פרק א' בנחום פותח במשא נינוה ובתיאור נורא של גילוי הקדוש ברוך הוא בכוחו ובזעמו: הרים רועשים, גבעות מתמוגגות, הארץ נישאת מפניו. באמצע התיאור הזה נכנס פתאום פסוק של נחמה וטוב, ומכאן ממשיכה הנבואה אל מפלת אשור, אל סנחריב ואל סופו של מלך נינוה. השיעור שלפנינו הולך בעקבות המלבי"ם (ולצידו רש"י, הרד"ק והמדרשים) מפסוק ז' ועד סוף הפרק.
ט֣וֹב יְהֹוָ֔ה לְמָע֖וֹז בְּי֣וֹם צָרָ֑ה וְיֹדֵ֖עַ חֹ֥סֵי בֽוֹ׃
רש"י מסביר: גם בשעה שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האויבים, אין הוא זז מלרחם על היראים. ולא כמידת בשר ודם היא מידה זו. אצל בן אדם, כשהוא עסוק בזה אינו פנוי לזה. אם הצבא מגייס את כל כוחותיו כדי למגר את האויב, אין ביכולתו להשקיע באותו סדר גודל בטיפול בעורף, בחסד ובהצלה. אצל הקדוש ברוך הוא לא כן: שני העניינים אינם נוגעים זה בזה. הוא נפרע מן האויבים במלוא הכוח, ובאותה שעה עצמה משפיע ומרחם על יראיו. כשהוא עסוק בזו הוא פנוי לזו, שאין כוחו מוגבל.
בזה מיישב רש"י את הקושי: איך נכנס פסוק של ברכה וטובה מייד אחרי "הרים רעשו ממנו", "הגבעות התמוגגו", "לפני זעמו מי יעמוד"? אלא שזהו שבחו של הקדוש ברוך הוא. הגם שהוא כעת בכעס ובעברה ובצרה על האויבים, אין זה גורע כהוא זה ממלוא השפע והטוב שהוא משפיע על היראים ועל המאמינים בו. "ויודע חוסי בו" - יודע את צורכיהם של החוסים בו.
הרד"ק מתקשה באותה קושיה, ומיישב באופן אחר: היו אנשים מישראל שגלו לאשור, והיה חשש גדול שכאשר ייפרע הקדוש ברוך הוא מאשור ייפגעו גם הם. על כך בא הפסוק ואומר: אל תדאגו. "טוב ה' למעוז ביום צרה" - השם יהיה להם למעוז, למקום עוז, מקום שבו יתגוננו ויישמרו ביום הצרה. תהיה צרה, והם לא ייפגעו. "ויודע חוסי בו" - הקדוש ברוך הוא יודע ומשגיח לטובה על אלה החוסים בו, ולכן לא יינזקו מן הצרה שתבוא על אשור.
המלבי"ם מפרש בעומק אחר. אחרי שתיאר הנביא כיצד כדור הארץ כביכול עולה בתוהו ואובד, וכאילו אין קיום ליקום, נשאלת השאלה: על מה יעמדו בני תבל? הארץ כמו התפוררה, המקום כמו אבד. על זה בא הפסוק: ביום צרה טוב לעמוד על השם, כי הוא עתה מקומו של עולם, ועליו יעמדו הברואים וימצאו מעוז ומחסה.
וזה כפי שלמדנו בהרחבה בנפש החיים: הקדוש ברוך הוא נקרא "המקום". שואלים ילד היכן הקדוש ברוך הוא נמצא, והוא עונה: בכל מקום. תפיסה זו משובשת, כאילו יש עולם ויש את הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא נמצא בתוך העולם. (אמנם יש בזה שתי בחינות, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ואין כאן מקום להאריך.) בקצרה: הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ולכן נקרא המקום. השאלה הנכונה איננה היכן הקדוש ברוך הוא נמצא, אלא היכן העולם נמצא, והתשובה: העולם נמצא בקודשא בריך הוא, ולא קודשא בריך הוא בעולם. הכל אלוקות, והוא המקום. ואם כן, כשהקדוש ברוך הוא הוא בחינת המקום - ממה אתה מוטרד?
