בעזרת השם אנו פותחים את ספר נחום, ספר קצר הכולל שלושה פרקים בלבד. הנבואה שלפנינו נמסרה על נינוה, עירו של מלך אשור, כמו שכתוב "מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה". מלך אשור היה מלך רשע שהרע לישראל והגלה אותם מארצם, והקדוש ברוך הוא נקם את נקמתם של ישראל על ידי נבוכדנצר, שנלחם כנגדו והחריב את מלכות אשור. חז"ל אומרים: שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר כבש את נינוה, שנייה כבש את יהויקים. מכאן אתה למד שנבוכדנצר נפרע מאשור על מה שעשו לישראל.
מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי׃
הרד"ק מעיר שלא נמסר לנו באיזה דור התנבא נחום. כתוב רק שהיה "האלקושי", המתייחס לשמו או לשם עירם של אבותיו. אך בסדר עולם מופיע שיואל, נחום וחבקוק התנבאו בימי מנשה. ואם כן נשאלת השאלה: מדוע לא נכתב "משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי אשר התנבא בימי מנשה", כדרך שמצינו בנביאים אחרים שמוזכר בהם זמן הנבואה? אומרים חז"ל: כיוון שמנשה לא היה כשר, לא נקראה הנבואה על שמו. לפיכך שלושתם - נחום, יואל וחבקוק - לא הוזכר אצלם שהיו בימיו, מפני שמנשה היה רשע. ואף שבסוף ימיו עשה תשובה, התשובה לא הייתה שלמה, ולכן על כל פנים לא רצה הכתוב להזכיר את עניינו.
המלבי"ם מסביר שהספר נחלק לשניים: האחד נקרא "משא נינוה", ואלו הן נבואות פרק א' ופרק ב'; והשני נקרא "ספר חזון נחום", והיא הנבואה שבפרק ג'. לכן כתובים כאן שני דברים - משא ואחריו חזון - שכן באמת חלקו הראשון של הספר הוא משא וחלקו השני הוא חזון.
וההבדל ביניהם: נינוה נחרבה פעמיים. ה"משא" מתאר את חורבנה הראשון של נינוה, שהיה עוד לפני ימי הנביא נחום או על כל פנים בימיו. ואילו "חזון" הוא תמיד דבר שאדם חוזה לזמן רחוק, ולכן בחזון חוזה נחום את חורבנה השני של נינוה. נמצא שפרקים א' וב' הם תיאור החורבן הראשון, והפרק השלישי הוא חזון עתידי על חורבנה השני של נינוה, שהיה בשנה הראשונה למלכות נבוכדנצר, ואז נחרבה לחלוטין.
אומר המלבי"ם: את חורבנה השני של נינוה, שהיה על ידי נבוכדנצר, מצאנו מפורש בדברי חז"ל. לעומת זאת החורבן הראשון אינו נמצא בספרי חכמינו, אלא הוא דבר מוסכם המסופר בכל קורות דברי הימים הקדמונים. ומביא המלבי"ם את תוכן הסיפור כפי שהוא מופיע שם.
סרדנפל היה מלך אשור, איש בליעל, זולל וסובא, רודף זימה, טיפש ומושחת מאוד. קשרו עליו קשר: שר צבא בבל ששמו בלזיס, שהיה כנוע תחת ממשלתו, הלך וקשר קשר עם שר צבא מדי ששמו ארבצס, ויחד עם שאר שרי הצבא נאספו כארבע מאות אלף איש להילחם על נינוה. המלך יצא לקראתם, נלחם בהם ורדף אותם עד גבול ארץ כשדים, שם נעמדו המורדים ומלך אשור גבר עליהם. נודע להם שיצא חיל גדול ממקום הנקרא בקרין כדי לעזור למלך אשור. מה עשו הקושרים? שלחו מסר לקראת אותו חיל לפתותם: בואו והצטרפו אלינו וקשרו עמנו קשר נגד המלך, כדאי לכם יותר לעזור לנו ולגבור על מלך אשור.
