פתיחה: המאבק האחרון על החומה
פרק ו' בנחמיה הוא פרק של מלחמה בלי חרב. החומה כבר עומדת, האויבים כבר מבינים שאין בכוחם להשבית את המלאכה בכוח הזרוע, ולכן הם עוברים לשיטה אחרת: עלילות, זימונים מזויפים, איגרות מאיימות, ואפילו נביא שקר שכיר. כל מה שנותר להם הוא לנסות להפיל את נחמיה עצמו: או להורגו, או להכשילו בחטא, או להוציא עליו שם רע. ונחמיה, בחכמתו ובעוז רוחו, עומד בכל הניסיונות הללו.
פסוק א' - החומה עומדת, אבל הדלתות עדיין חסרות
וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְסַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וּלְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וּלְיֶתֶר אֹיְבֵינוּ כִּי בָנִיתִי אֶת־הַחוֹמָה וְלֹא־נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ, גַּם עַד־הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא־הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים׃
את האנשים הללו כבר פגשנו: סנבלט, טוביה, גשם הערבי ושאר האויבים. מאוד לא מצא חן בעיניהם שנחמיה ואנשיו בנו את החומה, ומאוד לא נעים להם שכעת הם אנוסים ואינם יכולים עוד להפריע. ואף על פי כן נותרה להם תקווה שהעסק עדיין לא סגור: אמנם חומה יש, אבל דלתות אין. השערים פרוצים ואפשר להיכנס בחופשיות. על התקווה הזאת הם בונים את הצעד הבא שלהם: אם אי אפשר לעצור את המלאכה, ננסה לעצור את האיש.
פסוקים ב'-ד' - ההזמנה לבקעת אונו
וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר: לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ, וְהֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה׃
כאשר ראו שאינם יכולים לתוכניותיו של נחמיה, שהרי החומה כבר מיוסדת, החליטו להתנקש בו. "כפירים" הוא שם מקום, ומצאנו מקום כזה בשם כפירה בחלק בנימין, כמופיע ביהושע. הם מזמינים אותו לפגישה לכאורה תמימה בבקעת אונו, ונחמיה מעיד על עצמו: אני יודע שהם חושבים לעשות לי רעה, אני יודע שהם חושבים להרוג אותי שם.
וָאֶשְׁלְחָה עֲלֵיהֶם מַלְאָכִים לֵאמֹר: מְלָאכָה גְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת, לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם׃
תשובתו של נחמיה מנוסחת בנימוס דיפלומטי: אני מצטער, יש לי התחייבויות קודמות, לרגל המלאכה איני יכול. אם ארפה מן המלאכה כדי לרדת אליכם, המלאכה תשבות - ולמה שתשבות? לכן אבקש שתמחלו לי, המפגש הזה לא יוכל לצאת אל הפועל.
וַיִּשְׁלְחוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְבַּע פְּעָמִים, וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה׃
ארבע פעמים חזרו ושלחו את אותה דרישה: בוא וניפגש בכפירים בבקעת אונו, יש לנו מה לדבר איתך. וארבע פעמים השיב להם נחמיה את אותה תשובה עצמה: מלאכה גדולה עליי ואיני יכול להרפות ממנה.
פסוקים ה'-ז' - האיגרת הפתוחה והעלילה
וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת־נַעֲרוֹ, וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ׃
בפעם החמישית משנה סנבלט את הטקטיקה. הוא שולח את נערו, כלומר גם איגרת כתובה וגם דברים שבעל פה, ומעביר מסר שהמפגש נחוץ ודחוף ביותר. וכדי לשכנע, הוא מצרף את תוכן האיגרת:
כָּתוּב בָּהּ: בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ אֹמֵר, אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד, עַל־כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה, וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
"בגויים נשמע" - השמועה מהלכת בעמים, וגם גשם הערבי אומר כן: שאתם בונים את החומה כדי למרוד במלך, ושיש לך תוכנית להמליך את עצמך. אומר לו סנבלט: אפילו אם נאמר ששמועת הגויים הבל היא ואין בה ממש, הנה אני רואה שאתם עושים חומה ודלתות ובריח, וזה עצמו "רגליים לדבר" לחשוב שיש אמת במה שנשמע. נראה וניכר מתוך מעשיך שאתה רוצה להקים לך ממלכה, לא להיות כפוף לארתחשסתא, לא לקבל פקודות, אלא לקום ולמרוד.
