פתיחה: יום של תשובה וברית מחודשת
פרק ט' בנחמיה הוא פרק של תפילה גדולה. לאחר קריאת התורה וחג הסוכות, מתאספים בני ישראל ליום של צום, וידוי והתבדלות, והלויים פותחים בסדר תפילה ארוך שסוקר את כל תולדות האומה: מבריאת העולם, דרך בחירת אברהם, יציאת מצרים, מתן תורה, נדודי המדבר וירושת הארץ, ועד לחטאים, לגלות ולחסדי ה' שלא עזב אותנו. בשיעור זה נלך על פי המלבי"ם בפסוקים הראשונים של הפרק, ונראה כיצד מתוך הפסוקים הללו נבנה הנוסח המוכר לנו מ"ויברך דוד", וכיצד הם פותחים לנו פתח להבנת יסודות האמונה.
ביום עשרים וארבעה: מדוע דווקא בתאריך זה
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם׃
"לחודש הזה" - הכוונה לחודש השביעי, הוא חודש תשרי. ומדוע דווקא בכ"ד ולא בכ"ג? משום שיום כ"ג הוא היום שלאחר חג הסוכות, ועדיין אסור להתענות בו. לפיכך רק ביום עשרים וארבעה לחודש נאספו בני ישראל בצום ובשקים, ואדמה על ראשיהם כאות אבל וכניעה.
ויבדלו זרע ישראל: שני מעשים או מעשה אחד
וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל־חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵיהֶם׃
מהו "ויבדלו מכל בני נכר"? כידוע, באותו דור נשאו ישראל נשים נוכריות. לפי ביאור אחד, הם פרשו מהן בזמן עלייתו של עזרא, ואחר כך חזרו אליהן, ולכן הסיפור חוזר ומופיע גם בספר עזרא וגם בספר נחמיה - שני תיקונים נפרדים. ואולם המלבי"ם מביא שיש סוברים שהדבר הזה, שהתחיל כבר בזמן עליית זרובבל, נשאר פרוץ עד שבא עזרא ותיקן, ואם כן אין כאן שני תיקונים אלא מעשה אחד: התיקון שנעשה על ידי עזרא הוא הוא המוזכר כאן. שתי דעות הן - האם לפנינו שני סיפורים נפרדים או מעשה אחד. ולאחר ההיבדלות הם עומדים ומתוודים על חטאתיהם ועל עוונות אבותיהם.
רביעית היום - שלוש שעות או שש
וַיָּקוּמוּ עַל־עׇמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם׃
"ויקומו על עמדם" - עמדו איש איש במקומו וקראו בספר תורת ה' רביעית היום. ויש כאן מקום להתבונן: מהי "רביעית היום"? אם הכוונה לרביעית היממה - הרי אלו שש שעות; ואם הכוונה לרביעית היום עצמו - הרי אלו שלוש שעות. ואת יתר הזמן היו מתוודים ומשתחווים לה' אלוהיהם.
מעלה הלויים וזעקה בקול גדול
וַיָּקׇם עַל־מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל־ה' אֱלֹהֵיהֶם׃
כל האנשים הנזכרים כאן היו מן הסתם מחשובי הקהל ומראשיו. הם עמדו על "מעלה הלויים" - אותו מקום גבוה שבו היו הלויים עומדים בשיר, ומשם זעקו בקול גדול אל ה' אלוהיהם. והזעקה בקול גדול לא הייתה סתם, אלא כדי לעורר את העם, לעורר את הציבור כולו לתשובה.