"ויודע חוסי בו" - מעלת החסיון בהשם גדולה מכל מחסה אחר, משום שהוא מחסה היודע מה אתה צריך. אדם נחבא בעת התקפת טילים תחת בטונדה, והבטונדה אינה מכירה אותו, אינה יודעת את צרכיו, אינה יודעת מי הוא ומה הוא. השם הוא מעוז שיודע את חוסיו, משגיח בהשגחה פרטית לחמול ולרחם על הנמצאים שם ולהצילם.
וכנגד זה יש להביא את הפסוק "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים". הגר"א (כמדומני) מבאר שם את ההבדל בין חסיה לבטחון: כשאני חוסה במשהו, אותו דבר לא הבטיח לי כלום, אלא אני מעצמי הולך ומטמין עצמי תחתיו - חוסה תחת הגג, חוסה תחת האילן. ואילו "בוטח" הוא כשמישהו הבטיח לי במפורש: בוא ואני אגן עליך. ואומר הכתוב: טוב לחסות בהשם, אף שלא הבטיח לי דבר, יותר מלבטוח באדם שהבטיח לך הגנה מפורשת. וזהו שאומר כאן הנביא: גם מי שרק חוסה, השם יודעו. ו"יודע" פירושו משגיח בהשגחה מלאה לראות את כל צרכיו.
ואפשר להוסיף ביאור: "יודע" גם במובן של אוהב. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" - ידעתיו היינו אהבתיו. וכן "יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד". הידיעה הזאת היא לשון חיבור: השם מתחבר אליו ואוהבו. אף כאן, מי שחוסה בהשם זוכה לאהבת השם, והשם מגן עליו.
וּבְשֶׁ֣טֶף עֹבֵ֔ר כָּלָ֖ה יַעֲשֶׂ֣ה מְקוֹמָ֑הּ וְאֹיְבָ֖יו יְרַדֶּף־חֹֽשֶׁךְ׃
על מי נאמר "מקומה"? בזה שתי דעות. רש"י מפרש "ובשטף עובר" - בחמה שוטפת, "כלה יעשה מקומה" של נינוה. הקדוש ברוך הוא כמו ישטוף את נינוה וימחה אותה, וזה קשור למה שראינו לעיל "ותשא הארץ מפניו", שנינוה תישטף מפניו.
המלבי"ם מפרש אחרת: לאחר שתיאר הנביא שהקדוש ברוך הוא הוא מעוז מן הצרה, הוא מתאר עתה כיצד הקדוש ברוך הוא עובר בשטף ובזרם מים ועושה כלה למקומה של הצרה - ולא של נינוה. הצרה היא ארץ אשור, ו"אויביו" הם מלך אשור, אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואותם ירדוף חושך.
ועל מה מדבר הכתוב? כפי שראינו בפתיחת הדברים, האצטגנינים אמרו לסרדנפל מלך אשור: כשתראה את נהר חידקל עולה, דע שהגיע סופך. באותו לילה גאה החידקל ועלה והפיל חלק מחומת העיר. אז הבין המלך שהגיע קיצו, והלך והתאבד. והרי לך: "ובשטף עובר" - השטף הוא מי החידקל, ובאמצעותו "כלה יעשה מקומה" של הצרה שהיא מלך אשור. "ואויביו ירדף חושך" - כל אלה שהיו בעיר ברחו ממנה, ודרכם הייתה חושך וחלקלקות ומלאך השם רודפם.
מַה־תְּחַשְּׁבוּן֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה כָּלָ֖ה ה֣וּא עֹשֶׂ֑ה לֹא־תָק֥וּם פַּעֲמַ֖יִם צָרָֽה׃
הרד"ק מפרש שהדברים מכוונים כנגד האויבים, אנשי נינוה: מה אתם חושבים על השם הגוזר עליכם רעה? אני אומר לכם מה עולה בדעתכם - שהקדוש ברוך הוא לא יוכל, שאין בו כוח למגר אתכם. זוהי מחשבת הכפירה העוברת במוחכם. וכך אמר אשור עצמו לחזקיהו: על מי אתה בוטח? מי בכל אלוהי העמים אשר סביבותיכם, שאת כולם כבשתי, הציל אותם מידי? ומדוע תחשוב שאלוהיך חזק מכולם? כמו שכל אלוהי העמים לא הצילום מידי ואת כולם מחצתי, כך אעשה גם לך - "וכי יציל ה' את ירושלים מידי". על זה אומר הנביא: מה תחשבון אל השם, שאין בו כוח להציל מידך? התשובה: "כלה הוא עושה", השם יכלה אתכם. ולא תחשבו שיצטרך להכות פעם ועוד פעם - "לא תקום פעמיים צרה", מכה אחת יכה ולא ישנה לכם, מכה אחת שתחסל אתכם.
