פרק ה' בנחמיה פותח פרשה חדשה לגמרי. עד כאן עסקנו באויבים מבחוץ - סנבלט וטוביה וחבריהם; מכאן ואילך נחמיה נדרש לשבר שמבפנים: זעקת העניים על העשירים. בתוך עומק העיסוק בבניית החומה מתפרצת צעקה גדולה, ונחמיה נאלץ להתייצב לא רק מול הגויים אלא גם מול החורים והסגנים של עמו.
וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים׃
זעקת דלת העם הייתה רבה ביותר, והיא הופנתה כלפי העשירים. ובעצם היו כאן שתי כיתות של צועקים: כת אחת שצעקה על העתיד - ובתוכה עצמה נחלקו הטענות לשני סוגים, כפי שנראה בפסוקים הבאים - וכת שנייה שטענה טענה אחרת לגמרי.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה׃
יש כאלה שבאו וטענו: אנחנו מוכרחים למשכן את בנינו ובנותינו כדי ללוות עליהם בריבית, וכך נוכל לקחת דגן ולחיות. אלה היו אנשים שלא היה להם שדות, לא היה להם במה להחיות את נפשם, והם נזקקו להלוואה כדי לפרנס את עצמם. אבל מאין תיקח הלוואה כשאין לך משכון? גם היום אף בנק לא ייתן משכנתא בלי משכון. ולכן היו צריכים לתת משכון, ומהו המשכון? הבנים והבנות. "אֲנַחְנוּ רַבִּים" פירושו לווים בריבית, כלשון "וְלֹא רִבִּית בִּמְחִירֵיהֶם", וכמו "לֹא תִקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית", וכמו "הַמַּרְבֶּה" - שהכוונה לוקח ריבית.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב׃
אלה כן היה להם שדות וכרמים, והם אומרים: אמנם איננו צריכים לתת את בנינו ובנותינו כערבות, אבל את השדות והכרמים שלנו אנחנו "עורבים" - נותנים בערובה, במשכון - כדי לקחת דגן. ולכאורה יש לתמוה: אם יש לך שדה, זרע אותה והפק ממנה מזון, למה אתה צריך למשכן? על כך הם טוענים: האדמה לא נתנה יבולה. השנה החולפת הייתה שנת שחונה, ואין לנו במה להתפרנס מן השדה. יש מצב של רעב, ואני חייב לאכול - ולכן אני חייב ללוות, ולצורך ההלוואה דורשים ממני משכון, והמשכון הוא השדה.
ושימו לב לדקדוק: כאן הם אינם אומרים "אנחנו רבים", כלומר אינם מזכירים ריבית, שכן כאן אין הם משלמים ריבית ממש. המלווה אוכל את תבואת השדה, וזה שכרו בעבור המתנת המעות. אמנם גם זה בכלל ריבית, אבל זה לא "אוכל בו" כריבית ממש. שהרי בריבית רגילה - הלווית לי אלף ואני צריך להחזיר אלף ומאה - זה אוכל בי, זה נשך, זה נושך אותי ומחסר אותי. כאן, לעומת זאת, הבאת לי אלף ואני מחזיר לך אלף, אלא שבינתיים אתה נהנה מן השדה. אין זו ריבית דאורייתא, אף שיש בה ריבית דרבנן. ולכן אין תלונתם על עצם הריבית, אלא על עצם המצב שאין להם מה לאכול והם נאלצים למשכן את שדותיהם.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ׃
כאן מדובר על הכת השנייה. אנשים אלה צעקו וטענו: לווינו כסף עוד בשנה שעברה, עוד לפני הרעב. מדוע? כי הוצרכנו ל"מידת המלך". למדנו שמסי המלכות נקראו "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ" - אלו שלושת שמות המסים. אמרו: היינו צריכים לשלם את מסי המלכות, ולצורך זה ערבנו את שדותינו וכרמינו והבאנו אותם בערבון עוד בשנה שעברה. מאין יהיה לי כסף לשלם למלך? נתתי את השדה, לוויתי כסף ושילמתי - ועכשיו נשארתי בלא השדה שלי.
וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים׃
עתה אנחנו צריכים לקנות לחם בשנת רעב, ואין לנו מה לאכול. והם טוענים: "כבשר אחינו בשרנו" - וכי רק אתם העשירים אמורים לאכול? אנחנו איננו מבשר? אף לנו ראוי שנאכל לחם. "כבניהם בנינו" - כמו שהם רוצים שבניהם יהיו בני חורין, כך גם אנחנו רוצים את בנינו בני חורין, ואיננו רוצים שיהיו כבושים לעבדים. ומה קורה בפועל? "והנה אנחנו כובשים את בנינו" - אנו מוכרחים למכור את בנינו לעבדים, שכן אין לנו דבר אחר לתת. את השדות? אותם כבר שיעבדתי לצורך מס המלך. מה נשאר לי לתת בעד המחיה? הילדים שלנו.
ומעבר לזה, "ויש מבנותינו נכבשות" - שכבר לקחו אותן לשפחות. ולשון "נכבשות" באה לבטא גם שנהגו בהן מנהג הפקר, כלשון "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת". "ואין לאל ידנו" - אין בידינו כוח לפדות אותן. והסיבה: "ושדותינו וכרמינו לאחרים" - השדות והכרמים שלנו נתונים ביד אחרים עוד משנה שעברה, מאותה הלוואה שלווינו למס המלך. וכיום, בשנה שחונה, אין לי שום אפשרות לאכול אלא אם אשעבד את בניי לעבדים. על זה הם באים וצועקים לפני נחמיה.
וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת־זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
"זעקתם" - צעקת העניים מהכת הראשונה שהתלוננו שאין להם מה לאכול ואין להם צדקה. "ואת הדברים האלה" - צעקת הכת השנייה, הטוענים שהם נעשקים ואת בניהם ובנותיהם נוטלים מהם.
וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׂא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה׃
מהו "וימלך ליבי עליי"? רש"י מסביר כפירוש המוכר לנו מן הביטוי "נמלך" - נמלכתי וחשבתי לעשות כך, וייעץ ליבי בעצמי, כלומר התייעצתי עם עצמי. אבל המלבי"ם אומר ש"וימלך" הוא לשון מלכות: ליבי לבש רוח מלכות וממשלה. שהרי יש כאן תלונה כנגד החורים והסגנים, כנגד אנשים חשובים וחזקים, שבאופן טבעי אין מנהיג שש להתעמת עמם. אומר נחמיה: כשראיתי את גודל המצוקה, נתמלא ליבי רוח מלכות שלא אשא פניהם.
ועוד הסבר מביא המלבי"ם: "וימלך" מלשון כוח וממשלה - כאשר שמעתי את הדברים חרו לי כל כך עד שחשבתי לפעול מתוך הכעס והחרון על העוול הנורא. אבל אז "וימלך ליבי עליי" - מלך הוא שליט, ושלטתי ברוחי. משלתי ברוחי ואמרתי לעצמי: לא אתפרץ מתוך כעס וזעם רגעי, אלא אעשה את הדברים בחוכמה, בצדק וביושר.
ומה אמרתי להם? "משא איש באחיו אתם נושים" - איך אתם רוצים להיות נושים איש באחיו? הרי כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי... לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", וכתוב "לֹא יִגֹּשׂ אֶת אָחִיו". הוא מזכיר להם שהתורה אוסרת זאת. וכדי שהדברים ייצרו יותר רושם והשפעה - "ואתן עליהם קהילה גדולה", הקהלתי עליהם קהל גדול, מה שנקרא הפגנה ליד הבית, כדי שהדברים יפעלו את פעולתם.
וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת־אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם־אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת־אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ־לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר׃
בא אליהם נחמיה בטענה: הרי אחינו היהודים היו שבויים ביד הגויים ואנחנו פדינו אותם, קיימנו מצוות פדיון שבויים. "כדי בנו" - יש בינינו די אנשים שפדינו אותם מן העבדות. ואיך אתם באים ומוכרים את אחיכם לגויים, כדי שנצטרך שוב ללכת ולפדות אותם, ושוב יימכרו לנו? אנחנו פדינו, ואתם מוכרים אותם לגויים כדי להטיל עלינו שוב את המשא הכבד הזה? ובאמת "ויחרישו ולא מצאו דבר" - לא היה להם מה להשיב.
