אנחנו פותחים בעזרת השם את ספר נחמיה. עזרא כתב את ספרו, ונחמיה בן חכליה כתב את ספרו. אך כדי להבין את הספר, ראשית עלינו לסדר לעצמנו את הכרונולוגיה, שנדע בדיוק היכן כל אחד מן האישים מתחבר לתמונה.
בשנה הראשונה לכורש - כורש הקודם, לא המלך שבימי נחמיה - קיבלו ישראל רשות לבנות את בית המקדש. אלא שצרי יהודה ובנימין באו והפריעו, שלחו מכתבי שטנה וטפלו עליהם האשמות שהם בונים חומות ומתכוננים למרוד במלך, ובעקבות זאת הפסיק כורש את בניין הבית. זמן הפסקת הבנייה היה שמונה עשרה שנה, ואמרנו שזה בדיוק הפרש הזמן שבין גלות יהויכין לגלותו של צדקיה - בדיוק שמונה עשרה שנה. כך שאם מונים שבעים שנה מגלות צדקיה, מגיעים בדיוק לאחר אותן שמונה עשרה שנות הפסקה - שבעים שנה לחורבות ירושלים ולגלותו של צדקיה.
והנה מגיע דריווש, ובשנה השנייה לו הבנייה מתחדשת. בשנת שתיים לדריווש מתחילים לבנות, ובשנת שש הבנייה מסתיימת - ארבע שנים עסקו בבניין הבית. בשנת שבע לדריווש עולה עזרא. נמצא שעזרא עלה כעשרים ושתיים שנה אחרי העלייה הראשונה: שמונה עשרה שנות שביתה ועוד ארבע שנות בנייה. כלומר שנה אחת בלבד לאחר שנבנה הבית, מגיע עזרא לחזק את העם.
אנחנו נמצאים כעת בשנת עשרים - שלוש עשרה שנה לאחר מכן. שלוש עשרה שנה אחרי בואו של עזרא עולה נחמיה. עזרא הסופר, תלמיד חכם גדול, עלה לקומם את הריסות העם מבחינת הבניין הרוחני, ללמד את העם תורה; ונחמיה עולה לקומם את העם מבחינת ההנהגה המדינית, שלטונו בירושלים ובארץ ישראל, כפי שיבוא לידי ביטוי בפסוקים שלפנינו.
במקור נחשבו ספר עזרא וספר נחמיה לספר אחד. מי שיעיין בספרים הקדומים יראה שרש"י, למשל, אינו מזכיר בשום מקום "ספר נחמיה" - תמיד הוא אומר "כתוב בעזרא", "נאמר בעזרא", ואף פסוקים של נחמיה הוא קורא על שם עזרא. והגמרא אכן שואלת: נחמיה כתב את ספרו, מדוע לא נקרא הספר על שמו?
התשובה: מפני שאמר "זכרה לי אלוקיי לטובה". אומרים חז"ל, כל התולה בזכות עצמו תולים לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולים לו בזכות עצמו. מי שאומר ריבונו של עולם עשה בזכותם - הקדוש ברוך הוא אומר לו: אני עושה בשבילך. ומי שאומר עשה בזכותי - אומרים לו: אני עושה בזכותם. זו דרך הענווה, שלא יתלה אדם בזכות עצמו ולא יאמר "מגיע לי, עשינו, בנינו". ולכן לא זכה נחמיה שייקרא הספר על שמו.
ומשתמע שהעונש הזה היה זמני, שהרי בתקופה מאוחרת יותר נתקבלה החלוקה לספר עזרא ולספר נחמיה, והיום הכול מכירים בה. כנראה שהעונש נמשך תקופה מסוימת, כך וכך מאות או אלפי שנים, ולאחר שנחמיה שילם את חובו זכה וחזר הספר להיקרא על שמו, ואינו נחשב עוד להמשך ספר עזרא. ואכן המלבי"ם אומר שבמניין עשרים וארבעה הספרים אין נחמיה נמנה כספר נפרד, אלא מונים את ספר עזרא ואין מונים עמו את נחמיה.
דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ־כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה׃
וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל־הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשֶּׁבִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָם׃
וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ׃
מגיעה משלחת מיהודה אל נחמיה שנמצא בשושן הבירה, והוא שואל שתי שאלות: ראשית על היהודים - מה מצבם; ושנית על ירושלים - מה מצבה, מה מצב הבנייה, מה מצב החומה.
