פרק י"ב בנחמיה פותח ברשימות של הכהנים והלויים שעלו עם זרובבל, וממשיך בראשי האבות שהיו בימי יויקים ובימי אלישיב. לאחר הרשימות עובר הכתוב לתיאור המרכזי של הפרק: חנוכת חומת ירושלים בשמחה גדולה, בתודות ובשיר, ולבסוף לסידור המתנות לכהנים וללויים. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מן הרשימות ועד סוף הפרק, על פי ביאורו של המלבי"ם.
וּלְיוֹיָרִיב מַתְּנַי לִידַעְיָה עֻזִּי׃ לְסַלַּי קַלָּי לְעָמוֹק עֵבֶר׃ לְחִלְקִיָּה חֲשַׁבְיָה לִידַעְיָה נְתַנְאֵל׃
שימו לב לשם "עוזי". יש הסבורים שזהו קיצור של "עוזיאל", אבל האמת היא שהשם עוזי מופיע בתנ"ך כשם בפני עצמו - מלשון "העוז שלי".
הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל־מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי׃
המלבי"ם מדייק: בימי יויקים נשתנו ראשי האבות של הכהנים בלבד, ולא של הלויים. מדוע? כפי שראינו, רוב הלויים לא עלו בזמן זרובבל, אלא רק בזמנו של עזרא. ואף הענישו אותם על כך - שיהיה הכהן חולק עמם במתנות לוויה: אם בא כהן, הוא רשאי ליטול את המתנות כמו הלוי. משום שלא עלו בזמנו של זרובבל אלא רק בימי עזרא. רק בימי אלישיב נשתנו ראשי האבות של הלויים, וגם הכהנים נשתנו שוב אחרי כן - בימי יוידע ויוחנן. זהו פשר הכתוב: "כתובים ראשי אבות" - כלומר הם כבר כתובים במקום אחר, והשינוי היה בוודאי בזמן מלכות דריווש הפרסי.
בְּנֵי לֵוִי רָאשֵׁי הָאָבוֹת כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים וְעַד־יְמֵי יוֹחָנָן בֶּן־אֶלְיָשִׁיב׃
כאן הכתוב מפרש היכן הם כתובים. "בני לוי" כולל את הכהנים ואת הלויים, שכולם נקראים בני לוי, וראשי האבות שלהם כתובים על ספר דברי הימים. אין הכוונה לספר דברי הימים שבידינו, אלא לספר דברי הימים שהיה מקובל בזמנם. ובכלל, כל מקום בתנ"ך שנאמר בו "הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" או "למלכי יהודה" - הכוונה לספר היסטוריה שכל מלך היה כותב לעצמו, ובו תיאר את מלחמותיו, את גבורותיו ואת מעשיו. דרכם של ספרי היסטוריה כאלה שהמלך תמיד יוצא בהם מנצח; לעולם לא יתארו מצב שבו הפסידו. כמו אומות ערב עד היום: בהיסטוריה שלהם הם ניצחו בכל הקרבות, ולא עוד אלא שמבחינתם אנחנו כלל לא קיימים - לא כתוב ישראל, כתוב אל-קודס וכתוב פלסטין, ואין נתב"ג ואין כלום.
וְרָאשֵׁי הַלְוִיִּם חֲשַׁבְיָה שֵׁרֵבְיָה וְיֵשׁוּעַ בֶּן־קַדְמִיאֵל וַאֲחֵיהֶם לְנֶגְדָּם לְהַלֵּל לְהוֹדוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד אִישׁ־הָאֱלֹהִים מִשְׁמָר לְעֻמַּת מִשְׁמָר׃
לאחר שביאר את ראשי אבות הכהנים שהיו בימי יויקים, חוזר הכתוב ומונה את ראשי הלויים שהיו באותו זמן.
מַתַּנְיָה וּבַקְבֻּקְיָה עֹבַדְיָה מְשֻׁלָּם טַלְמוֹן עַקּוּב שֹׁמְרִים שׁוֹעֲרִים מִשְׁמָר בַּאֲסֻפֵּי הַשְּׁעָרִים׃
כידוע, שני תפקידים היו ללויים: משוררים ושוערים - שירים ושערים. הם היו סוגרי השערים, והם היו אומרים שירה על חמש עשרה המעלות. "מעלות" פירושן מדרגות, ולכן נאמר "שיר המעלות" - השיר שהיו אומרים בעומדם על המעלות, על המדרגות. חלק מן הלויים היו שוערים וחלקם משוררים, וכל אחד היה חייב לדעת בדיוק את המשבצת שלו, את מקומו ואת תפקידו: משורר ששיער או שוער ששורר - חייב מיתה. הגמרא מביאה מעשה באחד שבא להגיף את השערים, והשערים היו כבדים מאוד. ראה לוי אחר, שהיה משורר, שהלה מתקשה, ובא לעזור לו. אמר לו: הנח ידך! אל תיגע! שמשורר ששיער חייב מיתה - אין זה תפקידך, ואינך אמור לעשות זאת. ומהו "באסופי השערים"? על הסף, כמו שומר הסף; הם עמדו על סף השער, וזה היה תפקידם.