מלך אשור סרדנפל היה רגוע: ראשית, כבר הבריח והניס אותם עד הגבול; שנית, חיל גדול היה אמור להגיע ולסייע לו. לפיכך ישב ועשה משתה, וישתו וישכרו. קמו הקושרים בלילה והכו את כל חיל המלך, וגם החיל שיצא לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפל במלחמה, וכל השרים שהיו עמו מרדו בו ופרקו את עולו.
לאחר מכן שמו מצור על נינוה. נינוה הייתה עיר מבוצרת ונהר חידקל סובב אותה, והמלך התבצר בתוכה. שלוש שנים צרו עליה המורדים ולא יכלו לה. המכשפים אמרו למלך: כל זמן שנהר חידקל אינו לך לאויב, אתה יכול להיות רגוע; ברגע שתראה את נהר חידקל צר ואויב לך - דע שכאן נגמר הסיפור. לכן היה רגוע והמשיך להחזיק מעמד במצור.
אחרי שלוש שנים פרץ הנהר את גבולו ועשה פרצה בחומות העיר בגודל של כחצי פרסה. ראה המלך שנבואת מכשפיו ואצטגניניו מתגשמת והנהר הפך לו לאויב, וייבהל מאוד ויאמר נואש. ציווה להקים בארמונו מדורת עצים ואש, שם עליה את כל הרכוש, וגם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד ונשרפו באש - התאבדות קולקטיבית הוא וכל אשר לו. וכבר אמרנו: מלך טיפש ומושחת מאוד.
כדאי לדעת שהאשורים היו ידועים כעם אכזרי מאוד, יותר מכל מה שהעולם הכיר לפניהם. אחד ממלכי אשור, אשורנצירפל השני, מתאר את מעשיו כך: שבויים רבים מביניהם שרפתי באש, לחלקם כרתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העיניים, בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחד מראשים של מתים, את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש. זו דוגמה בלבד לאכזריות הנוראה שההיסטוריה לא הכירה כמותה.
מכאן תבין גם כיצד היה מסוגל אותו מלך לקחת את כל משפחתו, קרוביו, נשיו ופילגשיו ולשרפם יחד עמו. אדם שרוצה להתאבד - שיתאבד לבדו; מה טעם לשרוף את כל בני ביתו? אין לזה היגיון. אלא שכפי שאמרנו, מלכים עריצים ומושחתים היו עד להחריד, ולכן לא הייתה לו בעיה לחייב את כולם לעלות עמו על המוקד.
האויבים המתינו לשעה זו, נכנסו פנימה וכבשו את העיר, ולא שלחו ידם בביזה. הם לא רצו להרע ליושבי העיר אלא באו רק להשמיד את בית המלך, ולא ביקשו לפתוח במלחמה גם עם התושבים. אלא שבפועל התושבים לא סמכו על כך, נפל עליהם פחד, נסו וברחו ועזבו את העיר, והיא הייתה כמדבר שממה. האויב הקים גלעד וציון של בוז וחרפה למלך סרדנפל לאות על מעשיו הרעים, ואת כל אנדרטאות הכבוד שהיו המלכים עושים לעצמם, ובכללם סרדנפל, שברו וניפצו, "וישימוה לאות ולמשלים" - שהעיר הזאת הפכה לדוגמה למלך מושחת שגירשוהו ממלכותו.
אומר המלבי"ם: זהו תוכן הסיפור הנמצא בכל ספרי דברי הימים כולם כאחד, אלא שאיננו יודעים מתי היה, ואין בידינו לשבץ את המלך הזה ביחס למלכות ישראל. "לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור", אין לנו עדויות מוכחות. יש מבארים שהמלך סרדנפל הוא מי שמופיע אצלנו בכתובים בשם אסר חדון, שמלך תחת סנחריב, ועליו כתוב שבניו הכוהו בחרב. אף מן השמות ביקשו לדייק: "סר" כמו "אסר", ו"נפל" כמו "חדון" מלשון "פול" הנזכר בדברי הימים.
