פרק ז' בנחמיה הוא פרק של מעבר. החומה נבנתה, הדלתות הועמדו, והסכנה הביטחונית עוד לא חלפה. נחמיה מסדר את השמירה על העיר, ומיד לאחר מכן מתגלה לו הבעיה האמיתית: ירושלים גדולה ורחבה, אך ריקה מיושבים ומבתים. מכאן והלאה עוסק הפרק ברישום היוחסין של העולים בראשונה, רישום שהוא הבסיס להרמת תרומה לבניין בתי ירושלים וליישובה.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם׃
ראינו לעיל שבתחילה אמנם נבנתה החומה, אך הדלתות עדיין לא הועמדו. כאן נשלמה המלאכה: החומה נבנתה, הדלתות הועמדו. הפירוש הפשוט של "ויפקדו" הוא מלשון פקידות: נחמיה מינה אותם כפקידים על מלאכתם, את השוערים, את המשוררים ואת הלוויים. ובאמת אלו הם הלוויים, שהרי בבית המקדש היו הלוויים עושים שתי מלאכות: חלקם אחראים על שערי בית המקדש, וחלקם משוררים.
המלבי"ם מבאר "ויפקדו" באופן נוסף: עד עתה היו הלוויים טרודים בבניין החומה, ולא היו פנויים לשמירה ולשירה, ורק עכשיו נפקדו לחזור למשמרתם. כלומר, עכשיו פקדו עליהם לשוב לעבודתם הרגילה.
וָאֲצַוֶּה אֶת חֲנָנִי אָחִי וְאֶת חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל יְרוּשָׁלִָם כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים׃
נחמיה מצווה את חנני אחיו ואת חנניה שר הבירה על שמירת שערי ירושלים. מהו "שר הבירה"? "בירה" פירושה ארמון, וכלשון המדרש על אדם שראה בירה נאה והציץ עליו בעל הבירה, כלומר בעל הארמון. עיר הבירה נקראת כך משום שבה נמצא ארמון המלך. חנניה ממונה אם כן להיות השר על ירושלים.
ומדוע דווקא הוא? "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת". האבן עזרא מדגיש שאין הכ' כאן כ' של דמיון והשוואה בערך, אלא כ' לאמיתות הדבר: הוא באמת איש אמת.
"וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים" - יש בזה שלושה פירושים. האחד: הוא ירא את האלוהים יותר משהוא ירא מרבים. יש אנשים יראי אלוקים, אבל כאשר רבים לוחצים עליהם ונוצר לחץ קבוצתי, הם נשברים. נחמיה היה צריך אדם שלא יפחד גם כאשר מולו רבים, שלא יחשוש מן השרים הרבים שהיו עם טוביה, כפי שראינו לעיל שהיו אנשים רבים עמו. הפירוש השני, של רש"י: "מרבים" היינו מימים רבים. והפירוש השלישי: הוא ירא אלוקים יותר מאנשים רבים שאנחנו מכירים, ביטוי שמופיע הרבה בספרים - ירא אלוקים יותר מרבים אחרים.
וָאֹמַר לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ׃
החשש מן האויבים עדיין היה קיים, ולכן הפקיד נחמיה שומרים על חומות ירושלים והזהיר אותם: אין לפתוח את השערים עד חום השמש, דהיינו עד חצי היום, שאז חום השמש גדול. "וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ" - כל עוד השערים פתוחים יעמדו השומרים על מקומם ולא יזוזו, עד שיגיפו ויסגרו את הדלתות; מי שרוצה לצאת יצא ומי שרוצה להיכנס ייכנס תוך כדי כך.
המלבי"ם מסביר שהיו שערים כפולים: שער גדול מבחוץ, ובפנים שער קטן שבו היו נכנסים אנשים בודדים. נחמיה מצווה שגם כשפותחים את השער הגדול, דלת הכניסה של הבודדים תישאר סגורה, ותתקיים בדיקה פרטנית - יפתחו לאחד אחד. כדוגמת הכניסה לכותל בימינו, שבודקים אדם אדם בכניסתו, ואין נכנס אלא ברשות.
ועוד הוא מצווה להעמיד משמרות מיושבי ירושלים, "אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ" - שלא יחליף איש ממשמר אחד את חברו ממשמר אחר, שאז לא תהיה השמירה כראוי. ונוסף על כך, "וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ": מי שיש לו בית יעמוד וישמור מול ביתו, ויבחין אם נכנסים לעיר אנשים זרים שעלולים להוות סכנה, ולא ייתן להם להיכנס.
וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם וּגְדֹלָה וְהָעָם מְעַט בְּתוֹכָהּ וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם׃
העיר רחבת ידיים וגדולה, החומה מקיפה מקום רב, ומאידך גיסא העם מעט בתוכה, שעדיין לא היה ציבור גדול בירושלים. ובעיה נוספת: "וְאֵין בָּתִּים בְּנוּיִם" - הרבה משטחה של ירושלים היה שטח שומם וריק, מפני שלא היו בתים בנויים.
