פתיחה: מפרק א' לפרק ב'
פרק ב' בנחמיה הוא המשך ישיר של סוף פרק א'. כידוע חלוקת הפרקים אינה חלוקה יהודית אלא חלוקה נוצרית, ולכן הפסוק הפותח את פרקנו מתחבר לסיום הפסוק הקודם: "וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ" - והמשכו כאן "יַיִן לְפָנָיו". כלומר, מה הייתי משקה את המלך? יין. ו"משקה" נאמר בשתי משמעויות: גם שם התפקיד וגם שם הפעולה, כמו "מַגְהֵץ" ששם הכלי, ו"מְגַהֵץ" שם הפעולה. נחמיה היה משקה המלך בתפקידו, והיה משקה אותו בפועל.
"ולא הייתי רע לפניו" - מאור פנים בבית המלך
וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו, וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו.
המלך היה מקפיד תמיד שמשרתיו לא ייראו לפניו בפנים זעופות. ראשית, אין זה נעים לראות אדם זעוף פנים, אין זה סימפטי; בני אדם אוהבים לראות אנשים שחיוך על פניהם. פעם הלך רבי ישראל סלנטר וראה אדם מהלך בפנים זעופות. אמר לו: "אתה בור ברשות הרבים". מהו בור ברשות הרבים? מזיק, שכל העובר נופל בו. כך אמר לו: כל מי שמסתכל עליך מקבל דיכאון - הרי אתה אדם המזיק. אדם צריך ללכת במאור פנים, שמי שיראה אותו ירגיש חשק לחיות, ולא שיקבל דיכאון.
ואם יש לאדם צרות והוא סובל מדברים שונים - מקומם של אלה ב"בתי גוואי", בחדרים הפנימיים, כלשון הגמרא, "וּבַמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי". אבל כלפי חוץ צריך להראות לבריות פנים צהלות ופנים שמחות. וזהו "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" - גדול המלבין שיניו לחברו יותר ממשקהו חלב. אין צורך בטיפולי הלבנת שיניים; עצם זה שאתה מחייך אליו ומראה לו את שיניך הלבנות, גורם ששיניו שלו יתלבנו בחיוך, וזה יקר יותר מלהשקותו חלב.
ועוד טעם היה למלך להקפיד: משרת הבא לפניו בפנים זעופות יש מקום לחשוד בו שליבו רע עליו, שאין הבוס מוצא חן בעיניו, ושמא הוא מתכנן דבר מה - להשקותו רעל וכיוצא בזה. נחמיה ידע שזה טבעו של המלך להקפיד בכך, ולכן הקפיד תמיד לבוא לפניו בפנים שוחקות, ועל כך הוא מעיד: "וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו".
המלך מבחין - אף שהשתדל להסתיר
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד.
אף שנחמיה השתדל מאוד להראות כלפי חוץ שהוא שמח וטוב לו בחברת המלך, למלך הייתה אבחנה גדולה והוא הצליח להבחין בפניו. מבאר המלבי"ם שתי אפשרויות: ייתכן שנראו בו אותות הצום, שהרי צם ימים אחדים וחשך תוארו, וכל הרואה הבחין שאין פניו כתמול שלשום. או שהיה זה בהשגחה פרטית מאת השם, שהמלך יתפלא וישאל, וכך תיפתח הדרך שהמלך עצמו יסייע לו להוציא את תוכניתו אל הפועל.
"וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד" - כששאל המלך "אתה אינך חולה, אין זה כי אם רוע לב", חשש נחמיה שמא המלך חושד בו שהוא זומם עליו רעה, ועל ידי כך יוציאו להורג או ישלח לענותו כדי להוציא ממנו למה פניו רעים. נבהל מאוד ונפל עליו פחד גדול.
