פרק י"א בספר נחמיה עוסק ביישובה של ירושלים. כבר ראינו לעיל שהייתה בעיה: ירושלים הייתה חרבה, ולא רבים באו להתיישב בה. לכן קיבלו על עצמם העם סדר מסודר של יישוב העיר, ומכאן ואילך בא הכתוב ומונה בשמות את היושבים בירושלים ואת היושבים בערי יהודה ובנימין. הפרק מלא שמות, ויש בכך עניין: בספרי עזרא ונחמיה מרבים להביא שמות, מפני שכל מי שהיה ראוי לשבחו ולהזכירו על מעשיו הטובים - חרטו אותו לעד בספר הספרים של העם היהודי. בואו וראו: אדם זה עשה מעשה טוב, אדם זה קיים מצווה, אדם זה התנדב.
וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי־הָעָם בִּירוּשָׁלָ͏ִם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן־הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים׃
שרי העם - האנשים החשובים והמכובדים - ישבו בירושלים. ושאר העם קיבלו על עצמם שעשרה אחוזים מכלל העם יבואו וידורו בירושלים. וכיצד נקבע מי הם אותם עשרה אחוזים? לשם כך הפילו גורלות, ועל ידי הגורל הפרישו כעין מעשר מן העם שישב בירושלים. "ותשע הידות" - תשעה חלקים מן העם כנגדם ישבו בעריהם.
כאן נמצא החיבור בין הפרק הקודם לפרק שלפנינו: בפרק הקודם דובר על ההתחייבות להביא מעשרות לבית ה', ובפרק זה אנו מדברים על מעשר אנושי - עשרה אחוזים מכלל העם שהתחייבו לבוא ולדור בירושלים.
וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
מלבד אלה שנפל עליהם הגורל להיות בין העשרה אחוזים המחויבים, היו גם כאלה שבאו בהתנדבות, ואותם בירך העם על נדבת ליבם. ומדוע היה צריך לברכם? אומרים חז"ל: ישיבת כרכים קשה. לשבת בכרך - ההתמודדות גדולה יותר מאשר בכפר, והגמרא אומרת זאת בעיקר על היוקר המאמיר.
ונסביר: מה היה עיקר המסחר בזמנם? מזון. לא היו להם מוצרי צריכה כבימינו - לא מוצרי חשמל, לא אלקטרוניקה, לא ארונות ולא מכוניות. הכל היה מינימלי: שני קרשים וכמה מסמרים - והרי לך כיסא; ואם אין קרשים, יושבים על שני בלוקים או פורסים שטיח ויושבים על הארץ. מה שהיו צריכים לקנות בעיקר היה מזון. מי שגר בכפר - הכל סביבו: פרות, תרנגולים, ביצים, חלב ובשר, והכל עולה בזול. אך בערים היה צריך להביא הכל מבחוץ, וממילא היוקר האמיר. לכן באו לברך ולשבח את אותם אנשים שהיו מוכנים למסור את עצמם ולגור בירושלים, אף שהקושי למגורים שם היה גדול יותר.
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה׃
בערי יהודה התיישב שאר כל העם. "בעריהם" - בערים שלהם עצמם מלפני הגלות. וזה כבר ראינו בפרקים הקודמים: כששבו מן הגלות, שב כל אחד לעירו, לאזורו ולמשקו.
וּבִירוּשָׁלַ͏ִם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן מִבְּנֵי יְהוּדָה עֲתָיָה בֶן־עֻזִּיָּה בֶּן־זְכַרְיָה בֶן־אֲמַרְיָה בֶּן־שְׁפַטְיָה בֶן־מַהֲלַלְאֵל מִבְּנֵי־פָרֶץ׃
הכתוב מראה תחילה את חשיבותם של הגדולים והחשובים שישבו בירושלים: מבני יהודה ישב עתיה, המיוחס עד פרץ - עד יהודה עצמו. מדובר בייחוס של מאות בשנים.