קומו ברכו - תוכנה של התפילה כולה
וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן־הָעוֹלָם עַד־הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל־כׇּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה׃
הלויים אומרים כאן את סדר התפילה, ובעצם כל הפרק שלנו הוא תפילה אחת ארוכה. בתחילתה הם מזכירים כיצד בחר ה' באברהם ובזרעו להיות לו לעם סגולה, כרת עמו ברית לתת לו את הארץ לו ולזרעו, ושמר את הברית: הוציא אותנו ממצרים והוליך אותנו במדבר. ואף שהם לא שמרו את דבריו והמרו את פיו במדבר, אף על פי כן הביאם אל הארץ. ושם הוסיפו וחטאו בארץ ישראל והכעיסו את בורא עולם, והקדוש ברוך הוא התגלגל עמהם וניסה בכמה וכמה דרכים להוכיחם, ובכל אותה תקופה לא עזב אותם, עד שלבסוף הגלה אותם לבין גויי הארצות - וגם שם, בארץ אויביהם, לא מאס אותם והמשיך להשגיח עליהם. וכעת הם מבקשים לתקן את חטא אבותם בכך שהם כורתים ברית מחדש לשמור את תורותיו ואת מצוותיו.
לכן הוא מצווה את העם: "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם ועד העולם" - מן העולם הזה, העולם הגשמי, החומרי, הזמני והחולף, ועד העולם הנצחי הקיים לתמיד. ולאחר שציווה את העם לברך, הוא מסב פניו אל הקדוש ברוך הוא עצמו ואומר: "ויברכו שם כבודך" - כאן הוא כבר מדבר ישירות אל בורא עולם.
"שם כבודך" - מה אנחנו מסוגלים להשיג
מהו "שם כבודך"? כי אתה, ריבונו של עולם, כפי עצמותך מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה. אנחנו איננו משיגים את הקדוש ברוך הוא כדי להלל אותו; אין לנו תפיסה כלל במהותו יתברך. וגם את השפעתו מצד עצמותו יתברך, השפע והאור העצום היורד ממנו, אין אנו משיגים. הקדוש ברוך הוא הוא בבחינת "מרומם על כל ברכה ותהילה", מרומם ונשגב ואינו נתפס בבינתנו. ומה כן אנו יכולים לתפוס? את ההתגלות שלו בשמו - וזהו "ויברכו שם כבודך".
כתוב בספרי המקובלים שאין שייך כלל לכנות את הקדוש ברוך הוא אפילו בשם. וגם כשאומרים "האין סוף ברוך הוא" אין הכוונה שזהו שמו, שהרי אין שייך לכנותו בשם כלל. כי מהו שם? שם מבטא מהות. וכשאתה מכנה דבר בשם, מיד הגבלת אותו; והקדוש ברוך הוא לא שייך להכניסו לתוך תבניות של שם. לכן גם כשאומרים "אין סוף" אין מתכוונים שזהו שמו, אלא מציינים את המאציל העליון בלבד.
היכן כן שייכים שמות? לאחר שהקדוש ברוך הוא צמצם את אורו, צמצום על גבי צמצום על גבי צמצום - וזה מה שמופיע בספרי המקובלים בעניין בחינת אדם קדמון והאורות שיצאו ממנו, שהם השפעות ממנו יתברך, והפרצופים והספירות שהאציל מעצמותו - שם כבר שייך יותר לקלוט את בורא עולם בשמות ולכנותו בשמות. אבל כפי שהסברנו, אין זו עצמותו יתברך, אלא ההשפעה שהשפיע; אותה השפעה היוצאת ממנו - אותה כבר שייך לכנות בשם ולתת לה תארים: זו מידת חסד, זו מידת גבורה, זו תפארת, זה שם הוי"ה, זה שם אלוקים, זה שם אדנות, זה שם ש-ד-י, זה שם צבאות, וכל אחד מהם מרומז ומקושר לספירה מסוימת. כל זה רק לאחר שהקדוש ברוך הוא כביכול צמצם את אורו ונתן לנו אפשרות להתקשר ולהתחבר אליו. אבל מצד עצמותו יתברך - לית מחשבה תפיסה ביה כלל. אפילו במחשבה, לתפוס ולהבין מהו הבורא יתברך ומהי עצמותו, אין זה שייך כלל.
