פתיחה: הפרק החותם את הספר
בחלק זה של פרק י"ג מגיע נחמיה אל חשבון הנפש הגדול של סוף הספר. לאחר שחזר מן המלך, הוא מוצא שהדברים שקיבל עליהם העם בברית - נפרצו בהיעדרו. כאן הוא מעיד על שלוש פרצות: חילול שבת, נישואי נשים נוכריות, והזנחת סדרי העבודה במקדש. בכל אחת מהן הוא נלחם בכל כוחו, ובסופו של דבר גודר את הפרצות ומבקש מלפני הקב"ה שיזכור לו את מעשיו לטובה.
פרצת השבת - מן החמור אל הקל
בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד׃
נחמיה מעיד על דבר נורא שראה בזמנו: גם עניין שמירת השבת, שהתחייבו עליו בברית, נפרץ באותה תקופה שיצא מירושלים. והוא מונה את הדברים בסדר יורד, מן החמור אל הקל. תחילה: "דורכים גיתות" - סוחטים ענבים ברגליהם בגת, וסחיטת ענבים היא מלאכה שחייבים עליה סקילה. אחר כך: "ומביאים הערמות ועומסים על החמורים" - הוא עובר על שביתת בהמתו, שהתורה מזהירה עליה "למען ינוח שורך וחמורך"; זהו איסור פחות חמור בפשטות, ואינו סקילה כדריכת הגיתות. ולבסוף: "ואעיד ביום מכרם ציד" - הם קבעו את השבת ליום שוק. "ציד" הוא גם מלשון צידה וגם מלשון מזון, מלשון להצטייד: את יום השבת הפכו ליום מכירה של כל מיני מזון וצידה, פתחו קניונים ביום שבת, והעדתי בהם על כך.
וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָ͏ִם׃
השוק הזה כבר לא הכיל רק יהודים. התחילו לבוא גם גויים מן הסביבה, הצורים, וכל אחד מביא את מרכולתו. ומדוע מזכיר הכתוב דווקא דג? אפשר לומר, שיש אנשים שאומרים: הרי מצווה לאכול דגים בשבת. יום שישי היה עמוס, לא הספיק, אז הולך בשבת וקונה דג - ועוד אומרים לו שזה יתרון, הדג טרי, עד לפני שעתיים עוד שחה במים. וכך עוברים על איסור מקח וממכר.
מהו איסור מקח וממכר בשבת
איסור מקח וממכר אינו איסור תורה אלא איסור דרבנן, ולומדים אותו מן הכתוב "ממצוא חפצך ודבר דבר" - חפציך אסורים, וחפצי שמיים מותרים. לכן בבית הכנסת עושים מכירות בשבת: מוכרים מצוות, וזה חפצי שמיים. אבל לדבר על מכירת הרכב שלך, כמה אתה רוצה עליו - אפילו דיבור אסור. ואף על פי כן, מצד הדין אין כאן איסור תורה. אדם המוציא כסף, נכנס לחנות, מבקש שתי חלות, משלם ויוצא - לא עבר על שום איסור תורה: טלטול המטבע הוא מוקצה מדרבנן, ועצם הקנייה והמכירה אינה אחת מל"ט מלאכות; אין בתורה "לא תמכור" או "לא תקנה".
ומדוע אם כן אסרו חכמים קנייה ומכירה בשבת? ראשית, מפני שדבר זה הופך את כל עניין השבת לחולין: אדם עושה את כל ענייניו וקניותיו בשבת, וזה כעובדין דחול וזילות השבת. שנית, מפני שהדבר גורר אחריו איסורי תורה רבים. במקום שיש עירוב אמנם לא נכשל בהוצאה, אבל במקום שאין עירוב - הוציא את הכסף מביתו, עבר על הוצאה; נכנס לחנות, עבר על הכנסה; הוציא את הלחם שקנה, עבר על הוצאה; נכנס הביתה, עבר על הכנסה. כמה איסורי תורה בחפץ אחד. ומעבר לזה: קנית בד - המוכר חתך אותו בשבילך, עבר על מחתך; אמר לך שאתה חייב לו עוד שלושים שקלים ואמרת לו "תרשום", ורשם - עבר על כותב. וכן על זו הדרך איסורים רבים שאדם נכשל בהם תוך כדי המקח והממכר. לפיכך אסרו חכמים את המקח והממכר בשבת באיסור מוחלט.
נמצא אפוא שסדר הכתוב הוא סדר חומרה יורד: "דורכים גיתות" - סקילה; "עומסים על החמורים" - איסור מחמר; ולבסוף המכירה והקנייה בשבת, שהוא הקל שבהם, איסור שאינו מפורש בתורה אלא מדברי קבלה - כלומר מדברי הנביאים והכתובים.
