פרק י"ב במשלי עוסק רבות בכוח הפה ובדרכי החכמה. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים: האחד עוסק בערכו של הדיבור לעומת המעשה, והשני בהבדל שבין האוויל ההולך אחר עיניו לבין החכם השומע לעצה. שני הפסוקים יחד מלמדים אותנו יסוד גדול: אדם נמדד לא רק במה שידיו עושות, אלא במה שפיו מוציא ובמה שאוזניו מוכנות לקלוט.
מִפְּרִי פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב וּגְמוּל יְדֵי־אָדָם יָשִׁיב לוֹ׃ (יד)
רש"י מסביר: "מפרי פי איש" - משכר פיהם של עוסקי תורה, אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעולם הבא.
רבנו יונה מסביר שהפסוק בא לעורר את האדם שירדוף צדק וזכויות על ידי דיבורו. היה מקום לחשוב שרק המעשה שאדם עושה בידיו יש לו מעלה: נתת צדקה, עזרת למישהו להרים משא כבד, הנחת תפילין, נטלת לולב - כל מעשה פיזי יש לו מעלה. אבל כשאדם מדבר, נו, דיברת, זה לא כמו מעלה של עשייה. על כך בא הפסוק ואומר: דע לך שכאשר לאדם יש רק פרי של פה, ישבע טוב על ידי זה - לא פחות ממה שגמול ידי אדם ישיב לו, לא פחות ממה שיקבל על מעשים שעשה בידיו.
דוגמאות מביא רבנו יונה: אדם ההוגה בחוכמה, מדבר בדברי תורה, מייעץ עצה טובה לחברו, מחזק ידי האמת, מקדש שם שמיים, משיב רבים מעוון - כמו שכתוב "מקור חיים פי צדיק". כל אלה מעשים הנעשים בדיבור. האם הם פחותים ממעשים שביד? להחיות לב נדכאים ונשברים - האם זה פחות טוב מבן אדם ש"לבן שיניים מחלב", שנותן לחברו חיוך על הפנים? הפסוק מקיש ומשווה: כשם שהאדם עושה מעשים ויש לו על ידם שכר עצום, כך גם חלקו וזכותו של האדם המדבר דיבורים טהורים.
והרי כבר אמרו חז"ל "גדול המעשה יותר מן העושה". אני הלכתי להתרים אותך ואתה נתת את הכסף - זכותו של מי גדולה יותר? של המְעַשֶּׂה. ובוא נבדוק: מה אתה עשית? מעשה. מה אני עשיתי? דיבור. הרי לך שהדיבור אינו נופל מן המעשה. אל תזלזל בדיבור - "מפרי פי איש ישבע טוב".
עוד אפשר להסביר ש"גמול ידי אדם" מדבר במה שאדם חוטא, שיקבל גמול על כך ויענש כגמולו. ולמה אנו קוראים "ישיב" וכתוב "ישוב"? זה בא לרמז על מה שכתוב "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" - כשיש רע, לא הקדוש ברוך הוא הביא לך רע, אלא האדם הביא זאת על עצמו מפאת מעשיו. וכפי שנאמר: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - האדם מרע לעצמו במעשיו השליליים, מביא על עצמו משחיתים, ואחר כך יש לו תלונות כלפי קודשא בריך הוא. אבל "כי לא ענה מליבו" - מה שאתה מעונה אינו מליבו של השם. לכן הכתיב הוא "ישוב", לומר לך: מה שאתה עושה ישוב אליך. אל תחשוב שזרקת פה משהו והלכת; הצרה שזרקת תרדוף אחריך. והקרי "ישיב", כי נדמה כאילו השם משיב לך - אבל באמת מה שעשית הוא עצמו חזר אליך, ולא הקדוש ברוך הוא הביא עליך רעה אחרת.
