פתיחה: פרק של כריתת ברית מחודשת
פרק י' בנחמיה הוא פרק של התחייבות. לאחר הווידוי הגדול והתפילה הארוכה של הפרק הקודם, שהסתיימה במילים הקשות "אנחנו עבדים, והארץ שנתת לאבותינו - אנחנו עבדים עליה", העם אינו מסתפק בהכרת החטא אלא כורת ברית חדשה עם בוראו. הפרק כולל את רשימת החותמים על האמנה, ואת פירוט ההתחייבויות שקיבלו עליהם: איסור נישואי נוכריות, שמירת שבת ושביעית, מחצית השקל, קורבן העצים, ביכורים, בכורות, תרומות ומעשרות.
"ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה"
וּבְכָל־זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ׃ (י, א)
"ובכל זאת" - אחרי כל הרעה הזאת שבאה עלינו, אנחנו כורתים אמנה. "אמנה" פירושה ברית מחודשת, ברית שתהיה נאמנה וקיימת. וזהו בדיוק ההיפך מאבותינו: אבותינו לא עבדו את השם מרוב כל, ואילו אנחנו, מתוך חוסר כל, מתוך מצב של עבדות ושל העלאת מס למלכות - באים לכרות אמנה. זו כעין תשובת המשקל.
שני ספרים: ספר גלוי וספר חתום
אומר המלבי"ם: ייתכן שדרכם הייתה בכל קיום ובכל התחייבות לכתוב שני ספרים, כלומר שני מסמכים, שתי איגרות - אחד ספר גלוי ואחד ספר חתום, כמו שמצינו בירמיה שלקח את הספר החתום ואת הספר הגלוי. הספר הגלוי הוא איגרת פתוחה שהעדים חותמים בתוכה, והיא גלויה לכל. הספר החתום הוא בדמות גט מקושר.
ומהו גט מקושר? לכוהנים היו כותבים גט מקושר: כותבים את הגט, ואחר כך מקפלים אותו כמין אקורדיון, ועל כל קיפול וקיפול היו העדים חותמים מבחוץ. ולמה נהגו כך? כדי להכביד על הכוהנים הבאים לגרש את נשותיהם, שהרי הכוהנים ידועים ככעסנים ויש בהם רתיחה, ויש חשש שמא ברגע אחד יגרש אדם את אשתו. על ידי כתיבה מסורבלת כזו יש השהיה - עד שיכתוב את הגט תפרח נשמתו, ובינתיים יתיישב בדעתו.
ההבדל בין הספר הגלוי לספר החתום, מעבר לקיפולים, הוא מקום חתימת העדים: בספר הגלוי חתימת העדים מבפנים, ובספר החתום החתימות מבחוץ - מקפלים וחותמים, מקפלים וחותמים. וסדר החתימות לפי מעלתם: תחילה הכוהנים, שהם בעלי המעלה הגדולה, אחריהם הלויים, ובסוף שרי העם. אלא שבספר החתום, כשמקפלים את החתימות כלפי חוץ, הסדר מתהפך לעיני הפותח: הראשון שנגלה לעין הוא מי שחתם אחרון. אתה רואה תחילה את השרים, פותח כפל נוסף - ורואה את הלויים, פותח עוד כפל - ורואה את הכוהנים.
ולכן נאמר כאן "ועל החתום שרינו לויינו כוהנינו" - סדר שלכאורה הפוך מן הראוי, שהרי הראוי היה "כוהנינו לויינו ושרינו". אלא שכאן מדובר בספר החתום, ובו הנגלה ראשונה הוא השרים, אחריהם הלויים ורק אחר כך הכוהנים. "ועל החתום" - היינו בספר החתום, וכך היה נראה למי שפתח אותו.
החותמים: שמונים ושלושה
וְעַל הַחֲתוּמִים נְחֶמְיָה הַתִּרְשָׁתָא בֶּן־חֲכַלְיָה וְצִדְקִיָּה׃ (י, ב)
כאן כבר מדבר הכתוב על הספר הגלוי, ולכן הסדר הוא כסדר המעלה: תחילה הכוהנים, אחריהם הלויים, ואחריהם שרי העם. אומר המלבי"ם: אם תמנה את החותמים תמצא שמונים ושלושה. ומי הם? כנגד שבעים סנהדרין ושלושה עשר ממונים - חוץ מן הכוהן הגדול שאינו נזכר בין החתומים. ושלושה עשר הממונים הם: הסגן, שני קתיקולין, שבעה אמרכלין ושלושה גזברים, הם הממונים על ענייני העם.