מעניין לציין: הביטוי "לא תקום פעמיים צרה" מופיע היום בספרים בראשי תיבות, לא תקפ"צ. כותבים למשל "בזמן מלחמת השחרור לא תקפ"צ", או "בתקופת השואה האיומה לא תקפ"צ", והכוונה שלא תבוא עלינו עוד פעם אותה צרה. אלא שהמשמעות הזאת הפוכה מפשט הפסוק. לפי רש"י והרד"ק ושאר הפשטנים, הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא אינו צריך להביא את הצרה פעמיים, אלא פעם אחת תבוא הצרה ותחסל הכל - משמעות שלילית, ואילו אנו משתמשים בה במשמעות חיובית.
ואולם המלבי"ם דווקא לוקח את הפסוק לכיוון חיובי, שלא כשאר הפירושים. הוא מבאר: מה תחשבון אל השם, למה עולה בדעתכם מחשבה רעה כאילו כשהקדוש ברוך הוא יוצא ומשחית מגמתו היא לרעה? אין זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, אלא אדרבה, כל רצונו תמיד להיטיב לעולם. ואם אתם רואים כאן כוח של זעם וחמה וכליה - הרי זה מה שהתבאר, שהקדוש ברוך הוא עושה כלה למקומה של הצרה. והמטרה: "לא תקום פעמיים". די לנו בצרת סנחריב פעם אחת, וכדי שלא יקום עוד פעם מביא הקדוש ברוך הוא את הצרה הזאת. "כלה הוא עושה" - הוא מכלה את הצרה שהיא סנחריב, כדי שלא יבוא לכאן פעם נוספת להצר לנו. ואכן תראה שהמפלה הזאת באה על ידי נבוכדנצר, וכשרצה אשור לקום עלינו פעם שנייה שוב לא יכול, שכן נבוכדנצר מיגר אותו. אם כן, למה תחשבו שהשם עושה דברים שאינם טובים? כל זה אינו אלא לטובתכם ולהצלתכם.
כִּ֚י עַד־סִירִ֣ים סְבֻכִ֔ים וּכְסׇבְאָ֖ם סְבוּאִ֑ים אֻ֨כְּל֔וּ כְּקַ֥שׁ יָבֵ֖שׁ מָלֵֽא׃
ראשית, מהם "סירים"? יש לדעת שכמעט תמיד בתנ"ך "סירים" פירושם קוצים. אמנם מצינו סיר במשמעות של כלי, אבל באופן רגיל - כמו "כְּקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל" - הסירים הם הקוצים.
המלבי"ם מבאר: על ידי השטף הזה נבהל סרדנפל. הוא ראה את החידקל גואה, ראה את החומה נופלת, ונזכר בדברי האצטגנינים שכאשר יקום החידקל נגדו נגמר סיפורו. ואז ערך מערכות של קוצים כסוחים, העלה את הארמון באש והתאבד שם, הוא ופילגשיו ונשיו וילדיו וכל משפחתו וכל משרתיו, שרף את כולם ושרף גם את עצמו. "עד סירים סבוכים" - במערכת הקוצים הבוערים עלה על המוקד.