הגאון מווילנה מדייק בשינוי הלשון: בתחילה "מפרי פי איש", ואחר כך "וגמול ידי אדם". מה ההבדל? "איש" הוא לשון שררה וחשיבות, כמו "אליכם אישים אקרא", וכמו "הלוא איש אתה", "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
בא שלמה ללמדנו שאדם צריך תמיד להוכיח את חברו על מעשיו המקולקלים, כמו שכתוב בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך". וכאשר אתה מוכיח אותו והוא מתקן את דרכיו - מי מרוויח? אתה. שהרי כל המצוות שיתחיל לקיים נזקפות גם לזכותך. "מפרי פי איש" - מפרי הפה שהוכחת אותו - "ישבע טוב".
אבל מה יהיה אם דיברת ודיברת והדברים נפלו על אוזניים ערלות? האדם לא רצה להשתנות, מפטיר כאשתקד ולא נשתנה אצלו מאומה. האם גם אז יש לך שכר? מביא הגר"א דבר נפלא בשם האר"י הקדוש, וכן מובא בשם הזוהר: אם הוכחת אדם אחר והוא לא קיבל את התוכחה, אל תחשוב שיצאת ריקם. דע לך שאת הניצוץ הקדוש שהיה בו אתה נוטל ממנו - וזה סוד "זכה, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן". אין מצב שאתה מפסיד: אם יתחיל לקיים מצוות בעקבות דבריך, אתה נוטל חלק בזכות מצוותיו; ואם לא יקיים, אתה לוקח את החלק הטוב שבו - החלק הטוב מתברר ונדבק בך, והוא נוטל את החלק הרע שבך והוא נדבק בו. נמצא שאדם מזדכך על ידי שהוא מוכיח את חברו, אפילו כשחברו לא קיבל ממנו.
אמרתי בבדיחות הדעת שיש בזה לימוד זכות על אלה שאומרים "אני לא רוצה ללכת לשמוע הרצאות, לא רוצה לשמוע דרשות". למה? ממה נפשך: לחזור בתשובה הוא לא רוצה, אז למה שילך וישמע - בשביל שייקחו ממנו את הזכויות ואת הניצוץ הטוב שלו, וגם את חלקו בגן עדן לא יישאר לו? עד כמה שאפשר ללמד זכות על האנשים האלה.
וזהו הפסוק: "מפרי פי איש" - גם אם הוכחת והפרי לכאורה לא הניב מאומה, והוא לא חזר בתשובה - "ישבע טוב", את חלק הניצוץ הטוב שלו אתה מקבל. ואם שמע לך והתחיל להניח תפילין, לשמור שבת, ליטול לולב ולקיים את כל המצוות - "וגמול ידי אדם ישיב לו", גם את הגמול של המעשים שהוא עושה בידיו אתה מקבל. כך או כך אתה מרוויח.
על פי זה הסבירו את דברי הגמרא "ישראל קדושים הם" - יש רוצה לתת ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה לתת. על הראשון מובן: באמת מסכן, ליבו מלא רצון להשפיע ולהעניק ואין לו - קדוש ייאמר לו. אבל מי שיש לו ואינו רוצה לתת, אתה קורא לו קדוש? התוספות שם מרגיש בשאלה ומסביר שמדובר באדם שנאלץ לתת בלית ברירה: מישהו ביקר אצלו ולא הייתה לו ברירה והוא נאלץ להגיש לו לאכול. בסופו של דבר נתן, אומנם לא ברצון - ולכן "ישראל קדושים הם". ועדיין תמוה: אדם שנתן נתינה כזו, אתה מכליל אותו בכלל ישראל קדושים?
אלא מסבירים: כל מצווה שאדם מקיים הוא בורא בה מלאך. קיימת מצווה בלי כוונה - בראת גוף של מלאך בלי נשמה, שהרי גם אתה קיימת את המצווה בלי נשמה, בלי הכוונה. ואם אדם רצה מאוד לעשות מצווה ולא נזדמן לו - לא היה לו כסף לתת, או שחיכה והמתין ולא הגיעו אליו תפילין - הוא יצר נשמה של מלאך בלי גוף, שהרי לא היה מעשה פיזי. מה עושה הקדוש ברוך הוא? כמובא בשם ר' זושא: לוקח את הגוף של זה שקיים מצווה בלי כוונה, ואת הנשמה של זה שרק כיוון ורצה ולא קיים בפועל, ומחברם יחד. וזהו "ישראל קדושים הם" - ביחד הם קדושים, שממעשיהם של שניהם נברא מלאך אחד.