אֵלֶּה בִּימֵי יוֹיָקִים בֶּן־יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּבִימֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסּוֹפֵר׃
אלה היו השוערים בימי יויקים בן ישוע בן יוצדק, ובימי נחמיה הפחה. "פחה" פירושו מושל. ומהו "סופר"? חכם. וכן אומרים: "סופר מברך ובור יוצא" - הסופר מברך והבור יוצא. וכשאומרים "מדברי סופרים", הכוונה מדברי חכמים.
ומדוע באמת נקראו סופרים? הגמרא אומרת: מפני שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה - "וי"ו דגחון חצי תורה", ועד כאן החצי במילים, וכיוצא בזה. ביאור נוסף: שהיו סופרים את ההלכות, ועל ידי כך הורו לנו כיצד למנות אותן ומה הן. לדוגמה: "ארבעה ראשי שנים הן", "ארבעה אבות נזיקין", "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן", וכן הלאה. כל הלשונות הללו הן סימנים שנתנו לנו חכמים. אם אינך זוכר כמה ראשי שנים יש - נאמר לך "ארבעה", ואתה מתחיל למנות ורואה אם הגעת לארבעה. אבל אם לא אמרו לך מניין, תגיע לארבע ותאמר: אולי יש עוד? כשיש מניין, אתה יודע בדיוק כמה יש ואינך מסתבך. זו עוד סיבה לשמם "סופרים".
ושימו לב: נחמיה פחה, ועזרא כהן סופר - משום שהגאולה התחלקה ביניהם. הייתה גאולה מדינית גשמית והייתה גאולה רוחנית. את הגאולה המדינית עשה נחמיה: כפי שראינו לאורך כל הספר, הוא דאג לחומות, נלחם באלה שבאו להפריע לבנייה, והוא זה שגאל אותם מבחינה גשמית - ולכן נקרא פחה, מושל. ועזרא הכהן הסופר עסק בגאולה הרוחנית: הוא זה שלימד אותם תורה, והציב אנשים שיעסקו בתורה וילמדו תורה בכל מקומות מושבותם. עזרא הסופר היה ענק שבענקים; כתוב עליו שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו - מדרגה גבוהה ועצומה. לא בכדי אצל יוצאי עיראק רבים קוראים לילדיהם עזרא, ואילו אצל התימנים השם עזרא הוא שם נדיר, משום שהתימנים כידוע לא עלו, והיה להם תאקל מסוים עם עזרא הסופר, ולכן אין קוראים בשמו.
וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִכָּל־מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת׃
לאחר שבנו את החומה, אספו את הלויים מכל מקומות מושבותם והביאום לירושלים - לשם מה? "לעשות חנוכה". ומה צורך יש כאן בחנוכה? חז"ל אומרים, וזו משנה בסנהדרין, שאת חומות ירושלים צריך לקדש בתודה ובשיר ועל ידי חכמים, על ידי בית דין. ולמה צריך לקדש? אדם שמוסיף מרפסת בביתו - צריך לקדש אותה? אלא: המוסיף על העזרה צריך לקדש, והמוסיף על חומות ירושלים ומגדילן - רשאי, אבל צריך לקדש.
הטעם הוא שחומות ירושלים הן התוחמות היכן שורה קדושת ירושלים. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וירושלים מקודשת ממנה. במה מתבטאת קדושתה מבחינה הלכתית? מעשר שני נאכל רק בירושלים - בין החומות. וקודשים קלים נאכלים בכל העיר, כפי שאנו אומרים בכל בוקר: "בכל העיר, לכל אדם, שני ימים ולילה אחד". אדם המקריב קורבן שלמים - אלו קודשים קלים, ונאכלים בכל העיר, בין החומות. עתה, אם יבוא אדריכל ויחליט להוסיף עוד חמישים מטרים לירושלים - מה הועיל? המקום אינו קדוש, וכיצד יאכלו שם? כיצד יחולו שם כל הדינים וההלכות של ירושלים? אי אפשר. לכן כל תוספת נעשית על פי הסנהדרין, וצריך לקדשה. וכיצד מקדשים? בתודות ובשיר - בהודאות ובקורבן תודה ובשיר. ובאיזה שיר? במצלתיים, נבלים וכינורות, שהם היו כלי הנגינה שבהם היו משוררים.
וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי הַמְשֹׁרְרִים וּמִן־הַכִּכָּר סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמִן־חַצְרֵי נְטֹפָתִי׃
מכל המקומות נאספו: מן הכיכר, מחצרי נטופתי - כולם מקומות שמסביב. ומהו "כיכר"? כאן רואים כיצד בן יהודה בלבל אותנו: כיכר אינה עיגול, כיכר היא מישור. והיכן רואים זאת? בסדום - "וירא את כל כיכר הירדן".
וּמִבֵּית הַגִּלְגָּל וּמִשְּׂדוֹת גֶּבַע וְעַזְמָוֶת כִּי חֲצֵרִים בָּנוּ לָהֶם הַמְשֹׁרְרִים סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם׃
זימנו אותם מבית הגלגל, משדות גבע ומעזמוות - שמות מקומות. ומדוע היו שם? כי לא כולם גרו בתוך ירושלים; המשוררים בנו להם חצרים, מעין וילות, סביבות ירושלים.
וַיִּטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיְטַהֲרוּ אֶת־הָעָם וְאֶת־הַשְּׁעָרִים וְאֶת־הַחוֹמָה׃
תחילה "ויטהרו" - הם עצמם, על דרך "וכיפר בעדו ובעד ביתו": קודם בעדו ואחר כך בעד ביתו. ולאחר מכן טיהרו את העם ואת השערים ואת החומה - הלכו והוציאו וריקנו, שלא תישאר שום טומאה בעיר.
וָאַעֲלֶה אֶת־שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת׃
"תודות" - הכוונה לשתי לחמי תודה, שכל לחם ולחם קרוי תודה; והעלו אותם מעל החומה. ומהו "מעל לחומה"? המלבי"ם מסביר שיש לפרש בשני אופנים: שהלכו ממש על גבי החומה, או ש"על החומה" פירושו בסמיכות לחומה - שהרי פעמים רבות ראינו ש"על" משמעו בסמוך. והוא מביא שהריטב"א הסתפק בזה: היכן באמת הלכו, מעל החומה או בסמוך לה? ורצה להוכיח שהלכו מעל החומה ממש. וזו ראייתו: אם הלכו על גבי החומה, מובן כיצד נתקדשו החלונות והפתחים שבחומה, שהרי הלכו שם וקידשו את הכל; אבל אם הלכו מבפנים בסמוך לחומה - כיצד נתקדשו החומות עצמן? ומה הנפקא מינה בחומות עצמן ובחלונות ובפתחים שבהן - איזה דין יהיה להם?
לכן אומר המלבי"ם שנראה לו שכשנאמר "בחומה" הכוונה על החומה עצמה הלכו, שהרי הגמרא אומרת "עובי חומה כלפנים" - ויש בזה מחלוקת ושתי דעות בגמרא - ולשיטה האומרת עובי חומה כלפנים, הרי זה כחלק מירושלים, ומי שישב בתוך עובי החומה ואכל קודשים קלים אינו נחשב כמי שאכל מחוץ לחומות ירושלים. וחומות ירושלים רחבות מאוד; עד היום עורכים סיורים על גבי החומה עצמה, והיא רחבה.
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה׃ וַעֲזַרְיָה עֶזְרָא וּמְשֻׁלָּם׃ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּשְׁמַעְיָה וְיִרְמְיָה׃
אחרי נושאי לחמי התודה הלכו הושעיה וחצי שרי יהודה, ואחריהם עזריה, עזרא ומשולם - אלה האנשים החשובים יותר, ולכן פירטם הכתוב בשמותיהם. ויהודה ובנימין - שניהם היו שרים.
וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת זְכַרְיָה בֶן־יוֹנָתָן בֶּן־שְׁמַעְיָה בֶּן־מַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָיָה בֶּן־זַכּוּר בֶּן־אָסָף׃
אלה היו מבני הכהנים שהלכו עם חצוצרות, כלומר מנגנים בכל זמרה.
וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלְלַי גִּלְלַי מָעַי נְתַנְאֵל וִיהוּדָה חֲנָנִי בִּכְלֵי־שִׁיר דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר לִפְנֵיהֶם׃
"ואחיו" - חבריו של זכריה הכהן, כך מסביר רש"י; והמצודת דוד מסביר שאחיו ממש. והם הלכו בכלי שיר דוד - באותם כלים שבהם היה דוד המלך מנגן, עמם היו הולכים.
