פתיחה: נבואת נחום על מפלת אשור
פרק ב' בנחום הוא תיאור מפורט של מפלת אשור ושל חורבן נינוה. כפי שראינו בפרק הקודם, מלך אשור היה מלך אכזר, והוא ביקש להילחם בבבל. בתוך ממלכתו קמו לו מורדים, ובתחילה עלה בידו להכניעם, אלא שלאחר מכן הגיע חיל מבחוץ - הבקטריאנים - שהיה אמור לבוא לעזרתו, והבבלים הצליחו לקנות אותם ולהטות את לבם אליהם. וכך אותו חיל שהיה אמור לסייע למלך אשור הפך לעוזרם של אויביו, ובצירוף המורדים שמבפנים כבשה בבל את אשור.
המלך היה סרדנפל, מלך רשע, עריץ ומושחת. כאשר ראה שנכבש, הצית את ארמונו ושרף את עצמו יחד עם נשיו, ילדיו ועבדיו, והעדיף למות במיתת התאבדות. עוד ראינו שהיה לו רמז מראש: החוזים בכוכבים והמעוננים ויודעי העיתים אמרו לו שכאשר יראה את נהר החידקל פועל נגדו, ידע שזהו סופו. ואכן, זמן קצר לפני הכיבוש עלה החידקל על גדותיו, שטף את חומת העיר והפיל חלק ממנה, ואז הבין סרדנפל שהקץ קרוב ועשה מה שעשה.
פסוק א: בשורת השלום ליהודה
הִנֵּה עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, חׇגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ, כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבׇר־בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת.
מלך אשור ביקש להכניע את יהודה. ראינו שחזקיהו ואנשיו נסגרו בתוך חומה, דלתיים ובריח, עד שבא הקדוש ברוך הוא והיכה בסנחריב מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. הם חששו מפניו, וכעת באה להם הבשורה: על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. יהודה - חוגגי את חגייך, את יכולה כבר לחגוג את חגייך.
המלבי"ם נוקט לכל אורך הפרק בשתי אפשרויות של זמן ומבאר לפי שתיהן. לפי הדעה שהמעשה היה בימי מנשה, הכתוב מספר ששרי הצבא אשר למלך אשור לקחו את מנשה והביאוהו לבבל בחוחים, "ויעתר מנשה אל ה' וישיבהו למלכותו". וחז"ל מתארים שהושיבו אותו בתוך סיר והבעירו את האש תחתיו, ואז זעק אל ה', והקדוש ברוך הוא שלח רוח סערה שהוציאה אותו משם והחזירה אותו לירושלים, ואז עשה תשובה. אמנם תשובתו לא הייתה מלאה, אבל על כל פנים שב.
על תקופה זו מדבר כאן הנביא. מנשה נלקח בידי בליזס, שר צבא בבל שהיה תחת ממשלתו של מלך אשור, ולאחר מכן, כאשר מרד שר צבא בבל בסרדנפל מלך אשור, החזיר שר צבא בבל את מנשה למלכותו. אז נדר מנשה נדרים לעבוד את ה' יתברך, ועל זה התייסד בתהילים מזמור ס"ו: "אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי". ואז יצאו המבשרים אל הרי יהודה ובישרו שלום: אין לכם עוד מה לדאוג מן הצרים עליכם, כי מנשה חוזר למלכותו. תחגגו את חגיכם, המזבח נבנה, התחילו לעבוד את ה', ושלמו את הנדרים שנדרתם בעת שהייתם במצוקה.
"כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל כולה נכרת" - אין לכם עוד מה לפחד ממלך אשור, שהוא הנקרא בליעל, יועץ בליעל. "כולה נכרת" - הוא וביתו וגם בניו ברחו ולא ישובו עוד.
