פרק ד' בנחמיה הוא פרק של בנייה תוך מלחמה. עד כאן ראינו את חלוקת העבודה בבניין החומה, וכאן מתחילים האויבים מסביב להבין שהחומה עולה בפועל. מכאן ואילך הפרק מתאר את מארבי האויב, את ההיערכות של נחמיה, ואת מסירות הנפש המופלאה של הבונים שבנו בידם האחת והחזיקו חרב בידם השנייה.
וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי־עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי־הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד׃
סנבלט וטוביה וכל אותם שכנים שסביב שומעים שכבר "עלתה ארוכה" לחומות, כלומר הפרצות החלו להיסתם. עד כה יכלו להיכנס לירושלים בצורה חופשית ולהציק, ומעתה כל מי שאינו מחלקנו וכל מי שבא להציק לא תהיה לו כניסה לכאן. הדבר הזה הבעיר את חמתם: "ויחר להם מאוד".
וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה׃
"ויקשרו כולם יחדיו" - הם מסכמים ביניהם לבוא ולהילחם בירושלים. "תועה" היא מלשון קלקול והשחתה, כמו "לדבר אל ה' תועה", ולפי זה כוונתם הייתה לבוא ולעשות קלקול בחומה. האבן עזרא מוסיף שייתכן שהכתוב מדבר על נחמיה עצמו, ו"תועה" הוא שם דבר על משקל "שואה". ומדוע נקרא כך? כי אדם שנמצא בצרה ובדילמה ואינו יודע מה לעשות הוא כמו "תעיתי כשה אובד" - לא ידעתי כיצד לנהוג.
המלבי"ם מבאר אחרת: "לעשות לו תועה" אינו הזק לחומה, אלא להטעות את בני ירושלים כך שלא יישמרו מפניהם. וכיצד? במתקפת פתע. זו הייתה התוכנית - שהאדם יחשוב בטעות שדבר לא קורה, ופתאום יתקפו אותו.
וַנִּתְפַּלֵּל אֶל־אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם׃
ראשית כל שימו לב לסדר: לפני שמעמידים משמר, מה קודם? תפילה. "ונתפלל אל אלוקינו", ורק אחר כך "ונעמיד משמר עליהם יומם ולילה". וזה בדיוק ההיפך ממה שרבים חושבים: קודם נקים צבא ומשמר גבול, ואחר כך נאמר ריבונו של עולם, תן להם סייעתא דשמיא - כלומר אנחנו מסתדרים לבד, אבל רצוי שגם אתה תעזור במשהו. האמת הפוכה: כל מה שאנחנו עושים אינו "עוזר במשהו", הוא רק השתדלות, ומה שנעשה בפועל נעשה על ידי השם יתברך. לכן הדבר הראשון הוא להתפלל אל השם, ואחר כך - כיוון שנדרשת השתדלות - מעמידים משמר יומם ולילה.
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה׃
אנשי יהודה מתחילים להתאונן. "כשל כוח הסבל" - זה הנושא על כתפו כבר כשל כוחו, "והעפר הרבה" - ועוד נותר עפר רב לפנות ואבנים להביא. די היה לנו בעצם המלאכה, ועתה נוסף עליה גם פחד האויבים, ובמצב כזה "לא נוכל לבנות בחומה".
וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר־נָבוֹא אֶל־תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת־הַמְּלָאכָה׃
כאן נחמיה מספר לנו מה עבר בראשם של האויבים. הצרים אמרו זה לזה: נמתין לשעה שנחמיה וחבריו "לא ידעו ולא יראו", נבוא אליהם בהפתעה שלא יספיקו להתכונן, עד שניכנס אל תוכם, ואז "והרגנום והשבתנו את המלאכה" - על ידי הריגתם נשבית את הבניין.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר־תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ׃
הפסוק הזה תמוה מאוד: מי הם "היהודים היושבים אצלם"? ומה פירוש "אמרו לנו עשר פעמים מכל המקומות אשר תשובו עלינו"? מי רצה לשוב עליהם, הרי הגויים הם אלה שרוצים לשוב עלינו? רש"י מסביר שהצרים התאספו לבוא יחד להילחם, ובמחוזותיהם של אותם צרים היו גם יהודים.