קושיית הפסוקים ופירוש רש"י
כדאי להבין מהו הקושי כאן: יש לכאורה סתירה בין פסוק א' לפסוק ב'. בפסוק א' נאמר "ולא הייתי רע לפניו", ובפסוק ב' אומר לו המלך "מדוע פניך רעים". לפי המלבי"ם הפשט הוא שנחמיה השתדל מאוד שלא להיות רע לפניו, אך המלך הרגיש בכל זאת. רש"י מפרש אחרת: "ולא הייתי רע לפניו" מוסב על העבר - תמיד כשהייתי בא לפניו לא הייתי רע פנים, תמיד הייתי מחייך ונראה במצב טוב. ודווקא משום כך, כשבאתי היום ברוע פנים, מיד הבחין המלך בהבדל. שהרי עד היום לא היה כך - ומה פתאום היום פניי רעות? לפי רש"י אכן בא היום ברוע פנים ממש, ו"לא הייתי רע לפניו" הוא תיאור של כל הימים שקדמו.
"בית קברות אבותי" - לדעת על איזה נימים לפרוט
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה, מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ.
נחמיה אינו מנסה להסתיר ואינו מכחיש. הוא אומר למלך: פניי רעות מסיבה אמיתית, לא חלילה בגלל דבר רע כלפי המלך, אלא משום דבר המכאיב את ליבי - שבית קברות אבותי, היא ירושלים, חרבה, ושעריה אוכלו באש.
שואל המלבי"ם: וכי בית הקברות הוא מה שמעניין אותך? אמור בית המקדש, אמור שהעיר פרוצה, אמור שאחיך היהודים סובלים - מה פתאום "בית קברות אבותי"? אלא שנחמיה ידע על איזה נימים לפרוט. הוא ידע שהפרסיים החשיבו מאוד את קברות אבותיהם, שמרו עליהם וטיפחו אותם, והקבר היה אצלם דבר חשוב ביותר, חשוב אפילו יותר מצערו של העם. לכן, כשבא להסביר על מה ליבו כואב, נקט דווקא בלשון זו - כדי לפרוט על אותם נימים הנעימים לאוזני המלך.
"ואתפלל אל אלוהי השמים" - הצדיקים מדברים למעלה
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.
גם כאן יש קושי: המלך שואל "על מה זה אתה מבקש", ומיד היה צריך לבוא פירוט הבקשה - ובמקום זה כתוב "ואתפלל אל אלוהי השמים". האם אתה מדבר עם המלך או מתפלל אל אלוהי השמים? התשובה אינה ברורה כלל. לכן מפרש רש"י: נחמיה השיב למלך ואמר לו - אדוני המלך, כך ביקשתי היום מאת השם, יהי רצון מלפני אלוהי השמים שיפתח את ליבך ותמלא שאלתי ובקשתי. זו התשובה שהשיב למלך.
המלבי"ם מבאר: "על מה זה אתה מבקש" פירושו - איזה דבר בדיוק אתה מבקש? האם ברצונך לשפץ את קברות אבותיך, או לבנות את העיר כולה? האם תרצה שאשלח חברה קבלנית, או שאתה עצמך תלך לבנות? המלך רצה לדעת במדויק מה כוללת הבקשה. ועל כך אומר נחמיה: "ואתפלל אל אלוהי השמים" - בתשובה שהשבתי למלך, כוונתי הייתה בעצם לפנות אל בורא עולם, שייטיב אותי לפני המלך ויקבל את שאלתי ובקשתי.
וזהו יסוד גדול: דרכם של צדיקים שאף שנדמים כפועלים כאן בעולם הזה, אין עניינם כאן כלל, אלא כל פעולתם בעולמות העליונים. הצדיקים יודעים שמלחמות אינן מוכרעות כאן וגזרות אינן נקבעות כאן - הכול נקבע מלמעלה. ואם מסדרים את הדברים למעלה, הדברים משתלשלים ויורדים למטה ומסתדרים מאליהם. כך ראינו בספר דניאל, שראה את שרה של פרס נכנס, דמותו כדוב, והבין שאין מי שיעזור לו כנגדו - שכן השרים בשמיים, והמלחמות נערכות בשמיים. מה שאנו רואים כאן בפועל הוא כמו התמונה שפותחה: הנגטיב כבר נמצא שם למעלה. הצדיקים פועלים במקור. משל לאדם העומד מול פקיד, והפקיד אומר: אדוני, זה החוק, מצטער. במקום להתווכח עמו, הוא מבקש לדבר עם מנהל המחלקה - כי הפקיד רק מבצע את מה שאמרו לו, ואילו אצל מנהל המחלקה הדברים משתנים, שם אפשר לפעול.