רש"י וכן הרד"ק מבארים שהדברים מוסבים על סנחריב. שניהם מדברים על מלך אשור, והמחלוקת היא על הזמן: לפי רש"י מדובר בסנחריב שבא בימי חזקיהו, ולפי המלבי"ם מדובר במלך שהגיע בימי מנשה בנו של חזקיהו. לפי רש"י והרד"ק, "לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל כולה נכרת" מתפרש שגם בניו ברחו, וזה מתאים לקו שלהם: מתו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות בשערי ירושלים, ובניו ברחו ולאחר מכן הרגו את אביהם, ובסופו של דבר גם הבנים מתו - "כולה נכרת".
פסוק ב: המפיץ נתון במצור
עָלָה מֵפִיץ עַל־פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה, צַפֵּה־דֶרֶךְ חַזֵּק מׇתְנַיִם אַמֵּץ כֹּחַ מְאֹד.
"עלה מפיץ על פניך" - כבר עלה המפיץ. מיהו המפיץ? זהו מלך אשור, שהפיץ את ישראל בגולה, או, אם ניקח זאת לתקופה מוקדמת יותר, שרצה להפיץ את ישראל בגולה. אבל עכשיו "נצור מצורה" - שרי הצבא שלו שמרדו בו צרים עליו, והוא עצמו נתון במצור.
"צפה דרך" - עמוד וצפה על הדרך. בימים ההם היו עומדים על אם הדרך ושומעים בשורות מן העוברים ושבים; זה היה מרכז החדשות. כך לאה עמדה על אם הדרך כדי לשמוע מה אומרים על החתן שלה, על ה"תכשיט" עשיו, ושמעה שאומרים "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", ובעקבות זה בכתה וזכתה ליפול בחלקו של יעקב. גם כאן: צפה על הדרך כדי לשמוע את הבשורה הטובה על מפלתו, ועל ידי זה "חזק מתנים אמץ כח מאד" - תתחזק, כי אתה עתיד לשמוע בשורות טובות.
ומה ההבדל בין "חזק" ל"אמץ"? מסביר המלבי"ם שחיזוק הוא עצם החוזק, ואילו אימוץ הוא התמדת החוזק בלב - לב אמיץ, חוזק תמידי שבלב. וזהו "אמץ כח מאד".
פסוק ג: שיבת גאון יעקב
כִּי שָׁב יְהֹוָה אֶת־גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל, כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ.
"כי שב ה' את גאון יעקב" - גם עשרת השבטים שהיו בגלות תחתיו, נתן להם הקדוש ברוך הוא רשות לשוב, ויהיה גאונם כגאון ישראל. המלבי"ם מבאר תמיד ששמות אלו מורים על שתי דרגות: "יעקב" הוא לשון עקב, מקום נמוך, ו"ישראל" מורה על שררה ומקום גבוה. ובעם ישראל שני חלקים: עשרת השבטים, שהלכו בדרך רעה כבר מימי ירבעם בן נבט, והם הנקראים "יעקב", החלק הירוד יותר; ולעומתם יהודה ובנימין הנקראים "ישראל", שגלו מאוחר יותר ובסופו של דבר גם שבו, והקיום שיש לנו היום הוא מהם, ואילו עשרת השבטים אבדו לנו לחלוטין. וזהו: השיב ה' את עשרת השבטים לשוב, ויהיה גאונם כגאון ישראל שהם יהודה, שלא היו תחת ידו של מלך אשור. ולפי זה "כי שב" הוא לשון שיבה - ישובו לארצם.
הרד"ק מביא גם את הפירוש הזה, ומוסיף ביאור בשם רבי יהודה ש"ושב את גאון יעקב" הוא מלשון תשובה ונחת, כלומר הניח להם ליעקב ויהיה להם מנוחה.
