פרק יג הוא הפרק המסיים של ספר נחמיה, והוא פרק של תיקון פרצות. נחמיה חוזר לירושלים לאחר היעדרות, ומגלה שכל שלושת הדברים שהעם קיבלו עליהם בברית ובשבועה - הפרשת תרומות ומעשרות, שמירת שבת, והרחקת הנשים הנוכריות - חזרו לקלקולם. הפרק פותח בקריאה בתורה באוזני העם, ומשם נפרשׂ סדר התיקונים שנחמיה עושה אחד אחד.
בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם׃
מהו "ביום ההוא"? לפי המצודת דוד הכוונה לאותו יום שבו קידשו את החומה. אבל המלבי"ם מפרש ש"ביום ההוא" נסמך על ההמשך: מיד אני עומד לספר לך את כל מאורעות אותו היום, ובאותו יום קראנו בספר תורת משה באוזני העם ומצאנו כתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלוהים עד עולם". ופירוש המלבי"ם מסתבר, שכן לולא כן לא מובן מה פתאום קראנו דווקא בפרשה זו. לכן בא ואומר: "ביום ההוא" - בהמשך תראה מה היה באותו יום, ואז תבין למה היינו צריכים לקרוא בפני העם את הפסוק הזה. נמצא שהפסוק הוא הקדמה למה שמסופר להלן.
כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת־בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה׃
העונש הוא על שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, ולא זו בלבד אלא שאף שכרו את בלעם לקלל, והפך אלוקינו את הקללה לברכה. כאן עולה שאלה מפורסמת: איך ייתכן שהתורה תובעת אותם קודם על הקל ואחר כך על החמור? הדבר דומה לאדם הבא בפני בית המשפט, ועורך הדין מבקש איחוד תיקים. השופט מאשר, ואז הוא פותח: "אדוני השופט, האדם הזה חנה בחניה כפולה בציר תנועה ראשי והפריע למהלך התקין", ורק אחר כך מוסיף: "ועוד דבר - הוא גם נאשם ברצח". וכי כך פותחים? פתח ברצח, ספר את פרטי המעשה, ולקינוח תוסיף עוד קנס של חמש מאות שקלים. אבל להתחיל בחניה כפולה ולסיים ברצח? כך בדיוק נראה הפסוק כאן: "לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים" - לא יפה, אמת, היה ראוי להביא קצת לחם ומים - ואחר כך "וישכור עליו את בלעם", כלומר ניסו להשמיד אתכם. זה היה צריך להיות ראשון, לא שני.
המלבי"ם מיישב: הקדמת "לא קידמו בלחם ובמים" באה לסתום את פיהם מכל תירוץ. שמא יאמרו: למה שכרנו את בלעם? מפני שפחדנו מכם. אם אמת בפיכם ומחמת יראה עשיתם, מדוע לא קידמתם את ישראל בלחם ובמים? הרי יד שאינך יכול לשוברה - נשק אותה. כשאדם רואה מולו כוח אימתני ומפחיד, מיד הוא מציע שלום וכורת ברית. מעט לחם ומים היו פותרים לכם את הבעיה. ואם לא קידמתם בלחם ובמים, הרי זו הוכחה שכלל לא פחדתם מישראל. ואם לא פחדתם - למה הלכתם לשכור את בלעם שיקלל? נמצא שקודם סותרים כל תירוץ אפשרי, ורק אחר כך באה התביעה הגדולה, וכבר אין להם מה להשיב.
והמגיד מדובנא, כידוע, יש לו על זה משל ארוך, וכבר סיפרנו אותו כאן באריכות. הוא מסביר את התביעה בכיוון דומה למלבי"ם אך שונה מעט: כשבאו אליהם ואמרו להם למה לא קידמתם את ישראל בלחם ובמים, ענו: וכי יש לנו כסף להוציא לחם ומים לשישים ריבוא? והרי זה רק הגברים; צרף נשים, טף וילדים והגעת לחמישה מיליון איש. מאין לנו כסף לכך? על כך באה התשובה: כסף להביא להם לחם ומים לא היה לכם, אבל "וישכור עליו את בלעם בן בעור" - הון עתק לשלם לבלעם, מלוא ביתו כסף וזהב, זה כן היה לכם? בזה עצמו נסתרה טענתם.
