פרק ט בנחמיה הוא אחד הווידויים הגדולים והמסודרים שבתנ"ך. הלויים עומדים לפני העם וסוקרים את כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל: מצד אחד שרשרת בלתי פוסקת של חסדי ה' והנהגה ניסית, ומצד שני שרשרת של כפיות טובה, מרי וקשיות עורף. החלק שלפנינו פותח בתיאור קיום ההבטחה - לא רק "וכרות עמו הברית" אלא גם "ותקם את דבריך" - וממשיך עד לתיאור המצב הקשה של הדור העומד כאן, הקדמה לכריתת הברית המחודשת שבפרק הבא.
וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף׃
עד כאן תיאר הכתוב את הבחירה באברהם ואת כריתת הברית, ועכשיו הוא בא לתאר איך הקדוש ברוך הוא לא רק הבטיח אלא גם קיים - "ותקם את דבריך". הישיבה במצרים עצמה הייתה הקדמה לכניסה לארץ, שהרי כאשר הבטיח ה' לאברהם את הארץ, הקדים ואמר "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". גלות מצרים היא כור הברזל שבו נבחנו ונצרפו ישראל, כדי שיהיו ראויים להיכנס לארץ הקדושה.
שני חצאי הפסוק אינם כפילות, אלא שתי סיבות לשתי פעולות. "ותרא את עוני אבותינו" - ומתוך שראית כמה מענים אותם, לכן "ותתן אותות ומופתים". "ואת זעקתם שמעת על ים סוף" - ומתוך כך "והים בקעת לפניהם" שבפסוק יא.
וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכׇל עֲבָדָיו וּבְכׇל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה׃
הסיבה הראשונה: "כי ידעת כי הזידו עליהם". פרעה ועמו היו ראויים לעונש, שהרי הם ייסרו אותנו והתעללו בנו. אמנם ה' אמר מראש "ועבדום ועינו אותם", אבל הם לא עשו זאת מחמת ציווי ה' אלא מרוע לבבם, בזדון, מתוך הנאה לייסר את עם ישראל, ועוד הוסיפו על מה שנגזר.
וזהו דיוק הלשון בברית בין הבתרים: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" - ולא נאמר "מעניש אנוכי". "דן" פירושו עושה לו דין ומשפט: אומר הקדוש ברוך הוא, אבדוק את הגוי המשעבד. אם ייסרו אותם משום שכך גזרתי בברית בין הבתרים - לא אעניש אותם, שהרי קיימו את דברי. אבל אם ייסרו אותם מרוע לבבם, ואם הוסיפו מעל ומעבר למה שהיו צריכים - אז אעניש. לכן "דן אנוכי": אני אדון ואבדוק מאיזו סיבה שיעבדו בעם ישראל.
הסיבה השנייה: "ותעש לך שם כהיום הזה". כשהקדוש ברוך הוא שולח את משה להכות את פרעה הוא אומר לו: "בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" - למה? "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", זו הסיבה הראשונה, לייסרו על שייסר את עמי. ומיד אחריה: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". על ידי מכות מצרים שמו של הבורא מתעלה, ההנהגה הניסית ניכרת לכל העולם, והכל רואים שמלך רשע קיבל את המגיע לו.
וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים׃
כאשר ישראל צועקים אל ה' על הים, נאמר למשה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" - וזוהי שמיעת הזעקה שבפסוק ט, שמכוחה בקעת להם את הים והם עוברים בתוכו ביבשה. ולא הסתפקת בהצלתם בלבד, אלא גם נפרעת מן הרודפים: "ואת רודפיהם השלכת במצולות". דווקא זה מבליט את ההנהגה הניסית, שהרי אילו רק נבקע הים היה מקום לתלות בסיבה טבעית כלשהי; אבל כשאותו ים עצמו נקרע לנו ומטביע אותם - זו הנהגה ניסית גלויה.
וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ׃
אותה הנהגה ניסית שהחלה מאברהם ונמשכה ביציאת מצרים מלווה אותם גם במדבר. "והפליתי בין עמי ובין עמך" - אותנו מנהיג הקדוש ברוך הוא בהנהגה על טבעית, וזה בכמה וכמה מדדים. עמוד הענן הוא פרוז'קטור ומזגן כאחד: עמוד האש מאיר בלילה, ועמוד הענן מכסה מפני השמש בקביעות והולך מעליהם. הוא מנחה אותם בדרך, מיישר לפניהם הרים וגאיות כך שהולכים במסלול ישר, מנקה את בגדיהם ומצנן אותם. תמיד היו להם, כביכול, עשרים וארבע מעלות בצל; לא היו להם בעיות של חום, ולא בצקו רגליהם - והכל בזכות אותו עמוד ענן שהנחה אותם בדרך.
וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים׃
ומעבר לכל ההשגחה החומרית - נגלית אליהם בכבודך ובעצמך לתת להם את תורתך. בורא עולם נגלה לכלל ישראל ודיבר עם כולם, שתי דיברות שמעו מפי הגבורה ואת השאר מפי משה.
ופירוט הדברים שניתנו שם: "משפטים ישרים" - המשפטים הם דיני בין אדם לחברו, וכל מה שניתן במעמד הר סיני, עשרת הדיברות וכל הפרשה עד סוף פרשת משפטים, "מה הראשונות מסיני אף אלו מסיני". והם משפטים ישרים והגונים; רק לצערנו יש כאלה שבעיניהם המשפט העות'מאני והטורקי והבריטי טובים יותר, ורק המשפט העברי לא. "ותורות אמת" - הנהגה בענייני האמונה. "חוקים" - דברים שאינם נתפסים בשכל, כמו "לא תבשל גדי בחלב אמו". "ומצוות טובים" - מצוות המנהיגות את האדם בדרך טובים, כגון "אם כסף תלווה את עמי", מצוות חסד, מצוות קבורה וכיוצא בהן.
וְאֶת שַׁבַּת קׇדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ׃
"את שבת קודשך הודעת להם" - זו השבת שנאמרה בעשרת הדיברות. ולמה לשון "הודעת"? מפני שבשבת הודיע הקדוש ברוך הוא לישראל את עניין ההשגחה: השבת היא עדות לכך שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בשישה ימים ונח ביום השביעי, עדות שהעולם אינו קדמון אלא נברא במגמה ובתכלית מכוונת, וכל מה שקורה איתנו הכל בהשגחה מאיתו יתברך.
"ומצוות וחוקים ותורה ציווית להם ביד משה עבדך" - אחר כך נמסרו להם שאר המצוות, בזמן שהיו במדבר סיני עד שחנו במדבר פארן. כל המצוות הכתובות בספר שמות, ויקרא ובמדבר עד פרשת שלח לך, נמסרו להם אז על ידי משה.
וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם׃
גם אז במדבר השגחת עליהם ונתת להם את כל צורכיהם, לחם ומים, בדבר שאי אפשר בו לחיות עם כה רב תקופה כה ארוכה. למעלה מחמישה מיליון איש מסתובבים במדבר ארבעים שנה, כשבמציאות רגילה אי אפשר להחזיק שם אפילו שבועיים. איך החזיק עם כזה מעמד? אתה נתת להם מן ומים מסלע. ואז אמרת להם לעלות ולרשת את הארץ, כמו שנאמר "ויאמר אליכם באתם עד הר האמורי, עלה רש".
וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתֶיךָ׃
וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם׃
אחרי שתיאר את כל השפע וההטבה, את כל ההשקעה והיגיעה שנתייגע ה' בעבורנו, בא הכתוב ואומר: בוא וראה כמה אבותינו היו קשי עורף, ממרים וכפויי טובה אחרי כל החסד העצום. תחילה "הזידו" - אמרו "נשלחה אנשים לפנינו", לא הספיקה להם הבטחת בורא עולם, רצו לראות ולוודא. אחר כך "וימאנו לשמוע" - כשאמר להם משה שהארץ טובה, לא רצו לשמוע. וכשכבר נגזרה הגזרה ואמרו "אנחנו נעלה", אמר להם משה "לא תעלו ולא תיפלו לפניהם", נגזרה גזרה ואין טעם להיכנס בכוח - ולא עזר, הלכו בכוח והיכו אותם עד החורמה. "ולא זכרו נפלאותיך" - ולא די בכך, אלא שעוד חלק מהם ביקשו לשוב למצרים ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", וזהו "ויתנו ראש לשוב לעבדותם במרים".
