פרק ג' הוא הפרק החותם את ספר נחום. המלבי"ם מבאר שכאן אנו עוברים לשלב חדש בנבואה. הספר נפתח בשני ביטויים של נבואה: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי", ושם כבר עמד המלבי"ם על השאלה מה בין "משא" ל"חזון". נינווה נחרבה פעמיים. פרקים א' וב' הם ה"משא", תיאור החורבן הראשון שהנביא רואה למול עיניו (חורבן שאינו מפורש בכתובים, והמלבי"ם הביאו מספר קורות דברי הימים, מעשה סרדנפל וכל מה שעבר עליהם). ואילו פרק ג' הוא ה"חזון" - מה שהנביא חוזה למרחוק על העתיד: החורבן השני של נינווה על ידי נבוכדנצר, שאחריו נשארה העיר שממת עולם.
הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ פֶּרֶק מְלֵאָה לֹא יָמִישׁ טָרֶף׃
"הוי" הוא לשון קריאה, כמו "אוי", כדברי הרד"ק. "עיר דמים" - עיר ששופכים בה דמים. "כֻּלָּהּ כַּחַשׁ" - הרד"ק מפרש שקר, שמשקרים ומכחשים איש באחיו. אך המלבי"ם אומר שסתם "כחש" שבכתובים הוא כחש באמונה: מכחשים בהשם ובמציאותו של הבורא, ומסרבים לקבל את מלכותו.
"פֶּרֶק מְלֵאָה" - לפי הפשט, מלאה גזל, שכן "פרק" הוא לשון פריקה ונטילה משל חברו, כמו "וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ", "פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל". והמלבי"ם מבאר על פי המשך הפסוק שמדבר בטרף: האריה תחילה טורף את הבהמה וממיתה, ואחר כך מפרק אותה ומנתחה לחלקיה. כך נינווה מלאה מבשר טריפה, "לֹא יָמִישׁ טָרֶף" - טורפים תמיד, כל הזמן מחדש, ומאבדים נפשות.
קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה׃
"קול שוט" - הפרשים מכים בסוסים בשוט ונשמע קולו. "קול רעש אופן" - אופני המרכבות עושים רעש גדול, שהרי אין זה צמיג אלא אופן מתכת על גבי אבן, והדבר נשמע למרחוק. "וסוס דוהר" - דהרות אביריו, כאשר הסוס מכה בכוח בארץ. "ומרכבה מרקדה" - תוך כדי המרוצה המרכבה מקפצת ונראית כרוקדת. המלבי"ם מבאר ששני עניינים יש כאן: גם תיאור הרעש שנשמע בעיר, וגם תיאור הסכנה שבה, שתמיד סוס דוהר ומרכבה מרקדה בתוכה.
ביאור מעניין מביא האבן עזרא, והוא אומר עליו שהוא הנכון בעיניו: "שוט" - שוט להכות בו בכלי המשמיע קול, כדרך שעושים הפלשתים כעין תנבור שלנו. התנבור הוא הדרבוקה המוכרת, העשויה מחרס (והיום גם מפלסטיק) ועור מתוח עליה. אלא שאין מדובר בדרבוקה קטנה בגודל כיס, אלא בתנבור רחב וגדול, והיו מתקבצים אנשי החיל עשרה או יותר להכות בו בשוטים, להשמיע קולו ולהפחיד. זוהי לוחמה פסיכולוגית: כאשר הצבא היה מתקרב נשמע קול רעש אדיר, והאנשים ששמעו מרחוק היה לבם נופל בקרבם, סבורים שחיל אדיר מתקרב, ועל ידי כן היו נמלטים.
פָּרָשׁ מַעֲלֶה וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה וְכָשְׁלוּ בִּגְוִיָּתָם׃
המלבי"ם מבאר: "פרש מעלה" - במקום מעלה ההרים, לשם לא היו מגיעים לא המרכבה ולא הסוסים, ועתה תראה שם פרש עולה, ולהב חרב וברק חנית, אנשי המלחמה יעמדו שם. ומתוך כך "ורב חלל" - יומתו אנשים בחוצות העיר מרוב החללים שיביאו האויבים דרך שם.