והנה המלך וכל בני ביתו היו שרויים תמיד בסובאי יין, ובפרט באותה שעה, שהרי היה בטוח שאנשי בקריין יבואו לעזרתו, ובטוח היה שמצד עצמו כבר הצליח למגר את המרד. הוא לא ידע על הקשר שקשרו המורדים עם אלו שבאו כביכול לעזור, ושאדרבה יפעלו נגדו. לכן הרשה לעצמו לשבת ולשתות. ומתוך השכרות באו "עד סירים סבוכים" - הסתבכו קשות באותם קוצים בוערים, שבסופו של דבר עלה שם על המוקד הוא וכל אנשיו.
"וכסבאם סבואים" - והגם שהיו שתויים ומלאים יין, ובדרך כלל דבר רטוב אין האש אוחזת בו, עם כל זה כאשר קרבו אל הסירים הסבוכים "אוכלו כקש יבש מלא". כמו הקש שכאשר מלאו ימי גידולו הוא מתייבש: כל עוד החיטה טרייה וירוקה קשה לה לאחוז באש, אבל כשהיא "מלאה" היא מתייבשת, וזיק קטן שורף את הכל. כך קרה לאלה שהיו לחים ורוויים ביין, והפכו כקש שברגע אחד נשרף.
מִמֵּ֣ךְ יָצָ֔א חֹשֵׁ֥ב עַל־יְהֹוָ֖ה רָעָ֑ה יֹעֵ֖ץ בְּלִיָּֽעַל׃
הנביא פונה לנינוה: ממך יצא החושב על השם רעה. ומיהו? סנחריב. ולכאורה מדוע הגדרתו "חושב על השם רעה", והלא היה צריך לומר חושב על ישראל רעה? בפשוטו יש ליישב, שכל היוצא נגד ישראל יוצא נגד השם, שהרי "עם ה' המה ומארצו יצאו", והיוצא נגד עם ישראל יצא נגד קודשא בריך הוא.
אך רש"י מביא את המדרש: "ממך יצא" - סנחריב מלך אשור, שחשב רעה ודימה להחריב דירת מטה ודירת מעלה. לא הסתפק בכיבושים כאן, אלא תכנן להחריב גם את דירת מעלה. כתוב אחד אומר "וְעָבוּ מְלוֹן קִצּוֹ" וכתוב אחד אומר "וְעָבוּ מְרוֹם קִצּוֹ". "מלון קיצו" זה העולם הזה, מלונו של הקדוש ברוך הוא - בית המקדש. ו"מרום קיצו" - שכבר היו לו תוכניות להילחם בו במרום. אמר: בתחילה אחריב דירה של מטה ולבסוף דירה של מעלה, כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין בפרק חלק (דף צ"ד).
מהאבן עזרא וכן משאר המפרשים משתמע שהכתוב מדבר על רבשקה, שבא וחירף וגידף מערכות אלוקים חיים ואמר: למה אתם חושבים שתוכלו נגד סנחריב, כדאי לכם להשלים עמו, ועוד דברי בלע דיבר נגד השם כאילו הוא חלש ולא יוכל להציל ולהגן. והנה ממך יצא הרשע הזה, שחושב רעה על השם, כופר במציאותו וכופר בהשגחתו, ולכן בא לייעץ עצות לפרוק עול שמים ולבוא תחת עולו של סנחריב.
המלבי"ם מדייק: מה ההבדל בין "חושב על השם" לבין "יועץ בליעל"? המחשבה היא תמיד עניין עיוני, התבוננות בדבר, ואילו העצה היא כבר דבר מעשי. "חושב על השם רעה" - באמונה, אמונתו לקויה והוא אינו מאמין בהשם. ולא די לו בכך, אלא גם "יועץ בליעל" - בליעל הוא מלשון בלי עול, ותמיד משמעו רע - שגם יועץ עצות רעות נגד השם במעשים, ואינו מסתפק בחוסר אמונה שבלב.
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִם־שְׁלֵמִים֙ וְכֵ֣ן רַבִּ֔ים וְכֵ֥ן נָג֖וֹזּוּ וְעָבָ֑ר וְעִ֨נִּתִ֔ךְ לֹ֥א אֲעַנֵּ֖ךְ עֽוֹד׃
ראשית, ביטוי מוכר מאוד יצא מכאן: "שלמים וכן רבים". תמצאו אותו הרבה בספרי השו"ת, כשרוצים לומר על מנהג שרבים נוהגים בו: "וכן נהגו שלמים וכן רבים". מי שאינו מכיר את הפסוק אינו מבין מהיכן הביטוי, אבל המכירו יודע שזה ציטוט מנחום פרק א' פסוק י"ב. והכוונה: אין זה מנהגו של יחיד, ואף לא מנהג של המון העם בלבד, אלא מנהג של שלמים - אנשים גדולים - וגם של רבים, מעין "פוק חזי מאי עמא דבר".