וְעַל שַׁעַר הָעַיִן וְנֶגְדָּם עָלוּ עַל־מַעֲלוֹת עִיר דָּוִיד בַּמַּעֲלֶה לַחוֹמָה מֵעַל לְבֵית דָּוִיד וְעַד שַׁעַר הַמַּיִם מִזְרָח׃
כלומר משער האשפות הלכו לכיוון שער המים.
וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ וַחֲצִי הָעָם מֵעַל לְהַחוֹמָה מֵעַל לְמִגְדַּל הַתַּנּוּרִים וְעַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה׃
התודה השנייה הייתה הולכת ממול הראשונה - לא בשווה, אלא זו אחר זו. ונחמיה אומר: "ואני אחריה" - אחרי התודה השנייה. ואף שכתוב "למואל" באל"ף, הכוונה "למול", כמו שנראה בהמשך "דאג" באל"ף שהכוונה דג ודגים, ולא מלשון דאגה.
וּמֵעַל לְשַׁעַר־אֶפְרַיִם וְעַל־שַׁעַר הַיְשָׁנָה וְעַל־שַׁעַר הַדָּגִים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל וּמִגְדַּל הַמֵּאָה וְעַד שַׁעַר הַצֹּאן וְעָמְדוּ בְּשַׁעַר הַמַּטָּרָה׃
עברו את כל השערים הללו עד שנעצרו בשער המטרה. ומהי "מטרה"? מוכר לנו "חצר המטרה" - ולא משום שעשו שם קליעות למטרה, אלא מלשון לנטור, לשמור. בית משמר הוא בית הכלא, וחצר המטרה היא חצר הכלא, חצר המשמר, המקום שבו האדם נטור ושמור.
וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים וַאֲנִי וַחֲצִי הַסְּגָנִים עִמִּי׃
נשאו אותן לבסוף לבית המקדש, ונחמיה וחצי הסגנים הלכו עמו.
וְהַכֹּהֲנִים אֶלְיָקִים מַעֲשֵׂיָה מִנְיָמִין מִיכָיָה אֶלְיוֹעֵינַי זְכַרְיָה חֲנַנְיָה בַּחֲצֹצְרוֹת׃ וּמַעֲשֵׂיָה וּשְׁמַעְיָה וְאֶלְעָזָר וְעֻזִּי וִיהוֹחָנָן וּמַלְכִּיָּה וְעֵילָם וָעָזֶר וַיַּשְׁמִיעוּ הַמְשֹׁרְרִים וְיִזְרַחְיָה הַפָּקִיד׃
מרוב שמחה היו תוקעים בחצוצרות. שתי התודות עצרו בבית האלוקים, ושם נפגשו זו עם זו: נחמיה בא מצד דרום, והכהנים אליקים ומעשיה וחבריהם באו בחצוצרות מצד צפון. ואז השמיעו המשוררים את קולם. ומיהו "יזרחיה הפקיד"? הממונה על השירים והזמירות, מה שנקרא היום "מנצח". המנצח הוא הפקיד, המופקד לשלב את הקולות: אתם עושים כך ואתם עושים כך. ילד שרואה תזמורת סימפונית אינו מבין מדוע זה שעומד מלפנים מנופף בידיו - הרי לא שומעים אותו כלל, ואיזה כלי הוא מנגן? אבל הוא אינו יודע שכל ההרמוניה תלויה באותו אחד: הוא הדואג באיזו צורה יישמעו הקולות, מתי נכנסים ומתי יוצאים; כל הייחודיות נעשית על ידו. זה יזרחיה הפקיד, שניצח על מלאכת הזמירות.
וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם־הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק׃
זבחו זבחים גדולים ושמחו - ומדוע? "כי האלוהים שמחם", הקב"ה נתן שמחה בליבם. ולא הם בלבד, אלא גם הנשים והילדים שמחו, ועד למרחוק נשמעו קולות הצהלה על סיום בניין חומות ירושלים והרחבתה. שמחתם הייתה גדולה ביותר.
וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים עַל־הַנְּשָׁכוֹת לָאוֹצָרוֹת לַתְּרוּמוֹת לָרֵאשִׁית וְלַמַּעַשְׂרוֹת לִכְנוֹס בָּהֶם לִשְׂדֵי הֶעָרִים מְנָאוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה עַל־הַכֹּהֲנִים וְעַל־הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים׃
"נשכות" הן לשכות, חדרים. באותו יום מינו אנשים שיהיו ממונים על הלשכות, שבהן היו אוצרים את התרומה, את הביכורים ואת המעשרות; שם, באותם חדרים ומחסנים, היו מכניסים את כל מה שהביאו.