"וְכֹבֶד פָּגֶר" - לשון כיבוד, שהיו מכבדים את הפגרים במטאטא כמו שמטאטאים אשפה. המטאטא מוזכר בכתוב: "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (פעם אמרתי זאת למישהו והוא חשב שאני ממציא פסוקים), ובלשון חז"ל המטאטא נקרא "מכבדות", כמו מכבדות של תמרה, ו"מכבדין את הבית" פירושו מטאטאים. אבל אל תחשוב שבזה נגמר הדבר: "ואין קצה לגויה" - אי אפשר להסיר את כל הפגרים, הגוויות ממלאות את הרחובות עד בלי די, עד ש"וכשלו בגוויתם" - ההולכים נתקלים בגוויות ונכשלים בהן. זה יהיה חורבנה של נינווה.
המלבי"ם מביא ביאור נוסף ב"ואין קצה לגויה", המקשר אל הפסוק הבא: אין קצה וגבול למה שהיו מבקשים לצורכי הגוויה, דהיינו ההנאות, התאוות ותענוגות הבשרים. ועל כן "וכשלו בגוויתם" - יחלשו ויחלו בגופם מרוב זנוני זונה. אין גבול לתאוותם, ותאוותם היא שתפיל ותכשיל אותם.
מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ׃
המלבי"ם מבאר שכאן מתאר הנביא את ההמון הרב שהתקבץ לנינווה. נינווה הייתה רוכלת העמים, מקום שהגיעו אליו המונים וסוחרים מכל העולם, והנביא מסביר מדוע נהרו אליה רבים. הזונה כאן אינה כפשוטה אלא משל: כשם שאל הזונה באים כדי ליהנות ולקבל רווח, כך היו באים אל העיר ליהנות ולקבל ממנה רווח. שני כוחות משיכה היו לה: "טובת חן" מחד, ו"בעלת כשפים" לצודד נפשות בכישוף מאידך.
והנמשל: הגויים היו מתקבצים לנינווה מפני העושר והמסחר שהיה שם, וזה כעין הקיבוץ אצל הזונה, קיבוץ לתועלת, כמין אתנן זונה - "המוכרת גויים בזנוניה". והמשפחות הנכבדות היו מגיעות אליה על ידי כישוף ותחבולות, שהייתה מסמאת את עיניהם להיות משועבדים אליה, שהרי כשפים הם פעולה שהיא כביכול מחוץ לטבע - "ומשפחות בכשפיה". ובמילים פשוטות: היא הייתה מקום מרכזי שידע למשוך אליו את כולם.
הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל־פָּנָיִךְ וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ וּמַמְלָכוֹת קְלוֹנֵךְ׃
"שוליך" הם שולי הבגדים, המטונפים והמתלכלכים מן הארץ. אומר השם: ארים את שולי בגדייך המלוכלכים על פנייך, והם יטנפו את פנייך. "והראיתי גוים מערך" - אותם גויים שהתפתו אחר הזנות, להם אראה את ערוותך; "מער" הוא לשון ערווה, כמו "כְּמֵעַר אִישׁ וְלֹיוֹת". "וממלכות קלונך" - אותן ממלכות שהתפתו אחר הכישוף, להן אראה את קלונך. כל אותם דברים שבהם משכת אחרייך את האחרים - כנגדם עצמם אשפיל אותך.
וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים וְנִבַּלְתִּיךְ וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי׃
"והשלכתי עליך שקוצים" - בגדים צואים שינבלו אותך. וגם זה עולה יפה עם המשל, שכן הזונה מתייפה בבגדיה ובהם היא מושכת ומפתה את האחרים, ולכן כנגד זה ישליך עליה בגדים צואים וינבל אותה. "ושמתיך כראי" - "ראי" הוא כזבל וכאשפה, מלשון "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ", שהמוראה היא הזפק, חלק שהוא כעין אשפה. כלומר: אנבל אותך ואשים אותך כדבר מטונף שימאסו בך.