וכנגד כל זה: "ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד ולא עזבתם". כל הדברים האלה היו סיבה מספקת שתעזוב אותם, ועם כל זה לא עזבתם - וזה מראה על רוב חסדו ורחמיו של הבורא. וכל התיאור הזה הוא חלק מווידוי שלם: הם עומדים ומתוודים שאחרי כל הגלות ואחרי כל מה שעבר עלינו, אנו עדיין עומדים במרינו - נשאנו נשים נוכריות מעמי הארץ, חזרנו לארץ וממשיכים באותם מעשים מקולקלים. אלה דברי התעוררות ווידוי כדי לשוב בתשובה על המעשים שעשו.
אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת׃
"מסכה" מלשון מתכת, דבר הניתך - שמתיכים ויוצקים אותו. "נאצות" הכוונה להכעיס את בורא עולם ולנאץ אותו.
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ׃
דבר פלאי אומר המדרש, עד כמה הקדוש ברוך הוא רחמן. יש ביטוי שמכנה את השם "מלך עלוב", כלומר שעולבים בו ומבזים אותו, ואף על פי כן הוא ממשיך להשפיע עלינו טובה. מי יודע מה האכילו את העגל? מן. וכי מה יש לעגל לאכול במדבר, וכי צומחים שם עשבים? הקדוש ברוך הוא מוריד להם מן, והם נותנים מאותו מן לעגל - ומי שבא כביכול להפקיע את האמונה בבורא עולם, גם אותו הבורא זן ומפרנס.
וכתוב שהעגל הייתה בו חיות: הצליחו למשוך לו חיות מכוחות טומאה, ועל ידי זה היה העגל אומר "אנוכי ה' אלוקיך". כך היה גם עם התרפים, שנאמר בהם "והתרפים דיברו אוון" - היו מדברים. על ידי שם טומאה היה יורד כוח של טומאה, סטרא אחרא וכוח של שדים, ומתלבש באותה עבודה זרה, באותו דבר גשמי, ומדבר ואומר להם עתידות וכיוצא בזה - וזה מה שמשך את האנשים. אל תחשבו שהיו אנשים נבערים וטיפשים שייקחו חתיכת עץ, יגלפו אותה ויקראו לה אלוה. אדם כזה אינו זקוק לעונש אלא לאשפוז, יש מוסדות מסודרים שמטפלים באנשים כאלה. אלא שהעבודה הזרה יצרה תחושה שהיא באמת עוזרת, ראו בה כוח, ניכר היה כביכול שהשפע יורד על ידה - וזה היה ניסיון לא פשוט כלל.
ועם כל זה, "אתה ברחמיך הרבים לא עזבתם": תוך כדי שהם חוטאים, עמוד הענן נמצא מעליהם, ועמוד האש מוליך אותם בלילה. על אף כל המעשים השליליים, השגחתו של הקדוש ברוך הוא לא סרה מאיתנו.
וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם׃
"רוחך הטובה" - זה מה שנאמר "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים". ואגב, שימו לב שכאן המן מופיע בהטיה - "ומנך", כלומר המן שלך; אמור למישהו "ומנך" ולא ידע במה אתה מדבר.
וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ׃
חטא העגל לא היה החטא הראשון ולא האחרון - "וינסו אותי זה עשר פעמים" - ועם כל זה "כלכלתם במדבר", לשון לכלכל בכף, נתת להם והשפעת עליהם ולא חסרו מאומה. "שלמותיהם לא בלו", כמו שאמר להם משה "שמלותיכם לא בלו מעליכם" ארבעים שנה. "ורגליהם לא בצקו" - מה עניין בצק? בצק תופח. מי שעבד כמה שעות עם טורייה, מה יש לו אחר כך בידיים? בצקות ויבלות, הידיים מתחילות לתפוח. והאנשים האלה הולכים ארבעים שנה במדבר ורגליהם לא בצקו.
וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן׃
וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת׃
מהו "ממלכות ועממים"? הרי לאבות הקדושים לא הבטחת את ארץ סיחון ועוג, ואתה ריבונו של עולם ברוב טובך הענקת להם מעבר להבטחתך - מה שנקרא חילקת בונוסים. וזהו "ויירשו את ארץ סיחון ואת ארץ עוג מלך הבשן".