אומר המלבי"ם: נשים לב לדיוק הלשון. "על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי", ובתשובה "הנשארים אשר נשארו מן השבי". מה הדגש על הנשארים? האם יש יהודים אחרים שעליהם אינו שואל? מבאר המלבי"ם שאכן כן. היהודים שעלו בשתי העליות - אלה שבאו ברשות כורש בשנה הראשונה, ואלה שבאו בימי דריווש עם עזרא - היה להם פחה מיוחד, שר משלהם ושלטון משלהם. לעומת זאת היהודים שהיו שם מתחילה, אותם בודדים שלא יצאו בגולה אף שכלל ישראל גלו, היו תחת מטריית שלטונו של פחת עבר הנהר, שלטון של גויים. עליהם שואל נחמיה, שכן מצבם היה גרוע יותר; ועל כן משיבים לו "הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה". אבל אלה שקיבלו רשות מכורש ומדריווש לעלות ולהתנחל בארץ, מצבם היה טוב יותר באופן יחסי.
וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם׃
הדברים ציערו את נחמיה עד כדי כך שישב לארץ ובכה מרוב כאב על מצב אחיו היהודים בארץ ישראל, ולא בכי של רגע אלא "ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל".
וָאֹמַר אָנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו׃
"שומר הברית וחסד" - הכוונה שהקדוש ברוך הוא שומר את הברית שכרת לאבותינו, ההבטחה שנשבע לנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". השם הבטיח לנו הבטחה כזאת, והוא שומר לנו אותה.
תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל־חַטֹּאות בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָאנוּ׃
"תהי נא אוזנך קשבת" - שייפלו הדברים על אוזניים קשובות, שיטה השם אוזנו לשמוע תחינתי. שהרי יש פעמים שאדם קורא והשם אינו שומע. ואין הכוונה חוסר יכולת חלילה, אלא שאינו מטה אוזן לשמוע את תפילותינו, או מפני שאין לנו זכויות, או מפני עוון מסוים שגורם שלא תתקבל תפילתו, כדוגמת עוון שעטנז וכדומה. ועוד הוא מבקש "ועיניך פתוחות" - עיניים פתוחות באות לרמז על השגחה. כשאדם אומר לחברו "שים עין על זה", כוונתו "תשגיח"; וכך "עיניך פתוחות" - להשגיח עלינו ולראות מה קורה עמנו.
ומבאר המלבי"ם את מילות "יומם ולילה": אין הכוונה שעיניך תהיינה פתוחות יומם ולילה, אלא "לשמוע אל תפילת עבדך אשר אנוכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה" - אני מתפלל בתמידות, יומם ולילה, כמו שנאמר "ואתאבלה ימים". לא תפילה אחת שישב שעה, התפלל וקם, אלא "ואתאבלה ימים ואהי צם ומתפלל".
נחמיה מתוודה "על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך", ומוסיף "ואני ובית אבי חטאנו". וכאן מוסר גדול: אומרת הגמרא שכאשר אדם מוכיח את הכלל, אל יוכיח אותם באופן פרטי. לא יאמר "דעו לכם רבותיי, יש לכם עוונות רבים וקשים, אתם חייבים לחזור בתשובה, אתם ואתם" - אלא ידבר תמיד בלשון רבים ויכלול את עצמו: "אנחנו חטאנו". וכך ראינו בסוף ספר עזרא, שבא עזרא ואמר "אנחנו חטאנו, אנחנו נשאנו נשים נוכריות", הכול בלשון רבים, כדי לכלול את עצמו עמהם. שהרי כאשר באים אל אדם ומטיחים בו האשמות, קשה לו לקבלן; אבל כאשר אומרים לו "יש לנו בעיה", ומצרפים את המוכיח עצמו לתוך הבעיה, האדם פתוח יותר לקבל.
ובזה מוסר נוסף. הרבה פעמים אדם אומר: "תראה מה קורה בחוץ, איזה חילולי שבת, איזו פריצות, פלא שיש כל כך הרבה אסונות". מה הוא אומר בעצם? שכל הבעיה היא שלהם, ואצלנו ברוך השם הכול כשורה. וזו טעות, כיוון שעיקר הדרישה של השם יתברך היא מאיתנו. עיקר הבקשה והתביעה היא משומרי המצוות. מי שהולך בחושך אינו מבין, אינו רואה דבר, ואף שוודאי ייתבע בדין של מעלה, עיקר מה שקורה תלוי בנו, שאנחנו שומרי המצוות יודעים את המוטל עלינו ולא תמיד עושים. לכן אומר נחמיה "ואני ובית אבי חטאנו", כמו שאמר יונה "בשלי הסער הזה" - שיאמר אדם: זה בגללי, ויאשים את עצמו ולא יחפש אשמים אחרים.
חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא־שָׁמַרְנוּ אֶת־הַמִּצְוֹת וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ׃
לשון "חבול" היא לשון משכון, כמו "לא יחבול ריחיים ורכב" - שאסור לקחת במשכון את הריחיים והרכב, החלק התחתון והחלק העליון של הטחנה, שבהם טוחנים את התבואה, "כי נפש הוא חובל" - שאם תיקחם במשכון לא יהיה לאדם מה לאכול. וכן "לא תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו" - שהוא צריך את הבגד ללבוש, ואין לו אלא בגד אחד.
והנה מצטייר כאן משל: ישראל קיבלו הלוואה - התורה הקדושה, והתחייבו לשמור את תורת השם. וכאשר אין אנו משלמים את החוב, כלומר איננו מקיימים את התורה, הקדוש ברוך הוא נוטל מאיתנו את המשכון. ומהו המשכון? בית המקדש והארץ הקדושה, ואנחנו גולים. וכאשר אנו חוזרים בתשובה, כלומר משלמים את החוב וממלאים את חובתנו, מחזיר לנו השם את המשכון ובונה לנו את בית המקדש. וכן כתוב "למה יקצוף האלוקים על קולך וחיבל את מעשה ידיך". וכך אומרים חז"ל: למה נקרא שמו משכן? שנתמשכן בעוונותיהם של ישראל. המשכן הוא בחינה של משכון, הוא ניטל מאיתנו כמשכון עד שנשוב בתשובה.
זה מה שאומר נחמיה: "חבול חבלנו לך" - נתנו לך משכון, את הארץ הקדושה ואת בית המקדש, אבל לא שילמנו את החוב, "ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר ציווית את משה עבדך", וממילא ניטל מאיתנו המשכון. לא שילמת את החוב - הבנק מחליט את הבית; כאן הקדוש ברוך הוא נוטל את בית המקדש ואת נחלת אבותינו, ואנחנו גולים.
שואל המגיד מדובנא: נאמר "אלה פקודי המשכן משכן העדות" - מה פשר הכפילות? ומשיב במשל: שני אנשים השתדכו ביניהם, ובשעת התנאים התחייב כל צד סכום נכבד. אלא שצריך ערבויות, שאם לא כן לאחר החתונה יתחיל האחד להתחמק - "לא עכשיו, אין לי, כשיהיה לי בעזרת השם" - ויימצא הצד השני מול שוקת שבורה. ולאנשים הללו לא היה מה למשכן.
עמד שם הרב ואמר: יש לי רעיון. האחד עוסק בהשאלת כלי גננות - מגרפות, מזמרות וכל כלי הגן, והשני, ענבי הגפן בענבי הגפן, היה גנן ששוכר ממנו את הכלים. אמר להם: ניטול את כלי הגננות כמשכון, וזה יחייב את שניכם למהר ולפרוע את החוב. אתה המשכיר מתפרנס מהשכרתם ורצונך שיחזרו אליך במהרה; ואתה השוכר צריך אותם לעבודתך, וזה המשכיר היחיד במקום, ואם לא הוא אין לך עבודה. כך יהיו שניכם מחויבים לשלם את חובם כדי לקבל בחזרה את הכלים.
והדבר עבד מצוין, עד שיום אחד נודע למשכיר כי מחותנו עשה הסבה מקצועית ועבר לענף ההייטק. אומר המגיד מדובנא: מי נשאר כאן משועבד? רק המשכיר. כליו מונחים כמשכון ואינו יכול להשכירם. אבל המחותן אינו משועבד עוד. אומרים לו: הרי אינך יכול לשכור את הכלים ולעבוד! משיב: איני עובד בזה כלל, קניתי מחשב ואני עובד בהייטק. נמצא שהנחבל היחיד הוא המשכיר, ולא השוכר.
כך גם בשעה שנחרב הבית. המשכן נתמשכן, ומי ממושכן בו? גם הקדוש ברוך הוא וגם אנחנו. הקדוש ברוך הוא - שהשכינה בגלותה, ואמר "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה", וכביכול אין לו בית; ולו אינטרס ברור להחזיר לנו את המשכן, שמצד עצמו כבר רוצה בכך. ואנחנו - שכשאין בית מקדש אין קורבנות, אין שפע, אין פרנסה, אין הגנה מפני אויבים. כל עוד היו מקריבים את קורבן התמיד לא הצליחו האויבים לבקע את חומות ירושלים; משהעלו חזיר במקום קורבן התמיד, נפלה העיר. למדנו מכאן שחיסרון בית המקדש הוא חיסרון אדיר בשבילנו, וכביכול חיסרון גם לבורא עולם. שנינו ממושכנים.
