פרק ג בנחמיה הוא פרק של מעשה: לאחר ההחלטה והסקירה הלילית של הפריצות, מתחילים בפועל בשיקום הריסות חומת ירושלים. לפנינו רצף ארוך של שמות, כשכל אחד מהם משקם את החלק שעליו הופקד, ובעבודה משותפת הולכים כולם ומשקמים את כלל חומות ירושלים. מדובר בחומה החיצונית המקיפה את העיר, כדי שהגויים לא יוכלו לבוא, להיכנס ולהצר לעם היושב כאן.
וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת־שַׁעַר הַצֹּאן הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וְעַד־מִגְדַּל הַמֵּאָה קִדְּשׁוּהוּ עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל׃
אלישיב הכהן הגדול ואחיו הכהנים פותחים במלאכה. התחילו משער הצאן, שהיה נמצא באמצע הצד המזרחי, השער הפונה אל הר הזיתים. משם הלכו לכיוון צפון, בנו מצפון למערב, המשיכו ובנו את כל הצד המערבי, משם ממערב למזרח את כל הצד הדרומי, ולבסוף חזרו שוב אל צד צפון - וכך הקיפו בחומה את כל ירושלים.
ומדוע נאמר דווקא כאן "הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ"? משום שהמקום הזה היה נוכח בית האלוקים. הצד המזרחי קרוב מאוד לבית המקדש: הר הבית עצמו קרוב יותר לחומות המזרחיות, ואילו העיר עצמה - מה שאנו קוראים היום העיר שבין החומות, הרובע היהודי והרובע המוסלמי - נמצאת יותר לכיוון מערב. וכיוון שרצו להתחיל ממקום מקודש יותר, התחילו מהצד המזרחי שהיה בסמיכות לבית המקדש.
וְעַל־יָדוֹ בָנוּ אַנְשֵׁי יְרֵחוֹ וְעַל־יָדוֹ בָנָה זַכּוּר בֶּן־אִמְרִי׃
"על ידו" פירושו אצלו, בסמוך לו. אנשי יריחו וזכור בן אמרי בנו את הקטע שבין מגדל חננאל ובין שער הדגים.
וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו׃
בני הסנאה הם שם משפחה, והם "קֵרוּהוּ" - עשו לשער תקרה, שכן שער חייב קירוי שדרכו נכנסים. ומהם "מנעוליו ובריחיו"? מסביר המצודת דוד שדרכם הייתה לעשות בריח: בדלת היו טבעות בולטות, ועליהן היו מניחים קורה כבדה, או שהיו מסיעים קורה שנמצאת בתוך החומה כך שתיכנס לתוך אותן טבעות מתכת. מי שבא לפתוח לא היה יכול, שכן הקורה מונחת בבליטות שבפנים ואי אפשר לפתוח את הדלתות. זה נקרא בריח. ואת הבריח עצמו היו נועלים כדי שלא ניתן יהיה להסירו - אלה הם "מנעוליו ובריחיו".
וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן־אוּרִיָּה בֶּן־הַקּוֹץ וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן־בֶּרֶכְיָה בֶּן־מְשֵׁיזַבְאֵל וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן־בַּעֲנָא׃
מעיר המלבי"ם: יש מקומות שכתוב בהם "בנה" - כמו "ועל ידו בנו אנשי יריחו", "ועל ידו בנה זכור בן אמרי" - ולעומתם יש מקומות שכתוב בהם "החזיק". ומה ההבדל? "החזיק" הוא מלשון חיזוק בדק, כלומר אותם מקומות שהיו קצת חלשים - חיזקו אותם. אבל מי שאינו מחזק בדק אלא בונה, סימן שאין שם כלום והוא הלך ובנה מחדש. אלה שבנו - בנו במקומות שהחומות היו הרוסות לגמרי; ואלה שהחזיקו - שם נשאר עדיין משהו מן החומה, וצריך היה רק לחזק את בדקה כדי שתוכל להתקיים ולהיות חזקה דיה.
וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקוֹעִים וְאַדִּירֵיהֶם לֹא־הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבֹדַת אֲדֹנֵיהֶם׃
התקועים נקראים כך על שם המקום שממנו באו, תקוע. "ואדיריהם" - העשירים שלהם, שלא סייעו בעבודת ה' לבנות את חומת העיר. המלבי"ם מבאר זאת על פי מה שראינו בפסוק ז, שאנשי גבעון והמצפה היו תחת ידו של פחת עבר הנהר. כבר בפרק הקודם דיברנו על שתי הקבוצות: הקבוצה שהייתה כאן בארץ ולא גלתה הייתה נתונה תחת יד פחת עבר הנהר, ואילו העולים - אלה שבאו עם זרובבל, ואחר כך עם עזרא ולאחר מכן עם נחמיה - היו נתונים תחת יד ישראל, וזרובבל היה הפחה שלהם. אומר המלבי"ם: גם התקועים לא עלו בימי כורש ולא בימי דריווש, אלא היו כאן עוד קודם לכן, ולכן היו תחת ידו של פחת עבר הנהר. מכאן "לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם" - מפני שהיו אדירים וחופשיים לעצמם, לא כפופים לזרובבל ולנחמיה ולעזרא, ולא ראו בהם אדונים להם.
עוד הסבר מביא המלבי"ם: ייתכן שהיה לתקועים איש ששרר עליהם וניהל אותם, והוא ואנשיו הם שבנו שם את אותו המקום; אלא שהייתה בהם גם כת של אדירים, עשירים ובעלי שררה וממון, שלא רצו לשמוע את פקודת השר ולקבל ממנו הוראות, והתחלקו ובנו בפני עצמם. ראיה לדבר: בהמשך הפרק התקועים אכן מופיעים שוב כבונים. אם כן, "לא הביאו צוארם בעבודת אדוניהם" פירושו שלא נכנסו תחת ידו לבנות כפי שהוא מורה להם, אלא הלכו ובנו בעצמם כפי שהבינו.
וְאֵת שַׁעַר הַיְשָׁנָה הֶחֱזִיקוּ יוֹיָדָע בֶּן־פָּסֵחַ וּמְשֻׁלָּם בֶּן־בְּסוֹדְיָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וּמַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו׃
שער הישנה היה בפינה הצפונית מזרחית, שהרי הלכו מצד מזרח לצד צפון. אומר המלבי"ם שלדעתו שער זה נקרא גם שער הפינה, ושם בנה עוזיהו מגדלים בירושלים. ובפינות היו בונים בדרך כלל מגדלים, שכן הפינה היא מקום חשוב. וכך מצאנו בלשון הכתובים: "כי לה' מצוקי ארץ" וכן "פינות" שהן שרים חשובים, "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם" - שממו מגדליהם החשובים, "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" - הפינה היא המקום החשוב.
וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק מְלַטְיָה הַגִּבְעֹנִי וְיָדוֹן הַמֵּרֹנֹתִי אַנְשֵׁי גִבְעוֹן וְהַמִּצְפָּה לְכִסֵּא פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר׃
"על ידם" - ממשיכים הלאה, שכל קטע הוחזק על ידי קבוצה אחרת. ומהו "לכסא פחת עבר הנהר"? רש"י מסביר שבנו שם כיסא כדי שיישב עליו פחת עבר הנהר, כלומר בנו לו באותו מקום שבחומה מקום חשוב לכבודו, ששם יהיה כיסאו. אבל המלבי"ם מפרש על פי מה שהסברנו לעיל: זרובבל ונחמיה היו הפחה של העולים בעליות המאוחרות, ואילו אלה שישבו ביהודה עוד מלפני שבעים שנה היו תחת פחת עבר הנהר. לפיכך אנשי גבעון והמצפה לא נחשבו בין העולים, והיו שייכים "לכיסא פחת עבר הנהר" - לא כיסא ממש, אלא לשלטונו של הפחה שבעבר הנהר, לכוח השולט שתחתיו היו כפופים.
