בחזון, שנאמר "חזון עובדיה". שכן עובדיה הוא צאצא של עשו דרך אליפז. ואנו מוצאים בכמה מקומות שכאשר אדם מתבטא בביטוי שאינו ראוי, הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו באותו ביטוי עצמו: משה רבנו אמר "רב לכם בני לוי", ונאמר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". אף כאן, מתוך אותו ביטוי של "מחזיונות" בא העונש בלשון "חזון".
חֲזוֹן עֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח, קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה.
"כה אמר ה' אלוקים לאדום" - אומר הרד"ק, אין הכוונה שהוא אומר להם דבר, אלא כה אמר ודיבר ה' אלוקים על אדום. והנבואה, מסביר הרד"ק, נסובה על מה שאירע בבית שני, שבני אדום הרעו לעם ישראל בחורבן הבית - וכפי שביאר גם בנבואת עמוס "על שלושה פשעי אדום". וזהו הקשר שבין הספרים: בעמוס דובר על פשעי אדום, וכאן על פורענותם. הנביא מתנבא שהקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע מהם באחרית הימים, כשישובו ישראל מן הגלות, על מה שעשו לנו בחורבן הבית השני שנחרב בידי טיטוס.
ומעיר הרד"ק: ארץ אדום שבימינו אינה שייכת כבר לבני אדום, שהרי סנחריב בלבל את האומות, ורובן נמצאות בין אמונת הנוצרים לאמונת הישמעאלים, ואין מכירים עוד מי מאדום ומי ממואב ומבני עמון ומשאר האומות, שכולם גלו מארצם ונתערבו בגויים. אלא שמלכות רומי הייתה בתחילתה רובה מאדום, ומה שאומרים הנביאים על חורבן אדום - על אחרית הימים הם מדברים, כמו בישעיה בפרשת "קרבו גויים לשמוע". וכן אמר ירמיה במגילת קינות: "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך; פקד עוונך בת אדום" - כשיתם עוון בת ציון, אז יפקוד ה' את עוון בת אדום. פורענותם עדיין מצפה להם; אין זה דבר שקרה כבר, אלא דבר שנראה אותו בעתיד.
כשמדברים על אדום מכוונים בדרך כלל לעמי אירופה ולרוסיה. גרמניה נקראת "גרממיא של אדום", ושאר עמי אירופה - אדמתם רוויה בדמם של ישראל שנשפך שם כמים במשך הדורות; אלה הם אדום שעליהם נאמר שהקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע מהם. את אמריקה קשה להגדיר כאדום, שכן היא בליל של עמים (והאמת שגם אירופה הולכת ונעשית בליל של עמים, ועוד מעט הופכת מוסלמית). על כל פנים, כשמדברים על אדום אין מדברים על בני ישמעאל, אלא על עמי אירופה ורוסיה, ובדרך כלל אלה האומות שהצבע האדום דומיננטי בדגלן.
"שמועה שמענו מאת ה'" - מי הם השומעים? הרד"ק מביא הסבר אחד: הגויים אומרים כן על אדום, ששמעו שמועה, שכבר נשלח ציר בגויים המודיע להם להתאסף: "קומו ונקומה עליה למלחמה". והסבר נוסף: עובדיה מדבר בשם עצמו וחבריו - "שמועה שמענו" אני ורעיי הנביאים, עמוס וירמיה וישעיה; זהו גם פירוש האבן עזרא, וזה הקו שבו צועד המלבי"ם.
המלבי"ם מסביר שאדום הרעו לנו כבר בבית ראשון: כשראו את מפלת ישראל, את גלותם ואת חורבן בית המקדש - שמחו. בבית שני כבר לא הסתפקו בשמחה פסיבית אלא היו אקטיביים: בית שני נחרב בידי רומי, ורומי נקראת בשם אדום, שהרי בעיר רומי התיישבו אדומיים. לאחר מכן נתייסדה אמונתם על ידי בני אדום, היא אמונת הנצרות. וגם אותם בני אדום שהכניס הורדוס בדת ישראל - מי שנראו כגרים במילה וטבילה - לא הוכיחו את עצמם בבוא העת, ובשעת החורבן התהפכו לרעה והיו גיס חמישי מתוכנו. ולפי מה שאנו רואים היום מסתבר מאוד שרבים מהם עדיין נמצאים בתוכנו בקודקודי בית המשפט והתקשורת, גרים כאלה שבסופו של דבר הפכו לאויבים, או ערב רב כלשון הזוהר הקדוש.