כך הצדיקים: כשהם מנהלים דו־שיח, נדמה שהם מדברים עם העומד מולם, אך למעשה הם מדברים עם בורא עולם. כך מצאנו אצל אסתר: כששאל אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן", היא הצביעה ואמרה "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב" - על אחשוורוש עצמו, ובא מלאך והסיט את ידה, ואז אמרה "הָמָן הָרָע הַזֶּה". וכי התאבדה? הרי זו הזדמנות פז, הוא יכול לבטל את האיגרות, ומדוע תצביע עליו? אלא כששמעה "מי הוא זה ואיזה הוא" ובאה לתנות את צרתה, "נמכרנו אני ועמי", ידעה שאין הדבר תלוי כאן; אחשוורוש בובה, והיא מדברת עם הקדוש ברוך הוא. אמרה: ריבונו של עולם, זהו האיש שמכר אותנו, זה אחשוורוש. ואז נזכרה שגם היא נמצאת כאן, וחייבים לפעול גם במישור הארצי - ובא מלאך והסיט את ידה כלפי המן.
ודוגמה נוספת אצל דניאל: כשסיפר לו נבוכדנצר את חלומו הנורא, כיצד יגורש שבע שנים ממלכותו ויהיה כאחת מחיות השדה, אמר לו דניאל "חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ" - החלום לשונאיך ופתרונו לאויביך. והלוא נבוכדנצר רשע מושחת הוא, מחריב בית המקדש, ושונאיו ואויביו הם עם ישראל! היה לו לומר: איזה חלום חלמת, השם יקיימהו במהרה, אמן כן יהי רצון, או למצער לשתוק. אלא שדניאל דיבר כאן עם הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הראה חלום זה לשונאיך ואת פתרונו לאויביך - והשונא והאויב הוא נבוכדנצר עצמו, תחיל עליו את הפתרון. ונבוכדנצר הרגיש טוב, שכן חשב שדניאל מדבר אליו - ודווקא משום שדניאל כלל לא דיבר עמו אלא עם השם. הצדיקים תמיד לפני השם, "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" - כאן, בעודם בחיים, ולא רק לאחר מאה ועשרים.
הבקשה - אל "המלך" שלמעלה
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה.
עם מי הוא מדבר? עם הקדוש ברוך הוא. "ואומר למלך" - מלכו של עולם, כדרך שדרשו חז"ל במגילת אסתר, ש"המלך" סתם רומז למלכו של עולם, וכגון "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ... יִנָּתֵן גַּם מָחָר" - שכל בקשותיה היו עם השם יתברך, ואחשוורוש אינו אלא שליח. כך גם כאן: ריבונו של עולם, אם על המלך טוב, אם לפניך טוב הדבר, ואם ייטב עבדך לפניך - שאהיה אני השליח - תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה. וזו גם התשובה לשאלת המלך: ביקשתי לבנות את העיר כולה, וביקשתי שאני עצמי אהיה זה שיילך ויבנה.
"והשגל יושבת אצלו" - ידה של אסתר
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב, וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן.
המלך שואל: מתי אתה מתכוון לצאת לדרך, ומתי תשוב. אך שני דברים תמוהים כאן. ראשית, "והשגל יושבת אצלו" - לכאורה אין זה נוגע לעניין כלל. "שגל" היא המלכה, כמו בספר דניאל "שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ" - שגלתה זו המלכה, לחנתה אלו הפילגשים, וכן "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ". ומה לנו לדעת שהמלכה ישבה לצדו? מבאר המלבי"ם שהאמירה הייתה של שניהם יחד: "ויאמר לי המלך והשגל שהייתה יושבת אצלו" - המלך והמלכה שניהם אמרו לי. וחז"ל אומרים מי היה אותו מלך - דריווש בן אסתר. ולפי זה, אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד שהשגל הנזכרת כאן היא אסתר עצמה, שהיא זירזה אותו, והוא מתוך אהבתו לאמו הזדרז לשלוח את נחמיה. לכן נזכרה כאן השגל - לומר שגם לה הייתה יד בדבר, לעודד ולזרז שתלך העיר ותיבנה במהרה.
