פתיחה: מעמד הקהל של עזרא הסופר
פרק ח' בנחמיה מתאר מעמד נדיר בהיסטוריה של עם ישראל: כל העם נאסף בראש השנה ברחוב שלפני שער המים, ועזרא הסופר קורא לפניהם בתורה ומבאר להם אותה. מתוך הקריאה הזו הם מגלים מחדש את מצוות היום, בוכים מאימת הדין, מתעודדים ושמחים, ומגיעים לקיום חג סוכות שכמותו לא נעשה מימי יהושע בן נון. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
העם מבקש את ספר התורה
וַיֵּאָסְפוּ כׇל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמָּיִם, וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
"כְּאִישׁ אֶחָד" - הכוונה בזריזות. כל העם נאספים כאיש אחד ומבקשים מעזרא הסופר שיביא את ספר תורת משה. ומהו "הסופר"? זהו ביטוי לתלמיד חכם גדול בתורה, כמו שאמרו חז"ל "סופר מברך ובור יוצא" - "בור" הוא עם הארץ, והסופר הוא התלמיד חכם המברך.
קריאה לכל דרגה ודרגה
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת־הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃
ביום הראשון של ראש השנה מביא עזרא את ספר התורה וקורא בפניהם. הוא לא הסתפק בתורה שבכתב אלא פירש להם גם את התורה שבעל פה. לכן הכתוב מחלק: "לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה" - לפניהם קרא את הדברים הפשוטים והקליטים, את מה שהם יכולים להבין; "וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ" - אלו החכמים, שעמם העמיק יותר, הביא להם תורה שבעל פה, גמרות, זוהר, את הדברים הנסתרים יותר, סודות התורה.
וַיִּקְרָא־בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמַּיִם מִן־הָאוֹר עַד־מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאׇזְנֵי כׇל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה׃
"מִן־הָאוֹר" - מתחילת היום, כנראה מהנץ החמה, ועד "מַחֲצִית הַיּוֹם" - עד זמן חצות. "נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים" - מול אותם אנשים ונשים ומבינים היה קורא בספר התורה.
מגדל העץ והעומדים לימינו ולשמאלו
וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל־מִגְדַּל־עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר, וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל־יְמִינוֹ, וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם׃
"מִגְדַּל־עֵץ" הוא כמין בימה של עץ, שנעשתה במיוחד לצורך הדבר, כדי שיהיה עזרא גבוה מן העם וכולם יוכלו לראות ולשמוע. ועמדו אנשים מימינו ומשמאלו, שישה מכל צד מלבד עזרא, ו"זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם" הוא אדם אחד. אמנם יש מקורות שזכריה ומשולם הם שני אנשים, והדבר נשאר בקושיה.
פתיחת הספר לעיני כל העם
וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כׇל־הָעָם כִּי־מֵעַל כׇּל־הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇל־הָעָם׃
עזרא פותח את הספר לעיני כל העם כדי להראות להם את הכתב, כדרך שאנו עושים בהגבהת ספר תורה. ויש עניין להראות לעם את האותיות: האר"י הקדוש אומר שכשמגביהים את ספר התורה יש עניין להסתכל ולהתבונן ולשאוב קדושה מאותיות ספר התורה, ויש בעצם ההסתכלות באותיות תיקון גדול. אלא שכל זה לפי מנהג הספרדים, שמגביהים לפני הקריאה. לפי מנהג האשכנזים, שמגביהים לאחר הקריאה, אין בזה אותו תיקון, שכן כל ההארה היא רק לפני הקריאה, ואחרי הקריאה אין כבר הארה, ולכן אין טעם להתבונן אחריה. אצל האשכנזים מסיימים את הקריאה, מגביהים, והוא יושב וגוללים את הספר. מכאן, בדרך צחות, אפשר לומר שעזרא היה ספרדי: ראשית, מי שמע על עזרא אשכנזי; ושנית, אתה רואה שהוא מגביה את הספר ואחר כך קורא בו, כפי מנהג הספרדים. "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇל־הָעָם" - כאשר פתח לקרוא, שתקו כל העם.