לכן אומר: "ויברכו שם כבודך" - השם שבו נודע כבודך בבריאה שבראת, לאחר כל הצמצומים שעשית; בזה יש לנו השגה. שם כבודך ושם מלכותך, דהיינו ההתחברות שלך אל העולם שאתה מולך עלינו - את זה אנחנו עדיין יכולים לתאר ולהודות ולכנות בשם ולתפוס במקצת. אבל בעצמותו יתברך - לית מחשבה תפיסה כלל.
אתה הוא ה' לבדך - מקורו של "ויברך דוד"
אַתָּה־הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכׇל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכׇל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכׇל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃
הפסוק הזה מוכר לכולנו - זהו הנוסח שאנחנו אומרים ב"ויברך דוד" בכל יום. עכשיו נזכה לראות מהו מקור הנוסח, וגם סוף כל סוף להבין מה אנחנו אומרים.
המלבי"ם קושר את הפסוק למה שקדם לו: אמרנו "ויברכו שם כבודך", שכל ההשגה שלנו היא רק בשם כבודך, "ומרומם על כל ברכה ותהילה" - אתה מצד עצמותך מרומם ונעלה מכל ברכה ותהילה, "אתה הוא ה' לבדך". וזה אומר: אם אני רוצה להלל ולשבח דבר מסוים, שוב הכנסתי אותו לתבנית, שוב הגבלתי אותו. ואם כן, בכל אמירת שבח סתמית על בורא עולם אתה כביכול מחסר משבחו.
וכדוגמה לכך, מה שאומרת הגמרא על אותו תלמיד שאמר "האל הגדול הגיבור והנורא" והוסיף על מה שכתוב בתפילה שבחים נוספים. לאחר שסיים אמר לו רבו: "סיימתינהו לכל שבחא דמרך?" - וכי סיימת את כל שבחיו של ריבונך? למה עצרת, תמשיך! מה ביקש לומר לו? מה שתיקנו לנו - זה מה שנאמר. אבל אם נרצה לתאר מעבר לזה, הרי כל היום וכל הלילה נאמר שבחים ולא נגיע אל התכלית ואל הסיום. לכן אמור רק "הגדול הגיבור והנורא", זה מה שתיקנו ובזה די; ואם תרצה להוסיף - כבר תצטרך להוסיף את הכול, ואל הכול לעולם לא תגיע. וזהו "ומרומם על כל ברכה ותהילה": כל שבח ותהילה שתאמר עליו הוא כאין וכאפס לעומת האמת המושלמת של עצמותו יתברך.
מאימתי יש לה' "שם", ומדוע "אין סוף" ולא "אין תחילה"
אנחנו מברכים את ה' ומודים לו ב"שם כבודך" - לאחר שה' כונה בשם. ומאיזה שלב כונה בשם? מרגע שיצר את העולם ונתחבר עם המציאות הגשמית החומרית, ואז נעשה נודע לבריותיו. שהרי לפני שיש עולם, ה' הוא בבחינת נעלם, ואין לנו בו השגה כלל. ההשגה מתחילה מרגע שהקדוש ברוך הוא יצר חיבור לעולם; מאותו רגע כבר יש לו שם, כבר יש ספירות, כבר יש משהו שבו אנחנו יכולים לתאר את בורא עולם.