הריב עם חורי יהודה: הקולר תלוי בצוואר הראשים
וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מַה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת׃
הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת׃
"חורי יהודה" הם שרי יהודה. נחמיה מתווכח ורב עימם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים? הלוא כך עשו אבותיכם, ולא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת, והביא אלוקינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת - ואתם עוד מוסיפים חרון על החרון שהיה על אבותינו.
ולכאורה מה לו לנחמיה עם השרים דווקא, וכי שאר העם בסדר? אלא אומרים חז"ל: כאשר השרים אינם מוחים, העם מגיע לידי איסור. אילו הייתם אתם השרים מוחים בהם, לא היה העם בא לידי עבירה. ולכן בעוון הרבים הקולר תלוי בצוואר הראשים, וכמו שדרשו: "ואשימם בראשיכם" - אל תקרי "ואשימם" אלא "ואשמם" בראשיכם, האשם נמצא בראשים.
סגירת השערים לפני השבת
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃
"צללו" - מלשון צל, כפי שמסביר רש"י: נטו צללי ערב. באותה שעה ציוויתי לסגור את שערי העיר, והעיר סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא עד מוצאי שבת, כדי שלא ייכנסו הרוכלים ויביאו את מרכולתם לתוך העיר.
וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלָ͏ִם פַּעַם וּשְׁתָּיִם׃
בעקבות הסגירה היו הרוכלים והסוחרים לנים מחוץ לירושלים, מתוך תקווה שמא מישהו יבוא ויפתח להם את השער וייתן להם אשרת כניסה, או שמא יחידים יצאו בהחבא לקנות מהם ויכניסו את הסחורה בגנבה לעיר. ובדרך צחות אפשר לפרש "וילינו" מלשון תלונה, שהתחילו להתלונן; אך אין זה פשט הכתוב, ראשית מפני שהמשך הכתובים מוכיח שהם לנו בחוץ, ושנית מצד הניקוד: "וילינו" בדגש הוא לשון תלונה, ו"וילינו" רפה הוא לשון לינה.
וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת׃
"ואעידה בהם" - התריתי בהם והזהרתי אותם: מדוע אתם לנים נגד החומה ומצפים שמישהו יצא לקנות מכם? "אם תשנו" אין פירושו אם תלינו שוב לישון, אלא מלשון שנו ושילשו - אם תעשו זאת פעם שנייה, "יד אשלח בכם", אעניש אתכם בכוח הניתן לי על פי החוק. ואכן, "מן העת ההיא לא באו בשבת" - הצלחתי לגדור גם את הפרצה הזאת.
הלוויים שומרי השערים
וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ׃
כאן מוסיף נחמיה: ציוויתי שבשבת ישמרו הלוויים על השערים, "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים". ולמה דווקא לוויים? מפני שהם היו המומחים במלאכת השמירה, שכן תפקידם במקדש היה משוררים ושוערים, והשוערים הם שומרי בית המקדש, שומרי משמרת הקודש. "מטהרים ובאים" - שיטבלו את עצמם תחילה. ומדוע? לפי שזו מלאכת קודש, שהרי אתם הולכים לשמור על קדושת השבת; וכשם שחסידים טובלים לפני קיום מצווה, כמו לפני הדלקת נר חנוכה וכיוצא בזה, כך גם כאן: אתם הולכים לקיים מצווה גדולה, לכן טבלו וטהרו עצמכם ובואו לשמור את השערים שלא ייכנס אדם אחרי החשכה.
"כרוב חסדך" - מהו החסד בשכר המצוות
"גם זאת זכרה לי אלוקי" - גם את הטובה הזאת תזכור לי לזכות. ומהו "כרוב חסדך"? מביא המלבי"ם את דברי המצודת דוד, שגמול המעשה הטוב לחסד ייחשב. וכך אנו אומרים: "ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ולכאורה פלא: הקב"ה עושה איתי חסד בכך שהוא משלם לי משכורת בסוף החודש? הרי עבדתי!
אלא מסביר המלבי"ם: אדם העובד אצל הקב"ה - מה הוא נותן לו? כלום. הוא רק מקיים את מה שה' ציווהו. והרי ה' נתן לך את הכול: את הגוף, את החיים, ואף את האוכל שאכלת היום - האם שילמת עליו? כל המצוות שאתה מקיים אינן מספיקות אפילו כתשלום על עצם תחזוקת הגוף כדי שתוכל לחיות כאן, קל וחומר לחיות חיים טובים. ואם כן, מדוע בכל זאת משלם ה' שכר? משום ש"לך ה' החסד": חסד עליון הוא עושה עימנו, שמעבר לזה שאתה מחויב ממילא - שהרי הגוף שלו והכול שלו יתברך - הוא אומר: אני גם אתן לך שכר. והשכר הזה כולו חסד.