וְהָיָה כׇל־רֹאַיִךְ יִדּוֹד מִמֵּךְ וְאָמַר שׇׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ׃
"ידוד" הוא מלשון ינדוד, והנו"ן נפלה בגלל הדגש שבדל"ת, כדרך שאומרים "יטור" במקום "ינטור". כל מי שיראה אותך - אותם שעד עתה ביקשו קרבתך והתחברו אלייך - ינדוד ויתרחק ממך.
"שדדה נינוה" - יש שתי דרכי קריאה. המלבי"ם מפרש, אף שהוא היפך שאר המפרשים, בקמץ רגיל: נינווה היא זו ששדדה תמיד את האחרים, שהרי מלכות אשור שלטה על העולם. ואם כן - "מי ינוד לה"? אדם השומע על צרת חברו נד בראשו מתוך כאב, אך על ממלכה מרשעת כזו, ששדדה את כולם, אין מי שיניד ראשו בצער ובאבל על מפלתה, שכן כולם שונאים אותה. ולפי הרד"ק ושאר המפרשים הכוונה "שודדה" - שנינווה נשדדה כעת על ידי נבוכדנצר ובבל.
"מאין אבקש מנחמים לך" - הנביא פונה אליה: רצוני לנחמך, אך מהיכן אביא לך מנחמים? הרי כדי לנחם אדם אומרים לו שמה שקרה לו קרה גם לרבים אחרים וזה אינו כה נורא, וזהו התנחומין. אך כאן, למי אומר לך שאירע כדבר הזה ובזה אנחם אותך? והמלבי"ם מדייק בהבדל שבין "ינוד" ל"מנחמים": הנדים הם הקרובים והאוהבים הבאים לנוד לו, כרעיו של איוב, והמנחמים הם גם רחוקים הבאים לנחם. ואין לה לא אלה ולא אלה.
הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר־חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ׃
עתה משיב לה הנביא: הייתי יכול לנחמך ולומר לך "התיטבי מנוא אמון"? היא אלכסנדריה של מצרים, וגם היא נחרבה כמוך. רש"י מפרש ש"אמון" הוא לשון פדגוג ואומן, כמו "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" - עיר שהייתה אומנת את מלכי מצרים, ששם היו המלכים גדלים.
וכמה דמיון היה בינה לבינך: היא הייתה רבתי עם וגדולה, וכשם שאת, אשור ונינווה, יושבת על נהר חידקל, כך היא ישבה ביאורים ומים סביב לה. ונוסף על כך הים היה מקיפה, עד שהיה לה כחומה. "אשר חיל ים מים חומתה" - "חיל" הוא חומה נמוכה, כמו החיל שבבית המקדש, ו"חומה" היא החומה הגבוהה. ומאחר שנאמרו כאן שתיהן, המשמעות היא שהים שימש לה גם כחומה הגדולה וגם כחומה הקטנה, כלשון הגמרא "שורא ובר שורא". וכן מצינו "חֵיל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ" - החומה הקטנה והחומה הגדולה יחדיו נמולו, כלומר נפלו ונחתכו ונכרתו, מלשון "אֲמִילַם".
כּוּשׁ עׇצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ׃
הרד"ק מדייק שקוראים "עׇצְמָה" בחטף קמץ. הנביא ממשיך בהדמיה בין נינווה למצרים: כוש היא התוקף והעוצמה והסיוע שלך, ואף למצרים היו אנשים רבים מאין קצה. ולא עוד, אלא אותם פוט ולובים שהם בעזרתך היום, הם עצמם היו אז בעזרתה של מצרים. והאם זה הועיל לה?
גַּם־הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כׇּל־חוּצוֹת וְעַל־נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכׇל־גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים׃
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין "גולה" ל"שבי": יש גולה שאינו שבוי. אדם הנמצא בגלות, אפילו במדינה שאינו יכול לצאת ממנה, עדיין חופשי לנוע בתוכה. "בשבי" פירושו שלא די שהוא בגולה, אלא אף שבו אותו והכניסוהו לכלא. "גם היא לגולה הלכה בשבי" - הלכה לגלות, ואף בגלות הייתה שבויה.