ומהו "ותחלקם לפאה"? יש בזה שלושה ביאורים. לדעת רש"י הכוונה לעם ישראל: אתה ריבונו של עולם הקצית אותנו וייחדת אותנו לפאה. פאה היא זווית, כמו שדה שמניחים בקצהו פאה לעניים - כלומר הפרדת אותנו לבל נתערב עם גויי הארצות. האבן עזרא, ועל פיו גם המצודת דוד, מפרש שאין הדבר מוסב עלינו כלל אלא על העממים: כשנתת לנו ממלכות ועממים, פיזרת אותם לכל פאות הארץ. והמלבי"ם מפרש "ותחלקם לפאה" - שחילקת מהם שניים וחצי שבטים בעבר הירדן. שהרי על מה מדובר כאן? על ארץ סיחון ועוג שניתנה מעבר להבטחה, ושם הנחת פאה: את ראובן, גד וחצי שבט המנשה. וכל זה מפני ש"בניהם הרבית" - היו להם בנים רבים והוצרכו לארץ רחבת ידיים.
הרי שאתה ריבונו של עולם מילאת את חלקך בעסקה מעל ומעבר, ונתת בעין יפה יותר ממה שהתחייבת. וכל זה רק מגדיל את התביעה עלינו, כפי שיבאר מיד: מה אתה עשית, ומאידך גיסא מה השבנו לך כגמול.
וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם׃
הבנים באים לארץ ישראל ויורשים אותה, ולא די בזה אלא שעוד הכנעת את האומות לפניהם. כך היה הגרגשי, שפנה והלך לו לאפריקי ולא מצאנו אותו עוד בהמשך; וכך החיווי, הם הגבעונים, שבאו והשלימו עמם. ואת שאר האומות שבאו להילחם כנגדנו - "ותתנם בידם", נתת אותם בידינו וכבשנו אותם ואת מלכיהם, לעשות בהם כרצוננו ולהכריתם מעל פני האדמה.
וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצוּרֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל׃
המלבי"ם מראה שכל הפסוק הזה בנוי על הפסוקים בפרשת ואתחנן: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך, ערים גדולות וטובות אשר לא בנית" - כנגד "ערים בצורות" שכאן. "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת" - כנגד "ויירשו בתים מלאים כל טוב". "ובורות חצובים אשר לא חצבת" - הם בורות המים שכאן. "כרמים וזיתים אשר לא נטעת" - כנגד "כרמים וזיתים". "ואכלת ושבעת" - כנגד "ויאכלו וישבעו וישמינו". ומה מזהיר שם הכתוב מיד אחרי "ואכלת ושבעת"? "השמר לך פן תשכח את ה'", וכן "וישמן ישורון ויבעט".
והדיוק בלשון: "שבע" הוא מילוי, ו"שומן" הוא מעבר למילוי. וזה ההבדל בין שבע לשמונה: לכל דבר בעולם יש שישה צדדים, והנקודה הפנימית היא נקודת השבע - היא המהות והמילוי. שמונה כבר מבטא מעבר לזה, משהו שמשמין, יוצא ונשפך החוצה. לכן נאמר תחילה "וישבעו" ואחר כך "וישמינו". שבע הוא הנס שבתוך הטבע, ושמונה הוא בחינת הנס שמעל הטבע.
וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת׃
אחרי כל זה - תראה איך שכחו את השם. בתחילה רק "וימרו", מרו את דבריך; בסופו של דבר "וימרדו בך", קמו וממש מרדו בה' יתברך, והשליכו את התורה אחרי גוום.
"ואת נביאיך הרגו" - מי הם? זכריה בן יהוידע, שנהרג בידי יואש המלך. והרי יואש הוא אותו תינוק בן שבע שיהוידע הכהן הסתיר והציל - האב הציל אותו, והוא הרג את בנו. ועוד נביא: ישעיהו הנביא, שנהרג בידי מנשה. ואף ירמיהו כמעט נהרג, שהושלך לבור בחצר המטרה עד שבא עבד מלך הכושי והצילו.
וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם׃
וּכְנוֹחַ לָהֶם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים׃
"וכנוח להם" אין פירושו מלשון נוחות, אלא כאשר נחו - כאשר הניחו להם הצרים מהצקותיהם, חזרו לעשות רע. זהו בדיוק תיאור תקופת השופטים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", ומיד אחר כך "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'".