ולעצם הפירוש: המלבי"ם אומר שנגזר על נינוה שתהיה שממה, ובעקבות זה פחדו פחד עצום וברחו כולם, אף שלא הייתה להם סיבה לברוח. שהרי העם הזה היה "שלמים וכן רבים" - עם רב שלא נחסר ממנו במלחמה מאומה, וכשאתה שלם ורב יש לך לילך ולהילחם. ואף על פי כן "וכן נגוזו ועבר" - נגוזו וברחו מן העיר, כשם שעבר המלך החושב על השם רעה, שמת ועלה על המוקד.
ומוסיף המלבי"ם: לפי הדעה שסרדנפל הוא אסרחדון בן סנחריב (וכפי שהזכרנו לעיל, יש בזה שתי שיטות, שהאחת מזהה אותו כאסרחדון והשנייה כמלך קדום יותר), מדובר במי שספרי קורות הימים מתעדים ששרף את עצמו.
וכאן ראוי להזכיר את מה שמובא בחז"ל לאחר שלקה סנחריב, ומאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות מתו ברגע אחד סביב ירושלים. ועמדתי על כך שהסיפור הזה מוכר גם להיסטוריונים, והם מתעדים אותו ואומרים שמגפה מסתורית פגעה בחיילותיו. אנו יודעים מה טיבה של אותה מגפה: מלאך השם נשלח, ושריפת נשמה וגוף קיים, כפי שגילו לנו חז"ל, ודברים מפורשים בכתובים שהשכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים.
וכתוב ששני בניו של סנחריב היו עמו, והם התנקשו בו והרגוהו. בתחילה פקפקו ההיסטוריונים בדבר, ולאחר מכן מצאו כתובות שהוכיחו את דברי חז"ל. ולא שמפיהם אנו חיים - מבחינתנו תורת השם תמימה גם אם ימצאו להיפך, ואיננו נבהלים. שנים רבות חשבו שהעולם נברא באופן איטי, עד שנפל האסימון שהעולם נברא ברגע אחד, שהיה מפץ. עדיין נשאר ויכוח בנוגע לשנים, וכמו שלאט לאט למדו, כך ילמדו גם בנושא זה. אנחנו איננו מוטרדים ממסקנות פזיזות של אנשי מדע המנסים להסיק מסקנות רטרואקטיביות מן המציאות של היום. הם עובדים על תאוריות, ואנחנו על מסר מדור לדור, מאבא לבן, שושלת עד אדם הראשון, איש אחר איש, מי קיבל ממי ומי מסר למי. כשיש לך אמת, אתה יודע מה היא.
ומדוע התנקשו בו הבנים? אומר המדרש: כשראה את המפלה הנוראה והצורבת - בא עם צבא שלם וחזר בחמישה אנשים, וכל ההון העצום שבזזו במצרים נפל בידי ישראל - הגיע לבית נסרוך אלוהיו. מהו נסרוך? בית עבודה זרה שהיה בו נסר, קרש שנשאר מתיבת נוח, ועשו ממנו אלוה, שאמרו: זה מה שהציל את נוח. ושם התחיל לחקור: כיצד זה יש לעם היהודי הצלה על־טבעית, ומהו סוד קיומו העל־טבעי? הוא שאל זאת אז, ואנשים שואלים זאת גם היום. מארק טוויין וחבריו עומדים נדהמים מול הקיום הבלתי מוסבר של העם היהודי: כל העמים האחרים עלו וכיסו את העולם בשאון הדר ויפעה, הרימו את הלפיד בגאון ובעוז, והלפיד שלהם נשרף באש של עצמם, ואילו העם היהודי ראה את כולם ובילה את כולם, וכוחו כמאז כן עתה, ואינו מראה סימני דעיכה וירידה. אמרו לו: היה להם אבא שמסר את בנו לעקידה, והיה מוכן להקריבו על מזבח השם. אמר: אם כן, אני אקריב שניים. שמעו הבנים שכך מתכנן אביהם, אמרו: נקריב אותו קודם, ורצחוהו.