ולמה בכל זאת הקדימה התורה את הטענה על הלחם והמים? מפני שכאן היה עניין של כפיות טובה. הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך", ומי נצטרף אליו? לוט. אברהם לא היה חייב לקחת אותו, ואף על פי כן לקחו, קידמו בלחם ובמים, דאג לו, זן ופרנס אותו והאכילו על שולחנו - עד שראה שאינו יכול עוד עמו ושלחו מעמו. ואף על פי כן, כאשר באו המלכים, ארבעה את החמישה, הלך אברהם אבינו בגופו, הוא ואליעזר עבדו, ואף אם נאמר עם צבא קטן של שלוש מאות ושמונה עשר חיילים - וזה כלום. שהרי בספרי דברי הימים של האומות מופיעה מלחמת כדרלעומר את המלכים כמלחמת עולם: מלחמה כוללת שכללה אומות רבות, מלחמה אדירה. ואברהם הולך עם שלוש מאות ושמונה עשר - אין זו פלוגה, אין זו חטיבה, אין זה כלום, ובכל זאת סיכן את עצמו בשביל לוט. אם כן, האלף־בית של הכרת הטוב הוא שכאשר בני בניו של אברהם באים אליכם - לפחות תקדמו אותם בלחם ובמים. והם לא עשו זאת. מי שאין לו מידת הכרת הטוב אינו ראוי לבוא בכלל בעם ישראל, ולכן "לא יבוא עמוני ומואבי".
ושלא תאמר: בסופו של דבר לא יצא מן הקללה כלום, נו, קילל - ומה קרה? על כך בא הפסוק ואומר "ויהפוך אלוהינו הקללה לברכה". מה שעשה בלעם היה חמור מאוד, הדבר היה עלול לגמור אותנו, ורק בחסד השם הפך הקללה לברכה. אל תהיה כאותו חכמולוג שבזמן מלחמת המפרץ הראשונה אמר שהטילים שסדאם זורק הם מקרטון, שטויות שאינן מזיקות; שהרי ראה ארבעים טילים ולא קרה כלום. כמה טיפש היה - שהשם נתן טיל אחד בסעודיה ומאתיים חיילים נהרגו, ופתאום התברר שזה לא "כלום". לא כלום - אלא חסד השם עלינו. וזו, לצערנו, חלק מן הצרה שלנו, שהפכנו להיות כהי חושים: אם מישהו ניסה להוציא לפועל מגה פיגוע ולא הצליח, אומרים "כן, זה היה יכול להיות מסוכן" ומתייחסים לזה בביטול, בזמן שהיינו צריכים להתייחס לזה כאילו חס ושלום היה פיגוע וכאילו היו הרוגים - כך היה צריך להגיב: חסד השם שניצלת, אבל תחשוב מה היה יכול להיות. זה מה שאומר לנו הפסוק: עד כאן היה אמור להיות חורבן על עם ישראל, אלא שהשם הפך לנו את הקללה לברכה.
וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל־עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל׃
כאשר שמעו את התורה וראו ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם", הבדילו "כל ערב" - כל בן תערובת, כל מעורב: עמונים ומואבים, ואפילו אותם שהתגיירו. שהרי נאמר "לא יבוא בקהל השם עד עולם", ואף גרות אינה מועילה לו.