המלבי"ם מעיר שהשמות המופיעים כאן נמצאים גם בדברי הימים, אלא שיש שינויים רבים וסתירות לכאורה בין הכתוב שם לכתוב כאן, "והמפרשים אמרו בם דברים זרים" - כלומר הביאורים שניתנו אינם מתקבלים על הדעת. וכיצד ייעשו הרכסים כולם למישור? על פי מה שכתב המלבי"ם: ספר עזרא הוא השלמה לספר דברי הימים. עזרא הסופר כתב את דברי הימים, ואחר כך חיבר אליו את ספרו כעין השלמה למה שכתב שם. ונחמיה בא וכתב את ספרו, וספר נחמיה מהווה השלמה לספר עזרא. נמצא: דברי הימים, ומשלים לו ספר עזרא, ומשלים לו ספר נחמיה.
גם בין דברי הימים עצמו לספרים שקדמו לו - כמו ספר מלכים וספר שופטים - אנו מוצאים שינויים, ואף זה מאותו טעם: עזרא, כשכתב את דברי הימים, חזר על מה שכתוב בספרים הקודמים, וכל דבר שלא נזכר שם - הזכיר כאן. כמקובל שכשסופר מוציא ספר חלק ב', הוא עושה השמטות והשלמות לחלקים הראשונים: מה שהחסיר שם - מוסיף או מתקן כאן. לכן אם אתה מוצא שמות הכתובים כאן ואינם כתובים שם, זה מפני שעזרא השלים בדברי הימים דברים שלא נכתבו בשלמותם במלכים, על פי חקירה ובדיקה שמצא. וכן כשאתה מוצא בספר עזרא דברים שאינם בדברי הימים - אלו הוספות והשלמות שלו עצמו. וכך גם נחמיה: הוא משלים את מה שהחסיר עזרא, בין בספרו ובין בדברי הימים. לפיכך אין כאן סתירה אלא השלמה.
המלבי"ם מבאר לדוגמה שנחמיה מצא בספר היוחסין עוד אנשים רשומים. אם עזרא ייחס אדם מסוים שלושה דורות לאחור, ואילו בנחמיה אתה מוצא אותו מיוחס עשרה דורות לאחור, או שמוזכרים שמות שלא הוזכרו שם בייחוסו - הטעם הוא שנתגלגלו לידי נחמיה כתבים ומגילות נוספות, ובהם מצא ייחוס מפורש ומבואר יותר, ואותו הוסיף. המלבי"ם עצמו עורך לאורך הפרק השוואות מפורטות בין הכתוב שם לכתוב כאן, אך היות שמדובר בשמות בלבד, ודרכנו בלימוד התנ"ך ללמוד בעיקר את המאורעות ואת הדברים שאירעו, וממעטים אנו לעסוק בדקדוקי ספר מול ספר - אמרתי את העיקרון, ונמשיך לבאר את הכתוב אצלנו.
וּמַעֲשֵׂיָה בֶן־בָּרוּךְ בֶּן־כׇּל־חֹזֶה בֶּן־חֲזָיָה בֶן־עֲדָיָה בֶן־יוֹיָרִיב בֶּן־זְכַרְיָה בֶּן־הַשִּׁלֹנִי׃
"בן השילוני" - הכוונה לשלה, שהיה בנו של יהודה.
כׇּל־בְּנֵי־פֶרֶץ הַיֹּשְׁבִים בִּירוּשָׁלָ͏ִם אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמֹנָה אַנְשֵׁי־חָיִל׃
זהו הסך הכולל. אומר המלבי"ם: בדברי הימים כתוב "ומן בני זרח רעואל ואחיהם שש מאות ותשעים", ואת זה לא העתיק נחמיה, כיוון שכבר מוזכר שם. אלא ששם נמנה חשבון כולל של שני בניו של יהודה, פרץ וזרח יחד - שש מאות ותשעים. ואילו נחמיה מבאר רק את בני פרץ: ארבע מאות שישים ושמונה. על פי זה נדע כמה היו בני זרח - מאתיים עשרים ושניים, שכן מאתיים עשרים ושניים ועוד ארבע מאות שישים ושמונה הם שש מאות ותשעים, בדיוק הסכום שבדברי הימים. אצלנו נמנו בני פרץ בלבד, ולכן החשבון קטן יותר - ואין כאן סתירה כלל.