הראשון שבהם הוא נחמיה התרשתא. וכזכור, נקרא נחמיה "התרשתא" מלשון היתר שתייה, שהתירו לו את שתיית היין כדי שיוכל להגיש את המשקה למלך.
שְׂרָיָה עֲזַרְיָה יִרְמְיָה׃ פַּשְׁחוּר אֲמַרְיָה מַלְכִּיָּה׃ חַטּוּשׁ שְׁבַנְיָה מַלּוּךְ׃ חָרִם מְרֵמוֹת עֹבַדְיָה׃ דָּנִיֵּאל גִּנְּתוֹן בָּרוּךְ׃ מְשֻׁלָּם אֲבִיָּה מִיָּמִן׃ מַעַזְיָה בִלְגַּי שְׁמַעְיָה אֵלֶּה הַכֹּהֲנִים׃ (י, ג-ט)
כל אלה הם הכוהנים שהיו חתומים על האיגרת, על ההתחייבות, על הברית.
וְהַלְוִיִּם וְיֵשׁוּעַ בֶּן־אֲזַנְיָה בִּנּוּי מִבְּנֵי חֵנָדָד קַדְמִיאֵל׃ וַאֲחֵיהֶם שְׁבַנְיָה הוֹדִיָּה קְלִיטָא פְּלָאיָה חָנָן׃ מִיכָא רְחוֹב חֲשַׁבְיָה׃ זַכּוּר שֵׁרֵבְיָה שְׁבַנְיָה׃ הוֹדִיָּה בָנִי בְּנִינוּ׃ (י, י-יד)
המנחת שי מעיר: "ואחיהם שבניה" - בבי"ת, וכן הכתוב לקמן. כבר בימיו הייתה גרסה שכתבה "שכניה" בכ"ף, ובא לתקן ולומר שהנוסח הנכון הוא "שבניה" בבי"ת, וכן גם בהמשך הרשימה.
רָאשֵׁי הָעָם פַּרְעֹשׁ פַּחַת מוֹאָב עֵילָם זַתּוּא בָּנִי׃ בֻּנִּי עַזְגָּד בֵּבָי׃ אֲדֹנִיָּה בִגְוַי עָדִין׃ אָטֵר חִזְקִיָּה עַזּוּר׃ הוֹדִיָּה חָשֻׁם בֵּצָי׃ חָרִיף עֲנָתוֹת נֵיבָי׃ מַגְפִּיעָשׁ מְשֻׁלָּם חֵזִיר׃ מְשֵׁיזַבְאֵל צָדוֹק יַדּוּעַ׃ פְּלַטְיָה חָנָן עֲנָיָה׃ הוֹשֵׁעַ חֲנַנְיָה חַשּׁוּב׃ הַלּוֹחֵשׁ פִּלְחָא שׁוֹבֵק׃ רְחוּם חֲשַׁבְנָה מַעֲשֵׂיָה׃ וַאֲחִיָּה חָנָן עָנָן׃ מַלּוּךְ חָרִם בַּעֲנָה׃ (י, טו-כח)
כל אלה הם שרי העם שהיו חתומים על גבי האמנה שכרתו בינם לבין בורא עולם.
שאר העם נכנסים באלה ובשבועה
וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים הַנְּתִינִים וְכָל־הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל־תּוֹרַת הָאֱלֹהִים נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין׃ (י, כט)
שאר העם, שלא באו על החתום - שהרי רק כוהנים, לויים ושרים חתמו - גם הם נכנסו בברית. השוערים והמשוררים הם מן הלויים, שמהם היו שוערים ומהם משוררים. "הנתינים" הם הגבעונים, ונקראו נתינים על שם שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים. "וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלוהים" - אלו הגרים, שנבדלו מעמי הארצות ובאו להתחבר אל תורת השם, וגם הם הסכימו לשבועה ונשבעו ככולם. "נשיהם בניהם ובנותיהם, כל יודע מבין" - בין מי שאינו יודע ומבין ובין היודע והמבין, כולם קיבלו עליהם את קללת השבועה ואת ההתחייבות.