ברכת עזרא ומענה העם
וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת־ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כׇל־הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה׃
עזרא מברך את ה' האלוקים הגדול, והעם עונים אמן אמן "בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" - בהרמת ידיהם ובנשיאת כפיהם כלפי מעלה להודות לקדוש ברוך הוא. "מֹעַל" הוא מלשון העלאה, הרמת הידיים, כמו שכתוב "וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמַיְמָה", שזו דרך של תפילה והודאה להשם יתברך.
וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה, וְהָעָם עַל־עׇמְדָם׃
"מְבִינִים אֶת־הָעָם" - הם היו מתרגמים לעם את מה שכתוב בספר. "וְהָעָם עַל־עׇמְדָם" - היו עומדים על רגליהם.
"מפורש ושום שכל" - תורה שבכתב ותורה שבעל פה
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ, וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא׃
קראו "בַסֵּפֶר" - זו התורה שבכתב, וגם "בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זו התורה שבעל פה. על הספר, שהוא התורה שבכתב, נאמר "מְפֹרָשׁ": פירשו ותרגמו להם לארמית, שהרי העם לא היה מבין. כך נוהגים התימנים עד היום, שקוראים ומתרגמים. ועל תורת האלוקים שהיא התורה שבעל פה נאמר "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - השכילו אותם וביארו להם בטעם ובחוכמה, כדי שיבינו את הסברא ואת העומק של העניין.
וכיצד אפשר להבין את התורה שבעל פה? התורה שבעל פה מבוססת על התורה שבכתב: כל דבר שחז"ל אומרים בתורה שבעל פה יש לו מקרא, יש לו דרשה מן הכתוב. לכן אחרי "וְשׂוֹם שֶׂכֶל", שזו התורה שבעל פה, נאמר "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - הראו להם והתבוננו עמהם במקרא היכן הדבר כתוב ורמוז. הנה איפה רמוזות ל"ט מלאכות האסורות בשבת: התורה עשתה סמוכין וסמכה את בניין המשכן לשמירת שבת, וכן הלאה. כל דבר שלימדו, הראו להם היכן הוא רמוז בתוך התורה.
המסורת בקריאה - ולא לטעות
חז"ל דורשים: "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקים, "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - זו המסורת. גם הפסוקים ופסקי הטעמים והקריאה, כל זה מתורה שבעל פה, מן המסורת. האם קוראים "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" או "בְּחֵלֶב אִמּוֹ"? "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ" - ואם לא תקרא נכון, תקרא "שבעים". "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" ולא "זָכָר עמלק" - וכבר ראינו מי שטעה בזה וחשב "זָכָר". אנחנו צריכים לקרוא את הדברים בצורה שנמסרה לנו במסורת, ואם לא נקרא כך נגיע לשיבושים גדולים. לכך נאמר "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - היינו המסורת, לקרוא במסורת הנכונה.
אל תבכו - ראש השנה יום קדוש
וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת־הָעָם לְכׇל־הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ־הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל־תִּתְאַבְּלוּ וְאַל־תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כׇּל־הָעָם כְּשׇׁמְעָם אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה׃
נחמיה שהוא התרשתא, וגם עזרא הכהן הסופר, וגם הלויים המבינים את העם - כולם הזהירו את העם ואמרו להם: היום קדוש הוא לה' אלוקיכם. איזה יום? ראש השנה, יום הדין. אל תתאבלו ואל תבכו. ולמה היה צריך להזהיר אותם? "כִּי בוֹכִים כׇּל־הָעָם כְּשׇׁמְעָם אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה". המלבי"ם מבאר שעזרא קרא לפניהם את הפרשה הקשורה לעניינו של אותו יום, ראש השנה, יום הדין, וביאר להם את משמעות יום הדין. וכשהבין העם את משמעות הדין, בכו מאימת הדין, ואף רצו להתענות.
אכלו משמנים - ישראל לובשים לבנים
וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי־קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל־תֵּעָצֵבוּ כִּי־חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם׃
כנגד רצונם להתענות הוא אומר להם: לכו אכלו משמנים. "מַשְׁמַנִּים" היינו בשר ואוכל שומני, כלומר מאכל חשוב ומשובח. אל תחפשו דיאטה ואל תחפשו דל שומן, תאכלו דברים משובחים - וזה עוד לפני שהכירו את הכולסטרול הרע. "וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים" - שתייה ממותקת, משקים מתוקים.