וְאֵלֶּה בְּנֵי בִנְיָמִן סַלֻּא בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־יוֹעֵד בֶּן־פְּדָיָה בֶן־קוֹלָיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה בֶּן־אִיתִיאֵל בֶּן־יְשַׁעְיָה׃
אגב, השם "איתיאל" הוא גם שם של מלאך, והוא סגולה לשינה: מי שקשה לו להירדם וסובל מנדודי שינה, כתוב שיהרהר בשם הזה וירדם.
וְאַחֲרָיו גַּבַּי סַלָּי תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה׃
מכאן שמשפחת גבי היא משפחה עתיקה, כבר מאז (כאן בלי אל"ף). ו"אחריו" פירושו אחריו במעלה, אחריו בחשיבות, בדרגה פחותה ממנו.
וְיוֹאֵל בֶּן־זִכְרִי פָּקִיד עֲלֵיהֶם וִיהוּדָה בֶן־הַסְּנוּאָה עַל־הָעִיר מִשְׁנֶה׃
יואל בן זכרי היה הממונה עליהם - "פקיד" כמו מופקד עליהם. ויהודה בן הסנואה היה המשנה, שני לו במעלה.
מִן־הַכֹּהֲנִים יְדַעְיָה בֶן־יוֹיָרִיב יָכִין׃
ידעיה ובן יויריב נחשבים כאן לשניים.
שְׂרָיָה בֶן־חִלְקִיָּה בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־צָדוֹק בֶּן־מְרָיוֹת בֶּן־אֲחִיטוּב נְגִד בֵּית הָאֱלֹהִים׃
מהו "נגיד"? נגיד הוא ממונה. מי שהיה ממונה על תפקיד מסוים היו מכנים אותו נגיד.
וַאֲחֵיהֶם גִּבֹּרֵי חַיִל מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה וּפָקִיד עֲלֵיהֶם זַבְדִּיאֵל בֶּן־הַגְּדוֹלִים׃
"בן הגדולים" - הכוונה בן אחד הגדולים, כך מסביר האבן עזרא.
וּמַתַּנְיָה בֶן־מִיכָא בֶּן־זַבְדִּי בֶן־אָסָף רֹאשׁ הַתְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה וּבַקְבֻּקְיָה מִשְׁנֶה מֵאֶחָיו וְעַבְדָּא בֶּן־שַׁמּוּעַ בֶּן־גָּלָל בֶּן־יְדוּתוּן׃
מה פירוש "ראש התחילה יהודה לתפילה"? יש מסבירים: ראש וממונה וגדול לפתוח תחילה להודות בתפילה, בזמירות ובשירות של הלויים. "יהודה" מלשון מודה - כמו יהוסף ויוסף - והוא היה הראש להם, המתפלל ראשון. והמלבי"ם מסביר פירוש נוסף: "יהודה לתפילה" היה שמו של האיש, כדרך שמצינו שמות כגון "גידלתי ורוממתי עזר", שהם שמות של אנשים.
כׇּל־הַלְוִיִּם בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ מָאתַיִם שְׁמֹנִים וְאַרְבָּעָה׃
וְהַשּׁוֹעֲרִים עַקּוּב טַלְמוֹן וַאֲחֵיהֶם הַשֹּׁמְרִים בַּשְּׁעָרִים מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃
השוערים הם הממונים על שערי בית המקדש, וזה היה מתפקידי הלויים: מהם משוררים ומהם שוערים.
וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל וְצִיחָא וְגִשְׁפָּא עַל־הַנְּתִינִים׃
הנתינים ישבו בעופל - מקום גבוה - ומשם היו משרתים את בית המקדש. וציחא וגישפא הם שמות אנשים שהיו ממונים עליהם.
וּפְקִיד הַלְוִיִּם בִּירוּשָׁלַ͏ִם עֻזִּי בֶן־בָּנִי בֶּן־חֲשַׁבְיָה בֶּן־מַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָא מִבְּנֵי אָסָף הַמְשֹׁרְרִים לְנֶגֶד מְלֶאכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִים׃
"בני אסף" - זהו אסף המוזכר בספר תהילים, "מזמור שיר לאסף", שהיה מן המשוררים. וכן מה שנאמר לעיל "בן גלל בן ידותון" - הוא ידותון שבכותרות המזמורים.