"כי בקקום בוקקים" - לשון בוקק בא תמיד בהקשר של ריקון הגפן, כגפן שרוקנו אותה מפירותיה. ולא די בכך, אלא "וזמוריהם שיחתו" - השחיתו גם את זמורות הגפן עצמה. והנמשל: מלבד ששללו את ממונם של ישראל, שזה כקטיפת הפירות - "בקקום בוקקים", השוללים שללו את ממונם - גם הגלו אותם מארצם, וזהו "וזמוריהם שיחתו", שלקחו את ארצם, וממילא שוב אין הגפן יכולה לשאת ענף ולעשות פרי. ומוסיף המלבי"ם שגם אם נאמר שמדובר בתקופה מוקדמת יותר, נאמר שכבר אז החל מלך אשור לשלוח ידו בעשרת השבטים, ואף שאין הדבר מפורש בכתובים, לא היה הדבר בצורה גדולה ומוחלטת ולכן לא קיבל ביטוי בכתובים.
פסוק ד: תיאור גבורתה של אשור
מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאׇדָּם, אַנְשֵׁי־חַיִל מְתֻלָּעִים, בְּאֵשׁ־פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ, וְהַבְּרֹשִׁים הׇרְעָלוּ.
כאן מתחיל הנביא לתאר בפרטות את חורבנה הראשון של נינוה. בתחילה סמך המלך סרדנפל על גיבוריו, שהרי הם ניצחו במלחמה, הצליחו להניס את המורדים ולהתגבר על בבל. "מגן גיבוריהו מאדם" - מגן הגיבורים צבוע אדום בדמם של המובסים; כלומר ניצחנו בקרב, שפכנו דם וידינו על העליונה.
"אנשי חיל מתולעים" - התולע הוא מין תולעת שמדמה מפיקים צבע אדום, ובו היו צובעים בגדים. אנשי החיל לבשו בגדים צבועים בתולע, והוא סימן לרצח ולדם. הרד"ק מסביר שהוא סימן לגדולתם ולרוב כבודם, שבגדים מתולעים נחשבים בגדי כבוד; ועוד הסבר, שהצבע הזה מבהיק ומטיל אימה על בני אדם, וכל הרואה אותם נבהל, ולכן לבשו בגדים כאלה.
"באש פלדות הרכב ביום הכינו" - הרכב הוא המרכבה שהיו רותמים לסוסים ויוצאים בה לקרב. את הברזל היו מעבדים באש ובלפידים, וכשרצו לצחצחו היו מעבירים אותו שוב תחת לפידי האש כדי לחדשו. "פלדות" כמו "לפידות", ופירוש הכתוב לפי המלבי"ם: נתנו את הרכב באש ששרפה וחידשה אותו שיהיה נוצץ, כאילו הוכן היום ממש.
הרד"ק מפרש אחרת: המרכבות היו דוהרות אחרי הסוסים, ולגלגליהן היו חישוקי מתכת, וכשרצו בדרכים על גבי האבנים, האבן המתחככת בברזל מתיזה ניצוצות, והיה נראה כאילו יוצאת אש מן החישוקים - "באש פלדות", כאש לפידים.
"והברושים הורעלו" - המלבי"ם מסביר שהחניתות שהיו עשויות מעצי ברוש נמשחו ברעל, כדי שהמכה תהיה מכת מוות. כך היו עושים גם לחיצים, ומי שנורה בחץ כזה סיכוייו לשרוד קלושים. הרד"ק מביא בשם אביו ש"הורעלו" פירושו רעדו, שתרעלה היא רעדה, והברושים כאן הם משל לשרים ולחשובים ולאנשי השררה של נינוה, שאחזה אותם רעדה ונכנסו לרטט. רש"י הולך אף הוא באותו כיוון, על פי תרגום יונתן, שהברושים הם החשובים והגדולים שבמקום, אלא שאת "הורעלו" הוא מפרש כתרגום יונתן: "מסורבלין בצבעונין" - סרבל הוא לבוש, כלומר היו עטופים בבגדי צבעונים, ו"הורעלו" מלשון רעלות, כדרך הנשים היוצאות רעולות, וכמו שכתוב בישעיה "הנטיפות והשירות והרעלות". ולפי זה אותם אנשים חשובים היו לבושים בגדים מפוארים.
פסוק ה: בהלה או גבורה
בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת, מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים, כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.