יש כאן נקודה עמוקה. פעם בא שר ושאל את הנצי"ב מוולוז'ין: הרי רוסיה נלחמת בגרמניה, ויש יהודים בגרמניה ויש יהודים ברוסיה, ואלו משרתים בצבא ארצם ומתפללים על ניצחון ארצם, וכן אלו. יהודי גרמניה מברכים את הקיסר הגרמני ויהודי רוסיה מברכים את הצאר הרוסי - כיצד הקדוש ברוך הוא מנהל מלחמה כזאת? ענה לו הנצי"ב: שים לב כיצד אנו מבקשים - "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה". מה מקומה של "נתינת דרך בים" כאן? ראה, יש ספינות המפליגות מחוף זה אל החוף שכנגדו, מרחק מילין רבים, ויש ספינות המפליגות מן החוף שכנגדו אל החוף הזה. והרוח - אם היא מוליכה לכיוון אחד, כיצד מפליגות הספינות מן הכיוון ההפוך? אלא שהקדוש ברוך הוא נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, ודואג שאלו יגיעו ליעדן ואלו יגיעו ליעדן. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא עושה דרך ונתיב שיהיה מקום לתפילה זו ומקום לתפילה זו, ובסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום בלי שהדברים יתנגשו.
וכאן היו יהודים שישבו בארצות הגויים, והיו אמורים לבוא ולהילחם כנגד אחיהם היהודים שבירושלים, אך נאמנותם הייתה לאחיהם. לכן שלחו אליהם לא פעם ולא פעמיים: "כאשר באו היהודים היושבים אצלם" - אותם שאמורים להיות חלק מן הצבא התוקף - "ויאמרו לנו עשר פעמים", מתרים בנו ואומרים: היכונו, הם באים למלחמה נגדכם, היו זהירים להתאסף יחד ולבוא מאורגנים, שלא תנוצחו. כך הסביר רש"י.
המלבי"ם מבאר אחרת. אנשי יהודה מספרים מאין נודע להם הדבר: היו יהודים שיושבים בערי צרי יהודה, והם אמרו לנו "עשר פעמים". ההדגשה של עשר פעמים באה לומר שאין זו המצאה ולא דבר בדוי מן הלב, שהרי הזהירו אותנו על כך פעמים רבות. ולא ממקום אחד, אלא "מכל המקומות" - הודיעו לנו באיזה מקומות בדיוק מתכננים להציב לנו מארבים.
ולפי המלבי"ם "אשר תשובו עלינו" אינו דברי היהודים שבחוץ, אלא דברי אנשי יהודה איש אל אחיו: לא ייתכן שנהיה מפוזרים, זה בונה כאן וזה בונה שם, שהרי אז אין לנו כוח מרוכז נגד האויבים. יבואו האויבים בכוח גדול, ימצאו כאן שלושים איש ושם עשרים וכאן חמישים - ויוכלו לנו. לכן עדיף עתה שנתרכז כולנו במקום אחד ונבנה יחד, וכשיבואו האויבים כנגדנו כבר יעמוד כאן כוח של שלוש מאות וחמש מאות איש שיכול להילחם. זו כוונת "תשובו עלינו" - התאספו אצלנו, התרכזו אצלנו, ועל ידי זה נהיה מאוגדים לעמוד במלחמה.
וָאַעֲמִיד מִתַּחְתִּיּוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בַּצְּחִיחִים וָאַעֲמִיד אֶת־הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם־חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם׃
אומר נחמיה: משראיתי ושמעתי את הדברים, הכנתי "מתחתיות למקום" - מתחת לאותו אזור שידעתי שהאויבים מתכננים לבוא משם, וזאת על פי מידע פנימי שהעבירו לי אחי היהודים. שם העמדתי אנשים ומרגלים ואנשי מלחמה, שאם יבואו להפתיע אותנו כבר יהיו מוכנים. "מאחרי לחומה בצחיחים" - אנשים במארב, נסתרים; "צחיחים" מלשון צחיח סלע, מקומות נסתרים, שכאשר יתקרבו האויבים תהיה ההפתעה דווקא של האויבים - פתאום ייצאו עליהם מן המארב ויכו בהם.
ומלבד זה "ואעמיד את העם למשפחות" - באותו מקום העמדתי גם את העם בגלוי כנגד האויב, מחולקים משפחות משפחות ומחנות מחנות, בין האורבים מאחורי החומה ובין אנשי המלחמה, מוכנים עם חרבותיהם, קשתותיהם ורמחיהם, שאם יבוא האויב ישלפו מיד ויתקפו או יתגוננו.
וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאֹמַר אֶל־הַחֹרִים וְאֶל־הַסְּגָנִים וְאֶל־יֶתֶר הָעָם אַל־תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת־אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל־אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם׃
את התפקיד הזה מילא בדרך כלל כוהן משוח מלחמה. תפקידו היה לעודד את העם לקראת יציאתו לקרב: דעו לכם, הגויים באים בשם אליליהם שאין בהם כוח לעזור ולהושיע, ואנחנו הולכים להילחם בשם אלוקינו - חזקו ואמצו והילחמו בעד עירנו ובעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, כלשון הכתוב בספר יהושע.