כִּי־מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם וַאֲמָנָה עַל־הַמְשֹׁרְרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃
"כי מצוות המלך עליהם" - המלך מינה אותם, והם היו ממונים מטעמו ככאלה שהמלך מאמין בהם. במה? אומר רש"י: מאמין בהם להוציא ממון מאוצר המלך דריווש כדי לעשות את צורכי הבית. שאם נאמר "אמנה", מדובר בעניין הדורש אמון, והוא הוצאת מעות ממה שנתן דריווש לצורך בית המקדש - הם היו הממונים, והם אלה שניתן היה לסמוך עליהם.
והמלבי"ם מבאר אחרת: "ואמנה על המשוררים" מלשון אומן - שהיה אומן במלאכת השיר. הוא היה המלמד והפוקד על המשוררים דבר יום ביומו: איזה שיר ישירו ובאיזה ניגון, לפי שהיה אומן ומומחה גדול יותר מכל המשוררים. ומהו "כי מצוות המלך עליהם"? מסביר המלבי"ם: מאחר שהייתה להם זכות זו עוד מימי דוד, המשיך גם מלך פרס את אותה זכות - שהמינויים שהיו לכם אז, תמשיכו ותקיימו אותם גם כעת.
וּפְתַחְיָה בֶן־מְשֵׁיזַבְאֵל מִבְּנֵי־זֶרַח בֶּן־יְהוּדָה לְיַד הַמֶּלֶךְ לְכׇל־דָּבָר לָעָם׃
פתחיה היה הממונה מטעם דריווש: כל מה שדריווש היה רוצה, הוא היה עושה מטעמו, והוא היה השליח שלו.
וְאֶל־הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּע וּבְנֹתֶיהָ וּבְדִיבֹן וּבְנֹתֶיהָ וּבִיקַּבְצְאֵל וַחֲצֵרֶיהָ׃
לאחר שביאר את יושבי ירושלים, חוזר הכתוב להשלים את מה שאמר לעיל, "ובערי יהודה ישבו איש באחוזתו": מבני יהודה ישבו בערי יהודה, ומבני בנימין ישבו בערי בנימין. ומונה והולך: ובישוע ובמולדה ובבית פלט, ובחצר שועל ובבאר שבע ובנותיה, ובצקלג ובמכונה ובבנותיה, ובעין רימון ובצרעה ובירמות, זנוח עדולם וחצריהם, לכיש ושדותיה, עזקה ובנותיה, ויחנו מבאר שבע עד גיא הינום.
וּבְנֵי בִנְיָמִן מִגָּבַע מִכְמָשׂ וְעַיָּה וּבֵית־אֵל וּבְנֹתֶיהָ׃
בני בנימין ישבו בגבע - היא גבעה שאירע בה מעשה פילגש בגבעה, שהיו בני בנימין. וממשיך: ענתות נוב ענניה, חצור רמה גיתים, חדיד צבועים נבלט, לוד ואונו גי החרשים.
וּמִן־הַלְוִיִּם מַחְלְקוֹת יְהוּדָה לְבִנְיָמִין׃
הלויים היו מחולקים במחלקותם בארץ יהודה ובנימין. והמצודת דוד מבאר שהיו הולכים לשבת הנה והנה - מנחלת יהודה ועד נחלת בנימין ישבו בזה ובזה.
פרק י"א מלמד כיצד יושבה ירושלים מחדש: שרי העם ישבו בה, ושאר העם הפילו גורלות להפריש כעין מעשר אנושי - אחד מן העשרה - שיבוא לדור בעיר הקודש, ואת המתנדבים בירכו, שכן "ישיבת כרכים קשה" מחמת היוקר. אחר כך מונה הכתוב בשמות את בני יהודה ובנימין, הכהנים, הלויים, השוערים והנתינים שישבו בירושלים, ואת הערים שבהן התיישבו שאר העם איש בנחלתו. ולמדנו מן המלבי"ם עיקרון גדול: דברי הימים, עזרא ונחמיה נכתבו זה כהשלמה לזה, ולכן השינויים והשמות הנוספים אינם סתירות אלא השלמות - וכל שם שנרשם כאן נחרת לעד, לזכרון מעשיהם הטובים של הבונים.