בפסוקים הבאים נחלקו הרד"ק והמלבי"ם בכיוון הכללי, והפסוקים מתבארים גם לכאן וגם לכאן. לפי הרד"ק הפסוק מתאר את בהלת אשור, ולפי המלבי"ם הוא מתאר דווקא את גבורתה.
לפי הרד"ק: "בחוצות יתהוללו הרכב" - לא יכלו לצאת מחוץ לעיר להילחם בחילותיהם, ולכן רוכבי הרכב הסתובבו כמשוגעים בתוך העיר. "ישתקשקון ברחובות" - הולכים בבהלה ברחובות העיר. לשון שקשוק היא לשון ערבוב, כמו שאומרים היום "לשקשק", ומקור הביטוי הוא מלשון שוק, שהאדם ההולך מבוהל שוקיו נחבטות זו בזו. "מראיהן כלפידים" - פניהם אדומות כלפידים, שזה סימן לביזיון ולבושה, שכן כל מי שמתבייש פניו מאדימות, וכמו שנאמר בבני בבל בנפילתם "פני להבים פניהם"; ופניהם אדומות מרוב ביזיון שאין בהם כוח להילחם באויביהם. "כברקים ירוצצו" - מרוב בהלה רצו ברחובות ולא ידעו מה לעשות ואיך להינצל.
לפי המלבי"ם, הפסוק מתאר את גבורת אשור בתחילה. "חוצות" הוא החלק שמאחורי הבתים, ושם "יתהוללו הרכב" - אנשי הרכב רצים הנה והנה; ואילו לפני הבתים "ישתקשקון", מלשון שוק, שהתקבצו יחד כביום שוק. "מראיהן כלפידים" - כשם שהלפיד יוצא במהירות גדולה, כך הכין אשור את חילותיו לקראת הקרב.
פסוק ו: האדירים הנכשלים והסוכך
יִזְכֹּר אַדִּירָיו, יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם, יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ.
לפי פירושו הראשון של הרד"ק, וכן לפי המלבי"ם, מדובר במלך אשור, מלך נינוה. "יזכור אדיריו" - יזכור את אדיריו וימנה אותם ויצווה עליהם ללכת אל החומה להילחם; אל תחשוב שיצליחו בקרב - "יכשלו בהליכתם" מרוב הבהלה. "והוכן הסוכך" - האויב הכין את הסוכך אל החומה כדי לחתור בקיר.
ומהו הסוכך? מסביר הרד"ק: "הסוכך הוא מכסה קרשים ועורות עליהם, כשבאים הנלחמים אל העיר ונכנסים תחתיו עד החומה, וחותרין תחת החומה, והוא מגן עליהם מן האבנים שמשליכים מעל החומה". שהרי כשרצו לכבוש חומה היו צריכים להגיע אליה ולנגח אותה באיל ברזל או לטפס עליה ולחדור פנימה, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, שכן לאויב יתרון הגובה והוא משליך אבנים ובליסטראות על כל מתקרב. לכן היו בונים מקרשים ומעצים מעין גגון גדול, ונושאים אותו מעליהם ומתקרבים בו אל החומה, ואז יכלו להניח תחתיו איל ברזל ולנגח, והאבנים והחיצים פגעו בסוכך ולא בהם. אמנם אם היו זורקים עליהם אש הייתה בעיה, שהיו יכולים לשרוף עליהם את הסוכך, אבל כנגד חיצים ובליסטראות היה הסוכך מועיל.