ומעבר לזה היה אומר להם: מי שהוא ירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ירך את לבב אחיו, וכן מי שבנה בית, נטע כרם או אירס אישה ישוב לביתו. וכל זה נועד לכך שאדם ירא ורך לבב לא יתבייש לחזור - שהרי איננו צריכים מי שיטיל מורך בלב העם, אך כיצד יחזור הביתה בלי שיאמרו עליו "הנה הפחדן", כפי שכינה כאן ראש ממשלה "נפולת של נמושות" את מי שלא הסכימו להיות ברווזים במטווח הטילים? לכן היו אומרים: עכשיו כולם הולכים - מי שנשא אישה, מי שנטע כרם, מי שבנה בית. וכשראו אדם הולך אמרו: בטח התארס עתה, בטח בנה בית ולא חנכו, בטח נטע כרם. אותם שחזרו מתוך מורא היו נבלעים בין השאר, ואף אחד לא חשד בהם.
כך גם נחמיה בא להחדיר מוטיבציה בלב העם: לא לפחד ולא לירא מהם, לדעת שאנו יראים את השם הגדול והנורא ואותו אנו זוכרים, ושאנו נלחמים על אחינו, בנינו ובנותינו, נשינו ובתינו - ואין לנו מקום אחר. זכרו את השם והילחמו בחירוף נפש.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי־נוֹדַע לָנוּ וַיָּפֶר הָאֱלֹהִים אֶת־עֲצָתָם וַנָּשָׁב כֻּלָּנוּ אֶל־הַחוֹמָה אִישׁ אֶל־מְלַאכְתּוֹ׃
כאשר ראו הגויים שאנו מתכוננים ושהדבר נודע לנו, הבינו שלא יוכלו להפתיענו ושאנו מוכנים למלחמה, ובזה הפר השם את עצתם והם החליטו לא להמשיך. "ונשוב כולנו אל החומה איש אל מלאכתו" - משראינו שסרה הסכנה וסר הפחד, חזר כל אחד למלאכתו והתפזרנו שוב על החומות, שכן אין עוד צורך בהתרכזות.
וַיְהִי מִן־הַיּוֹם הַהוּא חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל־בֵּית יְהוּדָה׃
הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח׃
וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי׃
לכאורה יש כאן סתירה בין הפסוקים. אם חצי מהם ממילא אחזו ברמחים, למה צריך שהבונים יחזיקו ביד אחת חרב וביד השנייה יעמיסו את המשא? ועוד: מדוע יש כאלה שחרבם אסורה על מותניהם, יש כאלה שחרבם בידם והם נושאים משאות תוך כדי, ויש כאלה שהם רק עם הרמחים בידיהם ואינם עושים מאומה?
מבאר המלבי"ם: בפסוק הקודם הקדים נחמיה וסיפר מה היה בסוף - שכאשר ראו האויבים שאנו מוכנים נסוגו. עתה הוא חוזר ומתאר מה היה בהתחלה, לפני שהאויבים הבינו שאנו מוכנים, כדי שנבין באיזו מסירות נפש נבנתה החומה. בהתחלה עוד לא נפוצו איש למקומו, אלא כולם היו מרוכזים באותו מקום שבו הסכנה הייתה מוחשית יותר, ובנו שם יחד. ואז לא חולק העם לחצי עושים במלאכה וחצי מחזיקים ברמחים, אלא כולם החזיקו כלי מלחמה ביד אחת ואת הלבנים נשאו ביד השנייה - וזה תוכן פסוקים י"א-י"ב.
רק נעריו של נחמיה, משרתיו שהיו גיבורי חיל, חילקו את עצמם: חצי עושים במלאכה וחצי מחזיקים ב"שלח", כלומר בחרב. ומדוע דווקא הם לא עשו מלאכה כלל? מפני שהם היו מלומדי מלחמה, והיו צריכים להחזיק רמחים, מגינים, קשתות ושריונים: הנלחם ברומח היה לו מגן, והנלחם בקשת היה לו שריון. אדם אינו יכול להיות עם קשת ושריון או עם רומח ומגן ועוד תהיה לו יד פנויה למלאכה - זה בלתי אפשרי. לכן אותם שהיו מצוידים בכל הכלים לא היו מסוגלים לעשות מלאכה ביד אחרת, ולכן התחלקו: חצי עסקו רק בהגנה ובשמירה וחצי רק במלאכה.