אם נקבל את הדברים, יוצא שהמעשה היה בסוף ימי חזקיהו או בתחילת ימי מנשה, וזה מתאים מאוד למה שאמרנו שתקופתו של נחום, המתאר את מפלת אשור ונינוה, היא תקופת מנשה. נמצא שיש התאמה כרונולוגית בין קורות הימים של הגויים לבין מה שמופיע אצלנו. אבל אומר המלבי"ם שמי שמעיין בספרי הקורות משתמע אצלו שהדבר היה הרבה קודם. במילים פשוטות, העניין אינו ניתן להכרעה, ולכן נרצה להסביר את הכתובים באופן שיתאימו בין אם הדבר היה שנים רבות קודם ובין אם היה בתקופתו של נחום ובימי מנשה כדברי חז"ל.
לפי זה, אם נאמר שהדבר היה בזמנו, הרי נחום רואה כעת את חורבנו של סרדנפל, שנחרבה עירו נינוה והמלך הרשע התאבד עם כל בני ביתו וארמונו - ועל זה אומר נחום "משא נינוה". ונינוה חרבה גם בשנית בימי נבוכדנצר, וזה כן מופיע אצלנו בכתובים - ועל זה הוא אומר "ספר חזון", כי חזון הוא לעתיד. מעתה תבין מדוע הפסוק כופל: יש כאן משא על מה שהוא רואה (משא הוא דיבור, דרשה ושיחה על העניין), ויש כאן גם ספר חזון, נבואה על מה שעתיד להיות כאשר תחרב נינוה בעתיד.
תרגום יונתן מתרגם: "משא נינוה" - "מטל כס דלוות לאשקאה ית נינוה", נבואה על כוס תרעלה שבה ישקה השם את נינוה, היינו נבואה על נינוה לרעה. וממשיך: "מלקדמין אתנבי עלה יונה בר אמיתי נביא דמגת חפר ותבת מחובה" - בעבר התנבא כנגדה יונה בן אמיתי המוכר לנו מספר יונה, "קום לך אל נינוה", ואז חזרה בתשובה. "וכדו דאוסיפת למחטי תב ואתנבי עלה נחום מבית קושי" - ולאחר שחזרה לחטוא, שב והתנבא עליה נחום. יוצא שלפי התרגום "האלקושי" אינו שם מקום, אלא "אל" היא מילת חיבור, ופירושו נחום מבית קושי. נמצא שאחרי נבואתו של יונה בזמנו, מתנבא עתה נחום. וכך מובא בחז"ל שנינוה חרבה בסוף: הנבואה שהתנבא יונה בן אמיתי "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" אמנם קיבלה דחייה ולא התקיימה מיד, אך לאחר זמן אכן נחרבה.
אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו׃
רש"י מסביר שהדברים נאמרו על זרעו של סנחריב, כפי שאמרנו שהיה בימי מנשה. "אל קנוא ונוקם" - מאז שהוא נפרע לישראל מאויביהם; וגם עכשיו עתיד הוא להיות נוקם ובעל חימה לצריו שהחריבו את ארצו והגלו את עמו; ונוטר את האיבה לבבליים. נמצא שיש כאן שלושה זמנים: מאז ומתמיד היה השם קנוא ונוקם בגויים ההם; גם עכשיו יקנא ויינקום כנגד אשור, שהבבליים יבואו כנגדם; ואל תדאג - גם עם הבבליים יסגור חשבון, וזו כוונת "נוטר הוא לאויביו".
רבי שמעון שואל: שלוש נקמות הללו למה? ומשיב: כנגד שלוש גלויות שהגלה סנחריב את ישראל, כמו שמצינו בסדר עולם. הרי לנו הסבר נוסף לשילוש הנקמה כאן - שייפרע מהם השם שלוש פעמים כנגד שלוש הגלויות.
המלבי"ם פותח כאן בהקדמה לספר ואומר: דע לך שיש כאן שתי מידות. האחת - שהשם מקנא על כבוד שמו שהתחלל, וזהו "קנוא". השנייה - שהשם נוקם על הרעה שעשו לעמו או שהרעו כנגדו. ויש הבדל ביניהן: כאשר מדובר ברעה שעשו הרשעים בפועל, אין הקדוש ברוך הוא מאריך אף אלא נפרע מהם באופן מיידי, והטעם פשוט - ברגע שהרשעים מרשיעים צריך להביא כנגדם רעה מיידית, כדי שלא יתמידו ברשעתם ויחריבו את העולם. אבל מצד מה שהשם מקנא על כבוד שמו שהתחלל, כאן אין הוא נוקם מיד, אלא הוא "בעל חימה".