ולפי זה, אם אנו מתארים את סרדנפל כאסרחדון, בא הכתוב לתאר מה היה בעקבות אותה נפילה. אומר הקדוש ברוך הוא לסנחריב: אתה חשבת על השם רעה, אתה שלחת את רבשקה לחרף מערכות אלוקים חיים - לכן "נגוזו שלמים וכן רבים". מי הם? אותם שהביא סנחריב, חילותיו, מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות, שהיו שלמים ורבים, חזקים ורבים, והמלאך יצא והיכה אותם וכולם נשרפו ברגע אחד. "ועבר" - גם היועץ בליעל, גם סרדנפל שהוא אסרחדון, יעבור תחת האש. אל תחשוב שהאש הייתה רק לחילותיו של סנחריב.
ומדוע נקט לשון "ועבר" ביחס לאש ולא "ונשרף"? מבאר המלבי"ם: מפני שדרכם הייתה להעביר באש למולך. ואגב, לשון "העברה" באש אינה דווקא במולך, כמו "אֶת אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ". וסנחריב עצמו, כמו שראינו, רצה לעשות כן לבניו ולהקריבם לנסרוך אלוהיו, ולכן הרגוהו בחרב. וזהו שנאמר "עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן": המיתה הזאת, להישרף על המוקד, הוכנה לו עוד מימי אביו שתכנן לשרפו. והמולך נקרא תופת, ולמה? שבשעה שהיו מעבירים שם את הילד לשרפו היה צועק צעקות נוראות, וכדי להשקיט את הצעקות שלא יישמעו היו מתופפים בתופים. מה שתכנן לך אביך - להעבירך בתופת, להעבירך באש - בסופו של דבר עבר בו הוא עצמו, כשסרדנפל שרף את עצמו בארמונו עם הקוצים ועלה על המוקד שייעד לו אביו מראש.
"ועניתיך לא אענך עוד" - כאן פונה הנביא לעם ישראל: מה שעיניתי אותך על ידי אשור, לא אענך עוד. ואין לכם מה לדאוג שהצרות תחזורנה, כמו שראינו "לא תקום פעמיים צרה" - הצרה הייתה חד פעמית ולא תחזור עוד. וזה מתאים מאוד אם נאמר שהמדובר באסרחדון. אבל אומר המלבי"ם, גם אם נאמר שהיה קודם לכן, "לא אענך עוד" נאמר על אותו זמן, ואילו לאחר מכן, בתקופה מאוחרת יותר, שוב הגיעו. ומצינו ביטוי דומה: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", ושואלים: והלא לאחר שני פרקים שוב ארם מגיעה? אלא שבאותו זמן, בעקבות אותו מעשה, לא יספו - כמו שלמדנו שם בעניין נסיונם לתפוס את אלישע הנביא.
רש"י מפרש כאן על פי תרגום יונתן, ואומר שיפה תרגומו של יונתן ומיושב על המקרא: "אם שלמים" - אם יהיו כולם שלמים בעצה אחת, "וכן רבים" - ואף אם יהיו רבים מאוד, אנשי נינוה, "וכן נגוזו ועבר" - ואף אם יגוזו ויעברו את החידקל ואת פרת כדי לצור על ירושלים, אומר להם השם: אין לכם מה לדאוג, הם לא יוכלו, שהרי "ועניתיך לא אענך עוד" - אחרי שעיניתי אותך פעם אחת, לא אענך בשנית. ועוד פירוש מביא רש"י: אם שלמים אנשי נינוה בגדולתם, ואף אם יהיו עוד רבים ונכבדים יותר - "נגוזו ועבר", אומר השם: ככל שיגדלו, אני אגוז אותם ואעביר אותם, ו"נגוזו" מלשון גזיזה. "ועניתיך לא אענך עוד" - לא אענה אותך יותר, אלא אענה עינוי קלה ונחרצה ולא אזדקק לך עוד, כעין "לא תקום פעמיים צרה".