לעומת זאת השרים וכל בית יהודה, שכולם היו מאוספים אצל נחמיה ולא התפזרו לעבודתם, לא היו מלומדי קרב, ולכן - אומר המלבי"ם - לא היו להם מגן ולא שריון ולא קשתות. הלא כדי לירות בקשת צריך ללמוד, "ללמד בני יהודה קשת", זו מלאכה הנצרכת לימוד. לכן הם עשו בדרך אחרת: מלאכה ביד אחת והשלח ביד השנייה, שאם יתקרב האויב יוכל מיד לדקרו.
וזה פשר "הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים": אומר המלבי"ם, בין הבונים בחומה ובין נושאי המשאות, הסבלים, היו שווים בכך שביד אחת חרב וביד השנייה מלאכתם. ומה בין "משא" ל"מעמס"? "עומסים" הוא מה שמישהו אחר מעמיס עליך, ו"משא" הוא מה שאדם נושא בעצמו. ומכאן: הם לא היו מסוגלים לשים בעצמם את המשא על כתפם, אלא כל אחד הניח את המשא על כתף חברו, שהרי ידו האחת אחזה בחרב והשנייה עזרה לחברו במשא. מכאן תבינו באיזו רמה גבוהה של כוננות היו - אפילו לרגע לא יכול היה להניח את החרב, להעמיס על עצמו ואחר כך לחזור ולקחתה. תמיד היו חייבים להיות בכוננות עם החרב תחת ידם.
אך הבונה עצמו אינו יכול לבנות ביד אחת. ראיתם בנאי הבונה ביד אחת? הוא צריך לקחת את הלבנה, להניחה, לדפוק בפטיש, לפזר את הטיט וליישר - הוא חייב את שתי ידיו. לכן דווקא עליו נאמר "איש חרבו אסורים על מותניו", ולא על הסבל, שהסבל יכול לסבול משאות עם חרב בידו האחת. הבונה, הצריך את שתי ידיו פנויות, הוא הקבוצה השלישית, שחרבם הייתה מוכנה על מותניהם כדי שברגע סכנה ישלפוה מתערה.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין הלשונות: בפסוק י"א נאמר "ואחת מחזקת השלח", ובפסוק י"ב "איש חרבו אסורים על מותניו". מה בין חרב לשלח? "שלח" הוא חרב החדה משני צדדיה - מה שנקרא חרב פיפיות, שיש לה שתי פיות; ו"חרב" היא החדה מצד אחד בלבד. את החרב החדה מצד אחד שמים בתוך התער, הוא הנדן, כלשון "שלפה מתערה"; ואילו את השלח, החדה משני צדדיה, אין מכניסים לתער אלא אוחזים אותה ביד כדרך שאוחזים רומח.
"והתוקע בשופר אצלי" - זהו האיש שממונה על ההתראה, מפעיל הצופרים, והוא היה במחנהו של נחמיה. ברגע שנראה מרחוק מצב סכנה ואויבים מתקרבים, מיד הוא תוקע בשופר, וכולם עוזבים הכל ועומדים על נפשם להילחם.
וָאֹמַר אֶל־הַחֹרִים וְאֶל־הַסְּגָנִים וְאֶל־יֶתֶר הָעָם הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל־הַחוֹמָה רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו׃
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ׃
אמרתי להם: המלאכה גדולה ורחבה, ואנו מפוזרים על החומה רחוקים איש מאחיו, ולכן בקשתי - במקום שתשמעו את קול השופר, שמה תתקבצו אלינו כולכם יחד. אומר המלבי"ם: הריכוז הגדול היה בהתחלה, אבל לאחר שראו שהאויב שב למקומו סר פחדם וכל אחד חזר לבנות במקומו. מעתה, כיוון שהמלאכה רחבה וכל אחד צריך להיות בקטע שלו, אנחנו שוב "נפרדים על החומה" ורחוקים איש מאחיו, שכן מצב הכוננות הגבוה שהיה קודם נחלש, וראינו שהאויבים אינם מתכוונים לבוא ועדיין מפחדים.