על פי זה מסבירים את הקשר בין ההדס ללולב. אמרו חז"ל בארבעת המינים: יבואו אלו ויכפרו על אלו. ההדס יש לו ריח ואין לו טעם - מצוות ולא תורה. הלולב, שהוא תמר, יש בו טעם ואין בו ריח - תורה ולא מצוות. הם משלימים זה את זה. כשם שרצון ומעשה משלימים זה את זה, כך תורה של אחד ומצוות של אחר משלימים זה את זה.
אבל מה בדבר הערבה והאתרוג? האתרוג יש בו טעם וריח ואינו צריך כלום, והערבה לכאורה רק מקבלת. בהדס ובלולב כל אחד נתן משהו וקיבל משהו, אבל האתרוג לכאורה לא קיבל דבר - למה השותפות הזאת כדאית לו? והקושי הוא שבחז"ל כתוב "יבואו אלו ויכפרו על אלו", משמע שלכולם יש רווח בעסק הזה; לא נאמר "יבוא האתרוג ויכפר על הערבה", אלא איזון הדדי.
וההסבר הוא על פי מה שהסברנו: כאשר הצדיק מוכיח את הרשע, האתרוג משפיע על הערבה. אם הערבה נענתה והתחילה לתת ריחה וטעמה, הרשע השתנה - הצדיק מרוויח, שהקדוש ברוך הוא נותן לו חלק בשכר מצוותיו. ואם הערבה לא קיבלה את התוכחה, תאמר שהאתרוג יצא מופסד? אומרים המפרשים: גם האתרוג קיבל. בערבה יש ניצוץ קדוש המחיה אותה, והניצוץ הטוב שלה נדבק בניצוץ הקדוש של הצדיק. הצדיק נוטל את זכויותיו של אותו אדם, והניצוץ הרע שבצדיק - שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם לו יש איזה פגם קל - עובר אל הערבה. הרשע נוטל חלקו וחלק הצדיק בגיהינום, והצדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בגן עדן. נמצאת השותפות כדאית גם לאתרוג. והלימוד: גם כשאדם פעל ולכאורה לא הצליח, בסופו של דבר יהיה לו רווח מכך.
המלבי"ם מסביר שהאדם נמשל לעץ השדה. יש אילן סרק ויש עץ עושה פרי, ובעץ פרי העיקר הוא הפרי. ובאדם - היכן פירותיו? בפיו. כשם שהדבר המובחר בעץ הוא הפרי היוצא ממנו, כך הדבר המובחר באדם הוא הדיבור. וזה גם יתרונו שבו נעשה מובחר המין האנושי: "ויפח באפיו נשמת חיים" - ותרגומו "רוח ממללא", ובזה נבדל האדם מבעלי החיים. לא הענפים ולא העלים ולא הצמרת הם המשובח שבאילן אלא הפירות, וכך באדם - המעלה המייחדת אותו, המקום שבו מתגלית חוכמתו וגדלותו, הוא הדיבור.
אומרים שהדיבור הוא קולמוס הלב: כשאדם מדבר, אתה מבין מה כתוב על ליבו. רואה אתה אדם מדבר דברי זלזול - אתה מבין מי הוא. רואה אתה אדם מדבר דברי שבח, דברי פירגון, דברי אהבה ואחווה לכל אדם מישראל, מדבר בדברי תורה - על פי זה אתה מבין מהי פנימיותו.
"פה" שנאמר כאן בא לבטא חוכמה. כשאדם מדבר בפיו דברי חוכמה - הרי הוא מוציא את פריו, הפקת הפירות היא הוצאת דברי החוכמה שהחכם מוציא בפיו. ואם הוא אילן סרק, אדם ריק מכל, נמצא שכשדיבר לא דיבר מאומה - "כאילם וכחירש לא יפתח פיו" נאמר על האוויל. אילן סרק, מה יש לו לתת? על מה ידבר איתך, על החדשות? על הליגה?