מכאן נבין למה אנו מכנים אותו "האין סוף ברוך הוא". לכאורה באותה מידה יכולנו לכנותו "האין תחילה ברוך הוא" - שהרי דבר שאין לו סוף אף אין לו התחלה, שכן הוא בלא שום מגבלה ובלא שום תבנית. ומדוע אפוא איננו אומרים כך? מביא בעל נפש החיים: משום שבאמת תחילה יש לנו. כיצד? לאחר שהקדוש ברוך הוא נתחבר עם העולמות ויצר אותם, וכבר נאצלו ממנו פרצופים וספירות וכבר יש לו שם - הרי יש לנו תחילה של השגה: שמו יתברך, החילוקים שבין השמות, הספירות. אבל סוף, להשיג את סופו ולהגיע עד תכליתו - זה אין סוף, אין לנו בזה השגה. וכל זה רק לאחר החיבור לעולם; לפני החיבור לעולם אין מכנים אותו אפילו ב"אין סוף", שהרי אז גם תחילה אין. רק לאחר שנתחבר עם העולם ויש לו שם ומידות והשפעה על העולם - אז אני מכנה אותו אין סוף, כי אז תחילה כבר יש, אבל סוף עדיין אין.
שלוש הדרכים שבהן אנו מכירים את בוראנו
כיצד אפוא ה' מתחבר אלינו, ודרך מה אנו מכירים אותו כדי להללו ולשבחו ולהתקשר עמו? על ידי שלושה דברים. הראשון - הבריאה עצמה, שהקדוש ברוך הוא יצר את העולם. וזהו הדבר הראשון שבו פותח הכתוב: "אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם" - אתה בראת את העליונים ובראת את התחתונים.
השני - ההנהגה: שאנו רואים שהקדוש ברוך הוא מקיים את הבריאה ומנהיג אותה באופן תמידי. וזהו "ואתה מחיה את כולם". ודבר זה שונה מכל מציאות גשמית המוכרת לנו. הבאת נגר והוא בנה לך ארון - לאחר שסיים הוא הולך הביתה, ואינני צריך אותו לידי כל ימי חיי הארון כדי לתפוס שלא ייפול. אם כזה נגר הוא, שלח אותו הביתה עוד לפני שיעשה ארון. הארון אמור לעמוד לבדו, וכן הקבלן שבנה את הבית - הבית אמור לעמוד לבדו ואינו נזקק לקבלן כל ימיו. אבל בורא עולם, לאחר שברא את העולם, הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. רגע אחד שיחדל רצונו של השם מן העולם - העולם יפסיק להתקיים.
אתן משל גס שיקרב את הדבר אל השכל: ראיתם את המתקנים המתנפחים של הילדים? מה קורה כשנופל החשמל לרגע? כל המתנפח קורס. יכול להיות שם ארמון נפלא, שהילדים מחליקים עליו ומתהפכים - אבל מהו כולו? מנוע ומפוח שמאחור, שבכל שנייה ושנייה זורק אוויר וממלא אותו מחדש. שנייה אחת שהמפוח מפסיק, לפעמים זו אפילו סכנת נפשות, שילד עלול להיתפס בפנים ואף להיחנק. מיד הכול יורד - לא בשנייה אחת, אבל לאט לאט נגמר ואין; וכל מה שנדמה היה לך כארמון גדול ויפה - איננו. כך העולם: בשנייה אחת שבורא עולם יסיר רצונו מן העולם, העולם חוזר לתוהו. הקדוש ברוך הוא כביכול בכל רגע ורגע מנפח, בכל רגע ורגע נותן חיות. וזהו "ואתה מחיה את כולם" - בכל שנייה ושנייה, אתה הנפש המחיה את כל המציאות.
ניצוץ קדוש המחיה כל דבר
ואגב, כתוב שבכל דבר בעולם יש ניצוץ קדוש המחיה אותו. ושלא נטעה - מדובר גם בכוח הטומאה שבעולם, גם בסטרא אחרא, גם במקומות המטונפים. בכל דבר בעולם יש ניצוץ קדוש שמחיה אותו, ואילו היה דבר שאין בו שום ניצוץ המחיה אותו, לא היה לו קיום בעולם. אם הדבר קיים - סימן שיש בו ניצוץ קדוש שמחיה אותו. ותפקידנו לברור ולהוציא את אותם ניצוצות קדושה השבויים אצל הסטרא אחרא ואצל הטומאה. זה מה שכתוב בספרים: לברר ולהעלות את ניצוצי הקדושה - להוציא את אותו דבר קדוש הטמון בהם, וממילא הטומאה מתבטלת ועוברת מן העולם. שהרי כל מה שמחיה אותה הוא אותו ניצוץ קדוש, ואם הצלחתי לברר אותו ולהוציאו - שוב אין קיום לאותו כוח טומאה.