המלבי"ם מסביר שמדובר בגיבוריו של מלך אשור, אותם גיבורים שהזמין מבקטריאן - מקום גדול מאוד, המופיע בספרים בשם "גרקו-בקטריאן קינגדום". הוא ציפה להם וסמך עליהם שיעזרו לו כנגד הבבלים, וזהו "יזכור אדיריו", שהוא זוכר אותם ומצפה להם. "יכשלו בהליכתם" - בדרך תפסו אותם הבבלים וקנו אותם, והמורדים סיכמו עמם שיעברו אליהם וילחמו יחד כנגד סרדנפל. נמצא שנכשלו על ידי אלה שהכשילום ופיתום להצטרף אליהם, ועל ידי זה נפלו כל גיבוריו במלחמה. "ימהרו חומתה" - ואז נסגרו בחומת העיר, "והוכן הסוכך" - הכינו את המבצר שיסוכך בעדם מפני האויב. כלומר, לפי המלבי"ם הסוכך אינו של האויב אלא המבצר שהקים סרדנפל להישגב בו.
הרד"ק מפרש גם על מלך בבל: "יזכור אדיריו" - מלך בבל הוא האדיר, ואנשיו הלכו אל החומה לכובשה, ומרוב מהירות ריצתם נכשלו בהליכתם, והם הכינו את הסוכך כדי לעמוד תחתיו ולחתור בחומה.
פסוק ז: שערי הנהרות
שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ וְהַהֵיכָל נָמוֹג.
רש"י, וכן הרד"ק, הולכים בכיוון שמדובר בשערי העיר שמצד הנהר, שהרי העיר הייתה מוקפת בנהר חידקל, והיה בה צד שבו השערים פונים אל הנהר. "שערי הנהרות נפתחו" - אנשי החיל שברו את הדלתות ונכנסו דרך אותם שערים. "וההיכל נמוג" - ההיכל שבו ישב המלך נמוג, נרעד ונע מכוח אבני הבליסטראות שנזרקו עליו; ורש"י אומר: אבנים הנזרקות שנקראות "בומא", כלומר פוצצו את הארמון באבני בליסטראות. הרד"ק מסביר שהדבר בא מכוח המהלומות שהיכו בשערים, שמכוחן נשברו השערים והיכו גם בארמון. ותרגום יונתן מפרש "גשרי נהרוותא" - שהשער שעל הנהר הוא הגשר, שהאויב צריך לעבור את הנהר כדי להגיע, והצליחו לפתוח את הגשרים ולעבור להילחם במלך אשור.
לפי המלבי"ם, כל הפסוק מתאר את מה שראינו לעיל, שאנשי מלך אשור אמרו לו: דע לך שכאשר יגאה הנהר, שם תתחיל מפלתך; כך אנו רואים בכוכבים. ואכן החידקל גאה והציף את העיר. וזהו "שערי הנהרות נפתחו" - ולפי זה אין מדובר כלל בשערי עיר, אלא בנהרות עצמם, שהם כמוגבלים בתוך שערים במקום שבו הם זורמים, וכעת נפתח השער והנהר עלה על גדותיו ושטף את העיר. "וההיכל נמוג" - אלה שבהיכל נמוגו מפחד, שהרי הנה מתגשמת התחזית שחזו החוזים בכוכבים, ועתה יציף הנהר את העיר והיא תימסר ביד האויב.
פסוק ח: מות המלכה ונשי הארמון
וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה, וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים מְתֹפְפֹת עַל־לִבְבֵהֶן.
כיוון שהבין המלך שהסוף הגיע, שרף את ארמונו עם נשיו, עבדיו וילדיו. וזהו "והוצב גלתה הועלתה" - הוכנה מדורת אש לשרוף את המלכה ואת כל הפילגשים. "גלתה" היא המלכה, ומסביר המלבי"ם שכשם שהמלך נקרא "תגלת פלאסר", ו"תגלת" הוא שם כבוד למלכות, כך המלכה נקראה "גלתה". והרד"ק מביא בשם רב שמואל ששם המלכה הוא "הוצב".
אנו נלך לפי המלבי"ם: "הוצב" מלשון עגלות צב, כמו "בצבים ובכרכרות", מרכבה מכוסה ומפוארת שבה נושאים את המלכה. "והוצב גלתה הועלתה" - מרכבת המלכה והמלכה בתוכה הוצבו שם ונשרפו כליל; "הועלתה" לשון העלאה באש, העלאה על המוקד, וכמו שנאמר בהמשך "והבערתי בעשן רכבה". "ואמהותיה" - גם השפחות הועלו באש. "מנהגות" - כמו מנהמות, מלשון הגה, שהיו הוגות והומות כקול יונים, "מתופפות על לבבהן" - מכות על לבן מרוב צער ועוגמת נפש על השריפה הגדולה ועל העלאתם על המוקד של כל בני בית המלך.