אומר המלבי"ם: בתחילה היו הלויים מחזרים בערים אחרי המעשרות, הולכים מגורן לגורן - אולי יש לכבודו מעשר לתת לי? שהרי אתה חייב לתת מעשר, אבל אינך חייב לתת לו דווקא, ולכן היו מחזרים כדי שיתנו להם. עתה תיקן נחמיה שייכנסו הדברים לאוצרות המנות - "מנאות התורה", המנות שהתורה זימנה להם, שהרי "וימן" פירושו זימן, כמו אצל יונה.
ומה עניין הסיום "כי שמחת יהודה על הכהנים ועל הלויים העומדים"? אומר המלבי"ם: כאן שינו את הסדר הידוע והמוכר. עד עתה היו הכהן והלוי מחזרים בבית הגרנות ומבקשים, ומי שרצה היה נותן להם; וכעת מינו נשכות ולשכות, ובהן אוצר לתרומות, לראשית ולמעשרות, לכנוס בהם משדי הערים את מנאות התורה, את מה שהתורה נתנה וזימנה לכהנים וללויים. ומדוע החליטו לשנות, שיביאו הם לבית המקדש ולא יחזרו הכהנים והלויים בגרנות כמקדם? על כך אומר הכתוב: "כי שמחת יהודה על הכהנים ועל הלויים העומדים" - יהודה שמחו כשראו את הכהנים והלויים עומדים על משמרתם, ולכן מינו פקידים שגם המעשר יובא אל הלשכות ויתחלק לכהנים וללויים השומרים משמרת הקודש ועומדים בבית ה'.
וַיִּשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת אֱלֹהֵיהֶם וּמִשְׁמֶרֶת הַטָּהֳרָה וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים כְּמִצְוַת דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנוֹ׃ כִּי־בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם רָאשֵׁי הַמְשֹׁרְרִים וְשִׁיר־תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים׃
בימי דוד ואסף מקדם כבר תיקנו מי יהיו המשוררים - דוד ואסף ובניו היו בזה מקדם - וגם ראשי המשוררים נתקנו כבר אז. ולא זו בלבד, אלא אף השירות והזמירות נתקנו עוד מימי דוד: כבר מאז היו להם השירות הקבועות והמשפחות שהן משפחות המשוררים.
וְכָל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן׃
"מניות" - לא קנו להם מניות בבורסה, אלא מנות; היו נותנים להם את המנות המיוחדות להם, למשוררים ולשוערים, דבר יום ביומו. "ומקדישים ללויים" - את זה היו מקדישים ומייחדים ללויים, "והלויים מקדישים לבני אהרן". ולמה היו הלויים צריכים להקדיש לכהנים? מפני מעשר מן המעשר, הוא תרומת מעשר: הלוי צריך לקחת עשרה אחוזים מן המעשר ולתת לכהן. כלומר אם לישראל מאה תפוזים, עשרה מהם הוא נותן ללוי - וזה נקרא מעשר ראשון; והלוי אף הוא מחויב בהפרשה, ונותן עשרה אחוזים משלו לכהן. נמצא שללוי נשארו תשעה תפוזים, ולכהן נשאר תפוז אחד.
הפרק פותח ברשימות ראשי אבות הכהנים והלויים, ומבאר מתי ומדוע נשתנו - שהרי רוב הלויים לא עלו בימי זרובבל אלא בימי עזרא. לאחר מכן מתואר שיאו של ספר נחמיה: חנוכת חומת ירושלים, שנעשתה בתודות ובשיר ועל ידי בית דין, כדין המקדש את תוספת החומה, כדי שתחול הקדושה ההלכתית של ירושלים על כל מה שבתוכה. שתי תודות הלכו על החומה לשני הכיוונים, נפגשו בבית האלוקים, והשמחה הייתה כה גדולה עד שנשמעה מרחוק - "כי האלוהים שמחם שמחה גדולה". ומתוך אותה שמחה, ומתוך ההערכה לכהנים וללויים העומדים על משמרתם, תיקנו סדר חדש: מינו ממונים על הנשכות, שהמתנות והמעשרות ייכנסו לאוצרות ולא יצטרכו הכהנים והלויים לחזר עליהן בגרנות - ואיש איש על משמרתו, כמצוות דוד איש האלוהים.