פתיחה
פרק י"ב במשלי עוסק בהרחבה בכוחו של הדיבור: מתי לדבר, מתי לשתוק, וכיצד מבחינים בין דובר אמת לדובר שקר. בקטע שלפנינו נעמוד על ארבעה פסוקים: פסוק על האוויל המפרסם את כעסו לעומת הערום המכסה את קלונו, ושלושה פסוקים רצופים שהמלבי"ם מבאר אותם כמהלך אחד, העוסקים בהבחנה שבין דיבור של אמת לדיבור של שקר.
"אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ" - מדרש אגדה
אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם׃ (טז)
רש"י מביא כאן מדרש אגדה: ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו - באותו יום עצמו חטא, וזהו "ביום יוודע כעסו". והקדוש ברוך הוא, שהוא "ערום" - מלשון חוכמה - כיסה את קלונו ולא רצה להשחית את בריותיו. לפי הדין היה צריך אדם הראשון להסתלק מן העולם באותו יום ממש, אלא שהקדוש ברוך הוא דחה את הגזירה מיומו של אדם ליומו של מקום, שנאמר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". וכך היה אדם הראשון אמור לחיות אלף שנה, וחי תשע מאות ושלושים, ושבעים שנה מסר לדוד. לפי מדרש זה, ה"אוויל" שבפסוק הוא אדם הראשון, וה"כוסה קלון" הוא הקדוש ברוך הוא.
ביאור רבנו יונה: כסילות כפולה
רבנו יונה מסביר את הפסוק כפשוטו: האוויל, באותו יום ובאותו רגע שמכעיסים אותו, מיד ניכר בדיבוריו שהוא רותח. במילים שלנו: יש לו פתיל קצר. ולא עוד, אלא שהוא גם מכריז על תוכניותיו: "ראיתם מה הוא עשה לי? חכו ותראו מה אני עושה לו, אני אחכה לו שם ושם". כל התוכניות שלו מוצאות החוצה. יש לך תוכניות? שתוק. הרי מישהו ישמע, חבר ילך ויגיד לו "הוא מחכה לך בפינה" - וכל המזימה מתבטלת.
אומר רבנו יונה: יש כאן כסילות כפולה. ראשית, אתה מפרסם לכולם שהרגיזו אותך. אילו שתקת, הדבר היה עובר; אבל עכשיו שואלים אותך "מה הוא אמר לך?", ואתה משיב: "הוא אמר שאני טיפש והדיוט" - ובזה אתה מפרסם בעצמך את דברי הגנאי שנאמרו עליך. ויתכן מאוד שהשומעים יאמרו בליבם: "אתה יודע מה? הוא לא כל כך טעה". מה לך לפרסם את הביזיונות שלך בשעה שהם מגלים את קלונך? ושנית, אתה מפרסם שאתה מתכונן להיפרע ממנו - וממילא יזהירו אותו, ולא תוכל לעשות מאומה.
"וכוסה קלון ערום" - הערום אינו רק מסתיר את כעסו ואת תוכניותיו, אלא אף את עצם זה שגידפו אותו הוא מכסה. אף אחד לא צריך לדעת מה אמרו לי ואיך ביזו אותי. מספיק שביזו אותי פעם אחת, למה לי ביזיונות נוספים? הגר"א מוסיף: לפעמים כשאדם אחר ישמע כיצד ביזו אותך, גם הוא יצטרף לזה. לכן הערום סוגר את הפה ומכסה את קלונו.
אל תספר את הפאשלות שלך בבית
הרב גריינמן מוסר שיעורי חתנים - הדרכה לבניין הבית היהודי לפני חיי הנישואין. אחד הדברים שהוא אומר שם: אם קרה לאדם משהו טוב, שיספר בבית; ואם קרה לו משהו לא טוב, שלא יספר. אם הבוס קרא לך למשרד ואמר לך שראה את עבודתך ואת מסירותך - תספר בבית, אשתך תשמח ותאמר "ברוך השם, יש לי בעל מוצלח". אבל אם הבוס קרא לך ואמר שאתה עובד גרוע - אל תבוא הביתה לחפש כותל מערבי אצל אשתך. למה? מפני שכשאתה מספר לאשתך את הפאשלות שלך, אתה מוריד את מעמדך בעיניה, ובהזדמנות הבאה היא תאמר: "נו, הבוס שלך צודק, אתה באמת לא יוצלח". הדברים ישמשו כנגדך.