וָאוֹמַר לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר־אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ׃
אומר להם נחמיה: חוץ מזה שעל פי התורה המעשה אינו הגון, דעו לכם שגם לכם עצמכם המעשה הזה אינו טוב. ומדוע? גם אם אינכם יראים את השם, וגם אם אינכם חוששים שהשם יעמיד אתכם לדין ותשלמו על כך מחיר יקר - הרי כלפי הגויים אתם ודאי עושים רושם של אנשים יראים ושלמים. ובזמנם, אדם שלא הייתה בו שום יראה מכוח עליון היה בזוי בעיני הגויים; היו מתייחסים אליו כאדם בלי אמונה ובלי דת, אומרים עליו שהוא מנאצי השם ומחרפים אותו. הגוי אינו מקפיד את מי תירא - תירא את הבעל, את אלוהי דגון, את אלוהי כמוש - אבל מי שנחשב שאינו ירא מאומה, שהוא כופר, היה בעיניהם ביזיון גדול. וזה שאומר להם: הרי כלפי הגויים אתם מתנהגים ביראת השם, ועכשיו כשיראו הגויים שאתם פועלים נגד ציווי התורה, נגד ציווי אלוהיכם - יש לכם חרפה מן הגויים. כמו שאם תראה גוי העובר על מצוות דתו תאמר לו: אינך מתבייש, על פי ההלכה שלך זה אסור. ואף שאין זו הלכה ואין זה דין, מכל מקום מצפים מאדם שמייצג דת מסוימת שילך על פיה, ואם אינו עושה כן זה ביזיון לו.
מעשה היה בבעל שם טוב שנסע פעם עם עגלון. לפני שנכנסו ליער היה שם צומת דרכים, ובכל צומת היו הגויים מעמידים צלב, וכל עובר היה מצטלב. ראה הבעל שם טוב שהעגלון אינו מצטלב. שאל אותו: מדוע אינך עושה את מה שדתך מחייבת? ענה לו: עזוב, הכול שטויות, אני לא מאמין בשום דבר. אמר לו הבעל שם טוב: הורד אותי כאן. שילם לו וירד. תמה העגלון: הרי היית אמור להגיע לעיר פלונית, למה אתה יורד כאן? אמר לו הבעל שם טוב: אם אתה אדם שאין לך אמונה כלל, פחד נורא לנסוע איתך. אנחנו עומדים להיכנס ליער - מאין לי שלא תרצח אותי שם ותיקח את הכסף שעליי בשביל בצע כסף? אם הייתה לך יראה כלשהי, היה בליבך פחד שמישהו מלמעלה רואה. אבל אם אין לך שום פחד כזה, מי אמר לי שבשביל חמישים שקלים לא תהיה מוכן לרצוח אדם? אין לך שום כוח עליון שיעצור אותך. וזו עצמה הייתה התפיסה אצל הגויים: אדם שאין לו אמונה ואין לו יראה - בזו לו. ולכן אומר נחמיה: גם אם אינכם יראים את השם, לפחות תיראו מן החרפה של הגויים שיראו שאינכם יראים.
וְגַם־אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה־נָּא אֶת־הַמַּשָּׂא הַזֶּה׃
עלולים הם לטעון: נחמיה, נחמד מאוד, אתה בא ומוכיח אותנו - תוותרו אתם על כספכם. קל מאוד לבוא לאדם אחר ולומר לו תן כסף, ותר, מחל, כשיש אנשים שחייבים לך אלפי דולרים. לכן אומר להם נחמיה: אל תחשבו שאני מקשט אחרים לפני שאני מקשט את עצמי. "וגם אני אחיי ונעריי נושים בהם כסף" - גם לנו הם חייבים כסף, ובכל זאת אני אומר לכם דבר שאני עצמי לוקח על עצמי: "נעזבה נא את המשא הזה". בואו נניח לחובותינו, נשמוט את חובותיהם ונמחל להם, כדי שיוכלו להתקיים, ונעשה עמם חסד.
הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם׃
היות שהשנה שנת רעב, והאנשים האלה עוסקים בבניין החומה - ועל ידי זה "רָשׁוּ וְרָעֵבוּ", שגם מן השדה אין תבואה וגם לעבוד אין באפשרותם, שהרי בחודשיים האחרונים היה כל עסקו של העם בבניית החומה - לכן הוא מבקש: מחלו להם את ההלוואה, ואפילו היא "מאת הכסף", אפילו מגיעה למאה כסף שהוא סכום גדול, גם את החוב הזה שמטו להם. וכן "הדגן התירוש והיצהר" - מה שהתחייבו לכם: יש שהתחייבו דגן, ויש תירוש שהוא יין, ויש יצהר שהוא שמן. כל מה שאתם נושים בהם, כלומר נוגשים בהם ותובעים מהם חוב - מחלו להם.
וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת־הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה׃
רואים מכאן את צדקתם: כששמעו את הדברים, מיד אמרו לו נשיב את המעות ואף את החובות הקודמים לא נבקש, וכן נעשה כאשר אתה אומר - גם את השדות נשיב להם. ומיד "ואקרא את הכוהנים ואשביעם". ולמה צריך לקרוא לכוהנים ולהשביע, והלוא יכול היה להשביע בעצמו? אלא ששבועה בפני הכוהן חמורה הרבה יותר, כלשון "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה". בעיניהם שבועה עם הכוהנים היא שבועה בעלת תוקף גדול בהרבה.
וגם מכאן אנו למדים יסוד גדול: אדם באופן טבעי מתלהב פעמים רבות מדבר מסוים, ואחר כך הרוח יוצאת ממפרשיו והוא שוב אינו עושה את מה שאמר והבטיח וקיבל על עצמו. יש ביטוי: על הפטיש צריכים להכות בעודו חם. אם תכה כשיתקרר, לא יועיל כלום. ידע נחמיה: אם אשאיר את הקבלה הזאת ערטילאית באוויר, מחר בבוקר יאמר זה שאינו יכול ולא חישב זאת נכון ושגם הוא חייב כסף לאחרים, וזה יאמר שיש לו בעיות - ולא יועיל דבר. אבל אם אשביע אותם על המקום שבועה חמורה שאי אפשר לחזור בה, ובאותם דורות היו יראים ופחדים מן השבועה - הדברים יתפסו. לכן קרא לכוהנים והשביעם, להבטיח שההתעוררות הרגעית תישאר לאורך זמן.
גַּם־חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל־הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת־יְהוָה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה׃
מהו "חוצן"? כנף הבגד, ובכנף הבגד היה הכיס. וכן "וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן" - בדרך מליצה, שיביאו את בנייך כאדם הנושא זהב וכסף בכיסו, כביכול בכיס. ואומר נחמיה: ניערתי את חוצני, ואמרתי להם - ככה ינער האלוהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה מביתו ומיגיעו. לא תקיים? השם ינער אותך מן הבית, וינער אותך מיגיע כפיך, כלומר מן השדה שלך, ויחריב את ביתו וכל יגיעו. וכמו שהכיס נשאר נעור וריק אחרי שניערתי את מה שהיה בתוכו, כך גם האדם הזה יישאר מנוער לעולם - "וככה יהיה נעור ורק". שלא תאמר: טוב, ינער אותי אבל אחזור ואשתקם. לכן אומר: לא, מי שיעשה כדבר הזה ולא יקיים את שבועתו, וימשיך להיות נושה באותם אנשים גלמודים ומסכנים - יישאר נעור לעולם, וגם על פי הטבע לא יוכל לאחר מכן לשקם את עצמו מחדש.
"ויהללו את ה' ויעש העם כדבר הזה" - בא לומר לך שעשו את זה בשמחה. והאריז"ל אמר לתלמידו המהרח"ו, רבי חיים ויטאל: דע לך שעיקר השכר בעולם הבא הוא על השמחה במצוות - יותר מעל עצם המצווה עצמה. וזה שכתוב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" - עבדת, אבל לא בשמחה. וזה שבא הכתוב לומר כאן: כשקיימו את המצווה הזאת, לא עשו זאת מפני שנחמיה מצמיד להם אקדח לרקה ואין להם ברירה, ומקיימים את דבריו בקושי ובכאב לב. אלא עשו זאת בשמחה, כאדם שמקיים מצווה ושמח בה. כאן קיימו מצוות צדקה, וקיימו מצוות השבת העבוט - ולכן שמחו מאוד במצווה הזאת והיללו את השם.
גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר־צִוָּה אוֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי׃
עתה מספר נחמיה על עצמו: לא זו בלבד שדאגתי להיטיב לעניים, אלא שגם על העשירים לא הכבדתי. גם מאלה שיש להם לא דרשתי דרישות מופרזות. "פֶּחָם" - כמו פחה שלהם, הפחה שלהם. ומאז שהשם ציווה אותי להיות פחה שלהם, היה מגיע לי לכאורה "לחם הפחה" - מסים מן העם, שהם המפרנסים את השליט, כדרך שהמלך מקבל מסים מן העם. ואומר נחמיה: שתים עשרה שנה לא דרשתי זאת ולא אכלתי לחם הפחה.
וכיוון שגם על העשירים לא הכבדתי את ידי, ידעו העשירים שכוונתי לשם שמיים. שאם יש לך אדם שכל פעם בא ואומר תנו לכאן ושלמו לשם והביאו כסף על זה, אז כשהוא בא לבקש אומרים לו די, תמיד יש לך רק דרישות כספיות. אבל אדם שיודעים עליו שמעולם לא דרש ולא ביקש, ואף את מה שמגיע לו לא תבע, וכשהוא בא לדרוש ולבקש - הוא עושה זאת בעבור אחרים - זה עושה רושם אמיתי שהוא באמת כואב את כאבם. ולכן אומר נחמיה: זה גרם לכך שהעשירים קיבלו את דבריי, שהם ידעו שאיני מכביד עליהם אף בדברים שמגיעים לי.
וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל־הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף־שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל־הָעָם וַאֲנִי לֹא־עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים׃
אל תחשבו שלא נהגתי כך מפני שלא היה הדבר מקובל. דעו שזה היה מקובל: הפחות הראשונים שהיו לפניי הכבידו את עול המסים על העם, ולקחו מהם בעבור לחם ויין, "אחר כסף שקלים ארבעים". לפי רש"י הכוונה שהיו לוקחים מהם בכל שנה ארבעים שקלי כסף, ואחר כך עוד היו לוקחים מהם לחם ויין - זה פירוש "אחר". והמלבי"ם מבאר אחרת: "אחר" הכוונה על מישהו אחר - היה פחה אחר שלא הסתפק בלחם ויין אלא דרש ארבעים שקלי כסף כמס. ומביא המלבי"ם גם את הפירוש השני, כדרך רש"י, שאחרי שלקחו את הכסף עוד דרשו לחם ויין. "גם נעריהם שלטו על העם" - ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלוהים.
וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל־נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל־הַמְּלָאכָה׃
שמא תחשוב שלא גביתי מן העשירים מפני שהיה לי די והותר - בא ואומר: ראו שלא היו לי הכנסות כלל. שהרי מה עשיתי באותה תקופה? לא עבדתי בשום מקום אחר, אלא "במלאכת החומה הזאת החזקתי" - עסקתי בבניית החומה. "ושדה לא קנינו" - לא היה לי שם שדה שקניתי ויכולתי לעבד אותה, וגם אם הייתי קונה לא היה לי מי שיעבד אותה, שהרי "כל נעריי קבוצים שם על המלאכה" - את הפועלים והנערים ובני ביתי לקחתי לבניית החומה, ומי היה יכול לעבוד לי בשדה אף אם הייתה לי? ורש"י מסביר את "החזקתי" להיפך: שהפסקתי לעסוק בתדיר. אבל לפי המלבי"ם, כמו שהסברנו, הכוונה שהחזקתי במלאכה.
בעניין הוויתור על מה שמגיע לאדם מן הציבור, מסופר על רב אחד שהתמנה לרבנות בעירו. מקובל היה שנותנים לרב משכורת, וגם מקובל היה שנותנים לו ליטרא בשר בכל יום שישי. אותו רב היה תלמיד חכם עצום וגם עשיר גדול, ולכן אמר להם שאינו דורש מהם משכורת, שכן יש לו - אבל על הבשר אינו מוותר. באו ושאלו אותו: אם הרב מוותר על המשכורת, מדוע אינו מוותר גם על הבשר? אמר להם: אני חושש להיות "חב לאחריני". אחרי מאה ועשרים שלי יבוא לכאן רב חדש. העובדה שהרב הקודם לא קיבל משכורת לא תעלה על דעת איש כסיבה שגם הרב החדש לא יקבל - אין דבר כזה שממנים מינוי בלי משכורת, ומשכורת ודאי יתנו לו. אבל אני חושש מאוד שאת הבשר של יום שישי ישכחו לגמרי, וכבר לא יזכרו שהיה מנהג כזה. ואז אני אמנם מוותר מפני שאיני צריך, אבל זה שיבוא אחריי מגיע לו הדבר, ובגללי ייבטל המנהג ולא ימשיכו לתת לבאים אחריי. לכן אני ממשיך ומבקש - לא בשבילי, שכן כשם שכסף איני צריך גם את הבשר איני צריך, אלא כדי שיזכרו בעתיד, כשיבוא רב חדש, שהרב אמור לקבל גם את זה מבני העיר.
וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵינוּ עַל־שֻׁלְחָנִי׃
בא ואומר: דעו שהיו עמי אנשים רבים - היהודים והסגנים מאה וחמישים איש, ומלבדם הבאים אלינו מן הגויים אשר סביבותינו, וכולם על שולחני.
וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ־בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ־לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל־יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם־זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי־כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל־הָעָם הַזֶּה׃
דעו לכם, אומר נחמיה, הייתה כאן הוצאה גדולה מאוד. אנשים רבים אכלו על שולחני והייתי צריך לדאוג להם: בכל יום היו שוחטים שור, ושש מן הצאן, וגם ציפורים. ומהו "ובין עשרת ימים בכל יין להרבה"? המלבי"ם מסביר שנחמיה היה עושה תענית בכל יום עשירי ולא היה שותה יין, וכל מה שכתוב "בכל יין להרבה" הוא רק "בין עשרת ימים" - כלומר בתשעת הימים שבין הימים העשיריים. שבזמנם לא היו שותים קולה, היו שותים יין, וזה היה המשקה שלהם, ואף לזה דאגתי. ועם כל ההוצאה המרובה הזאת - "לחם הפחה לא ביקשתי", לא באתי לבקש מן העם שיפרנסו אותי, "כי כבדה העבודה על העם הזה". ראיתי שהעבודה כבדה עליהם מאוד, הוצאותיהם מרובות, וחיו בעניות גדולה. אמרתי: כיצד אטריח את העם לשאת במשאי, כשהם בקושי נושאים את משאם שלהם?
ורש"י מסביר את "ובין עשרת ימים בכל יין להרבה" בדרך אחרת: שבכל יום ויום היו שותים יין הרבה, כמות של עשרה ימים. כלומר העם שהיה שם, שהיה צריך להשקותו, היה שותה כמויות כשל עשרה ימים. וכך אפשר לראות גם במציאות: אדם שבביתו שותה בקבוק בירה, כשהוא מתארח או בשמחה יכול לסיים שלושה בקבוקים. כך גם כאן - האנשים שישבו על שולחני היו מכלים ביום אחד כמות של עשרה ימים.
זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי עַל־הָעָם הַזֶּה׃
בזה הוא מסיים: ריבונו של עולם, הזכרתי כאן זכות שדאגתי לעניים, והזכרתי זכות שלא לקחתי את פרנסתי מאת העשירים - זכור לי זאת לטובה. ומהו "על העם הזה"? לפי הפשט: זכור לי את הטובות שעשיתי לעם הזה. אבל המלבי"ם מסביר: זכור לי את הטובות לא לעצמי. זכות הצדיקים על מי מגינה? על העם. ולכן "זכרה לי אלוהיי לטובה" - שהזכות הזאת תהיה מגינה על העם הזה. לא שזכותי תגן עליי, אלא שזכותי תגן עליהם, זה מה שאני מבקש.
הגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ג עמוד ב' שואלת: מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה? שהרי את ספר עזרא כתבו - עזרא כתב ספרו, ויש אומרים שנחמיה כתב את הספר. ומדוע אם כן לא נקרא הספר על שמו? וכבר דיברנו על כך בתחילת הלימוד: בקדמונים אין כלל "ספר נחמיה", אלא רק "עזרא". מי שיעיין ברש"י יראה שרש"י מעולם אינו מזכיר ספר נחמיה, אלא מצטט פסוקים מנחמיה ואומר "וכן הוא בעזרא". משמע שבעבר היה להם ספר אחד שלם שנקרא עזרא, ורק בתקופה מאוחרת יותר חילקו אותו לשניים - עזרא ונחמיה. והגמרא מדברת על אותה תקופה: מדוע ספרו של נחמיה לא נקרא על שמו אלא על שם עזרא.
אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר "זכרה לי אלוהיי לטובה". אסור לו לאדם להחזיק טובה לעצמו, אסור לו לומר: ריבונו של עולם, מגיע לי, יש לי זכויות. ואיזה זכויות ומה מגיע לך? אומר רבי ישראל מסלנט: אם ייקחו את כל המצוות הגדולות ביותר שאדם עשה כל ימי חייו, כל זה אולי בקושי יפצה על עצם זה שנשמת וחיית ואכלת כאן. כל מה שקיימת בקושי מהווה תשלום על כך. ועוד שכר מגיע לך? קיבלת חיים - אינם שווים כסף? אינם שווים מיליונים? קיבלת בריאות - אינה שווה? כל מה שאתה עושה כאן - ספק אם תצליח לשלם בו לבורא עולם על מה שנתן לך בעולם הזה, ואתה עוד דורש שמגיע לך משהו? ולכן כשאמר נחמיה "זכרה לי אלוהיי לטובה", כלומר: ריבונו של עולם, אתה זוכר, אני בפלוס אצלך, יש לי יתרת זכות - נתפס לו הדבר.
ומקשה הגמרא: והרי גם דוד התבטא כך, שאמר בתהילים "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ" - גם הוא ביקש שהשם יזכרנו. ומשיבה הגמרא: דוד רחמי הוא דקבעי - דוד ביקש רחמים מאת השם: זכור אותי, לא את זכויותיי, אלא אותי, ורחם עליי. נמצא שמה שאמר נחמיה "זכרה לי אלוהיי לטובה" היה לו לרועץ, שספרו לא נקרא על שמו.
רב יוסף אמר: חיסרון אחר היה לו לנחמיה - מפני שסיפר בגנותם של ראשונים. שהרי כך ראינו: "והפחות הראשונים אשר לפניי הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים". רצית לומר שעשית דבר טוב? אמור: עשיתי דבר טוב. למה לך לומר שהם היו רעים מאוד ואני בסדר? ומאגב משתמע מכאן שהראשונים המדוברים כאן הם מישראל, ולא הפחות שהיו מן הגויים אשר מעבר לנהר. נמצא לפי הגמרא ששני הדברים הללו גרמו לנחמיה שספרו לא נקרא על שמו.
ואמרתי שמסתבר כנראה שהעונש הזה היה עונש קצוב לזמן, ולכן כאשר נגמר הזמן אנו רואים שבתקופה מאוחרת יותר, וכבר מלפני מאות שנים, חזרו לקרוא לספר בשם ספר נחמיה - כי כנראה הגזירה הזאת כבר מיצתה את עצמה ובטלה.
בפרק ה' אנו פוגשים את נחמיה לא רק כבונה חומות אלא כמנהיג הנושא את כאב העם. שתי כיתות צועקות - מי שאין לו שדה ונאלץ למשכן את בניו בריבית, ומי שמשכן את שדותיו למס המלך - ונחמיה שולט ברוחו, נוהג ברוח מלכות ובחוכמה, מוכיח את החורים והסגנים מן התורה, ומקדים לכל תוכחתו את ויתורו האישי: "וגם אני אחיי ונעריי נושים בהם". הוא מקהיל קהילה גדולה, מזכיר את חרפת הגויים, ומחתים את ההסכמה בשבועה בפני הכוהנים ובקללת "נעור ורק", כדי שההתעוררות לא תתפוגג - להכות בפטיש בעודו חם. והעם עשה זאת בשמחה, "ויהללו את ה'", שעיקר השכר הוא על השמחה במצווה. ולבסוף מונה נחמיה את זכותו שלו: שתים עשרה שנה לא אכל לחם הפחה, לא קנה שדה, כלכל מאה וחמישים איש על שולחנו מכיסו - וכל בקשתו "זכרה לי אלוהיי לטובה", שלדעת המלבי"ם אינה אלא שתגן זכותו על העם. ואף על פי כן לימדונו חכמים עד כמה עדין העניין, שדי בהחזקת טובה לעצמו ובאמירת גנותם של ראשונים כדי שלא ייקרא הספר על שמו.