והדבר השני התמוה: הסדר היה צריך להיות הפוך. המלך שאל מתי תלך ומתי תשוב, היה לו להשיב תחילה את לוח הזמנים, ורק אחר כך "וייטב לפני המלך וישלחני". ואילו כאן קודם "וייטב לפני המלך וישלחני", ורק אחר כך "ואתנה לו זמן". מבאר המלבי"ם שעוד לפני שנתן נחמיה את הזמן, כבר הוטב הדבר בעיני המלך - וזאת משום שהשגל יושבת אצלו. אסתר, שכל עניינה לעזור לאחיה לבנות את ירושלים, זירזה אותו להסכים, והמלך הסכים עוד קודם ששמע את לוח הזמנים. ורק אחר כך קבע נחמיה את הזמן שבו הוא מתעתד לשוב.
האיגרות - ויזה מן המלך
וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה.
נחמיה מבקש שסופרי המלך יכתבו לו מכתבי אישור - כעין ויזה - ושיעבירוהו בחיל ובפרשים לשמירה עד בואו אל יהודה. והאיגרות יהיו מכוונות לפחוות עבר הנהר, שיֵדעו שכל מה שהוא עושה בשליחות המלך הוא עושה. שהרי כבר ראינו שצרי יהודה ובנימין הפריעו לבניין הבית בתחילה, ורצו להפריע גם בהתחדשות הבניין לאחר שמונה עשרה שנה. לכן חשש נחמיה שיקומו מפריעים - וחששו לא היה לשווא, שכן נראה בהמשך שאכן קמו מפריעים גם הפעם. על כן ביקש מכתבים שיהוו ראיה שהוא שלוח המלך לעשות רצונו בדבר.
אסף שומר הפרדס והבית אשר אבוא אליו
וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו, וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי.
אסף היה הממונה על יערות הלבנון שהיו למלך. נחמיה נזקק לעצים רבים - לגדור ולחסום את פרצות החומה, לבנות את שערי הבירה ואת הבית שיגור בו - ומניין ייקח את כל אותם עצים? לכן ביקש שהמלך ייתן צו אל שומר הפרדס שיספק לו עצים. "לקרות" - מלשון תקרה, שכן לשערים יש תקרה מעליהם. "שערי הבירה אשר לבית" - הכוונה לבית המקדש.
ומהו "וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו"? מבאר המלבי"ם שהמלך היה בונה לו בית בכל מדינה ומדינה שבה היה מקום שלטונו, ובכל מקום שהיה מגיע אליו היה לו בית. וכאן ביקש נחמיה שהמלך יבנה בית כזה בירושלים. ולכן לא אמר "ולביתי" - שכן הבית באמת יהיה של המלך, בית מיוחד לו במקום הזה, ונחמיה רק ידור בו בינתיים. בזה מתיישבת גם התמיהה: כיצד נטל לעצמו עוז לבקש בניין פרטי? מילא חומות ירושלים ובית המקדש, אבל בית פרטי לעצמך? אלא שלא ביקש "ביתי" אלא "הבית אשר אבוא אליו" - בית המלך, שהוא ידור בו באופן זמני.
"וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי" - שימו לב: כשהמלך נתרצה לו, אין נחמיה אומר "ברוב טובו וחסדו של המלך", אלא "כיד אלוהי הטובה עלי". השם הוא שהשפיע את חני בעיני המלך, והשם הוא שעל ידו נתרצה לי המלך. תמיד הוא יודע מיהו היסוד ומיהו המקור שממנו הכול נובע.
הליווי אל עבר הנהר
וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.