הפרצה השלישית: נשים נוכריות
גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת׃
"גם בימים ההם" - גם בדבר שלישי שקיבלו עליהם מעלו ושבו לקלקולם. "הושיבו" פירושו נשאו להם לנשים. באשדוד ישבו הפלשתים, והם אשר ישבו בעזה ובכל המקומות ההם; ונחמיה רואה שלקחו נשים אשדודיות, עמוניות ומואביות.
וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם׃
אין הכוונה שחצי מן הילד מדבר אשדודית, אלא שהוא מדבר חצי אשדודית: לשון מעורבת, כאדם המדבר איתך חצי רוסית וחצי עברית, בלשון עילגת. הם לא ידעו לדבר לא יהודית שלמה ולא אשדודית שלמה, שכן לשון מעורבת הייתה בפיהם - מפני שבאו ממשפחה מעורבת.
וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם׃
רבתי עימם; ומי שהוויכוח לא הועיל לו - "ואקללם", הטלתי עליהם חרמות ונידויים; ומי שגם זה לא הספיק לו - "ואכה מהם אנשים ואמרטם", היו לו לנחמיה אנשי הוצאה לפועל, משטרה וכוח אכיפה, והם היכו את אותם אנשים עד ששילחו את הנשים הנוכריות. והשבעתי אותם באלוקים: שלא תיתנו את בנותיכם לבניהם של הנוכרים, ושלא תיקחו מבנותיהם נשים לבניכם ולכם.
ראיה מפחידה: שלמה המלך
הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת׃
בואו וראו: מלך צדיק, מלך שלא היה כמוהו, אהוב לאלוקיו. אביו קרא לו שלמה, והקב"ה קרא לו ידידיה, וכתוב "וה' אהבו" - ידיד ה'. ועם כל הידידות הגדולה הזאת, משנשא נשים נוכריות גרם הדבר קלקול עצום, ובעקבותיו איבד את המלוכה: הממלכה נתפלגה ולא המשיכה עוד כשהייתה, ונשארה רק שושלת בית דוד.
ומכאן מוסר גדול. אדם אומר: אותי הן לא יחטיאו, אני חזק באמונתי, באתי עם יסודות חזקים מהבית. וכי אתה אהוב וידיד לה' יותר משלמה המלך, החכם מכל אדם? גם הוא היה סבור "אני אשא נשים ולא יסירו את לבבי" - והנה הסירו את לבבו. ואתה אינך מלך שתאמר אני תקיף ואני הקובע; מלך לא יכול, ואתה הדיוט - אתה תוכל? חכם גדול היה ואינך חכם גדול, צדיק גדול היה ואינך צדיק גדול; ועם כל מעלותיו ראה מה אירע לו. ומה אתה חושב לעצמך, שלך זה לא יקרה?
וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת׃
הייתכן שאתם תעשו רעה גדולה כזאת, למעול באלוקינו ולשאת נשים נוכריות?
חתנו של סנבלט
וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי׃
עתה מתבאר מה שפתחנו בו בתחילת הפרק, בפסוק ד', שאלישיב הכהן היה נתון בלשכת בית אלוקינו "קרוב לטוביה", והסברנו שהיה לו קשר משפחתי עימו. וכאן מתגלה הקשר: אחד מבניו של יוידע בן אלישיב הכהן הגדול היה נשוי לבתו של סנבלט החורוני. וכשהגעתי לשם - אומר נחמיה - "ואבריחהו מעלי", גירשתי את אותו בן מן העיר, לפי שלא היה מוכן לגרש את אשתו הנוכרייה.
ועשיתי זאת גם מטעם נוסף: סנבלט החורוני היה נכנס לירושלים, וכששואלים אותו מה אתה עושה כאן, הוא משיב שבא לבקר את בתו, וכי אסור לי לבקר את בתי? וכי תוכל למנוע ממני? והיינו צריכים לחרוק שיניים. עכשיו שזרקתי את הבת ואת החתן וכולם מירושלים, אין לו עוד אישור כניסה; אם סנבלט מגיע - עוצרים אותו בשערי ירושלים ואין מכניסים אותו. שהרי הוא ניצל את אישור הכניסה שלו כדי לרגל ולראות מה נעשה בירושלים, לחשוב מחשבות כיצד להצר את צעדינו ואילו תלונות חדשות להביא עלינו לפני ארתחשסתא.