וזה מה שאנו מצפים, שה' ישחט את השטן. מהי אותה שחיטה של השטן? הוצאת הניצוץ הקדוש מתוכו. וכן הוא במה שכתוב "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות". אומר הבן איש חי, כמדומני בשם החיד"א: כיצד עשהו גל של עצמות? שאב ממנו בכוח העיניים את אותו ניצוץ קדוש שהיה מחיה אותו, ומיד נעשה גל של עצמות. באותו רגע שאין בו ניצוץ קדוש הראוי להחיותו - מיד נעשה גל של עצמות. נמצא ש"אתה מחיה את כולם" פירושו שבכל רגע ורגע ה' כביכול נותן את הניצוץ הקדוש שלו בכל דבר בבריאה ומחיה אותו.
נפש פועלת אף בדומם
ואגב, בספרים הקדושים כתוב שגם בדומם יש נפש פועלת. מי שקרא זאת בעבר תמה: נפש פועלת בדומם? הרי אבן או שולחן אין בהם שום דבר הפועל, הם עומדים במקומם. מי ראה שולחן זז או רוקד? וכן הרמב"ם אומר שלכוכבים ולמזלות יש נפש - והיכן רואים שם נפש, היכן רואים תנועה?
והנה היום גילו שכל דבר בעולם מורכב מאטומים. מהו "אטום"? פירוש המילה - בלתי נחלק, כאילו "א" של שלילה. ולאטום יש מסביבו אלקטרונים ופרוטונים המסתובבים בתנועה מתמדת. נמצא שבכל דבר, גם בשולחן וגם בכוס, יש תנועה, אלא שאינך רואה אותה ואינך מרגיש בה, מפני שהיא מהירה ביותר, וכשאתה נוגע נדמה לך דבר קשה, גשמי ומוצק. אבל אילו האטומים היו מחליטים במקום להסתובב לפנות כולם ימינה - הכוס הייתה עפה ימינה. מה שהיא נשארת קיימת הוא מפני שהם מסתובבים במהירות באותו מקום. הדבר דומה למאוורר המסתובב במהירות רבה: למתבונן נדמה שיש כאן משטח כחול, אבל באמת אין זה משטח אלא כנפיים, וכשהמאוורר ייכבה תראה שאלו רק כנפיים; ורק מחמת המהירות נדמה כמשטח.
כך כל דבר בבריאה: יש בו נפש פועלת המזיזה ופועלת מתוכו. אינך רואה זאת ואינך קולט זאת, אך על סמך זה בונים היום מאיצי חלקיקים, ועל סמך זה מעשירים אורניום וכל הכרוך בכך. נמצא שמה שכתוב בספרים הקדושים לפני שנים רבות - גם המדענים הגיעו למסקנה זו, שיש בחומר כוח פועל. אל תסתכל עליו כעל דבר גשמי שאין בו שום תזוזה, אלא יש בו כוח פועל שזז.
ואגב, זה מה שיוצר את האשליה שהדבר גדול. שאילו היינו מרכזים את החומר בלבד, נטו, בלי אותה פעולה של אלקטרונים ופרוטונים המסתובבים סביבו - ממגדל אייפל כולו היו מוציאים קופסת גפרורים. כך אומר המדע: קח את כל מגדל אייפל ורכז ממנו את החומר נטו, בלי האלקטרונים המסתובבים - תקבל קופסת גפרורים. קופסה שאי אפשר להרימה, שכן זהו חומר מרוכז מאוד במשקל מגדל אייפל, אבל זהו החומר נטו שבכל המגדל. וכל השאר הוא בבחינת נפש פועלת.