פסוק ט: נינוה כבריכת מים
וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת־מַיִם מִימֵי הִיא, וְהֵמָּה נָסִים, עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה.
הרד"ק מסביר בדרך משל, שנינוה מימים קדמונים הייתה מלאה שפע וכל טוב. תמיד כשרוצים לבטא שפע מבטאים זאת בלשון בריכה; גם אנו, להבדיל, אומרים ב"לשם ייחוד" שבקידוש של שבת "שפע מהבריכה העליונה", וזהו גם מקור לשון ברכה - הורדת שפע מן הבריכה העליונה. כלומר נינוה הייתה משופעת בכל טוב כבריכת מים המשפיעה לכל מקום, כבריכה שנאספים אליה המים מגשמים או ממעיין. ואותו מקום מפואר - "והמה נסים", כעת הם בורחים מן העיר בשעה שהיא נכבשת, וכשאומרים להם האויבים "עמדו עמדו", אין מי שאפילו מסתכל לראות מי קורא לו; כולם בורחים ואינם נשארים רגע.
המלבי"ם מבאר כפשוטו, לפי מה שהסברנו שהחידקל עלה על גדותיו והציף את נינוה, והתקיימה התחזית שחזו לו. ועל זה אומר הנביא "מימי היא" - הרי כך היה מימי קדם, מיום היותה בהווייתה, שהנהר מציף אותה מדי פעם. ומביא המלבי"ם בשם האברבנאל שנינוה הייתה תמיד מלאה מים, והוצרכו לבנות את בתיהם על גבי עליות - מעין ונציה קטנה. ואם כן, אם הדבר רגיל שם, מדוע הם נסים? אלא כפי שאמרנו: הפעם היה הדבר סימן, שכאשר תראו את החידקל עולה ונינוה מוצפת דעו שהתחיל הסוף, ולכן נפל עליהם פחד וכולם נסו.
"עמדו עמדו" - כפי שהקדים המלבי"ם, כבר מובא בדברי הימים של הספרים הקדמונים שהחיל שכבש את נינוה אמר לאנשי העיר: אין לנו עניין כנגדכם, אין אנו רוצים לקחתכם לעבדים ולא למשול בכם ולא להצר לכם, מלחמתנו היא רק כנגד אחד, כנגד המלך העריץ והאכזר. ולכן אומרים להם עמדו עמדו, אין לכם מה לברוח, לא באנו אלא להשפיל את גאון הבליעל סרדנפל, וצועקים עליהם שלא יברחו. ועם כל זה "ואין מפנה" - אין מי שמפנה עורף לראות מי הצועק אליו, ונסו ואין רודף, בורחים בשעה שבני בבל כלל אינם רודפים אחריהם ואין להם בהם עניין.
פסוק י: הביזה שלא נלקחה
בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב, וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה, כָּבֹד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה.
אומר המלבי"ם, כפי שמופיע בדברי הימים של עמי קדם, שהמנצחים - בני בבל - לא חיפשו לשלול שלל מנינוה ולא ביקשו לקחת משם את האוצרות, ובביזה לא שלחו ידם; די היה להם בכבוד הניצחון ובהשפלת סרדנפל מלך אשור. ולכן אומרים כביכול אל המנצחים: "בוזו כסף בוזו זהב", הרי יש כאן אוצרות אין קץ, מדוע אינכם לוקחים? "ואין קצה לתכונה" - תכונה מלשון הוכן, אין גבול לאוצרות שהוכנו שם. והם משיבים כנגד זה: "כבוד מכל כלי חמדה" - הכבוד מדבר אלינו יותר מכל כלי חמדה שנחמוד לקחת מכאן; זה שהצלחנו להכניעם יקר בעינינו יותר מלגזול כסף וזהב.