"ירוטשו" - המלבי"ם מבאר תמיד שריטוש הוא העברת צורת האדם על ידי הכאות, עד שלא ניתן לזהותו. גם היום משתמשים בביטוי "גופה מרוטשת". "ועל נכבדיה ידו גורל" - לקחום לעבדים על פי גורל. "וכל גדוליה רותקו בזיקים" - הגדולים שבה נקשרו בזיקים, שהם כעין אזיקים, ולשון "רותקו" מורה על קשר על קשר, זיקים כפולים ומכופלים.
גַּם־אַתְּ תִּשְׁכְּרִי תְּהִי נַעֲלָמָה גַּם־אַתְּ תְּבַקְשִׁי מָעוֹז מֵאוֹיֵב׃
המלבי"ם מבאר: כשם שהיא שתתה מכוס התרעלה, גם את תשכרי מכוס התרעלה. ויש מפרשים שהכוונה לכוס התנחומים, שהיו נותנים לאבל לשתות כוס יין כדי לשכוח את צערו, ואף את תצטרכי לשתות כוס תנחומים על שברך. "תהי נעלמה" - תהיי נסתרת ותתחבאי מפני האויב. "גם את תבקשי מעוז מאויב" - תבקשי לך מחסה ומבצר להינצל מן האויב.
כׇּל־מִבְצָרַיִךְ תְּאֵנִים עִם־בִּכּוּרִים אִם־יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ עַל־פִּי אוֹכֵל׃
המבצרים שלך יפלו ברגע אחד, כמו קו בר לב. ומה ייחודן של התאנים? "ביכורים" הן התאנים שביכרו, הראשונות שיצאו וכבר הבשילו. תאנה שלא הבשילה עדיין מחוברת בחוזק אל האילן, אבל תאנה שביכרה - בתנועה קלה של העץ היא נושרת. אדם פותח את פיו, מנענע את העץ, והתאנה נופלת לתוך פיו, קומפלט, עם התולעים והכל. כך מבצרייך ייפלו ברגע אחד לתוך פיהם של הכובשים כטרף קל.
והרד"ק מוסיף טעם למשל: התאנים היו דבר שמתאווים לו, ועל כן המשיל להן את המבצרים, וכל שכן ביכורים שהם הראשונים שגדלו ואליהם האדם מתאווה עוד יותר. כך האויב מתאווה לכבוש את עריך וממתין רק למתי כבר יוכל לכבשן.
הִנֵּה עַמֵּךְ נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ לְאֹיְבַיִךְ פָּתוֹחַ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי אַרְצֵךְ אָכְלָה אֵשׁ בְּרִיחָיִךְ׃
ואין גם מי שילחם בעד המבצרים הללו. דרכו של עולם שלפני המבצר עומדים חילות ולוחמים שאינם נותנים לאויב להתקרב, וכאן לא היה זאת, כי "עמך נשים בקרבך" - אנשייך אינם גברים אלא כנשים שאינן בעלות מלחמה, כלשון "התשת כוחי כנקבה" שאמר משה (ובזמנם עוד לא גייסו נשים ליחידות קרביות). ומשום כך "פתוח נפתחו שערי ארצך" - מי יעמוד בשער ומי ייאבק כנגד האויבים? הרד"ק מדייק בכפל הלשון "פתוח נפתחו": כאילו נפתחו מאליהם, שהאויב יחדור פנימה בקלות כה רבה.
מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי־לָךְ חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן׃
המלבי"ם מבאר שכאן הנביא מתלוצץ על נינווה: אתם מתאמצים לחזק את המבצרים ולבנות ארמונות, כדי שבעת המצור שתביא עליכם בבל תוכלו להישגב ולהינצל שם. היה מקובל בזמנם שמי שרוצה להסתגר בפני מצור עושה נחל ומקווה מים סביב הטירה, וזה היה מכשול לכובש, וכשרצו לצאת היה להם גשר מתרומם שהיו מורידים על אותו נחל. אומר להם הנביא: הרי אין לכם מים מוכנים להגן עליכם, ואני מציע לך "מי מצור שאבי לך" - כאדם השואב מים בעת מצור בכלי, בקושי, וכמה כבר יעלה בידו, ואף מים אלו אינם מחזיקים מעמד ומסריחים ומתקלקלים. "חזקי מבצריך" - המבצרים שלך אינם חזקים די.