וכנגד הבכי הוא אומר "וְאַל־תֵּעָצֵבוּ". ולכאורה, הרי זה יום דין, וכי לא ראוי להיות בחרדה? אומר המדרש: גוי שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, וחושש ופוחד וחרד וירא. אבל ישראל, כשיש להם יום דין, אוכלים משמנים ושותים ממתקים ולובשים לבנים ושמחים ועושים יום טוב, שבטוחים שהשם יוציא משפטם לזכות. וזהו "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" - בזה אתם מראים שיש לכם עוז בהשם יתברך, שהשם ייטיב חסדו עמכם. וגדר "חדווה", אומר המלבי"ם, הוא השמחה הרוחנית: השמחה הרוחנית היא מעוזכם ובה מבטחכם, וממילא כאשר יש בכם שמחה רוחנית אינכם צריכים לחשוש מאימת הדין.
משלוח מנות בראש השנה
דבר נוסף אומר להם: "וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ". הידעתם שביום ראש השנה יש משלוח מנות? הנה, כך הוא אומר להם. ופירושו של דבר, יש מצווה של שמחת יום טוב, ואומר הרמב"ם שאין עיקר המצווה שיהיה אדם אוכל ושבע ודשן וישכח מן העניים והאביונים והדלים, אלא צריך לדאוג לאותם מסכנים, לעזור להם ולסייע להם. זה מה שאומר להם: שלחו מנות לאין נכון לו.
וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכׇל־הָעָם לֵאמֹר: הַסּוּ, כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ, וְאַל־תֵּעָצֵבוּ׃
הלויים היו משתיקים את כל העם ואומרים להם "הַסּוּ", מלשון הס, שקט - אל תבכו עוד, כמו "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם", כיוון שהיום הזה יום קדוש הוא.
חציו לכם וחציו לה'
המלבי"ם מביא את דברי חז"ל על יום טוב "חציו לכם וחציו לה'". את החצי הראשון של היום כבר הקדישו לה': קראו בתורה, התכנסו כולם והתרכזו לבאר את דברי התורה עם התורה שבעל פה. עכשיו הוא מצווה אותם שילכו לביתם, שכן החצי השני חלקו לכם: יאכלו משמנים וישתו ממתקים כדי לקיים את שמחת החג. ולכן כאן הוא אומר סתם "כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ", בעוד שבפסוק הקודם אמר "כִּי־קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" - כי בפסוק הקודם דיבר על החלק הראשון של היום שהוא זמן לימוד התורה, ואילו בפסוק זה הוא מדבר על האכילה והשתייה, ולכן אמר "קדוש" סתם בלי "לאדונינו".
וַיֵּלְכוּ כׇל־הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם׃
הם הבינו שיש מצווה לשמוח, והבינו שיש מצווה לשמח את העני, היתום, הגר והאלמנה, ולכן עשו שמחה גדולה ושימחו גם את העניים והמסכנים.
היום השני: גילוי מצוות הסוכה
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכׇל־הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל־עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה׃
זהו היום השני של ראש השנה. ולמה היו יומיים? כי בימי עזרא עיברו את אלול, ואותו יום היה אלול מעובר, ולכן עשו שני ימים טובים של ראש השנה, וגם ביום השני עשו יום טוב.
וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד־מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃
הם מוצאים כתוב בתורה שהשם ציווה ביד משה לשבת בסוכות בחודש השביעי.
"כי לא עשו מימי ישוע בן נון" - שתי דרכי ביאור
וַיַּעֲשׂוּ כׇל־הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן־הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת, כִּי לֹא־עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן־נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד׃
הפסוק הזה מוקשה ביותר. וכי מימות יהושע בן נון לא עשו בני ישראל חג סוכות? היעלה על הדעת? הרי בזמן יהושע ועד מותו היו צדיקים קדושים וטהורים, ואף שהעם שלאחר מכן הרשיעו, ראינו שהיו תקופות של צדיקים - תקופת דוד ותקופת שלמה, שהיו בהן צדיקים גדולים. איך אפשר לומר שלא עשו חג סוכות?
ביאור ראשון, פשוט: לא עשו כן - הכוונה שלא עשו בריכוז של עם כה גדול, בהתעוררות ובהתלהבות כה גדולה כמו שהיה עכשיו. כזה דבר לא היה בעבר.