עַל־יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן־חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל־יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן־הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה׃
"על ידו", בסמוך לו, החזיק עוזיאל בן חרהיה, ו"צורפים" הוא תיאור האומנות שלהם. כך היה נהוג, שהמשפחה נקראה על שם מלאכתה - זה נפח, זה נגר. גם השם "חדד", שפירושו מסגר ובעל מלאכת ברזל, הוא שם משפחה נפוץ מאוד אצל עיראקים, תימנים, תוניסאים וערבים - הכול על שם האומנות. כך גם כאן: המשפחה נקראה "הצורפים" על שם מלאכתם.
וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק רְפָיָה בֶן־חוּר שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"פלך" הוא לשון מחוז ושררה, כדוכסות ומלכות, והוא היה שר על חצי המחוז שבירושלים, והוא שהחזיק את החלק הבא של החומה.
וְעַל־יָדָם הֶחֱזִיק יְדָיָה בֶן־חֲרוּמַף וְנֶגֶד בֵּיתוֹ וְעַל־יָדוֹ הֶחֱזִיק חַטּוּשׁ בֶּן־חֲשַׁבְנְיָה׃
מהו "ונגד ביתו"? לפי הפשט, החלק שיצא בגורלו לבנות היה בדיוק מול ביתו - ולא לכל אחד היה המזל הזה; ייתכן שהיו שנצרכו ללכת שעתיים כל בוקר אל מקום עבודתם, ואילו הוא החזיק את החומה ממש מול פתח ביתו. אך המלבי"ם מפרש אחרת: "ונגד ביתו" בא לומר שמלבד החומה שהיה צריך להחזיק מחמת התפקיד שקיבל, החזיק גם את החומה שכנגד ביתו. כלומר זו תוספת - מעבר למה שהיה חייב, החזיק גם את מה שממול ביתו.
מִדָּה שֵׁנִית הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן־חָרִם וְחַשּׁוּב בֶּן־פַּחַת מוֹאָב וְאֵת מִגְדַּל הַתַּנּוּרִים׃
"מידה שנית" פירושה שבאותה מידה שחברו בנה קודם, כך גם הוא בנה. המלבי"ם מבאר שבצד שלא היו בו שערים ומגדלים חילקו את אורך החומה לשתי מידות: אם במקום שיש בו שערים היה כל אחד מחזיק, למשל, חמישים אמה, הרי בצד שאין בו שערים היה מחזיק כפליים. שכן בניית השער ותכנונו וכל העבודה הכרוכה בו מכפילים את המאמץ יותר מבניית חומה סתם, ולכן הבונים בצד שאין בו שערים נצרכו למידה כפולה.
"מגדל התנורים" הוא שמו של מגדל שהיה שם. וכבר הזכרנו שהיו מגדלים בחומות, בפינותיהן ובאמצען, שהרי אין מדובר בקיר של בלוק צר; החומה רחבה - כפי שרואים היום בירושלים, שהולכים ממש על גבי החומה - ולכן היה אפשר לבנות עליה מגדלים.
וְעַל־יָדוֹ הֶחֱזִיק שַׁלּוּם בֶּן־הַלּוֹחֵשׁ שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם הוּא וּבְנוֹתָיו׃
שלום ובנותיו החזיקו את החלק הבא. ומהו "בן הלוחש"? אומר המלבי"ם שאין זו ה"א הידיעה ואין זה תואר, אלא "הלוחש" הוא מעיקר השם, כך שמו. ואילו האבן עזרא סובר שייתכן שזו ה"א הידיעה, ו"לוחש" הוא תואר - שהאיש הזה היה לוחש, ועל כן נקרא כך. המלבי"ם אינו מקבל זאת, והרי לפנינו שתי דעות.
אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה עַד שַׁעַר הָשְׁפוֹת׃
למה נאמר בשער הגיא "המה בנוהו"? על פי הכלל שלמדנו: שער הגיא היה במידת הריסה כזו שהיה צריך ממש לבנותו מחדש, ולא די היה בחיזוק. ומשם החזיקו אלף אמה עד "שער השפות", שהוא שער האשפות.
וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן־רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית־הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו׃
"שר פלך בית הכרם" - הוא היה השר על אותו חלק בירושלים שנקרא בית הכרם, והוא שבנה את השער והעמיד דלתותיו מנעוליו ובריחיו. עד היום יש שכונה בשם בית הכרם בירושלים; אין הכרח שזה אותו מקום ועל שם אותו עניין, אך ברור שזה משמות השכונות שהיו כבר בעבר בירושלים.
וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן־כָּל־חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן־הַמֶּלֶךְ וְעַד־הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד׃
אומר המלבי"ם: החומה של שער הגיא הגיעה עד שער האשפות, ומשם אל שער העין. ושם, בקרבת הצד המזרחי, כשכבר עומדים לסיים את ההיקף, היה עובר מעיין השילוח - ועד היום הוא נמצא בצד הקרוב למזרח. מצודת דוד ועיר דוד ובית שלמה והמילוא, כל אלה היו במורד הר ציון בצד המזרחי, ומשם היו פוסעים במדרגות דרך גיא בן הינום אל גינת המלך ואל הבריכה שהייתה שם. עיר דוד הייתה במערבו של גיא בן הינום בתוך חומת הר ציון, והגן והבריכה היו בתוך חומת העיר, והיה שם גשר בין שתי החומות לבוא מזו אל זו. וזהו "ואת חומת בריכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד".
ומהו "ויטללנו"? לשון סיכוך והצללה, כלשון "מטללתא" שהיא הסוכה. הוא היה מסכך את השער, ואת חומת בריכת השילוח שנטתה לצד גן המלך.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן־עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית־צוּר עַד־נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד־הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִּבֹּרִים׃
כלומר מקברי דוד ומשפחת בית דוד והלאה, עד הבריכה "העשויה" - בידי אדם, להבדיל מבריכה טבעית הקיימת מאליה; כאן מדובר בבריכה שעשו אותה ממש כדי לקבל בה את המים.
וַיְחַזֵּק עַל־יָדוֹ עֵזֶר בֶּן־יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד עֲלֹת הַנֶּשֶׁק הַמִּקְצֹעַ׃
לפניו החזיקו הלויים רחום בן בני, וחשביה שר חצי פלך קעילה לפלכו, ואחריהם אחיהם בוי בן חנדד שר חצי פלך קעילה. ובעזר בן ישוע נאמר "מידה שנית", ומבאר המלבי"ם שהחומה שם הייתה כפולה - היא הנקראת "חומותיים" - ולכן נאמר בה מידה שנית.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנּוּי בֶּן־חֵנָדָד מִדָּה שֵׁנִית מִבֵּית עֲזַרְיָה עַד־הַמִּקְצוֹעַ וְעַד־הַפִּנָּה׃
"הפינה" - כפי שהסברנו, הכוונה למגדל שעמד בפינה. כאן כבר מדובר בפינה הדרומית מזרחית: יצאנו משער הצאן שבמזרח, סמוך למגדל חננאל, הקפנו צפון, מערב ודרום, ועתה אנו נמצאים בפינה הדרומית מזרחית, ששם גם עמד מגדל. וכן מצינו בדברי הימים "ועל המגדלים ועל הפינות", שפינה היא לשון מגדל.
פָּלָל בֶּן־אוּזַי מִנֶּגֶד הַמִּקְצוֹעַ וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּטָּרָה אַחֲרָיו פְּדָיָה בֶן־פַּרְעֹשׁ׃
"מנגד המקצוע" - ממול הזווית, הפינה, והמגדל היוצא מבית המלך העליון אשר לחצר המטרה. ומהי חצר המטרה? בית הכלא. שם ישב ירמיהו הנביא, כפי שכבר למדנו שנתנו אותו בחצר המטרה. ו"מטרה" היא מלשון שמירה ונטירה.