לכאורה הפסוק אינו מסודר: היה צריך להיכתב תחילה "וישלח עמי המלך שרי חיל ופרשים" ואחר כך "ואבוא אל פחוות עבר הנהר", שהרי החיל והפרשים ליוו אותו בדרך משושן ופרס עד לפחוות עבר הנהר, לשרים שבאזור ארץ ישראל. אלא מבאר המלבי"ם שהסדר מכוון: באתי אל פחוות עבר הנהר ונתתי להם את האיגרות - וכיצד באתי? "וישלח עמי המלך שרי חיל ופרשים", על ידיהם באתי עד הלום.
הצרים הראשונים
וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
שני אנשים היו שם, סנבלט החורוני וטוביה העבד העמוני, והציק להם עצם הדבר שיש טובה לעם ישראל, שבא אדם לבקש את טובתם של כלל ישראל. ראו את בואי - והדבר היה צר בעיניהם.
הסיור הלילי החשאי
וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה.
וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי, וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלָ͏ִם, וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ.
מספר נחמיה: קמתי באמצע הלילה, לקחתי עמי מעט אנשים, ולא גיליתי מה עומד בבסיס תוכנית הפעולה. מדוע? כי לא רצה שהדבר יעשה רעש ושרבים יידעו. משום כך גם לא יצאו בחיל ובפרשים, ורק נחמיה עצמו לקח את בהמתו שרכב עליה, וכל השאר הלכו רגלי - שכן הליכה רגלית מושכת פחות תשומת לב ועושה פחות רעש.
וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ.
מה עשה שם? "ואהי שובר בחומות ירושלים" - אין זה מרוקאית, אלא מלשון שבירה ממש. ומה התועלת בשבירת החומות? כאדם המקיש על כלי לבדוק אם הוא חזק ויכול להחזיק מעמד. לקח נחמיה פטישים והחל להקיש בחומה: אם מיד כשנגע בפטיש התפורר והתפרק - ידע שחומה זו אינה ראויה וצריך להחליפה; ואם הכה והחומה החזיקה מעמד - ידע שהיא חזקה, ואין צורך לסתור ולבנות מחדש אלא רק לסתום את הפרצות.
"שובר" או "שׂובר" - שתי גרסאות המשלימות זו את זו
המלבי"ם גורס "שובר" בשי"ן ימנית, וכן גרסת רש"י. אבל אני קראתי "שׂובר" בשי"ן שמאלית, לפי גרסת האבן עזרא. ומהי לשון "שׂובר"? מלשון סברא. ואם תשאלו, הרי "סברא" נכתבת בסמ"ך - אין זו קושיה, שכן מילים רבות הנכתבות בתנ"ך בשי"ן הפכו חז"ל לסמ"ך, כדי שלא יטעו, שהרי השי"ן לפעמים ימנית ולפעמים שמאלית. כך "אירושין" - "כִּי תְאָרֵשׂ אִשָּׁה" בשי"ן, והיום כותבים "אירוסין" בסמ"ך (ב'המודיע' עוד כותבים בשי"ן, ובכתיב הרגיל בסמ"ך). וכן "כעס" - בתורה בסמ"ך, ובאיוב "כעש" בשי"ן. וכן "חרש" בשי"ן ובדברי חז"ל "חרס" בסמ"ך. וכן "סיד" - "וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" בשי"ן, ובדברי חז"ל "סיד ההיכל" בסמ"ך.
לפי האבן עזרא, אפוא, "שׂובר" היינו הייתי חושב ומעיין בחומות. ואומר המלבי"ם שלפי ביאורו הדבר נפלא: הוא הלך והקיש בחומות לראות אם הן חזקות דיין - הרי שהיה "שובר" בחומה כדי לבחון את תוקפה, ועל ידי כך היה "שׂובר", מעיין ובוחן אם זה מספיק חזק או שצריך להחליף. שני הדברים אמת, ושתי הגרסאות משלימות זו את זו.
וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי.
הגעתי למקומות שהייתי צריך לעבור דרך הפרצות שבחומה, כדי לסבור ולראות אם החומה חזקה דיה. אלא שלפעמים היו הפרצות קטנות ולא יכול היה לעבור עם הבהמה, והיה צריך לרדת ממנה ולהשתחל, כדי לבחון את החומה משני צדדיה ולעמוד על מצבה המדויק.
וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה, וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב.
התחלתי לעלות בנחל, כלומר לצד דרום, והעלייה היא המעלות הבאות מעיר דוד. ואחר כך שבתי ובאתי לכיוון שער הגיא, ושבתי הביתה. אגב, מכאן רואים ששער הגיא אינו במקום שקרוי כך היום: שער הגיא היה סמוך ממש לירושלים, לא רחוק מן החומות, בערך באזור שבו נמצאות החומות כיום.
הסודיות - עד שהגיעה השעה
וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי.
הסגנים ראו שאיננו בבית, אך לא ידעו לאן הלך ולא ידעו מה הוא עושה - ואף לא ידעו כלל מהי הסיבה שנחמיה בא לירושלים. הרי אדם מסודר הוא, בעל תפקיד נכבד, משקה המלך ושר חשוב בבית המלכות; מה עניינו כאן? מהו הביקור הזה - ביקור מולדת? מה המטרה? את כל זה לא חשף. לא סיפר להם שבאו והודיעו לו על ידי חנני את המצב הנורא של אנשי ירושלים ושעל כן החליט לבוא ולעזור. "עד כן לא הגדתי" - עד עתה לא גיליתי כלל מהי מטרת ביאתי לירושלים.
הקריאה לבנייה
וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלַ͏ִם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ, לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה.
אמר להם: אתם רואים שאנו סובלים כאן. ומדוע אנו סובלים מצרי יהודה ומכל המציקים והמצירים לנו - כסנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני, וגשם הערבי שעוד ניחשף אליו בהמשך, שגם הוא היה מזיק גדול? משום שאין לנו חומות. אילו היו לנו חומות היינו נשגבים מאחורי חומה, דלתיים ובריח, ולא היו יכולים להציק לנו. לכן: לכו ונבנה את חומת ירושלים, ולא נהיה עוד חרפה - לא יוכלו להיכנס לכאן ולחרף אותנו, להשתעבד בנו ולהצר לנו.
וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי, וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה.
סיפרתי להם כיצד הקדוש ברוך הוא נתן את חני בעיני המלך, שהמלך שלח אותי ואף נתן בידי את העצים מפרדסו של אסף שומר הפרדס, כדי שיהיה לנו חומר בנייה לחומות ירושלים. ועל ידי כך עודדתי אותם, והם קיבלו את דבריי: "נקום ובנינו", "ויחזקו ידיהם לטובה" - הסכימו זה עם זה להתחזק בעניין ולבנות את חומות ירושלים.
הלעג והעלילה: "העל המלך אתם מורדים"
וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ, וַיֹּאמְרוּ מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים.
נזכור מה הייתה הסיבה שצרי יהודה ובנימין ביטלו את בניין הבית בפעם הראשונה, שמונה עשרה שנה לפני שנבנה לבסוף: הם העלילו עליהם שהם בונים את חומות העיר, בשעה שבאמת בנו את חומות בית המקדש. הייתה שם עורמה גדולה מאוד, כיצד שינו את הדברים באמצעות התרגום, כך שישתמע מן המכתב כאילו בונים הם את חומות העיר - ובניית חומות העיר נחשבת מרד במלך. שכן לבנות את חומות העיר פירושו לבנות מבצר להישגב בו, שאם ירצה המלך לבוא ולכבוש - לא יוכל להיכנס. וכאן בדיוק על כך הם מתפלאים ואומרים: מה הדבר הזה אשר אתם עושים, העל המלך אתם מורדים?
התשובה: "אלוהי השמים הוא יצליח לנו"
וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ, וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ͏ִם.
השבתי להם: ראשית, כל מה שאנו עושים הוא ברשות מפורשת מאת המלך. ושנית, אלוהי השמים הוא יצליח את דרכנו, יש לנו בזה סייעתא דשמיא מיוחדת. וכל מה שאנו עושים יהיה לצדקה ולזיכרון - מעשינו ישאירו שפע, והשם יזכור לנו את כל העמל והמאמץ שאנו משקיעים, כי אנחנו עבדיו ואנו בונים לשם השם. אבל אתם נוכרים, אתם גויים: אין לכם חלק בזה, ולא צדקה - שאין אתם עובדי השם, ואף זיכרון מעשיכם לא ייזכר לפני השם.