ועוד: פרי הדיבור משלים את החכם גם בעצמו. כשהחכם מדבר דברי תורה הוא לא רק מועיל לאחרים, אלא הוא עצמו מתעלה ומקבל מעלה המובילה אותו אל השלמות. וכבר הסברנו פעם שאדם הלומד דבר מה מבין אותו ברמה מסוימת, וכשהוא מסביר אותו לאחרים הוא משדרג את רמת הבנתו: הדברים מתבהרים לו, מתבררים ומובנים לו יותר. נמצא שפרי הדיבור מועיל לו לעצמו - בעצם הדיבור קנה מעלה רוחנית, וגם העמיק בדברים.
אומר המלבי"ם: לאדם שני סולמות שבהם הוא עולה אל השלמות - האחד העיון והחוכמה, והשני המעשה. מן החוכמה האדם שבע בעצמו: הדיבור בדברי חוכמה מועיל גם לו עצמו. אבל במעשה, הנהנה העיקרי הוא האחרים. כשאני הולך ונותן לך, מאכיל אותך, נותן לך צדקה, מסייע בידך - קשה לומר שקיבלתי מזה תועלת; אדרבה, הוצאתי כסף מכיסי ואוכל מביתי והענקתי לאחר. ולכן דווקא שם הקדוש ברוך הוא הוא שישיב לאדם כגמולו.
וזה פשט הפסוק: "מפרי פי איש ישבע טוב" - בדיבור נהניתי בעצמי, קיבלתי תועלת, העמקתי בדברים, הרווחתי. אבל "גמול ידי אדם" - מה קיבלתי? רק נתתי, רק הוצאתי. על זה נאמר "ישיב לו": הקדוש ברוך הוא ישיב לך, שהרי על הנתינה הזאת אין לך קבלה ואין לך תגובה מצד עצמה.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין שכר לגמול. גמול נקבע, בלשונו, לפי "ההתפעלויות שהנפש מתפעל בעשייתו מצד המידות הנטועות בנפשו". אם אדם נותן צדקה מצד מידת האהבה לזולת, מידת הרחמים והחנינה שבו - לפי זה יהיה גמולו. אבל אם נתן בלב רע, מפני שאנשים הסתכלו וזה נתן וזה נתן ולא היה לו נעים שיראו שאינו נותן, וזרק בבלית ברירה עם פרצוף חמוץ - המעשה נמדד לפי המחשבה ולפי פעולת הנפש בשעת הנתינה. זו הגדרת גמול: משלמים לאדם לפי תכונת נפשו. ואילו שכר אינו כך: עובד שעבד נותנים לו שכר, ואין זה תלוי אם בא בשמחה לעבודה או לא - שכר מקבלים על פי המעשה, וגמול על פי המחשבה שבו.
עוד מבחין המלבי"ם בין שכר וגמול לבין השבה. המשיב - משיב את הדבר עצמו. אבדה לך המצלמה והשיבו לך אותה: לא קנו לך אחרת, השיבו לך את שלך. אבל שכר וגמול הם תמיד דבר אחר חלף המעשה: ייצרתי שולחנות - וכי נתנו לי שולחנות בשכרי? וכן הגמול: הענקתי לך את הרכב שלי לפרק זמן או אפילו במתנה - וכי אתה גומל לי בהחזרת אותו רכב עצמו? גמול הוא תמיד דבר אחר.
ומכאן החידוש: "וגמול ידי אדם ישיב לו". הקדוש ברוך הוא משיב לו בעצמו את מה שנתן לאחרים, באופן שלא חסר לו מאומה. אתה נתת והענקת, ומן השמיים גומלים לך לפי כוונתך - אבל לא בדבר אחר אלא באותו דבר עצמו. "עשר בשביל שתתעשר": אותו דבר שגמלת בו, באותו דבר ישיב לך, בהשבה גמורה. נדמה היה לאדם שנתחסר בדבר מה, ואומרים לו: לא אדוני, לא נתחסרת כלל, לא חסר לך מאומה ממה שהיה לך בתחילה.