רש"י מביא שרבותינו דרשו את הפסוק גם לעניין מעשה הצדקה במסכת גיטין, ומעיר: "אך אינו על סדר שאר הנבואה". הרבה פעמים חז"ל דורשים פסוקים באופן נקודתי, וכשאתה מנסה להרכיב את הדרשה על שאר הנבואה אתה מבין שלא התכוונו לפשט.
וכך אומרת הגמרא בגיטין דף ז' עמוד א': דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרב אמי וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר" - אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין, יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. ומדוע "שלמים" הם מצומצמים? מפרש רש"י: שלמים היינו שיש לו בדיוק כפי הנצרך לו. זהו מה שקוראים היום אדם "החי על השקל": אינך אומר עליו שיש לו ברוך השם, אלא שהוא מצומצם - יש לו בשלמות בדיוק כפי צרכו, בלי יכולת לזוז מילימטר, ואם קיבל דוח אין לו מהיכן לשלמו. ואף על פי כן יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשנכסיו מרובים.
ומוסיפה הגמרא: מאי "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהם צדקה - ניצול מדינה של גיהינום. משל לשתי רחלות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה: גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה. הרחל מלאה צמר, וכשהיא עוברת במים הצמר סופג מים והיא שוקעת ועלולה לטבוע ולא תהיה לה תקומה. הגזוזה עוברת בלי בעיה, שאין המים נספגים בה. וזהו "נגוזו ועבר": תגזוז מנכסיך, תפריש מהם את הראוי להפריש לצדקה, ותעבור את הגיהינום. ואם לאו - הדבר מכביד.
המהר"ל מבאר את עומק הדברים: לגזוז מנכסיו פירושו להוציא מן הגשמיות שלו. ואם אינו מוציא מגשמיותו, אותה גשמיות מטביעה אותו, שהוא שוקע בחומר ובארציות ומתעסק כל הזמן רק בענייניו הגשמיים, וזו משקולת המורידה אותו לגיהינום - כמו הרחל שצמרה הוא משקולת המורידה אותה לתוך המים.
וְעַתָּ֕ה אֶשְׁבֹּ֥ר מֹטֵ֖הוּ מֵעָלָ֑יִךְ וּמוֹסְרֹתַ֖יִךְ אֲנַתֵּֽק׃
מבאר המלבי"ם: אומר השם לישראל, אני אשבור את המוט ואת המוסרות של אשור מעליך - הוא משא המס והעבדות שהיו עבדים לו. "ומוסרותיך אנתק" - מה שהיית אסור במוסרות מפני גדודיו וחילותיו של אשור, את זה אנתק. ואם המעשה הזה היה מאוחר יותר, בימי מנשה, אז באמת נשבר העול לגמרי, שהרי חדלה ממשלת אשור לחלוטין, שבאה עליה בבל וביטלה אותה, ומתאים היטב "אשבור מוטהו מעליך ומוסרותיך אנתק". ואם היה קודם לכן, הרי זה באופן זמני, שלעת עתה שבר את העול מעליהם, ומה שבא אחר כך סנחריב היה בתקופה מאוחרת יותר.
וְצִוָּ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ יְהֹוָ֔ה לֹא־יִזָּרַ֥ע מִשִּׁמְךָ֖ ע֑וֹד מִבֵּ֨ית אֱלֹהֶ֜יךָ אַכְרִ֨ית פֶּ֧סֶל וּמַסֵּכָ֛ה אָשִׂ֥ים קִבְרֶ֖ךָ כִּ֥י קַלּֽוֹתָ׃
המלבי"ם מבאר שכעת מפנה הנביא את נבואתו אל סרדנפל: השם ציווה וגזר עליך שלא ייזרע משמך עוד. אדם שנזרע משמו פירושו שיש לו המשך שושלת, כאילן שלוקחים ממנו גרעין וזורעים אותו הלאה. וכאן נאמר לו שלא יהיה המשך לשושלתו, שנמחה הוא וזרעו לעד, כמו שראינו שהתאבד הוא ונשיו וילדיו ולא נותר מהם מאומה. כן יאבדו כל אויביך ה'.