שואל המלבי"ם: והרי נתבלבלו האומות, וכלל בידינו "כל דפריש - מרובא פריש"? ולכן אדם יכול היום לשאת אישה מלבנון או ממצרים או מכל מקום בעולם, ואין אומרים לו שהוא נושא עמונית או מואבית, מפני שנתבלבלו האומות, ומשנתגיירה אנו תולים אותה ברוב המותרים לבוא בקהל השם. אם כן למה כאן הכריעו לאיסור? מתרץ המלבי"ם: אמנם נבוכדנצר וסנחריב שהיו לפני כן כבר בלבלו את האומות - ראינו שאת עם ישראל הגלה לחלח וחבור ונהר גוזן, ואת הכותים הביא לכאן, וכבר החלו האומות להתבלבל - אבל עדיין היו מיוחסים, היו משפחות ידועות שהתחתנו רק בתוך משפחתן ובתוך שבטן, גם אצל האומות. את אותם מיוחסים אסור היה להם לקחת, ואותם היו צריכים להוציא.
וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה׃
וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת־הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים׃
עכשיו מספר נחמיה את הרקע לכל הסיפור: לפני כן הייתה לאלישיב הכהן לשכה סמוכה ללשכתו של טוביה. טוביה, לא פחות ולא יותר, עשה לו לשכה גדולה סמוך ללשכת הכהן אלישיב. ובאותה לשכה היו בעבר נותנים את המנחה, הלבונה, הכלים והמעשרות - כל מה שהגיע לכוהנים וללוויים. ומאחר שבאותה תקופה הפסיקו לתת שם תרומות ומעשרות, נשארה הלשכה ריקה, ובעקבות זאת הלך אלישיב וסידר את הלשכה לידידו ורעו טוביה - טוביה העמוני.
אגב, מכאן רואים שהשם טוביה אינו שם יהודי מקורי: טוביה מופיע בתנ"ך כשמו של עמוני, ולכאורה מכאן ראיה שאין ראוי לקרוא כך, אלא אם נאמר שהקורא מכוון לשם "טוב י-ה". ואף על פי כן צריך לבדוק, שאם אין השם מופיע בשום מקום כשמו של צדיק - אין לקרוא בו. כמו השם "מתן": אדם קורא מתן ואומר שהוא מכוון למתנה שנתן לו השם, ואף על פי כן אם תלך לרב חיים קנייבסקי מיד יאמר לך לעשות הסבה מקצועית ל"נתן" - ואני מכיר כבר כמה שעשו כן - לפי שמתן היה נביא הבעל, וזה המקום היחיד שבו מופיע השם הזה. אם כן, אם טוביה הוא שם שמופיע רק אצל רשע, בפשטות אין מסקי בשמייהו, אין קוראים בשמותם.
אלא שלאחר העיון מצאתי שמובא בספרים שאפשר לקרוא בשם טוביה, אף שטוביה העמוני היה רשע, מכיוון שהשם קדם לו אצל משה רבנו: הגמרא בסוטה יב אומרת בשם רבי יהודה "טוביה שמו" - על משה רבנו, מלשון "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן מצאנו את השם אצל האמוראים: רב זוטרא בר טוביה שהיה תלמידו של רב, רבה בר טוביה, ורב טוביה בר מתנה. ומעבר לכך, טוביה הוא צירוף של "טוב י-ה", כלומר טוב השם. עוד מצאתי את השם בזכריה פרק ו, קודם לכן: "והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיא ולחן בן צפניה", ורש"י שם מסביר שאלה היו אנשים שהתנדבו כסף וזהב, ואותן עטרות היו תלויות בחלונות בגובה ההיכל, כמובא במסכת מידות. נמצא שמדובר באנשים הגונים וצדיקים, ולפיכך ניתן לקרוא בשם זה. ועוד נשים לב שבתנ"ך מופיע השם תמיד "טוֹבִיָּה", ולעומת זאת המקובל לקרוא "טוביה" - לא בחיריק בבי"ת ולא בחולם בוי"ו, אלא בשורוק.
וּבְכׇל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן־הַמֶּלֶךְ׃
נחמיה מבהיר: תדע לך שמעשה כזה היה יכול להיעשות רק מפני שלא הייתי שם, ואל תאמר "איך נרדמת בשמירה". לא הייתי בירושלים, כי בשנת שלושים ושתיים לארתחשסתא מלך בבל באתי אל המלך, ולקץ ימים ביקשתי ממנו רשות לעלות לירושלים, ואחר כך חזר לבבל.
וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים׃
וכאשר שבתי מבבל לירושלים, קלטתי את הרעה הנוראה: הכניסו גוי, מאותם עמוני ומואבי שהתורה אמרה עליהם שלא יבואו בקהלך, וסידרו לו לשכה בבית השם. חילול המקדש ממש.
וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת־כׇּל־כְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְׁכָּה׃
וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים אֶת־הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה׃
היה הדבר מר ורע לי מאוד, ולכן לקחתי את כל כליו והשלכתי אותם החוצה מן הלשכה, פיניתי משם את כל כלי תשמישו. ואחר כך ציוויתי לטהר את הלשכות, שכן בלשכות הללו היו מתחילה הכלים והמנחה והלבונה, ולכן היו צריכות להיטהר כדי שיהיו ראויות שוב לכך. ואשיבה שם - החזרתי לשם את כלי בית האלוהים, את המנחה ואת הלבונה.
וָאֵדְעָה כִּי־מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ־לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה׃
משפיניתי את הלשכה וביקשתי להחזיר לתוכה את מה שהיה בה בעבר, שתהיה שוב המקום שבו מביאים את מנות הלוויים, נחשפתי לבעיה: מנות הלוויים לא ניתנו, לא הביאו את התרומות והמעשרות. ומה גרם הדבר? שהלוויים ברחו איש לשדהו. כל אחד הלך לשדהו כדי שיהיה לו מה לאכול, שהרי אם לא יזרע ולא יחרוש ולא יפעל - אין מי שייתן לו. וכך הלוויים והמשוררים עושי המלאכה עזבו איש ממשמרתו ורצו לשדותיהם לטפל בגידוליהם.
וָאָרִיבָה אֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל־עׇמְדָם׃
רבתי עם הסגנים ואמרתי להם: מדוע נעזב בית האלוהים? מה פירוש שמחפשים לוויים לעבודה, מחפשים כוהנים, ואומרים שאינם כאן - הלכו לעבוד? לא כך תכננה התורה. בורא עולם תכנן שאנחנו נפרנס אותם והם יעסקו בעבודת השם, קודש קודשים; אין הלוי אמור ללכת לחרוש את שדהו. ולכן קיבצתי את כולם והעמדתי אותם על משמרתם.
וְכׇל־יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת׃
ועל ידי זה חזרו כל יהודה להביא את המעשרות אל האוצרות, כדי לחלק ללוויים ושיהיה להם מה לאכול, ולא יצטרכו לעזוב את עבודתם ולחפש פרנסה.
וָאוֹצְרָה עַל־אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן־הַלְוִיִּם וְעַל־יָדָם חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם׃
"ואוצרה" - מלשון אוצרות, כלומר הפקדתי גזברים על האוצרות: שלמיה הכהן, צדוק הסופר ופדיה מן הלוויים, "ועל ידם" - כלומר סמוך אליהם, נטפל אליהם - גם חנן בן זכור בן מתניה. ועל מה התבסס המינוי? לא על קרבת משפחה, לא על חברוּת במרכז המפלגה ולא על שום פרוטקציה, אלא "כי נאמנים נחשבו ועליהם לחלוק לאחיהם": מיניתי אנשים הגונים שאני יכול לסמוך עליהם, שכאשר צריך לחלק הם מחלקים לכולם בשווה, ולא יהיה מצב של חוסר צדק או של מעילה.
זׇכְרָה־לִּי אֱלֹהַי עַל־זֹאת וְאַל־תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו׃
נחמיה מבקש: ריבונו של עולם, זכור לי את המעשה הזה אשר עשיתי, וזכור לי שגדרתי את הפרצה שהייתה כאן עד שהגעתי, ואל יימחה הדבר אלא יהיה כביכול תמיד לנגד עיניך. וכבר למדנו לעיל שספרו של נחמיה לא נקרא על שמו, אלא בראשונים מוזכר תמיד "ספר עזרא" כשם כולל לעזרא ולנחמיה. והגמרא שואלת מדוע לא נקרא ספרו על שמו, ומשיבה: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שביקש מאת השם שיזכור לו את מעשיו ופועלו הטוב. ואמרנו שאין ראוי שאדם יבקש מהשם שיזכור לו את פועלו הטוב, שהרי את המעשים הטובים השם זוכר ממילא, ומה שמגיע לנו בסופו של דבר נקבל. וכאן הוא שב ומבקש: זכרה לי על זאת ואל תמח חסדי.