ומי מחיה את כולם בכל רגע? עתה קל יותר להבין. תארו לעצמכם שהקדוש ברוך הוא היה לוחץ כביכול על כפתור "פאוז", והאלקטרונים והפרוטונים היו מפסיקים להסתובב - מה היה קורה לעולם? בשנייה אחת היה מתכווץ כולו לכדור קטן כמו כדור טניס. שהרי החומר, כפי שאמרנו, איננו מציאות; החומר הוא מין אשליה, שכן כל החומר העצום הוא בעצם משהו קטן מאוד, ומה שנדמה לך הוא אותם חלקיקים המסתובבים ויוצרים את אשליית החומר. ומהו הכוח הזה? זהו "ואתה מחיה את כולם" - הכוח הרוחני העליון הגורם לאותו סיבוב ולאותה פעולה. מכאן אנו מכירים שמציאות העולם בכל רגע ורגע חיה וקיימת מכוח הבורא יתברך.
וצבא השמים לך משתחווים
ואף שנדמה לנו, כפי שתפסו הקדמונים, שההנהגה מושתתת ומופעלת מכוח הכוכבים והמזלות וגרמי השמים - ומשום כך היו עובדים לשמש ולירח ולכוכבים ולמזלות, שכן האמינו באמת שהם המשפיעים בעולם - על זה אומר הכתוב "וצבא השמים לך משתחווים". אפילו אם נקבל שהשפעת הבורא יתברך מושפעת דרך הכוכבים והמזלות, ואין זה מופרך כלל, הרי השפעתו היא דרכם בלבד.
וכפי שאנו יודעים, האסטרולוגיה היא דבר אמיתי ונכון, ועל פי מערכות הכוכבים אפשר לדעת מה עתיד להיות, אלא שהידיעות קלושות מאוד. ועל אנשים, אפילו תלמידי חכמים שהיו אצטגנינים גדולים - על אברהם אבינו כתוב שהיה אצטגנין גדול, וידע שעל פי מערכות הכוכבים לא יוליד. ומה אמר לו ה'? "אברם לא יולד, אברהם יולד" - צא מאצטגנינות שלך. אתה מסתכל על הדברים כמו גוי, שהגוי אכן מושפע ממערכת הכוכבים; אבל יהודי מרומם מעל הכוכבים. יהודי בתפילה יכול לשנות, מציאותו היא למעלה מן הכוכבים - ואף שגם הוא מושפע מהם, אין להם כוח עצמי.
לכן מוסיף הכתוב מיד: "וצבא השמים לך משתחווים". כל המערכות שמסביב, שלכאורה ההשפעה משתלשלת דרכן, משתחוות לה' והן כוחות הכפופים לבורא עולם. משל למה הדבר דומה: יש לי כאן מנורה המפיקה אור, וכי אוכל לומר "מי צריך חברת חשמל? הרי יש לי מנורה משלי שעושה אור"? מהיכן היא מקבלת? מחברת החשמל. כך כל הכוחות שבבריאה. וכך כתוב גם על הספירות: שלא יחטא האדם חלילה בשניות, לחשוב שיש עוד כוחות מלבד הבורא יתברך. הספירות עצמן הן דבר הנאצל מן הבורא, כוח שנאצל ממנו - ומי הוא באמת? הבורא יתברך. כך גם כל צבא השמים הוא דבר המושפע מה', שהרי "לך משתחווים" - כולם בבחינת עבדיך, מושפעים ממך, וזה השפע שהם מורידים ומשפיעים. וכבר הסברתי בעבר שמזל נקרא כך מפני שהוא שפע היורד ונוזל ומשפיע על כל העולמות; אין המזל כוח עצמי, אלא "לך משתחווים".