וְהַנְּתִינִים הָיוּ יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל עַד נֶגֶד שַׁעַר הַמַּיִם לַמִּזְרָח וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא׃
העופל הוא מקום גבוה, ושם ישבו הנתינים. ומי הם הנתינים? הגבעונים, שהיו נתונים לעבודת בית ה'. וכבר ראינו לעיל שגם הגבעונים עלו, והיו חלק מן העולים מבבל לבוא לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. הושיבו אותם בעופל באותו מחוז, והם בנו את הצד שבו ישבו.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַתְּקֹעִים מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל הַיּוֹצֵא וְעַד חוֹמַת הָעֹפֶל׃
כאן שבים ומופיעים התקועים, ומכאן הראיה שהזכרנו: אותם שלא הביאו עצמם בעבודת אדוניהם הלכו ובנו לעצמם. העופל היה מבצר מיוחד שהיה משוך מעבר למגדל שיצא מבית המלך, ושם הם בנו את חלקם בחומה עד המקום שנקרא העופל.
מֵעַל שַׁעַר הַסּוּסִים הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אִישׁ לְנֶגֶד בֵּיתוֹ׃
משער הסוסים ולמעלה, אל גובה ההר, עמדו בתי הכהנים, והם החזיקו את האזור הזה איש כנגד ביתו.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן־אִמֵּר נֶגֶד בֵּיתוֹ וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיק שְׁמַעְיָה בֶן־שְׁכַנְיָה שֹׁמֵר שַׁעַר הַמִּזְרָח׃
צדוק לא היה מן הכהנים, ולכן מזכירו הכתוב בפני עצמו: "צדוק בן אימר נגד ביתו", שאינו קשור אל הכהנים. ואחריו שמעיה בן שכניה, שהיה שומר שער המזרח.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶן־שֶׁלֶמְיָה וְחָנוּן בֶּן־צָלָף הַשִּׁשִּׁי מִדָּה שֵׁנִי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן־בֶּרֶכְיָה נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ׃
"חנון בן צלף השישי" - אומר רש"י שהיו לצלף בנים רבים, וחנון היה הבן השישי שלו. "מידה שני" כמו מידה שנית. ו"נגד נשכתו" - נשכה כמו לשכה, ששם הייתה לשכתו.
אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶּן־הַצֹּרְפִי עַד־בֵּית הַנְּתִינִים וְהָרֹכְלִים נֶגֶד שַׁעַר הַמִּפְקָד וְעַד עֲלִיַּת הַפִּנָּה׃ וּבֵין עֲלִיַּת הַפִּנָּה לְשַׁעַר הַצֹּאן הֶחֱזִיקוּ הַצֹּרְפִים וְהָרֹכְלִים׃
"הצורפי" - אומר רש"י על שם אומנותו, שהיה צורף. והצורפים והרוכלים, אלה שהיו מוכרים, החזיקו משם והלאה, עד שער הצאן - וכך נסגר ההיקף במקום שבו התחיל.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי־אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת־הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל־הַיְּהוּדִים׃
"ויחר לו" - דבר שהוא רע בעיני האדם, ועליו אומרים לשון חרון, כדברי חז"ל על "ויחר לדוד" - שנשתנו פניו כחררה. ומה ההבדל בין חרון לכעס? אומר המלבי"ם: חרון הוא תמיד פנימי, וכעס הוא חיצוני. משל לסיר לחץ: בתחילה חם בפנים - זה החרון; ואחר כך אתה שומע את הסיר מוציא את כל האדים החוצה - זה הכעס. כעס הוא כל מה שהתבשל בפנים ועכשיו יוצא החוצה, פעולה חיצונית. וכאן יש שלב שלישי: לעג.
וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת־הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת׃
סנבלט ידע להלעיג בלשון מליצה. גוי היה, ובא להצר להם. אמר לפני אחיו וחיל שומרון: מה עושים היהודים האומללים? "אומלל" הוא לשון חלש ורפוי - מה עושים היהודים החלושים הללו? "היעזבו להם" - לשון מעזיבה, היציקה שנותנים מעל התקרה כדי שלא ייכנס גשם; כלומר האם באמת יצליחו לטוח ולחזק את החומה במעזיבה ובטיח? "היזבחו היכלו ביום" - וכי יזבחו זבחים, שבזכותם ייעשה להם נס ויכלו את הכול ביום אחד? "היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות" - וכי יעשה להם נס ויחיו אבנים שכבר כמתות הן, קבורות בערמות עפר ושרופות? בלשון מליצה הוא מדבר על אבן מתה, וכוונתו שהאבנים הללו כבר אינן צולחות למלאכה. כל דבריו נועדו לרפות את רוחם ולהכניס בלבם מורך ורפיון.
וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר־הֵם בּוֹנִים אִם־יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם׃
והיה לו תנא דמסייע: טוביה העמוני, ידידו של סנבלט, שעמד אצלו והוסיף: הביטו מה הם בונים - אפילו שועל שיעלה יפרוץ את חומת אבניהם. אומר המלבי"ם שדרכם של שועלים לעשות פרצות בחורבות, כמו שכתוב "כשועלים בחורבות נביאיך היו".
שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי־הָיִינוּ בוּזָה וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל־רֹאשָׁם וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה׃ וְאַל־תְּכַס עַל־עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל־תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים׃
כששמע נחמיה את הלעג שהם מלעיגים עלינו, התפלל: ריבונו של עולם, שמע אלוקינו כי היינו בוזה, והשב להם את חרפתם אל ראשם, שייענשו על מה שחירפו אותנו ותשלם להם על כך. "ותנם לביזה בארץ שביה" - שיהיה עונשם מידה כנגד מידה, שהם עצמם יהיו לביזה בארץ שביה. "ואל תכס על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחה" - שלעולם תהיה חטאתם כתובה למול עיניך למזכרת נצח, שלא יהיה מצב שהדבר יתכסה ויימחה ולא ייזכר, אלא תמיד תזכור להם את הרעה הזאת שעשו לנו.
וַנִּבְנֶה אֶת־הַחוֹמָה וַתִּקָּשֵׁר כָּל־הַחוֹמָה עַד־חֶצְיָהּ וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת׃
בנינו את החומה, וכאשר נקשרה כל החומה עד חציה - כשהגענו לחצי המלאכה והעם ראו כמה התקדמו וכמה הצליחו - נתן הדבר בהם עידוד ורוח גדולה. ולכן "ויהי לב לעם לעשות": אם בתחילה נעשתה המלאכה בקושי, במאמץ ואולי אף מתוך חוסר רצון, הרי משראו את חצי החומה כבר בנויה, נכנסה בהם שמחה גדולה כל כך, עד שהמשיכו ובנו את הכול בהתלהבות.
הפרק מונה בשמותיהם את בוני החומה, איש איש וחלקו: אלה בנו מחדש במקום שהיה הרוס לגמרי, ואלה חיזקו את בדק החומה שנותרה; אלה בנו מידה אחת ואלה מידה שנית כפולה, במקום שלא היו בו שערים ומגדלים. לצד המאוחדים במלאכה היו גם אדירי התקועים שלא הביאו צווארם בעבודת אדוניהם, והיו כאלה שהוסיפו מעבר לחובתם ובנו גם כנגד ביתם. ומנגד עמדו סנבלט וטוביה בחרון, בכעס ובלעג, בניסיון לרפות את ידי הבונים - ונחמיה השיב בתפילה. ובסופו של דבר, כשראה העם את חצי החומה עומדת, נהפך הקושי להתלהבות: "ויהי לב לעם לעשות".