אבל כל זה נכון כל עוד אנחנו מצפים לבית המקדש, קרובים לעבודת השם ורוצים שייבנה הבית. אבל כאשר הפסקנו לעבוד את השם, הפסקנו לצפות לו, הפסקנו לראות בעבודת בית המקדש מעלה - מאותה שעה מי נותר ממושכן? רק הקדוש ברוך הוא. אנחנו כבר עשינו הסבה מקצועית. האם יהודי הרחוק מן המצוות מרגיש חיסרון של בית המקדש? מרגיש שחסרים לו הקורבנות? אינו מרגיש מאומה.
ולפי זה מבאר המגיד מדובנא את פסוקנו: "חבול חבלנו לך" - יש כאן בית שהוא כמשכון, ובתחילה שנינו נחבלנו בו, גם הקדוש ברוך הוא כביכול וגם אנחנו. אבל "ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים" - ומשעה שלא שמרנו, מי נתמשכן כאן? רק הקדוש ברוך הוא. רק ממנו כביכול ניטל משהו, שהשכינה בגלות ואינו בביתו והשכינה בצער. אנחנו לא נתמשכנו, שהרי אין אנו מרגישים שחסר לנו דבר. וזהו "חבול חבלנו לך" - לך ולא לנו.
ומכאן גם הכפילות "אלה פקודי המשכן משכן העדות": "פקודי" לשון נפקד, כלומר נחסר. כאשר המשכן נפקד - "משכן, משכן" - מי נחסר? גם הקדוש ברוך הוא וגם אנחנו, שנינו נתנו כביכול משכון. אבל נחמיה מדבר על מה שאחרי כן, כשכבר עזבנו את דרך השם, ואז היחיד שנפקד ונתמשכן הוא השם - "חבול חבלנו לך".
ולפי זה מתיישבת שאלה גדולה. נאמר "לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" - אסור לקחת דבר שיש בו חיי נפש. שואל רב זלמלה מוולוז'ין, אחיו של רב חיים מוולוז'ין, גאון עצום שהיה. את רב חיים שאלו: מה ההבדל בין רב זלמלה לבין הגאון מווילנה? עד כדי כך היה נראה בעיני האנשים כאותו דבר. אמר להם: אין זה אותו דבר. אחי רב זלמן יודע את כל התורה כולה ישר; הגאון מווילנה יודע אותה ישר והפוך. נסו לומר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" למפרע - אין אנו מסוגלים, וכל שכן "איזהו מקומן של זבחים" או "פיטום הקטורת". רב זלמן ידע את הכול ישר, בכל מקום שהיית שואלו אמר לך מילה במילה; והגאון מווילנה ידע גם הפוך.
על כל פנים, שואל רב זלמלה: הרי בית המקדש הוא חיי נפש שלנו - הקורבנות, עבודת השם, קרבת אלוקים - ואיך נטל השם מאיתנו את בית המקדש, והרי "כי נפש הוא חובל"? ומשיב: מתי נחשב הדבר חיי נפש? "והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני". אם בא האדם וצועק "ריבונו של עולם, אין לי מה לאכול, לקחו ממני את הריחיים" - זה מראה שאלו חיי נפש, ואומר השם: היזהר, אשמע צעקתו כי חנון אני, ודע שעוון חמור הוא. אבל כאשר עם ישראל אינם צועקים, אינם כואבים, כאשר איננו מרגישים שחסר לנו בית המקדש - נמצא שלא נתמשכנת כלל. אין זה נקרא משכון. משכון שהוא חיי נפש הוא משכון שאתה מרגיש שאינך יכול בלעדיו, שאתה רוצה לאכול ורוצה לחיות ואינך יכול בלעדיו, וההוכחה לכך היא הצעקה. ואם אין צעקה - אין אלו חיי נפש, ואם כן אפשר לקחתו ממך. וזה, לצערנו, מצבנו.