ובזה ממשיכה ההלצה: "באי בטיט ורמסי בחומר". הטיט הוא הבוץ, ואינו ראוי לעשות ממנו לבנים; הלבנים נעשות מן החומר, הוא החימר, ומהן נשארות לבנים קיימות. אך הטיט שבני אדם דשים אותו, אם תעשה ממנו לבנים - יתפוררו ויהיו לאבק. ואת, נינווה, אין לך חומר לעשות ממנו לבנים, על כן באי בטיט ורמסי בו כאילו יתחזק על ידי כך כחומר. "החזיקי מלבן" - המלבן הוא הכלי בצורת מלבן שלתוכו יוצקים את החימר ומייצרים לבנה ובונים בה; וכאן, כיוון שהלבנה עשויה מטיט ולא מחומר, עליך להחזיק היטב במלבן שלא תתפורר הלבנה לפירורים.
שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה׃
"שם" - באותו מקום שאת רומסת בטיט כדי לחזק את מבצרייך, שם תאכל אותך אש האויב, ושם תכרית אותך החרב, כילק האוכל את עשב השדה.
ומהו "התכבד כילק"? מבאר המלבי"ם: הילק הוא מין ממיני הארבה, ובתחילת יצירתו הוא רימה כעין תולעת, ואחר כך מתעטף במעטפת - הגולם, כדרך שרוב הרמשים מתעטפים במסווה (כמו תולעי המשי שיש לילדים, שהגולם שלהן נראה כבדיד במבה). לאחר זמן הוא יוצא מן המעטפת ונעשה בעל כנף, וכאן, כיוון שמדובר בילק, יוצא ממנו ארבה.
והנמשל: כך המון הסוחרים והעמים שהיו בנינווה היו בתוכך כילק הרוחש ממקום למקום ואינו יוצא מגבולות המדינה. אך עתה "ילק פשט" - הילק פשט את מסווהו ויצא מן המעטפת ונעשה ארבה בעל כנפיים, ויעוף לארץ אחרת. במילים פשוטות: כל אותם סוחרים שהתכבדת בהם מאוד נוטשים אותך עתה, וזה חלק מביזיונה.
הִרְבֵּית רֹכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף׃
מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד וְלֹא־נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם׃
"מנזריך" - מלשון נזר וכתר, הפחות והסגנים והשרים שהלבשת אותם נזר ועטרה. אף הם נדמו כארבה המעופף למקום אחר, גם הם ימרדו בך ויעופו לחסות בצילו של נבוכדנצר ולא יישארו בנינווה. וכן "טפסריך", הממונים על צבא המלחמה, נדמו "כגוב גובי" - "גובי" הוא מין ארבה, ו"גוב" הוא קיבוץ וריבוי שלו. ודרכם של אלו: "החונים בגדרות ביום קרה" - כשקר הם שקועים בגדרות ונרדמים כל החורף, וכשהשמש זורחת כל אחד נודד לבדו, "ולא נודע מקומו אים".
והנמשל: כל זמן המלחמה הם מסתתרים בגדרות ובחורים ואינם עושים דבר, אך כשתזרח השמש מעט, כלומר כאשר ייפתחו שערי העיר, מיד ימלטו כולם. אין לך לצפות לעזרה ואין לך על מי לסמוך: לא על שרייך, לא על טפסרייך ולא על נזרייך, שכן כולם יברחו בעת צרה, כדרך שקרה עם הסוחרים, שברגע שמתחילים להישמע קולות מלחמה כולם נמלטים.