אתה הוא ה' האלוהים - ההנהגה הניסית שהחלה באברהם
אַתָּה־הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃
הדבר השלישי שבו אנו מכירים את מלכותו ושליטתו של ה' בעולם הוא ההנהגה הניסית שהוא מנהיג בעולמו. אילו היה העולם עולם טבעי, עולם קדמון ולא עולם נברא, היה עליו לפעול לעולם על פי מערכות הטבע וחוקיו בלי להשתנות לעולם. אבל כשאתה רואה שהקדוש ברוך הוא משנה כרצונו את סדרי המערכת - שכאשר הוא רוצה יורדות אבני אלגביש מן השמים, וכאשר הוא רוצה יש עשר מכות ניסיות במצרים, וכאשר הוא רוצה הוא קורע את ים סוף ועושה ניסים לאברהם ליצחק וליעקב - מכאן אתה מבין שיש כאן הנהגה שאינה טבעית, ושיש מי שמנהיג אותה, שהרי על פי טבע לא היו כל השינויים הללו צריכים להיות.
ומהיכן התחילה הנהגה זו? מאברהם. ולכן אומר: "אתה הוא ה' האלוהים אשר בחרת באברם" - ממך, ריבונו של עולם, התחילה הבחירה באברהם, והוא הראשון להנהגה הפלאית. ומהי אותה הנהגה פלאית שהייתה עמו? שהשליכוהו לאור כשדים - "והוצאתו מאור כשדים". הרי זה דבר פלא: אדם מושלך לתוך כבשן האש, אם אין מנהיג לעולם, האם ייתכן שיהיה במציאות כזו וייצל? לא שייך. ואם בכל זאת כך היה, סימן שיש כאן הנהגה ניסית על-טבעית של בורא עולם. ומאז החלת לבטל את הטבע בעבורו של אברהם. ואחר כך "שמת שמו אברהם" - לומר שגם בניו יהיו עם סגולה, וגם עליהם ישרה העניין האלוהי כמו ששרה על אברהם, וגם הם ייהנו מפעולות שלמעלה מן הטבע, מהנהגות ניסיות כפי שעשית לאברהם.
מהו "ה' הוא האלוהים"
ראיתי הסבר יפה למה שאנו אומרים בסליחות: "ה' הוא האלוהים". כתוב שאין הכיסא שלם ואין השם שלם. מה חסר בשם? האותיות ו' ו-ה'. ומה חסר בכיסא? האות א', שנאמר "כי יד על כס י-ה". נמצא שכאשר יהיו לנו האותיות ה' ו-ו' ו-א', ממילא יהיה שלטונו של הקדוש ברוך הוא מוחלט בעולם. וזהו "ה' הוא האלוהים": כאשר יתווספו לשם ה' אותיות ה-ו-א - הו' והה' של שם הוי"ה, והא' של הכיסא - אז יהיה "אלוקים", תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, כמו שאנו אומרים "ותמלוך אתה ה' לבדך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", וכולם יראו את שמך. כלומר, כשיתווסף לשם ה' אותו "הוא", ממילא תהיה בחינת אלוקים ושלטון מוחלט.
ולפי זה: "כי בחר ה' בציון" - ומה ההמשך? "אִוָּהּ למושב לו". אם יהיה "איווה" - א' ו' ה', שהם הא' של הכיסא והו' והה' המשלימות את השם - אז ממילא "למושב לו", יהיה הכיסא שלם, ועל ידי זה יהיה ה' כביכול למלך על כל הארץ.
ומצאת את לבבו נאמן - הברית והארץ
וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה׃
"ומצאת את לבבו נאמן" - לאחר שראה ה' שאברהם מבקש את בורא עולם, העמידו בניסיונות, ולאחר אותם ניסיונות מצאת את לבבו נאמן לפניך. ואז כרת עמו את הברית לתת לו את ארץ הכנעני - הארץ שגם היא מיוחדת להשגחה הניסית ואינה פועלת באופן טבעי.