ולאחר מכן, אומר המלבי"ם, התפשטה "אמונתם הידועה" - הוא אינו מפרש, שכן ישב באירופה, והכוונה לנצרות - ואז נקראו כל בעלי הדת הזאת אדומיים, ותחתם סבלו ישראל גלות והריגות אין מספר במשך ימים רבים. המלבי"ם כתב זאת עוד לפני השואה, ואנו בדור האחרון ראינו זאת ביתר שאת.
ולעתיד, אומר המלבי"ם, יתאספו כל בעלי הדת ההיא לכבוש את ארץ ישראל מיד הישמעאלים. כבר למדנו זאת בנבואת יחזקאל בעניין גוג ומגוג, שם מבאר המלבי"ם שיבואו בני ישמעאל להילחם כאן, ואחריהם יבואו בני אדום להילחם כנגדם; ואז יתאספו כל בני ישמעאל שבמזרח לנקום את נקמת אחיהם, וייפרעו מאדום. ואילו רק שמועה היינו שומעים, היינו מאמינים באמונה שלמה - על אחת כמה וכמה כשאנו רואים את אדום כאן ליד גבולנו. רוסיה נמצאת כאן; כל תקיפה בסוריה מחייבת את חיל האוויר לתאם עם שליט אדום, עם פוטין. וכבר מובן שיש כאן מלחמה, ומלחמתם היא כנגד בני ישמעאל, כנגד הקיצוניים שבאמונתם, דאעש ודומיהם. מי שחש את המצב מבין שזו חבית של חומר נפץ, ובקלות עלול כל הסיפור להתהפך ולהגיע לארץ ישראל, ואז יהיו בני אדום שותפים במלחמה שכאן, שהרי בכל סכסוך עתידי באזור יהוו סוריה ורוסיה ואיראן מרכיבים משמעותיים. ומדהים הדבר: כשדיבר המלבי"ם לא היה שמץ מכל זה, לא היה יישוב בארץ ישראל, ולא היה שייך כלל לדבר על מלחמת בני ישמעאל כאן ועל בני אדום - הכל נשמע רחוק מן המציאות. והיום הדברים מתדפקים על פתחנו. השם יצילנו, שיתהפך הכל לרעה על בני אדום ובני ישמעאל בלבד כמו שאנו רואים בנבואה, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, ולא יורע לישראל מאומה.
נמצא לפי המלבי"ם: על אותה תקופה שיבואו בני אדום להילחם בישמעאל וישמעאל ישיבו מלחמה שערה - עליה אני ורעיי הנביאים מתנבאים, שיש לנו שמועה מאת ה' שהקדוש ברוך הוא מודיע זאת מקדם, וכבר "ציר בגויים שולח": כבר הלכו שליחים אל ארצות בני ישמעאל להכינם למלחמה שיכו בה באדום, לנקום מעמי אירופה על מה שעשו לעם ישראל בכל הדורות.
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.
"קטון נתתיך" - אתה קטן, בזוי ושפל; וכן מתרגם התרגום: "חלש יהבתיך עשו רשיעא בעממיא". "בזוי אתה מאוד" - אומר הרד"ק: אין מי שיכאב לו אם תאבד ותיעלם מן העולם. האבן עזרא מפרש "קטון" - שמספרם היה מועט ואין ארץ מלכותם רחבה; באותו זמן היו אדום מועטים וקטנים.
וחז"ל דורשים, ומביא זאת רש"י: כלפי שקראו אביו "בנו הגדול" ואמו אמרה "בנה הגדול" - אמר הקדוש ברוך הוא: גדול? לפניי קטן הוא. אל תסתכל על גודלו ועל קומתו, אצלי הוא קטן. ועוד דרשו: "קטן" - שלא היה להם לא כתב ולא לשון; "בזוי" - שלא היו מעמידים מלך בן מלך, אלא בכל פעם עמד מלך אחר. וזה סימן למלכות של הבל: כשיש מלך בן מלך, הדבר מורה על חשיבות ועל גדולה, כדוד המלך ובנו שלמה. אבל כשעולה מי שאין לו שייכות למלכות, אינו מכיר גינוני מלכות ואין בו חשיבות המלכות ומעלותיה - וזהו גדר "בזוי אתה מאוד".
זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ.
המלבי"ם אומר שהפסוק הקודם נאמר בדרך תמיהה: הרי "קטון נתתיך בגויים" - בני אדום שישבו בהר שעיר בימי הנביאים היו קטנים וגם בזויים, ואם כן מדוע צריך שכל העמים יתאספו עליהם למלחמה? אין מגייסים ארטילריה כבדה כדי להרוג זבוב. על כך משיב הנביא: "זדון ליבך השיאך".
מהו "זדון לב"? אומר המלבי"ם: סתם "זד" הוא החולק על עיקרי האמונה ומכחישם ביד רמה (וזהו "לא תזידו"). כלומר: זדת בענייני האמונה, לדבר על ה' תועה ולייחס לו תארים מגונים - והיא תורת הנצרות על רוח הקודש, רחמנא ליצלן, שמייחסת לה עיבור של בעולת טומאה; דיבורים שהם דיבור על ה' תועה ותארים מגונים. וזדון לב זה השיא אותך, עד ש"שוכני בחגוי סלע מרום שבתו" - עלית לשבת במרומו של עולם, ואתה בטוח: "מי יורידני ארץ"? האמונה הזאת תתפרסם בכל העולם, ומי יוכל לבטלה? ואכן הדת העשירה ביותר בעולם היא הנצרות; יש בה מיליארדים על גבי מיליארדים של תורמים. באסלאם התרומות הולכות בעיקר לרצח ולטרור, הן כדמי חסות והן לפיתוח הטרור במקומות אחרים - סעודיה תורמת לחמאס כדי שחמאס לא יפעל בשטחה, ואם לא כן, פלוגות הטרור יחוללו אצלם מהומות והפיכות. אבל הדת שיש לה כסף מצד היותה דת - זו הנצרות. לכך אומרים בליבם "מי יורידני ארץ": האמונה כבר התפשטה בעולם, ומלכות אדום באחרית הימים יהיה לה שם ותוקף ועוצמה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: לא יועיל לך כלום.
הרד"ק מפרש "זדון ליבך השיאך" - על שאתה מתנשא ומגדיל ומרחיב פה כנגד אחיך יעקב, שאתה מרגיש שאתה יכול לדבר כנגדו ולפעול כנגדו. ומכוח מה? חז"ל דורשים "שוכני בחגוי סלע מרום שבתו" - שהוא סומך על משענת אבותיו, אברהם ויצחק, והם לא יועילו לו. הוא בא בייחוס: אבי יצחק, סבי אברהם, הרי לי סלע חזק להישגב בו ולהינצל בו. וכן כפשוטו: שוכן בהר שעיר וחשב שמשם לא יורידנו איש. אבל טעות בידו, שמשם ה' יורידנו.
ומעיר המלבי"ם שבכמה מקומות מייחס הכתוב את מקום שבתה של אדום אל הסלע: "ותפש את הסלע במלחמה", "וישליכום מראש הסלע", "וניפץ את עולליך אל הסלע" - כל אלה נאמרו בהקשר לאדום. ומהו "חגוי הסלע"? יש מפרשים כתרגום יונתן - בשיני הסלע, היינו בבליטות; ויש מפרשים בבקעי הסלע, מקומות נסתרים בסלע מלשון בקעה; ופירוש שלישי מביא המלבי"ם - מלשון "חוג הארץ", ראש הסלע, המקום העגול שבראשו, ששם תפסת לך מקום גבוה להישגב בו - ולא יועיל לך מאומה.
אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה.
גם אם תגביה גבוה מאוד - משם יורידך הקדוש ברוך הוא וישפילך.