זְכָר־נָא אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים׃
וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת־שְׁמִי שָׁם׃
"אתם תמעלו" - מועל הוא המכחש בפיקדון, ובהמשך לעניין המשכון: הפקידו בידכם את התורה והתחייבתם לשמרה, ואם תמעלו במצוות "אני אפיץ אתכם בעמים", ובכך אקח את המשכון בחזרה - את הארץ הקדושה. אבל הבטיח לנו השם: "ושבתם אליי ושמרתם מצוותיי ועשיתם אותם" - כאשר תשובו ותשלמו את החוב ותקיימו את התורה והמצוות, אז "אם יהיה נידחכם בקצה השמיים משם אקבצם והביאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם" - אשיב אתכם לארץ ואחזיר לכם את המשכון שנטלתי. זה משכון זמני עד להשבת החוב.
ומדייק המלבי"ם: מה שנאמר "אשר ציווית את משה עבדך לאמור" אינו מתייחס לפסוק ח' בלבד, אלא גם לפסוק ט'. לא רק "אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים" הוא ציווי, אלא גם "ושבתם אליי ושמרתם מצוותיי". ולפי זה "ושבתם" מדבר על חיוב, כדרך שהרמב"ם מפרש את הכתוב "ושבת עד השם אלוקיך" - שיש מצוות עשה לאדם לשוב בתשובה, והתורה מצווה על כך. נמצא שאחת מן המצוות שנצטווה משה רבנו לאמור לעם ישראל היא לשוב בתשובה.
וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה׃
אומר נחמיה: אף שהם חזרו לארץ ישראל ברשות מלכי פרס, הרי אתה ריבונו של עולם הוצאת אותם ממצרים בכוח גדול, באותות ובמופתים. ואם כן, כשם שאז הראית לנו ניסים ונפלאות, כן ראוי שתעשה לנו גם עתה - שלא נעלה לארץ ישראל ברשותו של מלך, אלא אתה השם תבוא בראשנו ותמלוך עלינו.
אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת־שְׁמֶךָ וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ׃
"ואל תפילת עבדיך החפצים ליראה את שמך" - שלא תאמר: אז היו ראויים כי היו צדיקים. גם היום ריבונו של עולם יש כאן אנשים החפצים באמת ליראה את שמך, יראים ושלמים הרוצים להתקרב. ולכן "והצליחה נא לעבדך היום ותנהו לרחמים לפני האיש הזה" - הצליח אותי לפני המלך, שהרי אני עומד לגשת אליו ולבקש שאלתי מלפניו, ותן חיני בעיניו שיקבל את שאלתי ויתיר לי לעשות את העולה על רוחי, כפי שנראה בפרק הבא.
"ואני הייתי משקה למלך" - זה היה תפקידו של נחמיה, שר המשקים לפני המלך. ומכאן גם שמו הנוסף שדיברנו עליו בשיעור הקודם: התרשתא. שהמוזג את יין המלך היה חייב לשתות ממנו קודם, כדי לוודא שאין בו רעל ושלא טמן איש פח למלך; ולכן קראו לו התרשתא - התיר שתייה, שהתירו לו חכמים לשתות סתם יינם. אף שסתם יינם אסור מדין יין נסך, לו התירו את הדבר במיוחד כדי שיוכל לשמש לפני המלך.
פרק א' פותח את ספר נחמיה שלוש עשרה שנה אחרי עלייתו של עזרא: עזרא בא לבנות את רוחו של העם, ונחמיה בא לקומם אותו מדינית. נחמיה שואל דווקא על אותם נשארים שהיו תחת שלטון פחת עבר הנהר, ומצבם הרע שובר את לבו עד בכי, אבל וצום ותפילה תמידית. בתפילתו הוא נשען על הברית שכרת השם לאבותינו, מבקש אוזן קשבת ועיניים פתוחות, ומתוודה בלשון רבים - "ואני ובית אבי חטאנו" - כדרך המוכיח הכולל עצמו עם הכלל, ומלמדנו שלא לתלות את האשמה באחרים. "חבול חבלנו לך" מגלה שהארץ ובית המקדש הם משכון על חוב התורה, ושכל עוד אנו צועקים וכואבים את חסרונם - שנינו ממושכנים, אך משחדלנו לצעוק נמצא שרק כביכול הקדוש ברוך הוא נתמשכן. ובכל זאת ההבטחה עומדת: "ושבתם אליי" - נשלם את החוב, ויושב לנו המשכון. ובסיום הוא מתפלל על הצלחתו לפני המלך, שכן היה משקה למלך, ומכאן ואילך תחל פעולתו הגדולה.
אנחנו מתחילים היום בעזרת השם את ספר נחמיה.