וְגַם־נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ לִקְרֹא עָלֶיךָ בִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר: מֶלֶךְ בִּיהוּדָה, וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו׃
כאן העלילה מגיעה לשיאה. לא זו בלבד, אומר סנבלט, אלא שכרת לך אנשים שיבואו ויתנבאו ויכינו את הקרקע אצל העם: יעמדו בשווקים וברחובות ויכריזו שקיבלו נבואה מאת השם, שנחמיה אמור להיות מלך. אתה שכרת את שמעיה - אותו נפגוש בהמשך - שיפרסם עליך את הדבר. ואם הדבר ייוודע למלך, תיחשב כמורד, ועצם בניית החומה תהווה הוכחה נגדך: אם אינך מורד, למה בנית חומה? החומה נועדה לבסס את המרד, שאם יבוא מלך בבל לא יוכל לעשות לך מאומה. לכן, אומר סנבלט, כדאי שניפגש ונראה כיצד מונעים את הצרה. דאגה כנה ומרגשת, לכאורה. אלא שבהמשך נראה שסנבלט וחבריו הם עצמם ששכרו את שמעיה שיתנבא כביכול בשם השם שנחמיה יהיה מלך, כדי שהדבר יפעל כנגד נחמיה: שיאמרו הנה, נחמיה שכר נביא שיכריז עליו למלך.
פסוקים ח'-ט' - תשובת נחמיה: מליבך אתה בודאם
וָאֶשְׁלְחָה אֵלָיו לֵאמֹר: לֹא נִהְיָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר, כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם׃
שקר גמור, משיב נחמיה. לא היו דברים מעולם. לא שכרתי אף אדם שיאמר שאני אמור להיות מלך, והכל בדיה מליבך.
כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר: יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן־הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה, וְעַתָּה חַזֵּק אֶת־יָדָי׃
ועוד, אומר נחמיה: אתה מזמין אותי להתייעץ כיצד נסכל את החשש שארתחשסתא מלך פרס יבוא ויקפיד עליי, ואתה עושה עצמך כחבר וקרוב הדואג לי מן הצרה. והרי כל צרי יהודה המצרים לנו, ואתה בכללם, עד עכשיו מיראים אותנו כדי שירפו ידינו מן המלאכה ולא תיעשה. הפרעתם לנו, ניסיתם להבהיל אותנו, באתם עם צבא - עד שנאלצנו לעמוד חציים במלאכה וחציים ברמחים. ופתאום נהפכת מאויב לאוהב? "ועתה חזק את ידיי" - עכשיו פתאום באת לחזק את ידיי? אתה חושב שאאמין לזה?
כך מבאר המלבי"ם. וזה כל מהלכו של סנבלט: לא היה נוח לו שבא נחמיה, אסף את העם וקיבץ אותו ובנה לו חומה. נוח היה לו שהיהודים לא יהיו מאוחדים, שיוכל להיכנס לכאן ולגנוב ולקחת ולהציק ולהצר להם. וכשקמנו על נפשנו, הבין שאבן הנגף היא נחמיה עצמו - הוא זה שאיגד אותם, הוא זה שבנה להם חומה. וכשאתה רואה יד שאינך יכול לשבור, חבק אותה, וכשלא ישים לב - שבור לו את היד. בוא ניפגש, אני אעזור לך, ארתחשסתא עלול לכעוס. אבל נחמיה לא קונה את זה.
רש"י מפרש אחרת: "ועתה חזק את ידיי" בסימן קריאה ולא בסימן שאלה. סנבלט אומר לו: ראה כמה כולם מסביבנו מכבידים עלינו וכמה מנסים להפריע לנו, אם כן עשה טובה וחזק את ידיי, בוא ועזור לנו. כלומר דברי פיוס, וכן דעת האבן עזרא: בא לפייסו, בוא ועזור לנו במקום להפריע.
פסוקים י'-י"א - שמעיה נביא השקר ועצתו
וַאֲנִי־בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן־דְּלָיָה בֶּן־מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר, וַיֹּאמֶר: נִוָּעֵד אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל־תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ, וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ׃
מיהו שמעיה זה? זהו נביא השקר ששכרו אותו סנבלט וחבריו, כדי שייראה כאילו נחמיה שכרו שיכריז עליו למלך. נחמיה הלך לביתו כדי לחקור את הנבואה: מאיפה שמעיה שואב את הסיפורים האלה שאני אהיה מלך ביהודה, מה מקורותיו. "והוא עצור" - היה חולה וסגור בביתו, ולכן לא יכול היה נחמיה לזמנו אליו כדרך מנהיג הקורא לאדם, אלא נאלץ לבוא אליו.
ואז מציע לו שמעיה "עצה טובה": תדע לך שיש לי מקורות מידע פנימיים, ולפיהם צרי יהודה מתכננים להרוג אותך הלילה, לטמון לך פח. לכן אני מייעץ לך: בוא אל תוך ההיכל ונסגור את דלתות ההיכל. ומדוע דווקא שם? שהרי כפי שראינו בתחילת הפרק, העיר אמנם מוקפת חומה מכל צדדיה, אבל דלתות עדיין אין בשערים, ואין בעיר מקום שמור. ההיכל, שדלתותיו נסגרות, הוא לכאורה המקום השמור היחיד.