אומר המלבי"ם ששני הפסוקים הללו מתארים שתי מדרגות. בתחילה "ותתנם ביד צריהם", ואחר כך "ותעזבם ביד אויביהם". ומה ההבדל בין צר לאויב? צר הוא המיצר והמציק, אך אין בהכרח שנאה בלבו - הוא מציק להנאתו. אויב הוא מי שיש לו שנאה בלב. ליפול ביד אויב מסוכן הרבה יותר, כי הפועל מתוך שנאה - מכתו קשה ביותר.
לכן בתחילה "ותתנם ביד צריהם ויצרו להם", ואז "יצעקו אליך" ואתה שומע, "וכרחמיך הרבים תתן להם מושיעים". מי הם המושיעים? אהוד בן גרא, דבורה וכל שופטי אותה תקופה, שעל ידם הציל אותנו ה' מן הצרים לנו. אבל בפעם השנייה, כשראית שהם חוזרים שוב ושוב - "ותעזבם ביד אויביהם", והאויבים קשים מן הצרים. האויבים כבר לא הוצרכו לצור עליהם (וצר הוא מלשון מצור), אלא מתוך שנאה הגלו את עם ישראל, ולכן מתווסף כאן "וירדו בהם" - רדייה וייסורים, כי מדובר בשונא.
ולכן בפעם הראשונה נאמר "וכרחמיך הרבים", ואילו בפעם השנייה רק "כרחמיך" בלי "הרבים", שהרי כאן כבר שנו ושילשו בחטא, וכבר מדובר באויבים שונאים, וכל זה נמשך "רבות עתים", תקופות ארוכות. ולכן גם לא נזכר כאן "מושיעים": לא נאמר "תתן להם מושיעים ויושיעום", כי ההצלה כאן הייתה מאת בורא עולם בלבד ולא על ידי שליחים שהוציאו אותם לגמרי מן הצרה כגדעון, דבורה וברק בן אבינועם - אלא רק הצלה פורתא.
וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְוֺתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ בָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעׇרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
אחר כך, בתקופת המלכים, כשהתחילו לחטוא בתמידות מימי ירבעם והלאה, העידות בהם - והם "הזידו". זד הוא אדם שחולק ביד רמה; הם כבר יצאו כנגדך ביד רמה. "ולא שמעו למצוותיך" - שבין אדם למקום. "ובמשפטיך חטאו בם" - גם בדיני בין אדם לחברו, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כבר לא שמרו. גם בהנהגה המדינית לא הייתה להם הנהגה ראויה ונכונה, כמו שראינו בכרם נבות היזרעאלי, שהלכו וגזלו את הכרם מידו.
ומהי "כתף סוררת"? היא בת זוגה של "קשה עורף". למה קוראים למי שמסרב לשמוע "קשה עורף"? אדם הולך בדרך לא נכונה, ואני רואה אותו מתקרב לתהום. אני קורא לו: עצור! והוא אינו שומע ואינו מסובב את הראש, הולך ישר כמו שור. זהו קשה עורף - העורף שלו קשה ואינו מסוגל להזיזו ימינה ושמאלה. וכך "כתף סוררת": במקום להפנות אליי את פניי ולומר "כן, בבקשה, מה אתה רוצה", הוא מפנה לי כתף ומראה לי את גבו, ואת הראש מסובב לצד השני. כך נהגו בתוכחה שהוכיח אותם ובעונשים שהעניש אותם - הקשו עורפם ולא קיבלו תוכחת.
וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת׃
הקדוש ברוך הוא לא נפרע מאיתנו באופן מיידי. לפי רש"י "ותמשוך" מוסב על הרחמים: משכת עליהם רחמים שנים רבות ולא השחתת אותם. לפי האבן עזרא "ותמשוך" מוסב על השנים: שנים רבות נמשכו מרידותיהם של ישראל, ובכל אותן שנים עדיין לא עשית עמנו כלה. "ותעד בם" - שלחת את הנביאים להעיד בהם, וכולם דיברו על הגלות, על העונש ועל הגזרה שתיגזר אם לא נשוב בתשובה, "ולא האזינו". ולבסוף "ותתנם ביד עמי הארצות": תחילה גלות עשרת השבטים על ידי אשור, ואחריה גלות יהודה ובנימין על ידי נבוכדנצר.
וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה׃
ועם כל זה ריחמת עליהם ולא כילית אותם לגמרי, כי אל חנון ורחום אתה. גם כשהיו בגלות היית כמביט ומשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, כמו שנאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". עדיין שמרת לנו את הברית והחסד שהבטחת לאבות: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" - אזכור את הארץ להשיבכם אליה. הגם שהיה מגיע לנו עונש חמור הרבה יותר, הגלית אותנו ועדיין בגלות שמרת עמנו על קשר.
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כׇּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכׇל עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
עכשיו הם פונים ואומרים: ריבונו של עולם, כיוון שאתה עדיין שומר לנו את הברית והחסד, ומה שלא עזבת אותנו הוא מצד שמירת הברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב - לכן אנו מבקשים: אל ימעט בעיניך כל מה שכבר עברנו. קח בחשבון את כל ייסורינו והתחשב בהם לכפר לנו על כל אשר עשינו. שיהיו כל הייסורים האלה בעיניך כסוג של גיהינום כאן עלי אדמות: כשם שהגיהינום למעלה מזכך ומנקה את הנפש מחלאת זוהמתה, כך גם הייסורים שעברנו. כל התלאה אשר מצאה אותנו ואת מלכינו ושרינו וכוהנינו ונביאינו ואבותינו, מימי אשור ועד היום הזה - שכל זה יהיה כפרה לעוונותינו.
וְאַתָּה צַדִּיק עַל כׇּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ׃
ומיד הם מבהירים: אל יתפרש מדבריי כאילו אני בא להלין על הגלות ועל הייסורים הקשים. חלילה. אני מאמין, מצדיק ומקבל - "ואתה צדיק על כל הבא עלינו". ראשית מצידנו: "כי אמת עשית ואנחנו הרשענו" - אפילו שבאו עלינו צרות כאלה, הן נבעו ממעשינו שלנו, ואף על פי שעשית עמנו כפי המגיע לנו באמת, לא נתנו את ליבנו לשוב והמשכנו במעשינו.
וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל מִצְוֺתֶיךָ וּלְעֵדְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם׃
וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר נָתַתָּ לָהֶם וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים׃
ומעבר לכך, היה מגיע לנו גם מצד אבותינו. בתקופות הקודמות עדיין היו לנו מלכים ושרים, ולא היה להם צר ומצוק: השלטון היה בידיהם, ישבו כאן בארץ, המלכות הייתה מוחלטת אצלם ולא היו להם צרות - ועם כל זה "לא עבדוך". גם בתקופות ההן לא שמרו את מצוותיך ולא שבו ממעלליהם הרעים.
הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ׃
נמצא שהמרינו את פיך בין בשעה שהיה לנו טוב ובין בשעה שהיה לנו רע. ועכשיו הם באים לתקן את חטא אבותינו ולהשיב את חמת בורא עולם מאיתנו: תחת זה שאבותינו, עם כל הטוב שהיה להם בארץ הזאת, לא עבדו אותך - אנחנו, עם כל הרע שיש לנו, עם העוני והמחסור והקושי, כן נעבוד אותך. ובזה יהיה תיקון: מה שהם מרוב כל לא עבדוך, אנחנו בעירום ובחוסר כל נעבוד אותך עכשיו. "והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה" - להם היו פריה וטובה - "הנה אנחנו עבדים עליה", אנחנו רוצים להיות עבדים עליה, עבדים שלך ריבונו של עולם, כנגד מה שהם לא היו עבדים. ורש"י מבאר "אנחנו עבדים עליה" - שהיום בעוונותינו אנו בבחינת עבדים, שכן אנו מעלים מס לאומות, וברגע שאנו מעלים מס הרי אנו כמו בגלות בתוך הארץ עצמה: יש מלך ששולט עלינו ואיננו בני חורין.
וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדֹלָה אֲנָחְנוּ׃
בעבור התבואה שאנו מקבלים אנו משלמים נשך ותרבית למלכים המושלים בגופנו ובבהמתנו. כאן הוא מבהיר עד כמה מצבנו קשה: אין לנו אפילו תבואה, ואנו נצרכים ללוות בריבית כדי לקבל תבואה מן המלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו. מתחילה אנחנו מלכנו על עצמנו, ועכשיו כבר מלכים מושלים בנו - ולא רק על התבואה אלא "על גוויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם", גם על גופנו הם מושלים, "ובצרה גדולה אנחנו".