פסוק יא: בוקה ומבוקה ומבולקה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכׇל־מׇתְנַיִם, וּפְנֵי כֻלָּם קִבְּצוּ פָארוּר.
הרד"ק מסביר שהכוונה לריקנות, כמו "גפן בוקק" - גפן שרוקנוה. "בוקה ומבוקה" נכפל לחזק ולומר שהריקנות הייתה גדולה, "ומבולקה" לשון הכרתה, שתהיה ריקה מכל טוב ותהיה נכרתת. רש"י מפרש "ומבולקה" - מפורצת, שפרצו את חומותיה. "ולב נמס" - ליושבים שם יהיה לב נמס. "ופיק ברכיים" - כישלון ברכיים, שהמפחד ברכיו נוקשות זו בזו מרוב רעדה, כלשון "וארכובתיה דא לדא נקשן". "פני כולם קיבצו פארור" - פניהם שחורות כקדרה, ששולי הקדרה שחורים; שהרי בזמנם הקדרה עמדה על גבי גחלים ממש, והייתה של ברזל ולא של נירוסטה, ולכן שוליה השחירו מאוד, ותמיד כשרצו לבטא שחרות אמרו הושחרו פניהם כשולי קדרה.
המלבי"ם מתאר כאן את מצב אנשי העיר: כל העיר התרוקנה, וזהו "בוקה ומבוקה". ומה מוסיפה המ'? להגדיל את הריקנות - בוקה הוא ריק, ומבוקה ריקנות גדולה יותר, כמו שמה ומשמה. "ומבולקה" היא ההשחתה הגמורה, שהכל נשחת. ולבם של אנשי העיר נמס מרוב פחד, "וחלחלה בכל מותניים" מרוב שבר ויגון, "ופיק ברכיים" בשעה שנסו.
פסוקים יב-יג: מעון האריות
אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת וּמִרְעֶה הוּא לַכְּפִרִים, אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד.
אומר הרד"ק: הגויים שראו את חורבן נינוה אומרים - איך אירע כדבר הזה למקום שהוא מעון אריות? ממנה היו אנשים יוצאים למלחמה כאריות טורפים, מאיימים על כל העולם ומביאים את הטרף לנינוה. והיא הייתה מעון לאריות ומרעה לכפירים, שהטרף הוא הביזה והשלל שהיו לוקחים מכל מקום ומביאים, כאריה היוצא וטורף ומביא למעונו. "אשר הלך אריה ולביא שם, גור אריה ואין מחריד" - גם גור האריה היה שם ולא חרד; המקום היה שליו ושקט, ועדיין הייתה בו גבורה לצאת ולטרוף מכל מקום שמחוצה לו.
המלבי"ם מסביר שהדברים מוסבים על בית המלך, שכעת חרב ושמם. הצופה עומד ומתפלא על אכזריותו הנוראה של סרדנפל: כיצד היה מסוגל לשרוף את בית המלך על נשיו, ילדיו, שפחותיו ועבדיו, כיצד הרגם באכזריות ולא חמל עליהם? "איה מעון אריות" - זה בית המלכות ששם ישבו המלכים, והמלך הוא האריה הזקן. "ומרעה הוא לכפירים" - מסביב לארמון רעו הכפירים, שהם הצעירים שבאריות, בני המלך. "אשר הלך אריה לביא שם" - שם היה הולך האריה והלביא, והלביא היא נקבת האריה, וכמו שמצינו ביחזקאל "לביאה"; כלומר המלך והמלכה, ושם מעונם. "שם גור אריה" - הם הילדים הקטנים בני המלכים, "ואין מחריד" - שם היו בטוחים. ולפי תרגום יונתן: "דהוו אזלין מלכיא תמן בניהון שבקין", שהמלכים מרוב ביטחונם במקום הזה היו מביאים את בניהם ומניחים אותם בנינוה, וכנראה היו שם מקומות לימוד וחכמה, ומרוב ביטחונם במקום הניחו שם את ילדיהם.
אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו, וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו, וַיְמַלֵּא־טֶרֶף חֹרָיו וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה.
לפי הרד"ק, הפסוק מתאר את נינוה בימי גדולתה: "אריה טורף בדי גורותיו" - האריה היה טורף די הצורך לגוריו, וזה המשך הפסוק הקודם, שאותו מעון אריות היה מקום של גיבורים היוצאים אל המדינות האחרות וטורפים טרף ומביאים לשם, ודי היה בטרף גם עבור בניו. "ומחנק ללבאותיו" - היה מחנק את האויבים כדי להביא טרף גם ללביאות, לנקבות. והכל משל למלך נינוה ולשריו שהיו מביאים את שלל כל העמים לנינוה.
המלבי"ם מסביר שהתיאור הוא על מצבה של נינוה לאחר המפלה, וכמה אכזריות נעשתה שם: האריה, הוא המלך סרדנפל, טורף את "בדי גורותיו" - הורג את ילדיו הקטנים. "בדי" כמו "יונקותיו ובדיו", ענפי האילן וסעיפיו, וכביכול האריה טורף את ענפי גוריו ואיבריהם. וכיצד ייתכן שהלך המלך ושרף את הארמון על ילדיו ונשיו? ולא זו בלבד, אלא "ומחנק ללבאותיו" - חנק את לביאותיו, הן נשיו, שהרי מתו מחמת העשן, והעשן ממית בחנק. "וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה" - את נשיו קורא "טרפה" בלשון נקבה, ואת גוריו "טרף" בלשון זכר; הנשים דרו במעונות ובארמונות, והגורים שכנו בחדרים קטנים, והוא מילא את החורים טרף ואת המעונות טרפה. הייתכן כדבר הזה, הנשמע כדבר הזה?
פסוק יד: הנני אליך
הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת, וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ, וּכְפִירַיִךְ תֹּאכַל חָרֶב, וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ, וְלֹא־יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה.
אומר הקדוש ברוך הוא: הנני אליך - אני נגדך. "והבערתי בעשן רכבה" - אבעיר בעשן את רכבך. "וכפיריך תאכל חרב" - הכפירים שלך, הם גיבוריך, תאכל אותם החרב. "והכרתי מארץ טרפך" - אכרית מן הארץ את הטרף שהיית רגילה לטרוף. "ולא יישמע עוד קול מלאככה" - לא יישמע עוד קול שליחיך שהיו באים להפחיד את האומות, כרבשקה ששלח סנחריב להפחיד את חזקיהו.
לסיכום:
הפרק פותח בבשורת שלום ליהודה - המבשר עומד על ההרים, ויהודה חוגגת את חגיה ומשלמת את נדריה, כי הבליעל לא יוסיף עוד לעבור בה. משם עובר הנביא לתאר את מפלת נינוה על כל שלביה: המפיץ הנתון עצמו במצור, שיבת גאון יעקב כגאון ישראל, גבורתם הראשונית של גיבורי אשור במגיניהם האדומים וברכבם המצוחצח, כישלון האדירים שנקנו בדרך בידי האויב, עליית הנהר על גדותיו כהתגשמות התחזית שנחזתה למלך, שריפת הארמון על המלכה והשפחות והילדים בידי סרדנפל עצמו, מנוסת אנשי העיר אף שהכובשים קראו להם לעמוד, והאוצרות שנותרו מבוזזים לא בוזזו כי הכבוד יקר מכל כלי חמדה. ולבסוף מעון האריות - בית המלכות שהיה מקום ביטחון ואין מחריד - נהפך למקום שבו האריה טורף את גוריו ומחנק את לביאותיו, ועליו מכריז ה' צבאות: הנני אליך, והכרתי מארץ טרפך ולא יישמע עוד קול מלאכיך.