ומה ההבדל בין "נוקם" ל"בעל חימה"? חימה, כפי שהמלבי"ם מסביר בכמה מקומות, היא כעס פנימי שאינו יוצא החוצה - "וחמתו בערה בו", זה בפנים. ואילו כעס שיוצא החוצה נקרא "אף" - "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית", האף מתאדם וכביכול יוצאת אש מן האף, וזו נקמה בפועל ופעולת פירעון כנגד האויבים. החימה היא כביכול: יש אצלי בפנים חימה כנגדם, אבל עדיין לא הוצאתי אותה אל הפועל.
כדי להבין מדוע כלפי הצרים נקט הכתוב "נוקם" וכלפי האויבים "נוטר", צריך להבין מה ההבדל בין אויב לצר, ובזה כבר עסקנו במגילת אסתר: "איש צר ואויב המן הרע הזה". "צר" הוא מי שמצר בפועל, ו"אויב" הוא מי שדורש רעתו בליבו אך אינו מצר בפועל. אם תרצו: הפלסטינים הם צר, האירופאים הם אויב. אלו באים לכאן עם סכינים לטבוח, ואלו שנאתם כבושה (אף שאפשר לקרוא גם להם צר במידת מה, שהרי הם שולחים לכאן את כל החבר'ה שלהם לצלם, לתעד ולרשום לנו דוח).
מוסיף המלבי"ם שייתכן צר שאינו אויב - הוא מצר בפועל, אך לא מחמת איבה אלא סתם מידה רעה שבו, "בשביל הכיף". וייתכן גם להפך, אויב שאינו צר - שונא בליבו אך אינו עושה פעולות להרע לו. וכך גם כלפי מעלה: מי שעושה רע בפועל בין אדם לחברו נקרא מצרי השם, ואפשר שאינו אויב אלא עושה זאת להנאתו; ואילו הכופרים בקדוש ברוך הוא במזיד והחולקים על אמונת השם נקראים אויבי השם, שכן האיבה היא בליבו, ואפשר שכלפי בן אדם לחברו אינו עושה רע כלל. נמצא: צר - בבין אדם לחברו, המצר לרעהו; אויב - מי שנלחם בקודשא בריך הוא לא בפועל אלא בליבו, בשנאה כבושה.
ועתה ההבדל בין נקימה לנטירה, כפי שאנו מכירים מחז"ל "לא תיקום ולא תיטור": לנקום פירושו נקמה בפועל - עשית לי ואעשה לך, "לא השאלתני ואיני משאילך". לנטור פירושו שאני אינני כמוך, אתה לא השאלת לי ואני כן נותן לך - ואף זה אסור, ונקרא נוטר, מלשון שומר, ששומר את האיבה בליבו.
ומכאן מתבאר הפסוק להפליא: "נוקם השם לצריו" - הצר מצר בפועל, ולכן הנקמה בו היא בפועל ומיידית, שהרי מי שמרשיע בפועל צריך להפסיק את הרעה מיד. "ונוטר הוא לאויביו" - האויב שונא בליבו בלבד ואינו מצר בפועל, ולכן השם ממתין לו ומאריך אפו ואינו נפרע ממנו מיד. ולפי זה נפלא מדוע כלפי אלו הגדיר הכתוב את השם "בעל חימה" - חימה היא הכעס הפנימי שעוד לא יצא לפועל; ואילו כנגד המרשיעים בפועל, שהם "צר", השם נוקם ומוציא את הנקמה אל הפועל.
יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו׃
המלבי"ם מסביר שעתה בא הנביא לבאר את עניין הנטירה: כיוון שהשם נוטר בליבו כנגד האויב ואינו נפרע ממנו מיד, נמצא שהוא מאריך אף ואינו מעניש באופן מיידי. וכלפי מי הוא ארך אפיים? כלפי מה שסיים בפסוק הקודם, "ונוטר הוא לאויביו".