אך המלבי"ם מבאר גם פירוש נוסף ומחודש. ירושלים נאמר עליה שלא נתחלקה לשבטים, והיא כביכול של כלל ישראל. ואם כן יש בעיה לעשות סוכה בירושלים, שהרי בהלכה אין עושים סוכה ברשות הרבים אלא ברשות היחיד בלבד. וכי יש אדם שיש לו בית פרטי בירושלים? אין. ירושלים אינה פרטית, לא נתחלקה לשבטים אלא היא של כולנו - ולכן גם אין משכירים בתים בירושלים בין החומות, שאינם שלהם. אם כן, לא ניתן היה לעשות שם סוכות, כי אין רשות היחיד.
אלא שבימי עזרא קנו שוב את ארץ ישראל וקידשו מחדש בדין את ירושלים, ובשעה שקידשו אותה עשו תנאי שיוכלו לעשות סוכות בירושלים אפילו ברשות הרבים. ויש לבית דין כוח לעשות תנאי כזה. זה היה התנאי שעשה עזרא ובית דינו. ואמנם גם יהושע היה יכול לתקן תקנה כזאת, אלא שלא עשה כן, ומימיו ועד ימי עזרא לא עשו סוכות בירושלים, אלא רק עכשיו בימי עזרא.
ההכרזה: צאו ההר והביאו
וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכׇל־עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת, לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב׃
כשבאו לעשות את הסוכות העבירו קול והודיעו לכולם להביא. "עֲלֵי־זַיִת" - ענפי עץ זית, לצורך הסכך. "עֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן" - עץ שהוא שמן מאוד, גם הוא לסכך. ולכאורה קשה: אם כבר אמר "וַעֲלֵי הֲדַס", למה חזר ואמר "וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת", והרי "ענף עץ עבות" הוא ההדס, שהוא עבות בשלושת עליו החופים את העץ? אלא אומרים חז"ל שכאן הוא כבר מדבר על ארבעת המינים: מה שאמר תחילה "עֲלֵי הֲדַס" הוא לצורך הסוכה, לסכך; ועכשיו הוא מדבר על הלולב - "וַעֲלֵי תְמָרִים" זה הלולב, "וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת" זה ההדס של הלולב. "לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" - לעשות את חג הסוכות כמו שכתוב בתורה.
וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל־גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם׃
בזמנם היו עושים את הסוכות על הגג, כל אדם בונה את סוכתו על גגו. "וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים" - בחצרות בית המקדש, וכן ברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. וכפי שהסברנו, "לֹא־עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן־נוּן" - או שלא עשו בכזה הידור, או שלא עשו בירושלים אלא רק עכשיו, כשהיה תנאי בית דין שאפשר לעשות בירושלים.
קריאה בכל יום ויום
וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וַיַּעֲשׂוּ־חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט׃
בכל יום ויום היה קורא להם מעניינו של יום. ועשו את החג שבעת ימים, וביום השמיני עשו שמיני עצרת של חג הסוכות "כַּמִּשְׁפָּט" - כפי שכתוב במשפטי התורה.
לסיכום:
פרק ח' פותח במעמד קהל של כל ישראל סביב ספר תורת משה: עזרא הסופר קורא, מתרגם ומבאר - תורה שבכתב "מפורש", ותורה שבעל פה "ושום שכל", תוך שהוא מראה להם היכן כל דבר רמוז במקרא ומעמידם על המסורת המדויקת בקריאה. כשהעם בוכה מאימת יום הדין, מלמדים אותם נחמיה ועזרא והלויים שאין דרכם של ישראל כדרך האומות: ישראל לובשים לבנים, אוכלים משמנים ושותים ממתקים, שולחים מנות לאין נכון לו ובטוחים שהשם יוציא משפטם לזכות, כי "חדוות ה' היא מעוזכם" - השמחה הרוחנית היא המבטח. משם הם ממשיכים ביום השני ומגלים את מצוות הסוכה, ומקיימים אותה בשמחה גדולה מאוד, בהידור ובהיקף שלא היו כמותם מימי יהושע בן נון - ועל פי המלבי"ם אף בירושלים עצמה, מכוח תנאי בית הדין שאפשר לעשות סוכה גם ברשות הרבים.