אומר המלבי"ם: יש כאן שלושה דברים שראינו לעיל שקיבלו אותם עליהם בשבועה. האחד - להביא את המעשרות; השני - לשמור שבת; השלישי - להרחיק מעצמם את הנשים הנוכריות ולשלח אותן. וכאשר יצא נחמיה מירושלים חזר המצב לקלקולו, וכל שלושת הדברים שקיבלו עליהם בברית ובשבועה נפרצו: הפסיקו לתת מעשרות, הפסיקו לשמור שבת כפי שנראה בהמשך, וחזרו והשיבו את נשותיהם הנוכריות.
ועל כך בא נחמיה ואומר: ריבונו של עולם, עכשיו כשאני עומד בפרץ ומחזיר את הדבר לתיקונו, אני מבקש שתחשוב לי את הזכות לצדקה כאילו עשיתי את הדבר עכשיו מתחילתו. ומה כוונת הדברים? מה קשה יותר - להקים דבר ולייסדו, או להמשיך לתפעל דבר שכבר נתייסד? להקים דבר כשאין כלום, יש מאין, קשה הרבה יותר; ואחרי שהדבר קיים, רק לסדר אותו ולתפעל אותו קל יותר. איני מדבר על הצד שבו הקמה קלה יותר - להקים ישיבה או לפרנס ישיבה; שם באמת קל יותר להקים ישיבה ולמצוא תורמים, מלמצוא תורמים שייתנו אוכל לבחורים כל יום. אני מדבר על כך שלייסד דבר קשה יותר מלהמשיך את החזקתו. כאשר ייסד נחמיה את הפרישה מן הנשים הנוכריות היה זה קשה מאוד; ועכשיו, כשחזרו לסורם והוא צריך להפרישן שוב, הדבר קל יותר, שכן "החוק" כבר עבר והתקבל, ואנשים רק עוברים עליו, וקל ופשוט יותר לבוא ולתקן. לכן אומר נחמיה: ריבונו של עולם, עכשיו אני רק בא לתקן, שהרי לייסד כבר ייסדתי לעיל כמו שראינו בפרק י - ואני מבקש שתיתן לי על התיקון הזה שכר ותחשוב לי אותו לטובה כאילו אני מייסד את הדבר מחדש, מתחילתו, שבו הקושי גדול יותר והשכר רב יותר.
בחלק זה של הפרק פתחנו בקריאה בתורה שהעלתה את איסור "לא יבוא עמוני ומואבי", ולמדנו מן המלבי"ם וממשל המגיד מדובנא כיצד סדר הטענות - "לא קידמו בלחם ובמים" לפני "וישכור את בלעם" - סותם את פיהם מכל תירוץ של פחד, ומגלה ששורש הפסול הוא כפיות טובה כלפי זרעו של אברהם שהציל את לוט. משם עברנו להבדלת "כל ערב", ולביאור שאף לאחר שנתבלבלו האומות עדיין נשארו מיוחסים ידועים שאותם היה צריך להוציא. ואחר כך ראינו את שלוש פרצות הפרק: לשכה בבית המקדש שנמסרה לטוביה העמוני והוצאתו משם בטהרת הלשכות; מנות הלוויים שלא ניתנו עד שהלוויים ברחו לשדותיהם, וריבו של נחמיה עם הסגנים עד שהוחזרו למשמרתם והמעשרות לאוצרות; ומינוי גזברים נאמנים ולא מקורבים. ולבסוף בקשתו "זכרה לי אלוהי על זאת" - שיֵחשב לו התיקון כאילו ייסד את הדבר מחדש, שכן היסוד קשה יותר ושכרו רב יותר.