הספר "פתח השער" מבאר את העניין במשל. מלך כעס על אחד השרים הנכבדים והחשובים ביותר שבמלכותו, ורצה להענישו בעונש הראוי לו - שישתעבדו בו שעבוד עבד. אלא שידע כי אותו שר היה אדם חשוב ונכבד וכולם מכירים אותו, ואיש לא יהין באמת לעבוד בו עבודת עבד. מה עשה? לקח את אחד האנשים הבזויים ביותר בממלכה, אדם זול והמוני שאינו מבין דבר, לא בשררה ולא בחשיבות, ואמר לו: הנני מוסר לך אותו לעבד. הוא ידע שאותו אדם אין לו חוכמות - קיבל עבד, ישתעבד בו כראוי; "שר חשוב" אינו מונח המוכר לו, פעם ראשונה הוא רואה אותו. ואכן בא אותו נבל ובזוי והשתעבד בו כדבעי, ועוד הלך והתרברב בפני חבריו: ראו כמה אני חשוב אצל המלך, לאיש לא מסר את השר שלו להשתעבד בו אלא לי בלבד. אמרו לו: שוטה שכמותך, דווקא משום שאתה שפל מסרו בידך; כל אדם חשוב לא היה מסכים להשתעבד בו, וחיפשו מישהו שפל ואכזר שאינו רואה ממטר ומסוגל להשתעבד אפילו בשר. בגלל שפלותך בחרו בך, לא בגלל חשיבותך.
והנמשל: הקדוש ברוך הוא רצה להעניש את השר החשוב שלו, הוא עם ישראל, ולא מצא גוי בעל זדון לב ועזות פנים כאדום. בהם נמצאות עזות הפנים וזדון הלב הקשים ביותר, ומי שיסתכל במה שהיה באירופה בימי הזעם של השואה יראה שאין עזות פנים נוראה כשלהם. בו בחר השם לענות ולהצר לעם ישראל. וכשאדום רואים את כוחם ועוצמתם הם אומרים: כל זה מי נתן לי? השם נתן לי - סימן שאני חשוב, סימן שאני יקר בעיניו ומסר לי אותם. וזה בדיוק מה שטענה הנצרות: שעם ישראל נמסרו בידה מפני שהיא דת האמת, ושהקדוש ברוך הוא זנח את ישראל ועזבם, ולכן לעולם יהיו מיוסרים ולעולם לא ישובו לארצם ותמיד יהיו מפוזרים בכל העולם. בצרותינו השתמשו כדי לאמת את דתם הכוזבת: הנה מסרו אותם בידנו, ואם אני מושל בך - סימן שהשם עמי.
על כך אומר לו הנביא: שוטה שבעולם, סיבת ממשלתך היא "כי קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד" - דווקא משום שאתה בזוי נבחרת. אומה אחרת אולי הייתה נוהגת במידה מסוימת של כבוד כלפי עם ישראל, אבל אתה - "זדון ליבך השיאך", לחשוב שמצאת חן בעיני השם, שאתה שוכן בחגוי סלע ומרום שבתו, מרומם וחשוב, ולכן מסרו אותם בידך. אומר השם: "משם אורידך נאום ה'" - אשפיל אותך מן המצב הזה, ואז יתברר לך שכל מחשבותיך דמיון ושווא נתעה.
ספר עובדיה הוא נבואה אחת ויחידה על אדום. חז"ל לימדונו שדווקא עובדיה, גר אדומי שגדל בין אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם, הוא שנפרע מעשו שגדל בין יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם - "מיניה וביה". הנבואה פותחת בקריאה לגויים לעלות על אדום למלחמה, ותמהה: הרי קטן ובזוי אתה, ומה טעם באספה גדולה כנגדך? והתשובה - "זדון ליבך השיאך": גאוותה של אדום, הכפירה והתארים המגונים שייחסה כלפי שמיא, והתפשטות אמונתה בעולם, הן שהביאו אותה לחשוב "מי יורידני ארץ". על כך משיב הקדוש ברוך הוא: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך". ולא עוד, אלא שעצם בחירתה של אדום להצר לישראל אינה אות לחשיבותה אלא לשפלותה, כמשל השר שנמסר ביד הבזוי שבממלכה. ואנו, בדורנו, רואים כיצד הדברים שכתב המלבי"ם על מלחמת אדום וישמעאל בארץ ישראל הולכים ומתקרבים אל פתחנו, ומצפים לקיום ההמשך: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".