ראו איזו ארץ היא זו: כאשר העם שלה אינו יושב עליה, אין היא נותנת את פריה לכובש הזר הנמצא בה; וכאשר עמה חוזר אליה, היא חוזרת ונותנת את פריה לעמה. איזו ארץ יש שהגשם מובטח בה רק כפי מעשינו, ולא כמו במצרים שעל הנילוס, ש"השקית ברגלך כגן הירק"? "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". כל ארצות העולם מושפעות על ידי שרי השמים, ואילו ארץ ישראל מושפעת ישירות מאת בורא עולם. נמצא שגם הארץ הקדושה היא מקום שניכרת בו ההשגחה הניסית - וזה, כפי שאמרנו, אחד הדברים שבהם ניכרת הנהגתו של בורא עולם בעולמו.
"לתת לזרעו" - ה' הבטיח ברית לתת לזרעו, ועדיין לא נתן בפועל. לאברהם עצמו הייתה רק הבטחה, ומי קיבל את הארץ בסופו של דבר? זרעו, כמו שכתוב "לך אתננה ולזרעך עד עולם". וכעת יתאר הכתוב כיצד קיים ה' את דברו: "ותקם את דבריך" - ונתת לנו את הארץ כמו שהבטחת. לא הייתה זו הבטחה באוויר, אלא הבטחה שהתקיימה.
כי צדיק אתה - ולמה אין בזה עוול
אך יבוא אדם ויאמר: הרי ישבו שם הכנעני והחיתי והאמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי - מדוע גירשו אותם? לכאורה יש בזה עוול, שנתן ה' לאחד ו"גזל" כביכול מאחר. על כך בא הכתוב ואומר: "כי צדיק אתה". וכפי שאמר ה' לאברהם: אינני נותן לך כעת את ארצות האמורי, ולמה? "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". ומתי תקבל אתה, אברהם, את הארץ? כאשר תוגדש סאתם; כאשר יהיו באמורי די עוונות כדי לגרשם מן הארץ, אז יגיע הזמן שתוכל להיכנס. וזה מה שמדגיש הכתוב: "ותקם את דבריך כי צדיק אתה" - ולא היה בזה עוול שהוצאת אותם והכנסת אותנו, כי צדיק אתה, והמתנת עד שיישלם עוונם ואז הכנסת אותנו. וזה גם מה שאנו אומרים: "כי ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך" - מדוע ה' מורישם מפניי? בגלל רשעתם, ולא משום שלי מגיע ולכן ה' מייסר אחרים. אלא מפני שהם רשעים, על כן הוציאם ונתן לנו את הארץ. וזהו "כי צדיק אתה".
לסיכום:
ראינו כיצד פותחת תפילת הלויים ביום כ"ד בתשרי: התכנסות בצום ובשקים, היבדלות מבני נכר וידוי, קריאה בתורה והשתחוויה. מתוך "קומו ברכו" למדנו שההשגה שלנו בבורא היא רק ב"שם כבודך", בהתגלותו לאחר הצמצומים, ואילו בעצמותו יתברך לית מחשבה תפיסה כלל - ולכן הוא "מרומם על כל ברכה ותהילה", וכל שבח שנאמר עליו כאין וכאפס. שלוש דרכים יש לנו להכירו: הבריאה ("אתה עשית את השמים"), ההנהגה התמידית המחיה את הכול בכל רגע ("ואתה מחיה את כולם", שגם צבא השמים והמזלות אינם אלא עבדים המשתחווים לו), וההנהגה הניסית שהחלה באברהם ("והוצאתו מאור כשדים"). ומכאן אל הברית והארץ: "ומצאת את לבבו נאמן", ה' כרת ברית ונתן את הארץ המיוחדת להשגחתו הישירה, וקיים את דברו - "ותקם את דבריך כי צדיק אתה", בלא עוול, שהרי המתין עד שיישלם עוון האמורי.