וָאֹמְרָה: הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר־יָבֹא אֶל־הַהֵיכָל וָחָי? לֹא אָבוֹא׃
שתי סיבות בפי נחמיה. הראשונה: "האיש כמוני יברח" - אם אברח, איזה רושם אעשה? של פחדן, של רך לבב. אני אמור להנהיג את קהל עדתי ולהנהיגם במלחמה, ואברח כנמושה? הדבר ייתן מורך בלב כל העם. מי איגד אותם לצאת ולהילחם ולבנות את החומה ולא לירא מן המזיקים? נחמיה. ואם יראו אותו עתה נמלט, יאמרו: כנראה גם נחמיה מבין שאין סיכוי, וברח על נפשו. והשנייה: "ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וחי" - איני כהן, וזר הקרב יומת. כיצד אכנס אל ההיכל ואשאר בחיים? לא אבוא.
פסוקים י"ב-י"ג - הכרת השקר והסתירה הפנימית
וָאַכִּירָה וְהִנֵּה לֹא־אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ, כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי, וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ׃
עתה שם נחמיה לב והכיר בו שהוא נביא שקר. לא ייתכן שהשם ישלח אליו ציווי כזה, להיכנס אל ההיכל - דבר המנוגד לתורה. איך ייתכן שנביא יאמר לי לעבור עבירה כזאת? עד כאן עוד היה מסופק, אולי זו נבואה אמיתית; וצריך לדעת שבזמנם נביאי השקר היו נראים ומתלבשים ככל נביאי האמת, והכל היה הצגה כדי לקנות את לב העם. אבל כעת כבר היה ברור לו: לא אלוהים שלחו, אלא טוביה וסנבלט שכרוהו - גם על הנבואה שאהיה מלך על ישראל, וגם על העצה הגרועה להימלט אל ההיכל.
ועוד: יש כאן סתירה פנימית. אם אתה אומר לי בשם השם שאהיה מלך על ישראל, והרי אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מנבואה טובה, מדוע אתה בא עתה ואומר לי בשם השם להימלט כי רוצים להורגני? הרי להפך, היית צריך לומר לי: התחזק על עומדך ואל תברח, אתה תמשול ואתה תהיה מלך. מצד אחד מלוכה, ומצד שני בריחה מפני מוות - מכאן הבנתי שהכל בדוי מליבו.
לְמַעַן שָׂכוּר הוּא, לְמַעַן־אִירָא וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן וְחָטָאתִי, וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע לְמַעַן יְחָרְפוּנִי׃
עתה מתבררים שני האינטרסים. מדוע שכרוהו להתנבא שאהיה מלך? כדי שיוכלו להעליל עליי שאני שכרתיו. זו הייתה המטרה: קח כסף, התנבא שנחמיה יהיה מלך - ואחר כך יפיצו שמועה שנחמיה שילם לשמעיה שיתנבא עליו, וזו הוכחה שיש לו תוכניות למרוד בארתחשסתא מלך פרס.
ומדוע שכרוהו לעצה השנייה, שאכנס אל היכל השם? "למען אירא ואעשה כן" - כדי להפחידני, ועל ידי כך אקיים את דבריו ואכנס אל ההיכל. ומה ירוויחו מזה? ראשית, "וחטאתי" - יהיה בי עוון, והעוון עלול לגרום לי מפלה. כשהגוי אינו יכול להרוג את היהודי, הוא מחטיא אותו: כשבלעם לא יכול היה לקלל את ישראל, מה עשה? הביא את בנות מדין ועבודה זרה של פעור. שנית, "והיה להם לשם רע למען יחרפוני" - שיוכלו להוציא עליי שם רע שחיללתי את מקדש השם: ראו את נחמיה, איזו חוצפה, נכנס להיכל כאילו הוא כהן. שתי מגמות היו כאן: שאיענש מאת השם, ושיוסר חני בעיני העם, ויתייחסו אליי כאל פושע ועבריין שחילל את מקדש השם.
פסוק י"ד - זכרה אלוהיי
זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי׃
ריבונו של עולם, מבקש נחמיה, זכור לטוביה כמעשיו אלה, על ששכר עליי את נביאי השקר - את שמעיה וגם את נועדיה הנביאה. היה להם נביא והייתה להם גם נביאה; כנראה הנביאה הייתה אמורה לעשות את התעמולה אצל הנשים, והנביא אצל הגברים. "זכרה" - כלומר היפרע מהם על שהיו מיראים אותי.
פסוק ט"ו - חמישים ושניים יום
וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם׃
בכ"ה באלול הושלמה החומה, לחמישים ושניים יום. מהירות שיא, דבר על טבעי ממש. ואין מדובר כאן בקירות גבס, אלא באבנים ובלבנים של חומה אדירה המקיפה את כל ירושלים - אמנם החומה שאנו מכירים היום היא החומה הטורקית, אבל שנדע במה מדובר: חומה גדולה ואדירה, ובנייתה כולה הושלמה בפחות משני חודשים.