ומי יכול להרשות לעצמו שלא להיפרע מיד? רק הקדוש ברוך הוא, ולכן ממשיך "וגדול כוח". שהרי מפני מה אנו רואים צורך להיפרע מיד? משתי סיבות. האחת, שיש לנו פתיל קצר - "הוא עשה לי? אסור! מיד צריך פעולת תגמול"; קשה לנו לסבול, קשה לנו להאריך אף. והשנייה, שאני אומר לעצמי: היום יש לי כוח, ומי יודע מה יהיה מחר, יש לי עכשיו הזדמנות - עכשיו אתן לו בראש. אצל הקדוש ברוך הוא אין את שתי הבעיות הללו.
אין לפניו קוצר רוח. הגמרא אומרת: "מהרה" אצל קודשא בריך הוא כמה הוא? שמונה מאות וחמישים שנה, שנאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", וגלו אחרי שמונה מאות וחמישים שנה. נמצא שאם אדם רוצה שהשם יעשה משהו מהר - זה תוך שמונה מאות וחמישים שנה, זה נקרא מהר. וכשהשם עושה את הדברים לאט, זה יכול לקחת אלפיים או שלושת אלפים שנה, ואל תדאג - זה יגיע בסוף. חשבתם פעם שדואר ישראל זה לאט? פתאום מתברר מה נקרא לאט ומה נקרא מהר במושגים של קודשא בריך הוא. פעם אחת פגש אדם מלאך ושאלו: כמה זו שנייה בשמיים? אמר לו: שנייה בשמיים היא מיליון שנה. שאלו: וכמה זה שקל בשמיים? אמר לו: שקל בשמיים הוא מיליון שקל. אמר לו: עשה טובה, תביא לי שקל. אמר לו: אין בעיה, תחכה שנייה.
לפיכך "ארך אפיים וגדול כוח": הקדוש ברוך הוא יכול להרשות לעצמו שלא להיפרע מיד, מפני שהוא גדול כוח, ומי שגדול כוח אינו חושש שמא יחסר כוחו ולא יוכל להעניש. ועוד, "גדול כוח" משמעו שיש לו העוצמה להתגבר על כעסו. לנו אין סבלנות, יש לנו קוצר רוח ואיננו יכולים לסבול; אבל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו ויש לו כוח רב לעצור את רצונו. הגמרא אומרת "הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו" - נוכרים מקרקרים בהיכלו והקדוש ברוך הוא שותק להם. זו גדולתו וזו נוראותיו, וזה מראה על גודל הכוח, כי "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". הגבורה אינה להכות מיד, אלא לדעת לומר לעצמי "לא" ולהתגבר.
אבל אל תטעה לחשוב שמתוך שמאריך אף שוב לא ייפרע בסוף, ולכן ממשיך מיד "ונקה לא ינקה" - בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יעניש וישמיד את האויבים כאשר תתמלא סאתם וייתן להם כראוי להם.
מכאן המסר: דע לך שמה שהקדוש ברוך הוא האריך לנינוה מאז שהתנבא עליה יונה "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", ואף שתשובתם לא הייתה שלמה - כפי שלמדנו שם בספר יונה על פי המלבי"ם, ששבו מן החמס אשר בכפיהם אך לא שבו מעבודה זרה שלהם - בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא נפרע מהם.
וההסבר: עבודה זרה, כפירה והכחשת האמונה - זו בחינת "אויב", שהוא בלב ואינו מצר בפועל. אנשי נינוה המשיכו בעבודה זרה, ולאויב "נוטר הוא לאויביו" - נוטר פירושו שומר וממתין, ולכן "ארך אפיים". אבל "ונקה לא ינקה" - בסופו של דבר אין הקדוש ברוך הוא מנקה, ודורש את התשלום עד הסוף.