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם׃ (טו)
אומר רבנו יונה דבר שמרבים בעלי המוסר לדבר עליו: האוויל אינו חושד בעצמו לעולם. תמיד ברור לו שמה שהוא עושה נכון, לעולם אינו חושב מחשבה שנייה "אולי לא נהגתי כהוגן", "אולי לא נהגתי בחוכמה" - הרי יש לו מונופול על החוכמה, איך ייתכן שלא נהג בחוכמה? האוויל אינו זקוק ליועצים; הוא היועץ של עצמו, הוא מבין לבד. אומר לו אדם: מה שאתה עושה זו איוולת - והוא משיב: אל תסביר לי, זה בסדר, אני יודע.
ולכאורה יש לשאול: כאן לא מדובר בכסיל אלא באוויל - כיצד דרכו ישרה בעיניו? אלא שהאדם הזה תאוותו מטה את ליבו, ומחמת תאוותו הוא עושה את כל הטעויות האפשריות ואינו שם לב שהוא פועל על פי התאווה ולא על פי השכל. אילו היה שומע עצות מאחרים היה מחכים, שהרי האחר אובייקטיבי - אין לו את התאווה שלך, ולכן יכול להציע לך עצה נקייה. אבל אתה מנתח מתוך התאווה ואומר "שם כדאי", משום שיש שם דבר שאתה מתאווה לו ומושך אותך, ואינך חושב בהיגיון שהסיכונים שם גדולים ושעדיף מקום אחר שנראה לכאורה פחות כדאי. כשיש לאדם תאווה, מחשבתו אינה אובייקטיבית והכרעתו אינה הכרעה אובייקטיבית.
ולעומתו, "שומע לעצה חכם". שימו לב: לחכם יש על מה לסמוך, יש לו מה למכור, והוא יכול לומר לעצמו "אני חכם, אני יכול לסמוך על דעתי". ובכל זאת הוא שומע לעצת אחרים, משום שהוא יודע ש"השוחד יעוור עיני חכמים" - לא עיני טיפשים. אם השוחד מעוור עיני חכמים, כל שכן טיפשים. התורה לא אמרה "היזהר, שוחד עלול לשבש דעתו של כסיל", אלא: גם אם אתה חכם, השוחד ישבש את דעתך.
ומהו "חכם" זה? לא מי שאני ואתה קוראים לו חכם. אילו הרמב"ם היה אומר על מישהו שהוא חכם - היינו אומרים: חכם עצום שאין לשער. ואם שלמה המלך, החכם מכל אדם, היה קורא לו חכם - חכם שאין כחכמתו. ואם בורא עולם אומר עליו שהוא חכם - מי יוכל לשער ולתאר. ועל אלו בדיוק אומרת התורה: השוחד יעוור עיני חכמים - חכמים שהתורה עצמה מכנה אותם כך. יש שוחד, נגמר, הדעת משתבשת.
ומהו שוחד? לא רק שופט שבאים ושמים לו מעטפה. השוחד של התאוות, השוחד של המידות הרעות, גם הוא שוחד. "אני מכריע כך כי כך יותר בא לי, כי שם יותר קורץ לי, כי זה יותר מדבר אליי" - כל אלה שוחד. לכן החכם חושד בעצמו ואומר: היזהר, כל חוכמתך לא תעזור לך, טיפת שוחד תטה את דעתך. ולכן הצדיקים והחכמים חושדים תמיד בעצמם.