מַחֲזִיקִים עַל־אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו׃ (י, ל)
"מחזיקים על אחיהם אדיריהם" - מחזקים את ידי אחיהם, ומחזיקים אחריהם שגם הם יעבדו את בוראם כמותם. "ובאים באלה ובשבועה" - שאף שאינם חתומים כאן, מכל מקום הם מושבעים ועומדים. וכל זה במסירות, לעבוד את בוראם לא כאבותיהם שבעקבות מעשיהם הרעים גלו מארצם.
איסור נישואי נוכריות
וַאֲשֶׁר לֹא־נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ׃ (י, לא)
הם מתחייבים באותה אלה ושבועה שלא יתנו בנותיהם לגויים, ולא ייקחו את בנותיהם לבניהם. שהרי זו הייתה אחת הצרות הגדולות בשובם לארץ, שרבים מהם היו נשואים נשים נוכריות.
שבת, שביעית ושמיטת כספים
וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת־הַמַּקָּחוֹת וְכָל־שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא־נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת־הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל־יָד׃ (י, לב)
"עמי הארץ" - הגויים, שהיו מביאים את "המקחות", לשון מקח וממכר, את הסחורות, "וכל שבר" - תבואה ומזון, וכל זה ביום השבת כדי למכור. וקיבלו עליהם: "לא ניקח מהם בשבת וביום קודש" - לא בשבת ולא ביום טוב.
ולכאורה מה החידוש בקבלה זו, וכי עד עתה לא שמרו שבת? אלא שמקח וממכר בשבת אינו אסור אלא מדרבנן. אדם הנכנס לחנות עם כסף ואומר "תן לי שני ארטיקים", משלם עשרה שקלים ויוצא - איזה איסור תורה עבר? אין כאן שום איסור תורה. אין זו אחת מל"ט המלאכות, ואין מקח וממכר כתוב בתורה. וזה גם מסתבר, שהרי כל המלאכות שבתורה עניינן יצירה, ובקנייה לא נוצר דבר. אפילו הוצאה מרשות לרשות נקראת בגמרא "מלאכה גרועה", משום שאין בה יצירה - לא יצרת מאומה, רק העברת מכאן לשם.
ומדוע באמת אסרו חכמים מקח וממכר? עיקר הטעם מפני הכתיבה: כשאתה מוכר, אני רושם קבלה; ואם אין לך לשלם, אני רושם את החוב על פנקסי - "חנווני על פנקסו", כלשון הגמרא - והרי איסור כתיבה. ויש עוד איסורים הגלומים במקח וממכר: איסור מחתך, כגון הקונה בד והמוכר גוזר לו חתיכה; ואיסור הוצאה מרשות לרשות, שהרי הבאתי מעות מן הבית ואני מוציא את החפץ מן החנות אל ביתי. מחמת כל החששות הללו אסרו חכמים כל מקח וממכר בשבת. ובהמשך נראה שנחמיה נאלץ להילחם כנגד אלה שהיו קונים ומוכרים בשבת.
"וניטוש את השנה השביעית" - ולמה הוצרכו להתחייב בזה? אומר המלבי"ם: זה בא להוציא מדעת הסוברים שאם אין יובל אין שמיטה, והיובל אינו נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה. ולפי זה, כעת שרק חמישים אלף עלו לארץ ושאר יושביה בגלות, לכאורה אין מקום לשמיטה. ובכל זאת אתה רואה שקיבלו עליהם את שמירת השביעית, משמע שהשמיטה נוהגת. "ומשא כל יד" - זו שמיטת כספים, מלשון נושה, כל אשר הוא נושה בחברו; אנו נושים אלה באלה, וקיבלנו על עצמנו לשמוט את אותם כספים.
שלישית השקל
וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ׃ (י, לג)
עד כאן קיבלו עליהם לאווים - מה לא נעשה; מכאן ואילך מצוות עשה - מה כן נעשה. ומהי "שלישית השקל"? לדעת האבן עזרא ועוד מפרשים, זו קבלה מיוחדת שקיבלו על עצמם מעבר למחצית השקל שהתורה מחייבת בה את כלל ישראל. והמלבי"ם אומר שבזמנם נשתנה המטבע, ושלישית השקל שווה הייתה כמחצית השקל הקודם. נמצא שיש כאן שני הסברים: או שקיבלו עליהם יותר ממה שהיה, מחצית נוספת; או שאין כאן אלא חידוש ההתחייבות הישנה של מחצית השקל, שקיבלו על עצמם לקיימה.
לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל־יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ׃ (י, לד)
"לחם המערכת" הוא לחם הפנים, ונקרא כך על שם שהיו סודרים אותו מערכה על גבי מערכה, שישה מכאן ושישה מכאן, עורכים אותו על גבי השולחן שבמקדש. "מנחת התמיד" - מנחת נסכי התמיד שהיו מקריבים בקביעות עם התמיד. "השבתות החודשים למועדים" - העולות המיוחדות לשבת, קורבנות המוספים של ראשי חודשים ומוספי המועדים. "ולקודשים" - כבשי עצרת, שהם שלמי ציבור. "ולחטאות" - חטאות הציבור, שעירי הרגלים וראשי חודשים, "לכפר על ישראל". "וכל מלאכת בית אלוהינו" - וכן לכל צורכי הבית, שהכסף הזה שימש לכל צורכיהם.
קורבן העצים
וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל־קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית־אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל־מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה׃ (י, לה)
הגמרא בתענית מספרת שהיו מפילים גורל מי יזכה להביא את קורבן העצים, דהיינו את העצים לצורך המערכה. וכאן הפילו גורלות בין הכוהנים, הלויים והעם, מי יביא לבית אלוהינו ולבית אבותינו. ומביאה הגמרא על משפחה אחת, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה ולא הניחה להביא עצים למקדש. מה עשו? לקחו סולמות. שאלום השומרים: לאן? אמרו להם: הולכים להביא יונים מן השובך, וצריכים סולמות ארוכים. הגיעו לבית המקדש, פירקו את הסולמות והשתמשו בהם לעצי המערכה. ועוד כל מיני דרכים ותחבולות היו עושים כדי להצליח ולקיים את המצווה כתיקנה. "לעיתים מזומנים שנה בשנה לבער" - לבער אש על מזבח ה' ככתוב בתורה.
ביכורים - ומתנה הראויה
וּלְהָבִיא אֶת־בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָל־פְּרִי כָל־עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'׃ (י, לו)
וכי ממה מביאים ביכורים? משבעת המינים בלבד. ומהו אפוא "ביכורי כל פרי כל עץ"? רש"י אומר: ביכורי פירות האילן - מדברי חכמים; ביכורי שבעת המינים, גפן ותאנה ורימון - מדאורייתא. המלבי"ם מביא את רש"י ותמה: הרי מבואר בירושלמי שאם הביא ביכורים חוץ משבעת המינים לא נתקדשו, ומניין לרש"י שיש ביכורים מדרבנן?
לכן מבאר המלבי"ם: מן התורה אין שיעור לביכורים, וקיבלו עליהם להביא לבית השם "מתנה הראויה", אחד משישים, כתקנת חכמים. וזהו "ביכורי כל פרי כל עץ" - שהיו מביאים פירות רבים. שהרי מן הדין מה אתה חייב להביא? תאנה אחת שביכרה, קושר עליה גמי ומביאה. והרי אדם בא עם סלסלה, מסתכלים בה ורואים בפינה תאנה אחת - אין זו דרך כבוד לביכורים. לכן קבעו חכמים שיביא מתנה הראויה, אחד משישים, שהוא ממלא את הטנא. נמצא שאין זה מעצם מצוות הביכורים אלא כדי שתהיה המתנה מכובדת, ולפי זה אפשר לומר שהיו מביאים גם משאר פירות, ואף שלא נתקדשו - כדי שתהיה המתנה ראויה.
בכורות אדם, בהמה טמאה ובהמה טהורה
וְאֶת־בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת־בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ׃ (י, לז)
ולכאורה למה חילק הכתוב לשניים? "בהמתנו" ו"בקרינו וצאננו" - הכל בהמות, יכתוב הכל יחד. אלא שהתשובה פשוטה: בכורות בנינו אין מביאים לבית אלוהינו כלל, אלא פודים אותם. ו"בהמתנו" הנכלל עמהם היינו בהמה טמאה, שאף בה יש דין בכור - פטר חמור תפדה בשה. נמצא ש"בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה" עניינו פדייה, ולא הולכה לבית המקדש. לעומת זאת "בכורי בקרינו וצאננו" הם הבכורות הטהורים, שאותם היו מקריבים על גבי המזבח, ובהם נאמר "להביא לבית אלוהינו". שני סוגי בהמות ושני ייעודים שונים - ייעוד אחד פדייה וייעוד אחד הבאה לבית השם - ולכן חילקם הכתוב לשניים.