פסוק ט"ז - הכל מודים כי מאת אלוהינו
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל־אוֹיְבֵינוּ, וַיִּרְאוּ כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ, וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת׃
כאשר ראו האויבים באיזו מהירות עצומה נבנתה החומה, וראו שלא היה בכוחם להשבית את המלאכה, ושכל תוכניותיהם ירדו לטמיון - חשבו לתקוף ונפרה עצתם, חשבו לזמנו לבקעת אונו ולהורגו ובחסדי השם ניצל מהם - אז "ויפלו מאוד בעיניהם". נפילה מורלית. אומר רש"י: היו מואסים בעצמם שנפל פחד היהודים עליהם. הבינו שמכאן ואילך הם יכולים רק לפחד מן היהודים, ואילו להטיל עליהם אימה שוב אין ביכולתם. היהודים כבר אינם חוששים - יש להם חומה.
פסוקים י"ז-י"ט - הגיס החמישי מבפנים
גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל־טוֹבִיָּה, וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם׃
כאן נחמיה מקדים הקדמה לפרק הבא, שם נראה שמינה את אחיו לשמור על החומה. הוא בא ומסביר שהצרה עדיין לא סרה לגמרי, ושהייתה לנו בעיה לא פשוטה עם סנבלט וטוביה, משום שהיו מחוברים ומקושרים ומרושתים היטב בתוך היהודים. אף שעל הגויים מסביב נפל פחד השם, בתוכנו היה גיס חמישי: חורי יהודה, הנכבדים שבעם, שלחו איגרות לטוביה וקיבלו ממנו איגרות חזרה - היו בעלי בריתו ומקבלי הוראותיו. אנשים מתוכנו עשו יד אחת עם אותו רשע מושחת שרצה לבטל את בניית החומה ולהציק לנו.
כִּי־רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ, כִּי־חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן־אָרַח, וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת־בַּת־מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה׃
ומדוע? "כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו" - קשורים אליו בברית ובשבועה, מפני קשרי החיתון: הוא חתנו של שכניה בן ארח, ובנו יהוחנן נשא את בת משולם בן ברכיה. שכניה בן ארח ומשולם היו אנשים חשובים ביהודה, שרים גדולים ונכבדים, ועל ידי החיתון נוצר להם אינטרס לעזור לו. הם מכרו את האינטרסים של העם היהודי תמורת הקרבה המשפחתית.
גַּם טוֹבֹתָיו הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי, וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ, אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי׃
לא די בכך, אלא שהיו מספרים בשבחו לפניי: תשמע נחמיה, אין הוא כפי שאתה חושב, הוא אדם ישר והגון, אל תאמין לשמועות. ולא עוד, אלא שאת דבריי שלי היו מוציאים ומעבירים אליו, ואף היו מוציאים שם רע על נחמיה, כאילו נחמיה הוא זה שאינו בסדר. ובאופן תמידי היה טוביה שולח אליי איגרות כדי להפחידני - מונה כל מיני צרות ופורענויות שיארעו לי אם לא אפסיק את בניין החומה. וכל זה, אומר נחמיה, לא עשה עליי רושם ולא פעל עליי כלום, ולא חששתי ממנו, כי הקדוש ברוך הוא היה בעזרנו, עד שלבסוף נפל פחדנו עליהם ולא פחדם עלינו כפי שחששנו בתחילה.
לסיכום:
פרק ו' מלמד כיצד נראית מלחמה כשאין בה חרב. סנבלט וטוביה מנסים חמש פעמים לפתות את נחמיה לפגישה שסופה רצח, טופלים עליו עלילת מרד, שוכרים נביא שקר שיתנבא עליו למלוכה כדי להפילו, ואחר כך שוכרים אותו שוב שיפחידו ויכניסו אל ההיכל - כדי שיחטא, ייענש, ויוציאו עליו שם רע. נחמיה עומד בכולן: הוא אינו יורד מן הפיגום למען פגישה מפוקפקת, מכיר בשקר מתוך הסתירה הפנימית שבנבואה, ומסרב לברוח כדי לא להמיס את לב העם ולא לעבור על "זר הקרב יומת". ובחמישים ושניים יום בלבד עומדת החומה על תילה, עד שהאויבים עצמם נופלים בעיניהם ומודים: "כי מאת אלוהינו נעשתה המלאכה הזאת". ואף שנשארו קשרי בגידה בתוך הבית פנימה, ואיגרות ההפחדה המשיכו לזרום, נחמיה אינו נרתע - כי הקדוש ברוך הוא היה בעזרנו.