כל זה הקדמה למה שיבוא הלאה. נחמיה רוצה להושיב בתוך ירושלים מבני ישראל, כפי שנראה בפרק י"א, אבל הוא ידע שאי אפשר להביא אנשים לעיר כל עוד אין בה בתים בנויים. לכן צריך להרים תרומה מכל משפחה לפי מספר הגברים שבה, ומן התרומה הזו ייבנו בתי ירושלים, ואז יהיה אפשר לבוא ולאכלס אותם. וכדי להצליח להרים תרומה, יש למנות את האנשים, לייחס אותם למשפחותיהם ולדעת מי תרם וכמה. לפיכך המשך הפרק עוסק בייחוסם של אותם אנשים - והכול לצורך הרמת התרומה.
וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וְאֶת הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ׃
נתן ה' בליבו לקבץ את החורים ואת הסגנים ואת העם. "החורים" הם האנשים החשובים. ומדוע נקראים כך? אומר האבן עזרא שתרגומו של "לבן" הוא "חיוור", והחורים היינו מלשון חיוורים, לבנים. ידוע שלבוש לבן הוא לבוש מהודר ומראה נכבד, ולכן נקראו החשובים "חורים". והסגנים הם הסגנים להם.
"וְאֶת הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ" - גם את העם אסף כדי לחקור אחר ייחוסם ולראות כמה יש בכל משפחה, כדי שיתרמו לצורך בניית ירושלים. ואז מצא נחמיה ספר, מחברת או גיליון, שבו היה רשום ייחוסם של העולים בראשונה, אלה שבתחילה באו מבבל לארץ ישראל, בשמותיהם ולמשפחותיהם, ושם מצא כתוב את מה שנראה להלן.
אֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וְלִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ׃
הַבָּאִים עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפֶּרֶת בִּגְוַי נְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל׃
אלה האנשים שעלו, והם המוזכרים גם בתחילת ספר עזרא. אמנם יש הבדל במספרים, ורש"י מסביר שהכלל באופן כללי שווה והכתוב לא דקדק בחשבונות. המלבי"ם שם מיישב את ההפרש באופן אחר: יש מן המשפחות שמוזכרות על שם אבי המשפחה ויש שמוזכרות על שם העיר, ולכן לפעמים המניין כאן מועט יותר משום שאותם אנשים נספרו כבר בכלל אנשי המשפחה, או להיפך. ובסך הכול החשבונות מדויקים.
"מרדכי בלשן" - זהו מרדכי היהודי, ונקרא בלשן על שם היותו בקיא בלשונות רבים. גם היום אדם היודע שפות רבות נקרא בלשן. "ישוע" הוא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. "מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל" - זה מספרם של האנשים החשובים שבאו עם זרובבל משבי הגולה.
בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁנָיִם׃
ומכאן ואילך ממשיך המניין: בני שפטיה שלוש מאות שבעים ושניים, בני ארח שש מאות חמישים ושניים. "בְּנֵי פַחַת מוֹאָב" - הכוונה למי שהיה מושל במואב, לבני ישוע ויואב אלפיים שמונה מאות שמונה עשר. "בני עילם" הוא שם מקום, אלף מאתיים חמישים וארבעה. וכן בני זתוא, בני זכי, בני בינוי, בני בבי, בני עזגד, בני אדוניקם, בני בגוי, בני עדין.
בְּנֵי אָטֵר לְחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה׃
המצודות דוד מבאר שנתן הכתוב סימן באטר, שהוא היה מזרע חזקיה, ולכן אמר "בני אטר לחזקיה". או שהכוונה שעם בניו של חזקיה יחד היו תשעים ושמונה.
וממשיך: בני חשום, בני בצי, בני חריף, בני גבעון, אנשי בית לחם ונטופה, אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה - ומענתות היה ירמיה הנביא. וכן אנשי בית עזמוות, אנשי קרית יערים כפירה ובארות, אנשי הרמה וגבע, אנשי מכמס, אנשי בית אל והעי.
אַנְשֵׁי נְבוֹ אַחֵר חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם׃
מהו "נבו אחר"? מפני שיש שתי נבו: יש נבו המוזכרת בספר עזרא ויש נבו אחרת. וכן "בְּנֵי עֵילָם אַחֵר" - עילם הוזכרה למעלה, וכאן מדובר בעילם אחרת, שני מקומות בשם עילם. ומשלים המניין: בני חרים שלוש מאות ועשרים, בני יריחו שלוש מאות ארבעים וחמישה, בני לוד חדיד ואונו שבע מאות ועשרים ואחד, בני סנאה שלושת אלפים תשע מאות ושלושים.
הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה׃
זהו מספר הכוהנים של בני ידעיה לבית ישוע, שהיה מיוחס. אחריהם בני אימר אלף חמישים ושניים, בני פשחור אלף מאתיים ארבעים ושבעה, ובני חרים אלף שבעה עשר. חרים זה אינו החרים שהוזכר לעיל אלא אחר; ויש הסבר נוסף, שלעיל מנה את הישראלים ממשפחת חרים, וכאן הוא מונה את הכוהנים שהיו בהם.
"הַלְוִיִּם בְּנֵי יֵשׁוּעַ לְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי לְהוֹדְוָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה" - כלומר בני ישוע עם קדמיאל ולבני להודווה יחד שבעים וארבעה. "הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה", והשוערים בני שלום בני אטר בני טלמון בני עקוב בני חטיטא בני שובי מאה שלושים ושמונה.
הַנְּתִינִים בְּנֵי צִחָא בְנֵי חֲשֻׂפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת׃
מי הם הנתינים? אלה הגבעונים. ומדוע נקראו נתינים? על שם שנתן אותם יהושע, כמו שכתוב "ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים". ומונה הכתוב את משפחותיהם: בני קירוס, בני סיעא, בני פדון, בני לבנה, בני חגבא, בני שלמי, בני חנן, בני גידל, בני גחר, בני ראיה, בני רצין, בני נקודא, בני גזם, בני עוזא, בני פסח, בני בסי, בני מעונים, בני נפישסים, בני בקבוק, בני חקופא, בני חרחור, בני בצלית, בני מחידא, בני חרשא, בני ברקוס, בני סיסרא, בני תמח, בני נציח, בני חטיפא.
ואחריהם בני עבדי שלמה: בני סוטי, בני סופרת, בני פרידא, בני יעלא, בני דרקון, בני גידל, בני שפטיה, בני חטיל, בני פוכרת הצביים, בני אמון. "כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם".
וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם׃
היו נוספים שעלו מתל מלח, תל חרשא, כרוב, אדון ואימר, ואלה לא יכלו להגיד את בית אבותם ולא ידעו למי הם מיוחסים, אם מישראל הם. בני דליה בני טוביה בני נקודא שש מאות וארבעים ושניים - לא ידעו מי אבותם ולאיזה שבט הם מתייחסים.
וּמִן הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם׃
אביהם לקח אחת מבנות ברזילי הגלעדי לאישה, ולכן נקרא עליהם שם ברזילי, כאילו היו בני ברזילי.
אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה׃
הם ביקשו את "כתבם המתייחסים", דהיינו את כתב היוחסין שלהם, ולא נמצא. ובעקבות זאת הסירו אותם מן הכהונה.
וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים׃
מי הוא התרשתא? נחמיה. ומדוע קראו לו כך? מפני שהתירו לו לשתות יין של גויים. הוא היה המוזג את יינות המלך, והיה חייב לטעום את היין לפני המלך כדי להראות שאין בו חשש הרעלה, ולכן התירו לו סתם יינם אפילו נגע בו גוי. "התרשתא" - היתר שתייה.
ואז קובע נחמיה: אותם כוהנים שאין להם ייחוס לא יאכלו מקודש הקודשים, שהרי ספק אם כוהנים הם. עד מתי? "עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים". והרי בבית שני לא היו אורים ותומים. אלא אומרים חז"ל שזה כאדם האומר "עד שיבוא משיח": כשיעמוד כהן לאורים ותומים נבדוק, ובפועל אין, ועד שיבוא משיח אין מה לעשות ואין יודעים מה לעשות בהם.
כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים׃
ריבוא הוא עשרת אלפים, ואם כן ארבע ריבוא הם ארבעים אלף, ועוד אלפיים שלוש מאות ושישים: בסך הכול הגיעו ארבעים ושניים אלף שלוש מאות ושישים איש.
מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה׃
החשבון הזה הוא מלבד העבדים והשפחות שהביאו עמם. ומה הם משוררים ומשוררות? הם הביאו עמם משוררים ומשוררות כדי לשיר בדרך, שיעלו בשמחה - נעלה לארצנו בשיר ובזמרה. ובספר עזרא כתוב שהיו רק מאתיים, ואומר המצודות שאותם ארבעים וחמישה היו אז קטנים, ובינתיים הגדילו, ולכן כאן מונה מאתיים ארבעים וחמישה. ועוד: גמלים ארבע מאות שלושים וחמישה, חמורים ששת אלפים שבע מאות ועשרים.