ובפרט לפי מה שכותב "נפש החיים", שמעשהו של יהודי משפיע השפעות בכל העולמות העליונים, ואילו מעשהו של גוי בקושי מגיע עד לתקרה האקוסטית - אינו עולה למעלה. מעשה של גוי אינו משפיע בעולמות העליונים; הוא מעשה כאן בעולם הזה בלבד. להשפיע שפע בעולמות העליונים, או לצמצם שפע במעשה עבירה - הגוי אינו משפיע מאומה; רק ישראל. ולכן אמר להם: "לכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים" - לא בירושלים של מטה ואף לא בירושלים של מעלה.
ואל תטעו: שכר - כן. גוי שקיים מצווה מקבל שכר. ולדעת הרמב"ם, על כל מצווה מתרי"ג מצוות שיקיים - אם אינה מן המצוות שאסור לו לקיימן, כדברים שהם ברית בינינו לבין השם, כשמירת שבת ולימוד תורה - הגוי מקבל שכר. לדוגמה, גוי שעשה שילוח הקן, אומר הרמב"ם שיקבל שכר, לא כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ואף על פי כן, תיקון בעולמות אינו תלוי בו; זירוז ביאת המשיח, לתקן עולם במלכות שדי, ולהוריד על ידי זה שפע לכלל ישראל - כל זה אינו תלוי במעשה הגוי כלל, לא לטובה ולא לרעה.
"קמחא טחינא טחנת" - ובכל זאת "יבוא דא כמביא למעלה"
וזה שמצאנו במחריבי הבית: אמרו לטיטוס "קמחא טחינא טחנת" - קמח טחון טחנת. שהרי כיצד יכול אדם לנגוע בבית המקדש שהוא דבר רוחני וקדוש? אין בידו שום אפשרות; כל מה שהחריב היו אבנים בלבד, שכן את הבית עצמו כבר החרבנו אנו במעשינו השליליים, ולא נותר אלא הקליפה הגשמית החיצונית - וזה כל מה שעשה.
ועל זה מביא "נפש החיים" את הכתוב "יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת". מהו פירוש הדבר? אף שנבוכדנצר וטיטוס, כל מעשיהם היו כאן למטה בלבד, שהרי "קמחא טחינא טחנת" ולא החריב באמת את בית השם - אף על פי כן, ריבונו של עולם, זקוף לו זאת כאילו הביא את הקרדומות למעלה, כאילו החריב ממש את בית השם שלמעלה. שלא יהיה זה טעם להקל בעונשו. שהרי מצד אחד יש כאן סברה להקל עליו, שהרי לא החריב אלא בית חרב; על כך אומר הכתוב: "יבוא דא כמביא למעלה" - כאילו הביא את הקרדומות באותו סבך עץ עליון, באילן הקדוש, ולא כאן למטה, ועל ידי זה ייפרעו ממנו כראוי לו, ותיזקף עליו החרבת בית המקדש של מעלה.
לסיכום:
בפרק זה נחמיה עומד לפני המלך, מקפיד על מאור פנים אך אינו מסתיר את כאבו, יודע על איזה נימים לפרוט באוזני המלך הפרסי, וכל תשובה שהוא משיב היא בעצם תפילה אל מלכו של עולם - כדרכם של צדיקים, שמדברים כאן ופועלים שם. הוא מקבל את האיגרות, את העצים ואת הליווי, ובכל מעשה תולה הכול ב"יד אלוהי הטובה עלי". בירושלים הוא נוהג בזהירות ובחשאיות, סוקר את החומות בלילה, בוחן אותן בהקשה ובסברה, ורק לאחר מכן קורא לעם: "לכו ונבנה". וכנגד הלעג והעלילה של סנבלט, טוביה וגשם, הוא משיב בביטחון גמור: "אלוהי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקום ובנינו" - ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים, לא של מטה ולא של מעלה.