וביחס לחמס - בזה כבר לא נפרע מהם, שהרי החמס הוא בחינת "צר", שהרי כשגוזלים וחומסים איש את רעהו עושים כביכול צר לקדוש ברוך הוא, ואילו אויב הוא הכופר בהשם. נינוה חדלו מלהיות צרים ונשארו רק אויבים: כבר אינם חומסים וגוזלים, שבו בתשובה מן החמס אשר בכפיהם, אך עדיין נשארו אויבים. ולכן לא באה הנקמה מיד, שכן הקדוש ברוך הוא מביא נקמה מיידית כשמדובר בצר - כמו שראינו בנינוה עצמה שנשלח אליהם יונה מיד, וכמו שראינו בסדום שמיד הפכם, וכמו שראינו באנשי דור המבול שמלאה הארץ חמס והביא עליהם מבול. בעניין צר אין לקדוש ברוך הוא חשבון פתוח, הוא סוגר אותו מיד. אבל כאן, שנשארו רק בבחינת אויב, כלפיו יש חימה - כעס כבוש בפנים - והשם נוטר, ממתין ואינו נותן את העונש מיד. ומשנתמלאה סאתם, אומר נחום שהקדוש ברוך הוא ייפרע מהם ויחריב את נינוה באופן מוחלט. עד כאן נתן לנו הנביא הקדמה: כיצד האריך השם אף לאנשי נינוה, מדוע האריך להם אף, ואיך בסופו של דבר עתיד להיפרע מהם.
עתה מתחיל הנביא לתאר כיצד ייפרע מהם: "יְהֹוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו". המלבי"ם מסביר שהתיאור בנוי בשלוש דרגות זו אחר זו, וכל דרגה מתוארת בתיאורים ציוריים של גודל הצרה והאסון, וכנגדם ארבעת יסודות העולם. הקדמונים חילקו את העולם לארבעה יסודות; היום מדברים על למעלה ממאה יסודות, ואין בכך סתירה, שהרי הכול תלוי בכמה אתה מאחד יחד ואומר שהם נובעים משורש אחד. ארבעת היסודות הבסיסיים ביותר הם אש, רוח, מים, עפר - ארמ"ע, ומהם מורכב העולם ומהם מתחלקים יסודות רבים.
כאן מתאר הנביא כיצד ארבעת היסודות הללו יוצאים כארבעה איתני טבע להחריב ולהשמיד את פני האדמה. תחילה מתואר שהקדוש ברוך הוא כביכול יורד מגובהי מרומים אל הארץ להחריבה, ומלווים אותו שני היסודות המלווים אותו תמיד: יסוד הרוח ויסוד המים. "בסופה ובשערה דרכו" - זה יסוד הרוח. "וענן אבק רגליו" - זה יסוד המים, המים אשר בענן, והוא רוכב על עב קל והאבק שמעלה הוא הענן (ואין הכוונה כאן ליסוד העפר). אלו שני היסודות המחריבים את היישוב עד היום: רוח סערה - איזו קטרינה שבאה ומסתובבת, הורסת הרים ומשברת סלעים; או שטף של מבול - גשמים שאינם סטנדרטיים שמציפים את הנהרות ומכסים ערים שלמות. בשני יסודות אלו נפרע הקדוש ברוך הוא.
גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל־הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל׃
עתה מתאר הנביא שהקדוש ברוך הוא יעשה חורבן בין בים ובין ביבשה: הוא גוער בים ומייבשו, וגם את הנהרות החריב. ומסביר המלבי"ם שיש כאן דבר והיפוכו: הרי דיברנו על ענן, וענן הוא גשם, וגשם הוא שיטפון, וכשיש שיטפון כל הנחלים הולכים אל הים והים מתמלא, וכל הנהרות מתמלאים מים - ואילו כאן מצד שני "גוער בים ויבשהו" ו"כל הנהרות החריב". ראה איך הקדוש ברוך הוא פועל שתי פעולות פרדוקסליות הסותרות זו את זו.
וכך גם ביבשה: "אומלל בשן וכרמל" - על ידי הסער ו"זרם ברד שער קטב". הביטוי הזה של המלבי"ם קשה להבנה במבט ראשון, עד שמעיינים ורואים כדרכו, שעיניו צופיות על כל התנ"ך בבקיאות עצומה, שציטט פסוק בישעיה: "הנה חזק ואמיץ לה' כזרם ברד שער קטב, כזרם מים כבירים שוטפים הניח לארץ ביד". והכוונה לרוח סערה שקוטבת וקורטת את הכול.