חלה, תרומות ומעשרות
וְאֶת־רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל־עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל־לִשְׁכוֹת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ׃ (י, לח)
"ראשית עריסותינו" - זו חלה, ש"עריסותיכם" היינו עיסה. "ותרומותינו" - תרומה גדולה ותרומת מעשר.
וכדי להבין את סדר המתנות: אדם שיש לו מאה קילו תבואה. תחילה מפריש תרומה גדולה, ושיעורה מן התורה כלשהו - אפילו גרגיר אחד של רימון פוטר קונטיינר שלם של רימונים. נותנו לכוהן, ורק ייזהר שלא ייפול ולא יבוא לידי מיאוס, שהרי תרומה היא. לאחר מכן מפריש מעשר ראשון - עשרה אחוזים, עשרה קילו מתוך המאה - ונותנו ללוי. כלל הוא: מעשרות ללויים, תרומות לכוהנים. והלוי מפריש מן המעשר שקיבל תרומת מעשר ונותנה לכוהן, עשרה אחוזים מעשרת הקילו, כלומר קילו אחד. וזו נקראת תרומת מעשר, מלשון הרמה, שמרימים מתוך המעשר.
ומעבר לזה: בשנים א', ב', ד', ה' לשמיטה מפרישים מעשר שני - עוד עשרה אחוזים מן התשעים שנותרו, תשעה קילו, והם לעצמו, שומרם כדי לעלות לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה. ואם ירקיבו עד אז, פודה אותם, וכשיגיע לירושלים יקנה בכסף, "וצרת הכסף בידך ובאת אל המקום", ושם יקנה פירות ויאכלם בקדושת מעשר שני. ובשנים ג' ו-ו' מפרישים מעשר עני, נותנים לעניים עשרה אחוזים מן התבואה, וזאת מעבר לשאר המתנות של לקט שכחה ופאה שהעני מקבל בשדה.
ועתה, לפי שיטת הרמב"ם, בימי עזרא לא היו חייבים בחלה ובתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, ונמצא שמה שקיבלו עליהם כאן הוא קבלת דברי חכמים. ולפי שיטת הראב"ד, שהתרומה מן התורה והחלה בלבד מדרבנן, נמצא שתרומת דגן תירוש ויצהר קיבלו עליהם כמצוות התורה, ומה שהוסיפו כאן הוא שאר הפירות - שלשיטת הראב"ד תרומות ומעשרות של תפוזים ותפוחים וכל שאר הפירות שאינם משבעת המינים אינם אלא מדרבנן, ואף בזמן שבית המקדש קיים. זהו אפוא מה שקיבלו עליהם: או ככל דברי הרמב"ם שהכל מדרבנן בזמן עזרא, או כדברי הראב"ד ששאר הפירות מדרבנן.
"נביא לכוהנים אל לשכות בית אלוהינו" - ולמה הוצרכו להביא להם? הרי הדין הוא שהכוהנים מחזרים על הגרנות. אלא שהכוהנים היו טרודים בעבודתם, ומיעוטם גרם שלא יהיה מי שיבוא לחזר ולא היה להם פנאי, ולא רצו להטריחם שיבואו ליטול, ולכן היו מביאים להם אל הלשכות. "ומעשר אדמתנו ללויים, והם הלויים המעשרים בכל ערי עבודתנו" - בכל מקום שהיינו עובדים בשדה, שם היו הלויים באים ונוטלים את המעשר.
הכוהן עם הלויים - קנס עזרא
וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן־אַהֲרֹן עִם־הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת־מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל־הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר׃ (י, לט)
פסוק מוקשה מבחינה לשונית, ונבארו. פשוטו של דבר, וכך מבארים רש"י והמצודת דוד: כאשר הלויים היו נוטלים את המעשרות, היה מגיע עמהם גם כוהן, שהרי מגיע לכוהן חלק מן הלוי. הלוי היה מקבל את שלו ומיד נותן עשרה אחוזים ממנו לכוהן, היא תרומת מעשר, והלויים מעלים את מעשר המעשר לבית אלוהינו אל הלשכות לבית האוצר.