ושימו לב: להכות אותו לא היה יכול, מפני שהיה גברא אלימא, מרושת היטב בעולם התחתון, ואי אפשר היה לפגוע בו. שהרי למעלה נאמר "ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים" - ומדוע כאן לא הכה? אלא שלא יכול היה; כל שיכול היה לעשות הוא להכריחו בחוזקה לצאת מירושלים.
"זכרה להם" - גאולי הכהונה
זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם׃
כאן מבקש נחמיה: ריבונו של עולם, זכור להם - לאותם אנשים שנגאלו ונפלטו מן הכהונה ומברית הכהונה. "זכרה להם" פירושו: תעניש אותם, כלשון "אל תמח חטאתם", שלא תימחה חטאתם אלא תזכור להם את המעשה הנורא שעשו. כוהנים היו, ה' קידש אותם, והם הלכו ולקחו נשים נוכריות וחיללו את זרעם, והפכו את בניהם לחללים - נגד מה שה' קידשם ורוממם. את זה תזכור להם ותעניש אותם עליו. ו"גאולי" מפרש המצודת ציון מלשון טינוף ומיאוס, כמו "ויגואלו מן הכהונה".
ויש לדעת: הוא עצמו, זה שנשא את האישה הגויה, אינו נעשה חלל, ונשאר כשר לכהונה - מי שנולד בטהרה אינו מאבד את קדושתו. אבל בניו של מי שנשא אישה שאינה כשרה לכהונה הם חללים, וחלל דינו כישראל רגיל. מכאן ואילך אפשר למחוק את השם "כהן" מתעודת הזהות: שם המשפחה אינו אומר דבר, והם נחשבים ישראל גמור.
סידור המשמרות וקורבן העצים
וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ׃
"וטיהרתים" - לא הסתפקתי בגירוש, אלא טיהרתי אותם מכל עבודת כוכבים, וגם מתערובת בן נכר עימהם. "ואעמידה משמרות לכוהנים וללוויים איש במלאכתו" - שכל אחד ישמור את משמרתו בזמן הקבוע לו. שהרי ראינו בתחילה שהיה בזה תוהו ובוהו: הלוויים ברחו איש לשדהו, כל אחד דאג לביתו ולא היה מי שידאג להם. באתי וסידרתי סדר יום קבוע: משמרות קבועות, שעות התחלה ושעות סיום, וכל אחד יודע מהי מלאכתו, באיזו משמרת הוא עובד, מתי עליו להגיע ומתי הוא מסיים.
וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה׃
ומעבר לזה סידרתי גם את קורבן העצים, שיביאוהו הכוהנים והלוויים והעם בזמנים קבועים. ומה צורך יש בקורבן העצים? אלו עצי המערכה: כשהיו מקריבים קורבן היו צריכים עצים, כמו שנאמר "וערכו עצים על האש" ו"והערך עליה העולה" - היו מסדרים את העצים שתי וערב, ועליהם את העולה, ומביאים אש, ואף אש הייתה יורדת מן השמיים. ואת עצי המערכה היו בודקים ומסננים בקפדנות שלא יימצאו בהם תולעים. לכן מיניתי אחראים שיביאו את קורבן העצים בעיתים מזומנות, וכן שיביאו את הביכורים.
"זכרה לי אלוקי לטובה" - על כל זה אני מבקש: ריבונו של עולם, כל הדברים האלה עשיתי למען כבוד שמך, זכור לי את כל המעשים האלה לטובה ותעמוד לי זכות זו.
לסיכום: בסיום ספר נחמיה אנו רואים מנהיג שאינו נרתע מאף פרצה. הוא נלחם בחילול השבת על כל דרגותיו, מדריכת הגיתות שהיא סקילה ועד מקח וממכר שהוא מדברי קבלה, ומטיל את האחריות על השרים שלא מיחו; הוא נועל את שערי ירושלים לפני השבת ומעמיד לוויים מטוהרים לשמור עליהם; הוא עוקר את נישואי הנשים הנוכריות ומזכיר את שלמה המלך, שאם אהוב ה' וחכם מכל אדם נכשל בהן - אין אדם שיכול לסמוך על עצמו; הוא מגרש את חתנו של סנבלט ומטהר את הכהונה, ומעמיד משמרות מסודרות, קורבן עצים וביכורים בזמנים קבועים. ובכל שלב הוא חותם בבקשה אחת: "זכרה לי אלוקי לטובה" - שהכול נעשה למען כבוד שמיים. תם ונשלם ספר נחמיה על פי ביאורו של המלבי"ם.