והביטוי "אומלל" עניינו הכרתה, כמו "בשם ה' כי אמילם" - אכריתם. ומכאן גם לשון "מילה", שהיא הכרתת העורלה. נמצא שהכוונה כאן שייכרתו כל שדות התבואה וכל פרחי האילנות. וזהו הסדר שבתהילים: "קול ה' על המים" - כנגד "גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב"; "קול ה' שובר ארזים" - כנגד "אומלל בשן וכרמל ופרח לבנון אומלל", שגם הארזים אשר בלבנון וגם הפרחים והאילנות הכול ייכרת בקול השם. ולא נשכח כלפי מה הדברים אמורים: זהו תיאור ההכרתה שתבוא על נינוה, כיצד הקדוש ברוך הוא יכרית אותה על מעשיה הרעים.
רש"י מביא את דרשת חז"ל שמה שכתוב "ופרח לבנון אומלל" מדבר על מיני המגדים ששלמה המלך נטע בבית המקדש. שכן כתוב שבבית המקדש הייתה גפן של זהב שהייתה מצמיחה פירות של זהב בדרך נס, וכך היה בבית ראשון. וכאשר באו והחריבו את בית המקדש - "פרח לבנון אומלל". ו"לבנון" הוא בית המקדש, או משום שבנוהו הבנאים בעצים מלבנון, או משום שמלבין עוונותיהם של ישראל. אותו פרח שגדל בלבנון, בבית המקדש, אומלל ונכרת: ברגע שנכנסו הבבליים להיכל, יבשו הפירות ולא המשיך אותו פרח לפרוח.
הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל־יוֹשְׁבֵי בָהּ׃
"הרים רעשו ממנו" - המלכים והשרים של הכשדים יפחדו מגזירתו של השם. "ותישא הארץ מפניו" - רש"י מסביר ש"תישא" כאן מלשון אש, כמו "משאת עשן", והכוונה שהארץ תהיה כולה כשרופה ולא יעלה בה כל עשב, כסדום ועמורה.
המלבי"ם ממשיך בקו שהסביר קודם, שהדברים באים בשלוש דרגות, כשלושה גלים. כאן מתחיל הגל השני: הקדוש ברוך הוא ומרכבתו, שיצאו מן השמיים להיפרע מנינוה, יורדים עתה על ראשי ההרים הרמים ומתקרבים לארץ. וכאן מתואר המשחית השלישי - יסוד העפר. כאשר השם עומד על ראשי ההרים, ההרים רועשים מפניו, וגם הגבעות הנמוכות מהם מתמוגגות. פירושו של דבר שהקדוש ברוך הוא ירעיש את יסוד העפר ותהיה רעידת אדמה ורעש בארץ, וזה מתחיל מן ההרים, מפני שבדרך כלל רעש הארץ מתחיל מן ההרים הגבוהים ומשם מתפשט אל הגבעות.
ועל כך מוסיף "ותישא הארץ מפניו". המלבי"ם אינו מפרש כרש"י וכרד"ק מלשון שריפה (כמו "וישאם דוד" ששרפום), אלא מלשון נשיאה והגבהה: הארץ כמו מתנשאת וקמה מלפניו, כאדם הקם מפני אדם גדול, ועמה מתנשאים תבל וכל יושבי בה. כלומר הארץ בכללותה תרעד, וזה תיאור של חורבן כללי, שהרי כשיש רעידת אדמה הכול נחרב.
לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ׃
המלבי"ם הראה לנו את הסדר שבדברים: הקדוש ברוך הוא כביכול הולך ויורד ובא, עד שכאן אנו כבר במדרגה השלישית, שהשופט כבר בא ושופט את הארץ ודן אותם על פי מעשיהם, ולכן שופך עליהם עברה וזעם וצרה. והמשחית כאן הוא הרביעי - יסוד האש. ראינו לעיל את יסוד הרוח, את יסוד המים, ובפסוק הקודם את יסוד העפר, וכעת יסוד האש, שגם בו הקדוש ברוך הוא ייפרע מהם.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין אף, חימה וזעם, שכן שלושתם נזכרו כאן. חימה היא תמיד הפנימי, "וחמתו בערה בו". אף הוא הכעס המתגלה החוצה, שהאף מתאדם, "אש קדחה באפי". וזעם הוא כבר הקללה בפועל, כשהקדוש ברוך הוא זועם ונפרע ויש לכך תוצאות. לכן "לפני זעמו מי יעמוד" - שאין שייך לעמוד כלל, שהרי זה כבר הזעם בפועל, העונש עצמו. ומוסיף: "ומי יקום בחרון אפו" - גם כשעדיין לא שפך זעמו אלא רק חרה אפו, מי יכול לעמוד. ויתרה מזו, גם חמתו, שהיא פנימית בלבד, "ניתכה כאש", כאש בוערת, "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית" - ואומר המלבי"ם שהאש הזאת מותכת על ידי גופרית ושאר חומרי אש הנמצאים במעמקי האדמה, כפי שראינו בסדום ועמורה.
והארץ מקיאה את העצמים אשר בבטנה - זה תיאור של הר געש. הלבה היא חמה הניתכת כאש, סלעים ואבנים שהותכו והפכו נוזליים, ולכן "חמתו ניתכה כאש". והדברים הללו נמסים עד ש"הצורים ניתצו ממנו" - צור הוא תמיד סמל החוזק, "יעתיק צור ממקומו", חזק כצור החלמיש - ואף הצורים ניתקו וניתצו ממנו ויעלו כאבק פורח, להחריב ולהשמיד את כל סביבותם.
שים לב לכפילות "מי יעמוד" ו"מי יקום". אומר המלבי"ם: כאשר הם באים זה לצד זה, הקימה קלה מן העמידה, כמו שכתוב "וישישים קמו עמדו" - לקום זו עצם הקימה, ולעמוד זה להתחזק על עומדו בצורה יציבה. וכן "יישען על ביתו ולא יעמוד, יחזיק בו ולא יקום" - יישען על הבית ולא יעמוד, ויחזיק בו ואפילו לא יקום, שהקימה קלה מן העמידה, והכוונה שהבית יהיה חלש כל כך.
וכן הסדר כאן: "לפני זעמו מי יעמוד" - זעם הוא חרון אף היוצא אל הפועל, ומי יוכל אז לעמוד. "ומי יקום בחרון אפו" - אפילו שזה רק אף, שעדיין לא יצא הזעם אל הפועל, מי יוכל אפילו לקום. ולאחר מכן "חמתו ניתכה כאש" - שהיא הפנימית יותר, שאף בה כביכול לא יוכלו להתקיים.
פתחנו בספר נחום, בן שלושה פרקים, שנחלק לשניים: "משא נינוה" שבפרקים א'-ב', המתאר את חורבנה הראשון של נינוה, ו"ספר חזון" שבפרק ג', החוזה את חורבנה השני בימי נבוכדנצר. ראינו את סיפור נפילת סרדנפל כפי שמובא בספרי דברי הימים, את אכזריות מלכי אשור, ואת ספקות התיארוך. למדנו את יסודות ההקדמה של המלבי"ם: ההבדל בין צר, המצר בפועל, לבין אויב, השונא בלב; ובין נקימה מיידית לנטירה והמתנה; ובין אף, חימה וזעם. מכאן התבאר מדוע האריך הקדוש ברוך הוא אף לנינוה - שמן החמס שבו בתשובה ונשארו רק אויבים בעבודה זרתם - ומדוע בכל זאת "ונקה לא ינקה", שבסוף מתמלאת הסאה והחשבון נסגר. ולבסוף ראינו את תיאור הפורענות בארבעת יסודות העולם: רוח ומים המלווים את ירידת השכינה, עפר ברעידת האדמה, ואש בהתכת הצורים - הכול כדי ללמדנו שהקדוש ברוך הוא ארך אפיים וגדול כוח, אך סופו להיפרע מן הרשעים במלוא החשבון.