סיפרנו כבר על רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שפעם היה צריך לנסוע לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, כינוס רבנים חשוב שהתקיים בעיר הגדולה. ואמר כך: מי יודע, אולי כל הסיבה שאני הולך לשם היא רק משום שבפעם הקודמת ראיתי באחת החנויות בעיר מטרייה שמצאה חן בעיניי מאוד, ורק לא היה לי כסף, ואמרתי שבפעם הבאה שאהיה שם אקנה אותה. מי יודע, אולי כל המגמה שאני נוסע עכשיו היא בגלל אותה מטרייה. מי מאיתנו היה חושד בעצמו חשד כזה? הרי מדובר בכינוס של גדולי תורה ובהכרעות בענייני כלל ישראל. אבל האדם - לפעמים הקטנוניות, הדבר הקטן, הוא שנוגע לו ומדבר אליו. האדם הקטן אינו מרגיש בזה; האדם הגדול חושד בעצמו.
הסבא מסלובודקה אמר פעם: היה נהוג בזמנם לעשות "משמר" בישיבה בליל שישי, ללמוד כל הלילה, והיו מגישים עוגות וקפה. אמר: מי יודע, אולי אנחנו נשארים כאן ללמוד כל הלילה רק בגלל העוגות והקפה. תורה, ש"כל חפציך לא ישוו בה" - ואתה משווה אותה לעוגות וקפה? כזה הוא טבע האדם. ואם אינך חושד בעצמך, סימן שמצבך גרוע מאוד, שהרי החכם חושד תמיד בעצמו. ואם אינך חושד בעצמך, חס ושלום נופל אתה בחלקו הראשון של הפסוק: "דרך אוויל ישר בעיניו" - הוא בטוח שהוא לשם שמיים, בטוח שכוונותיו טהורות, בטוח שלא נכשל מעולם. הוא תמיד בטוח. רק הצדיק חושד תמיד בעצמו.
וסיפרתי לכם על רבי אהרן לייב שטיינמן, שפעם אחת היה במטוס שעבר מעל גבול ארצות הברית וקנדה, ונראו משם מפלי הניאגרה. הרב ישב במקום שלא ניתן היה לראות משם, ואמרו לו: הרב, אפשר לבוא לקדמת המטוס ולראות את המפלים, לעמוד ולברך ולהודות לה' על פלאי הבריאה. קם הרב ממקומו והתחיל ללכת, ובאמצע הדרך עשה פרסה, חזר למקומו והתיישב. שאלוהו: למה לא ניגש הרב? אמר להם: באמצע הדרך שאלתי את עצמי - למה אתה הולך? כדי להודות ולשבח את הבורא על פלאי הבריאה, או סתם מפני שמסקרן אותך לראות את מפלי הניאגרה שכולם מדברים עליהם? ואל תבינו לא נכון: גם אם תלך לראות מפני שזה מסקרן אותך אין בכך איסור. אבל האדם הצדיק חושד בעצמו ואינו מרמה את עצמו, והרב הרגיש שיש כאן רמאות עצמית - וחזר לשבת במקומו.
זה מה שאומר לנו שלמה המלך: האוויל אינו חושד בעצמו לעולם. אבל החכם, עם כל חוכמתו, לפני שהוא מכריע אומר: בוא, אני רוצה שתשמע, שאלו אותי כך ואני מסתפק אם לעשות כך או כך, יש לי דעה, אבל אני רוצה לשמוע גם מה אתה אומר. נכון שאני חכם - אבל שמיעת אדם נוסף תוסיף לי עוד תבונה, עוד התבוננות. "שומע לעצה חכם".
הגאון מווילנה מסביר: האוויל עושה מיד מה שעולה על ליבו, וזה ישר בעיניו. אבל החכם אינו עושה דבר אלא אם כן התייעץ עם אדם חכם, משום שהוא יודע ש"יצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום" ו"יצר לב האדם רע מנעוריו".
ומדייק הגר"א: אצל האוויל הודגשה הראייה - "ישר בעיניו", ואצל החכם הודגשה השמיעה - "ושומע לעצה". מה ההבדל? עין ואוזן מרמזים על תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב תלויה בעין - אתה קורא מתוך הספר, "ניתי ספר ונחזי". אבל תורה שבעל פה תלויה בשמיעת האוזן, שהיא עוברת מפה לאוזן; היום גם התורה שבעל פה נכתבה, אבל בזמנם שלא כתבוה היא הגיעה רק דרך האוזן.