נָמוּ רֹעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ נָפֹשׁוּ עַמְּךָ עַל־הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ׃
"נמו רועיך" - הרועים הם המנהיגים ומפקדי אנשי החיל, ועליהם רצית לסמוך, והנה הם נרדמו בשמירה והלכו לישון. ומתוך כך "ישכנו אדיריך" - הגיבורים נשארים במשכנותיהם ואינם יוצאים להילחם, שהרי אם אין רוח המפקד, למה יצא הגיבור ממקומו להילחם? ולכן אין מי שיילחם להציל את נינווה.
"נפושו עמך" - המלבי"ם מפרש מלשון מנוחה, כמו "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" ו"וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתֶךָ": כל עם המלחמה שבתו ממלחמה, בקיצור יצאו לנופש. והיכן הם? "על ההרים ואין מקבץ" - כל צבא המלחמה מטיילים בהרים, ואין מי שיאספם לבוא ולהילחם כנגד מלך בבל. וזהו הנמשל של "שמש זרחה ונודד" שלמעלה: כולם נפוצו ואין מי שיקבצם.
רש"י מפרש "נפושו" כמו "נפוצו", ומבאר שידוע שמוצאי הלשון כולם מתחלפים זה בזה: יש אותיות הלשון, אותיות השפתיים, אותיות הגרון ואותיות השיניים. אותיות בומ"ף, אותיות השפתיים, מתחלפות זו בזו (ולא רק אצל הערבים), וכן אותיות זסשר"ץ, אותיות השיניים, מתחלפות זו בזו, ולכן הש' של "נפושו" מתחלפת בצ' ונעשה "נפוצו": העם, דהיינו החיילים, נפוצים על ההרים ואין מי שיקבצם למלחמה כנגד מלך בבל.
אֵין־כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ נַחְלָה מַכָּתֶךָ כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ כִּי עַל־מִי לֹא־עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד׃
"אין כהה לשברך" - רש"י מפרש "כהה" כמו כואב, שאין מי שמצר וכואב על שברך, נינווה, אלא כולם שמחים; והוא מלשון דבר עמום, כדרך שאנו משתמשים בביטוי "כהה". והמלבי"ם מפרש: אין רוח כהה לשברך, רוח כואבת ונפש כהה. לא תמצא אדם שיצטער על שברך. ולא זו בלבד, אלא "נחלה מכתך" - אין רוח שתחלה מרוב צער על נפילתה ושברה של נינווה.
"כל שומעי שמעך תקעו כף עליך" - אדרבה, כל מי ששמע על שברך מחא כף לחברו לאות שמחה על שסוף סוף נינווה נשברה. "כי על מי לא עברה רעתך תמיד" - שהרי הרעת לעמים רבים, ולכן כשנפלת יש שמחה לכולם: סוף סוף זה שהרע לנו, הנה הגיע זמן מפלתו.
פרק ג' הוא ה"חזון" שבספר נחום - נבואת החורבן השני של נינווה בידי נבוכדנצר. הנביא פותח בתיאור חטאיה (עיר דמים, כחש באמונה, טרף וגזל), עובר לתאר את רעש המלחמה ואת רוב החללים שאין להם קצה, ומגלה את סוד כוחה: עיר שמשכה אליה את העמים בעושרה ובמסחרה כזונה טובת חן, ואת המשפחות בכשפיה. וכנגד זה בא עונשה מידה כנגד מידה - גילוי קלונה וניבולה, עד שאין מי שינוד ואין מנחמים. הנביא מוכיח אותה ממפלת נוא אמון שהייתה חזקה ומבוצרת ממנה ובכל זאת הלכה לגולה בשבי, ומתלוצץ על מאמצי הביצור שלה שכל כולם טיט שיתפורר. סוחריה, שריה, טפסריה ומפקדיה - כולם יעופו כארבה וינטשוה בעת צרה, והמבצרים ייפלו כתאנים שביכרו אל פי האוכל. ולבסוף, מאחר שהרעה לכל העמים תמיד, אין מי שיכאב את שברה, וכל שומעי שמעה מוחאים כף. בעזר אל רחום נשלם ספר נחום; כשם שזכינו לסיימו, כך נזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אמן ואמן.