"מבית אלוהיך אכרית פסל ומסכה" - דרכם של המלכים הייתה לשים את צלמם בבית העבודה זרה, שכאשר העם באים לעבוד את עבודתם הם מייחסים אלוהות גם למלך ומשתחווים לו. משהו כמעט כמו היום בצפון קוריאה: בשבילם הוא המלך, הוא המגן, הוא המושיע. איני יודע כמה מהם מאמינים בכך בליבם, אבל רבים מהם כן, ללא ספק. וכך האמינו על סטלין: היו כאן קיבוצים שכשהתפגר ערכו אבלות והכריזו "שמש העמים כבתה". אדם שלזכותו נזקפו חמישים מיליון רציחות - הוא שמש העמים. מי שזו השמש שלהם, אנו מעדיפים לשבת בגשם ולא להיזקק לשמש כזאת. הרי עד כמה היו אנשים משובשים לחלוטין.
ולאחר שהתאבד המלך, הסירו את פסלו מבית העבודה זרה, שכבר לא היה ראוי. ומעניין שכך בדיוק אירע גם עם סטלין: באותו זמן שהיו בטוחים שהוא שמש העמים עמד פסלו בכל מקום, ולאחר מכן, כשהתבררה גודל תועבותיו, כבר לא השאירו את פסלו בשום מקום. כל מקום שהיה בו אות וציון לכבודו - ביטלוהו. ואדרבה, עוד שמו על קברו פסל של גנאי, להראות את קלונו וביזיונו. ואומר המלבי"ם שהדבר מופיע בדברי הימים של קורות העמים, שעל קברו של אותו סרדנפל עשו מצבה לביזיון.
ונמצא שהפסוק מוסב לשני עניינים: "מבית אלוהיך אכרית פסל ומסכה" - הפסל והמסכה ששמת לכבודך בבית אלוהיך שישתחוו גם לך, אכרית. והמשכו: "פסל ומסכה אשים קברך כי קלות" - בקברך אשים פסל ומסכה לגנאי ולביזיון, "כי קלות" מלשון ביזוי, מלשון נקלה.
ולפי רש"י יש כאן תיאור של בריחת סנחריב: הרי ראינו שברח לבית נסרוך אלוהיו, ושם, כששמעו בניו את תוכניותיו, רצחוהו. ולכן "מבית אלוהיך אכרית פסל ומסכה" - את בית אלוהיך אשים שיהיה קברך; שם תברח כדי להימלט ושם תיהרג, כשם שנהרג אביך סנחריב בבית נסרוך אלוהיו. פירוש זה אינו מתאים לפירוש המלבי"ם, שלדבריו נשרף בארמונו, ואילו לפי פירוש זה נהרג בבית אלוהיו. כן יאבדו כל אויביך ה'.
מפסוק ז' ואילך מלמד אותנו נחום שני מהלכים המשלימים זה את זה. מצד אחד, גם בשעת הזעם הגדול ביותר אין הקדוש ברוך הוא זז מלרחם על יראיו, והוא עצמו מקומו של עולם ומעוז לחוסים בו - מעוז שיודע את צרכיהם ואוהב אותם, וטוב לחסות בו אפילו בלא הבטחה, יותר מלבטוח באדם שהבטיח. ומצד שני, מפלתה של נינוה מתוארת לפרטיה: שטף החידקל, בריחת העם, המלך השיכור שעלה על מוקד הקוצים ונשרף כקש יבש, כריתת שמו וזרעו והשפלת קברו. ולפי המלבי"ם אין בכל זה מידת רעה כלל, אלא אדרבה: "כלה הוא עושה" - מכלה את הצרה עצמה, "לא תקום פעמיים צרה", כדי שלא ישוב המשעבד להצר לישראל. ובתוך כל זה טמנו לנו חז"ל את הדרשה הנצחית: הגוזז מנכסיו ועושה מהם צדקה, אפילו כשמזונותיו מצומצמים - עובר את המים וניצול מדינה של גיהינום.