וּמִקְצָת רָאשֵׁי הָאָבוֹת נָתְנוּ לַמְּלָאכָה הַתִּרְשָׁתָא נָתַן לָאוֹצָר זָהָב דַּרְכְּמֹנִים אֶלֶף מִזְרָקוֹת חֲמִשִּׁים כָּתְנוֹת כֹּהֲנִים שְׁלֹשִׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
מקצת ראשי האבות נתנו למלאכת בית ה'. ומה נתנו? נחמיה, הוא התרשתא, נתן לאוצר בית ה' זהב דרכמונים אלף - והדרכמונים הם סוג של מטבעות שהיה בזמנם - ומזרקות חמישים וכותנות כוהנים, כל אלה כלים חשובים ובגדים מיוחדים שנתנו אותם לאוצר בית ה'.
וּמֵרָאשֵ�י הָאָבוֹת נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹת וְכֶסֶף מָנִים אַלְפַּיִם וּמָאתָיִם׃
עוד מקצת ראשי האבות נתנו בימי נחמיה לאוצר המלאכה, לבדק הבית או לבניין העיר כמו שהזכרנו, סכום של שתי ריבות דרכמוני זהב, דהיינו עשרים אלף דרכמונים, וכסף מנים אלפיים ומאתיים.
המלבי"ם עומד על השינוי בין הכמות שנתרמה כאן לכמות המוזכרת לעיל בספר עזרא, ומיישב בכמה אופנים. האחד: יש דעה שנחמיה עלה פעמיים, בעלייה הראשונה ושוב בפעם השנייה כשעלה לבנות את ירושלים, ויש לזה הוכחות מן הפסוקים. ואם כן התנדבו שתי פעמים: המניין שבספר עזרא הוא ההתנדבות הראשונה, והמניין שכאן הוא ההתנדבות השנייה. ועוד: בעזרא מחשב את הבאים מבבל, וכאן מחשב גם את הבאים משאר המדינות, שהרי גלו לעוד מדינות מלבד בבל. הסבר נוסף: התווספו ראשי אבות חדשים, וזה מה שנחשב בספר הייחוס שמצא נחמיה - ראשי אבות חדשים בנוסף לאלה שהיו קודם. ועוד דבר: הנדבה השנייה הייתה כשבא נחמיה בשנת עשרים לארתחשסתא, וזה מה שהוסיף כאן.
וַאֲשֶׁר נָתְנוּ שְׁאֵרִית הָעָם זָהָב דַּרְכְּמֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹא וְכֶסֶף מָנִים אַלְפָּיִם וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה׃
וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם׃
החודש השביעי הוא חודש תשרי, ובאיזו תקופה מדובר? יש אומרים שמה שמוזכר כאן, שבחודש השביעי היו בני ישראל בעריהם, מדבר על מה שמוזכר בספר עזרא בעלייה שבימי כורש, ששם כתוב שעשו בחודש השביעי את חג הסוכות.
ודעה נוספת מביא המלבי"ם: המעשה הזה היה בימי נחמיה, לאחר בניין החומה. וכיוון ששם, בסוף מגילת הייחוס, סיים הכתוב "ויגע החודש השביעי ויאספו העם", גם כאן סיים באותו פסוק, כדי לצרף אליו את מה שהיה בימיו. ומה שכתוב בעזרא "ויעשו את חג הסוכות", הכוונה בהלל ובשמחה ובעולות ראייה ובשלמי חגיגה ובארבעת המינים. וגם כאן נראה תכף שעושים את החג בחודש השביעי, אלא שכאן מדובר בתקופתו של נחמיה, לא באותו חג סוכות הראשון, אלא בחג סוכות נוסף, כמובא בפרק הבא.
הפרק פותח בהשלמת החומה והדלתות ובהעמדת הלוויים, השוערים והמשוררים על משמרתם, וממשיך במינוי חנני וחנניה על ירושלים - אנשי אמת שיראים את האלוהים יותר מרבים - ובהוראות שמירה מדוקדקות: פתיחת שערים רק בחום השמש, בדיקה פרטנית בשער הקטן, איש במשמרו ואיש נגד ביתו. משם עובר נחמיה לבעיה היסודית: עיר גדולה, עם מעט ואין בתים בנויים. כדי ליישב את ירושלים דרושה תרומה, וכדי להרים תרומה דרוש מניין מיוחס, ולכן מצא נחמיה את ספר היחש של העולים בראשונה ומנה את המשפחות, הכוהנים, הלוויים, המשוררים, השוערים והנתינים. מי שלא נמצא לו כתב יוחסין נגאל מן הכהונה עד עמוד כהן לאורים ותומים, וסך הקהל היה ארבעים ושניים אלף שלוש מאות ושישים. הפרק נחתם בנדבות ראשי האבות לאוצר המלאכה ובישיבת כל ישראל בעריהם עם הגיע החודש השביעי, הקדמה לחג ולמעמד הגדול שבפרק הבא.