וכידוע שדברים בעולם מתחלקים לדוכרא ונוקבא - זכר ונקבה. בדברים מופשטים הכוונה היא שדוכרא הוא תמיד המשפיע, ונוקבא הוא המושפע והמקבל. ואם נחלק כך את העין והאוזן: העין היא בחינת דוכרא והאוזן בחינת נוקבא. ולא רק מפני שהעין בולטת והאוזן שוקעת ונקובה, לא מחמת השינוי הפיזי, אלא מפני שהעין היא המשגיחה: בעין אתה משגיח על מה שקורה אצל אחרים, וזו בחינת השפעה - אני הממונה כאן, אני משגיח על כולם. ואילו האוזן היא נוקבא, שבה אני מקבל מאחרים: מה שאתה דיברת, אני ספגתי וקלטתי. האוזן אינה משפיעה - אין ביכולתי להשפיע עליך דרך אוזני שלי, אלא רק לקבל ממה שאתה משפיע עליי.
מה טוב יותר לאדם - להיות בבחינת נוקבא או בבחינת דוכרא? ודאי בבחינת נוקבא, שכן אז הוא מקבל ומושפע ומוסיף לעצמו; ואילו בבחינת דוכרא הוא משפיע על אחרים אך מקבל מהם פחות. "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" - הראש לשועלים הוא דוכרא, הוא המשפיע, אבל על מי? על שועלים. עדיף שתהיה זנב לאריות ותהיה נוקבא, שכזנב אתה מקבל מאלה שלמעלה ממך.
פעם ביקשו מרב אחד לדרוש במקום שהיו בו רבנים ודרשנים נוספים. אמר להם: יש כאן רבנים אחרים, אני מעדיף שהם ידברו. שאלוהו: הרי הרב יכול להשפיע ולזכות בזה, למה אינו רוצה? אמר להם: תראו, כאשר אני מדבר אני חוזר על דברים שאני כבר יודע; כאשר אני מקשיב, אני לומד דברים חדשים. זהו עניין הנוקבא: כשאתה בבחינת מקבל - קיבלת, ינקת. אבל אם השפעת - ממה שיש בך השפעת, ולעצמך לא הוספת מאומה. שוב, אל תבינו לא נכון שבגלל זה לא להשפיע; שכר גדול יש למשפיע והכול נפלא. אבל אם שואלים מה עדיף כשיש שתי אפשרויות - ללכת למסור שיעור או ללכת לשמוע שיעור - לך לשמוע שיעור. שמעת שיעור, קיבלת. ומדובר במי שיש ממנו מה לקבל, אדם גדול שיש לך מה ללמוד ממנו.
ולפי זה הפסוק נפלא: "דרך אוויל ישר בעיניו" - האוויל ישר בעיניו להיות בבחינת "עיניו", בבחינת דוכרא, המשפיע. מיד הוא רץ להיות מן המשפיעים. אבל החכם אינו מעוניין להיות מן המשפיעים, אלא אדרבה - "ושומע לעצה", הוא חפץ להיות מן המקבלים. זו דרך החוכמה: שיהיה אדם מקבל ולא משפיע.
המלבי"ם מסביר שיש דרך הנראית בתחילתה ישרה, וסופה מוליכה לאבדון; ויש דרך הפוכה, שבתחילתה היא מלאה קוצים ודרדרים וחתחתים ובסופה דרך מישור. הדרך שבה האדם נמשך אחר התאוות - יין, בשר, תאוות בשרים, תענוגות - היא דרך שתחילתה ישרה, הנאה ותענוג; אבל בסופו של דבר אותו אדם ימות בקיצור ימים, ואחר כך יצטרך למעלה לשלם מחיר יקר מאוד על כל מה שנהנה כאן בעולם הזה. הדרך השנייה קשה יותר לכאורה, שהוא מואס כאן בתענוגות ומתרחק מתאוות העולם הזה ויש לו התמודדויות - אבל בסופה נצח נצחים, אושר ועידון נפשי שאין לשער ולתאר. תחילתה קוצים וסופה מישור.