אולם יש גמרא ביבמות ובחולין המבארת שחכמים קנסו את הלויים, והקנס היה מפני שהלויים לא עלו לארץ ישראל. וכך העיד עזרא בפרק ח' פסוק ט"ו: "ואבינה בעם ובכוהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם" - כשעלינו היה מחסור גדול מאוד בלויים. ואגב, דבר מעניין: אצל התימנים יש מעט כוהנים אך המון לויים, ובאמת באותו זמן בני תימן לא עלו. אמנם רבים לא עלו - הרי רק חמישים אלף עלו מתוך מיליונים שגלו, מעט שבמעט - אבל בני תימן כקבוצה שלמה לא עלו כלל, ושם היו מרוכזים לויים רבים, וממילא היה חסר לויים הרבה.
ובעקבות זה קנס עזרא את הלויים: כאשר הלוי הולך לאסוף בגרנות את המגיע לו, הולך עמו כוהן, והכוהן רשאי ליטול אף את חלק הלויים. אם הקדים הכוהן ובא לגורן - נוטל הוא את המעשר שהיה מגיע ללוי. במילים פשוטות, נתן עזרא לכוהנים את הזכות ליטול גם את חלק הלויים: בא הלוי ונטל - נטל; לא בא, או שהקדימו הכוהן - נטל הכוהן את חלקו. נמצא שהמעשר התחלק בין הלויים לכוהנים, לפי הקודם משניהם. וזהו "והיה הכוהן בן אהרון עם הלויים בעשר הלויים" - במעשר המגיע ללויים צירף עמהם את הכוהנים, שתהיה לכוהנים זכות ליטול את מעשר הלויים, וזה היה קנסם, מלבד תרומת המעשר שהלוי חייב לתת לכוהן משלו.
ויש כאן דבר תמוה: הלויים שלא עלו הם החוטאים, ואילו הקנס מוטל דווקא על אלו שכן עלו, והם אלה שסובלים. ובפשטות נראה שהקנס היה אמור להימשך זמן ארוך, לשנים רבות, ובכך יגיע הקנס גם לאלה שלא עלו, שהרי בסופו של דבר גם הם עתידים לעלות. כאילו נאמר להם: כיוון שלא רציתם לבוא עמנו בתחילה, אלא להמתין עד שתהיה הארץ בנויה ומסודרת וראויה לקבל את יושביה, ורק אז לבוא - כשתבואו תקבלו רק חלקית, שהכוהנים שותפים עמכם. שהרי להעניש עתה את אלה שאינם כאן אי אפשר, שלא היו מפסידים בכך מאומה.
"ולא נעזוב את בית אלוהינו"
כִּי אֶל־הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת־תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ׃ (י, מ)
אל הלשכות - שם היו הכוהנים עובדים, ולכן כשרצו להביא להם את חלקם, היו בני ישראל ובני הלוי מביאים לשם את תרומת הדגן התירוש והיצהר. וכל זה משום שלא רצינו שהכוהנים המשרתים והשוערים והמשוררים יעזבו את בית אלוהינו. רצינו שימשיכו לשרת שם, שאם יצטרכו לצאת ולחזר אחר תרומתם, לא תיעשה עבודת השם כראוי, שהרי הציבור היה מצומצם והכוהנים והלויים היו מעטים. ממילא היינו חייבים לדאוג להביא להם את האספקה המגיעה להם אל המקדש, ולא לדרוש מהם שיבואו ויחזרו על הגרנות.
לסיכום:
פרק י' הוא פרק האמנה: מתוך חוסר כל, ולא מתוך רוב כל כאבותיהם, באים העם לכרות ברית נאמנה עם בוראם. שמונים ושלושה חותמים - כנגד שבעים סנהדרין ושלושה עשר ממונים - חותמים על ספר גלוי וספר חתום, וכל שאר העם, הלויים, השוערים, המשוררים, הנתינים והגרים, נשיהם ובניהם ובנותיהם, נכנסים עמהם באלה ובשבועה. וההתחייבות מקיפה את כל מעגלי החיים: לאווים - איסור נישואי נוכריות, איסור מקח וממכר בשבת וביום טוב, שמירת שביעית ושמיטת כספים; ועשין - שלישית השקל לעבודת המקדש, קורבן העצים בגורלות, ביכורים במתנה הראויה, בכורות אדם ובהמה, חלה ותרומות ומעשרות. והכל חותם בקבלה אחת גדולה: "ולא נעזוב את בית אלוהינו" - לדאוג שעבודת המקדש תתקיים כתיקנה, אף במחיר טרחה יתרה על הציבור.