ולכן אמר להם נחמיה: אני רוצה לשמור על רמת כוננות - לא אדומה, אלא כתומה. חזרו למקומותיכם, המשיכו כל אחד בקטע שלו בחומה, לא כפי שהיה עד עתה שכולנו היינו דחוקים אחד ליד השני - אבל היו דרוכים. ומהי אותה דריכות? הקשיבו והמתינו לקול השופר, ומשתשמעוהו תבואו מיד ותתקבצו אלינו. כי עדיין איני בטוח - אולי האויב רק מטעה אותנו, אולי אמר: כעת הם מוכנים, נרדים אותם ואחר כך נבוא עליהם. "רחוקים" הכוונה מרחק של קילומטרים, שהרי מדובר בחומות ירושלים: יש בונים כאן ויש בונים בחומה שממול. ואף על פי כן כולם יוכלו להתקבץ במהרה, כי כשהתוקע תוקע בשופר זה היה לרוב כשהאויב עוד יורד מן ההרים, ועד שיגיע יספיקו האנשים שבאזור להתקרב.
וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים׃
לא כולנו עשינו במלאכה, אלא חלק עשו במלאכה וחציים החזיקו ברמחים - כעין משמר גבול שסובב את כל העיר לשמירה. שהרי כיוון שהעם מפוזר ומפורד, אין תועלת בכך שהעושים במלאכה יחזיקו גם כלי מלחמה. לכן העמדנו משמר: חצי מסתובבים סביב הגבולות ודואגים לביטחון השוטף, שלא יהיו הפתעות, ורואים אם יש תנועות חשודות, וחציים מחזיקים ברמחים - וכך ירגישו הבונים בטוחים יותר במעשיהם, מעלות השחר עד צאת הכוכבים.
גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה׃
גם בעת ההיא אמרתי לעם: כל אחד מן הבונים, הוא והנער שעמו, ילינו בתוך ירושלים - כלומר לא יצאו ללון מחוץ לעיר, שהדבר מסוכן. ומתוך כך "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה": בלילה העמדנו שמירה, וביום עסקנו במלאכה.
וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין־אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם׃
הלחץ היה כה גדול - מן העבודה לשמירה ומן השמירה לעבודה - שלא הספקנו אפילו לפשוט את בגדינו ולרחוץ אותם במים; אפילו לכבסם לא הספקנו. "שלחו" הוא מלשון הפשטה, כמו "ופשט את בגדיו ושילח את לבושו" - שילח היינו הפשיט. כלומר את בגדינו לא פשטנו אפילו לצורך המים.
והאבן עזרא מבאר להיפך: אין אנו פושטים את בגדינו אלא רק לצורך המים - לא היה לנו זמן לפשוט את בגדינו אלא לצורך הכיבוס, כל אחד לוקח, מכבס ולובש, ומלבד זה לא.
והמלבי"ם מבאר שהמילה "אין" משמשת גם לתחילת הפסוק וגם להמשכו: "אין אנחנו פושטים בגדינו", ואף "אין איש שלחו המים" - שגם לא שלח איש את בגדו אל המים לכבסו. כלומר לדינא הוא כרש"י, שלא הספקנו לא לרחיצה ולא לכיבוס, אלא שהמלבי"ם מראה כיצד הדבר מונח בכתובים: ה"אין" נמשך גם על סוף הפסוק, כדרך שאנו אומרים "שלא שם חלקנו כהם ושלא שם גורלנו ככל המונם", שה"שלא" שנאמר בתחילה חוזר גם על ההמשך.
פרק ד' פותח בחרון אפם של סנבלט וסיעתו למשמע סתימת הפרצות, ובקשירת קשר לבוא ב"תועה" - לדעת המלבי"ם מתקפת פתע שתמצא את הבונים בלא הכנה. תגובת נחמיה מלמדת את סדר העבודה הנכון: קודם "ונתפלל אל אלוקינו", ואחר כך "ונעמיד משמר" - התפילה ראשונה וההשתדלות אחריה. מתוך מידע שהעבירו יהודי ארצות האויב, ובעצה להתרכז יחד במקום אחד, הציב נחמיה אורבים בצחיחים והעמיד את העם למשפחות חמושים, ועודד את העם כמשוח מלחמה: "את ה' הגדול והנורא זכורו והילחמו על אחיכם". השם הפר את עצת האויב, ואז חוזר הכתוב ומתאר את מסירות הנפש שבבנייה: נערי נחמיה מלומדי המלחמה חולקו לחצאים, הסבלים בנו בחרב ביד אחת ובמשא ביד השנייה כשחברם מעמיס עליהם, והבונים שנצרכו לשתי ידיים קשרו חרבם על מותניהם. משסרה הסכנה חזרו למקומותיהם אך נשארו דרוכים לקול השופר, שמרו בלילה ועבדו ביום - עד שלא פשטו בגדיהם ולא הספיקו לכבסם. זו דמותה של בנייה שכל כולה אמונה, עצה נכונה ומסירות נפש.