ומהו אוויל? המלבי"ם תמיד מבחין בינו לבין כסיל. הכסיל אינו בהכרח אדם טיפש; הוא יכול להיות חכם מאוד, אפילו פרופסור, אלא שאינו חי על פי החוכמה שהוא יודע: יודע שהדבר שלילי ובכל זאת עושהו. והאוויל הוא בעל התפיסה הספקנית: "אולי", "מי אמר?", "יש לך הוכחות?", "איך אפשר לדעת?", "אין שום ודאות", "אין הכרח". כל דבר שתאמר לו - או שכן או שלא, הכול אצלו בגדר אולי.
אומר המלבי"ם: האוויל מסתפק בחוקי החוכמה. תמיד יש לו ספקות אם מה שאתה אומר נכון, אם באמת בורא עולם רוצה דווקא כך; הוא אינו מאמין בהם ואינו מוכן לשמוע לעצה. מראים לו: הנה אדוני, כך עליך לעשות, זו העצה הנכונה וזו הדרך הישרה - והדרך שמראים לו נראית בעיניו משובשת, ודרכו שלו היא הישרה. ולמה הוא הולך על פי ראייתו? כי הדרך שסופה קוצים ודרדרים - תחילתה מישור, דרך נאה וטובה, הנאות ותענוגות. אומרים לו: בסוף יש קוצים, בסוף יש מכאובים וחבלים. והוא משיב: לא בטוח, לא יודע, אני רואה עכשיו מישור. זהו "דרך אוויל ישר בעיניו" - הוא רואה דרך שתחילתה נראית ישרה, וחושב שהכול בסדר וממשיך בה, ועל ידי כך טועה מדרך השכל ו"בקהל רפאים ינוח", כמו שאומר שלמה המלך בפרק כ"א.
"ושומע לעצה חכם" - החכם הוא המנהיג את עצמו על פי דרכי החוכמה ודרכי התורה. הוא אינו הולך בדרך הישרה בעיניו אלא שומע לעצת החוכמה, והיא אומרת לו: אל תתפתה, הדרך הזאת יפה וישרה ונעימה, גנות ופרדסים, אבל בסופה מרורות תאכל. אף שהוא רואה בעיניו את ההפך, אינו הולך אחר ראיית עיניו כאוויל. והחוכמה אומרת לו שהדרך השנייה אומנם קשה בתחילה - צריך מסירות נפש, התגברות וכיבוש התאוות - אבל "סוף הכבוד לבוא", ובסופה נצח נצחים של עונג ואושר. הוא שומע לעצה שהחוכמה מייעצת לו ובוחר בדרך הנכונה, ובכך עצמו מוכיח שיש בו חוכמה: שהוא יודע ללכת על פי עצת החוכמה ולא על פי הנגלה לעיניו באופן המיידי.
שני הפסוקים משלימים זה את זה. "מפרי פי איש ישבע טוב" מלמדנו שהדיבור הוא פריו של האדם, ובו הוא משלים את עצמו ואת זולתו: דברי תורה, עצה טובה, תוכחה וחיזוק - שכרם אינו נופל משכר מעשה הידיים, והמוכיח מרוויח בין אם שמעו לו ובין אם לאו. ו"גמול ידי אדם ישיב לו" - על הנתינה שבה לכאורה רק הפסדת, הקדוש ברוך הוא משיב לך את הדבר עצמו, לפי תכונת נפשך וכוונתך, עד שלא יחסר לך מאומה. ו"דרך אוויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" מלמדנו שהאוויל בטוח בעצמו, הולך אחר עיניו ואחר תאוותו ואינו חושד בעצמו לעולם, ואילו החכם יודע שהשוחד מעוור אפילו עיני חכמים, ולכן הוא חושד בעצמו, שומע, מקבל ומתייעץ - והופך את אוזנו לכלי קיבול. זו דרך החוכמה: להיות מן המקבלים, לבחור בדרך שתחילתה קשה וסופה מישור, ולא ללכת אחר הנראה לעין ברגע זה.