הוא סיפר שהכיר בחור שזו הייתה צרתו: כל הזמן היה חוזר הביתה ומספר כמה הוא לא יוצלח, כמה לא הלך לו, איזה טמבל הוא ולמה עשה כך. ובאמת אשתו התחילה להאמין לו, והתחילה לשדר לו שהוא אכן כזה. אחרי ששכנעת אותה כל כך - למה שלא תאמין? והמצב הגיע עד כדי גירושין. הם הלכו לשאול את הרב חיים קנייבסקי, והוא אמר שיש שני מצבים שבהם אין מה לעשות וצריך להתגרש. האחד - כשההורים מתערבים בצורה קיצונית; יש חמות שאינה נותנת מנוחה, ואפשר לנסות לגור בשלומי או באוסטרליה, אבל בדרך כלל זה לא יעזור, או שהיא מגיעה גם לשם, או שאין נכונות להתרחק. המצב השני - כשהאישה בזה לבעלה. אם אין לה שום הערכה כלפיו, ובעיניה הוא מושפל, אין כאן מה לתקן בדרכי שלום בית. איני אומר שיש למהר להתגרש, אני אומר שאלו מצבים שהתיקון בהם קשה מאוד.
נמצא שאדם המספר בביתו את כשלונותיו הורס לעצמו וגורם שיעריכו אותו בהתאם. וזהו "כוסה קלון ערום": מי שפיקח - את הביזיונות שלו הוא שומר לעצמו, מסיק מהם בעצמו את המסקנות הנכונות ולומד כיצד לא להגיע שוב למצב כזה, ואינו הולך לספר אותם לאחרים כדי שגם הם יבזו אותו.
המלבי"ם: אוויל, ערום וחכם
המלבי"ם מבאר: מדרך החוכמה, התבונה והשכל שאדם שמרגיזים אותו לא יתפרץ מיד, גם אם בפנימיותו הוא רותח. הכעס הוא מידה שלילית - כשאנחנו רואים אדם מתרגז ומתעצבן, מיד יורד כבודו ומעמדו בעינינו. האדם המשכיל שולט בכעסיו גם כשמרגיזים אותו מאוד. וזהו שנאמר "שכל אדם האריך אפו", ו"ארך אפיים רב תבונה": מידת התבונה היא שאדם אינו כועס, או לכל הפחות אינו מגלה את כעסו החוצה.
אבל האוויל, שחוקי החוכמה אינם היסודות הבסיסיים אצלו, אינו רגיל לעצור ברוחו. מכעיסים אותו - ומיד הוא מתפוצץ, שהרי "קצר אפיים יעשה איוולת" ו"קצר רוח מרים איוולת". לכן "ביום" - באותו רגע שיש לו כעס - "יוודע כעסו", מיד הוא מוציאו החוצה. חוקי החוכמה מחייבים להאריך אף ולא לנקום; להשיב לחברו כגמולו על רעה שעשה לו הוא נגד חוקי החוכמה.
ויתרה מזו, אומר המלבי"ם: אפילו מי שהוא רק ערום ועדיין לא חכם, לא יעשה זאת. יש הבדל בין ערום לחכם: הערום עדיין לא הגיע לדרגת החכם, אלא הוא אדם שמנהיג את עצמו נכון אף שאינו נוהג בדרכי החוכמה. גם הוא כבר "כוסה קלון" - כשחברו מרגיז ומבזה אותו, הוא מכסה את כעסו ושומר אותו בלב, משום שהוא יודע שהראיית כעס היא בעצמה קלון: כשרואים אותך כועס ומתרתח, אין חושבים עליך דברים טובים. הוא ממתין לשעת הכושר, אבל כלפי חוץ הוא מכסה.
אולם זהו רק הערום. החכם יודע שצריך להתגבר על הכעס עצמו - לא רק שלא ייראה כלפי חוץ, אלא שאסור לכעוס אף בלב, וזו מדרגה גבוהה הרבה יותר. אפשר לומר שגם בציבור הכללי הכעס נחשב מידה שלילית, אלא שהדרישה שם היא רק לשמור את הכעס בלב ולא להראותו לכולם, וזה נחשב שם להתגברות. על פי התורה הדרישה אחרת לגמרי: לא לשמור את הכעס בלב, אלא להתגבר עד שהדבר כלל לא יכעיס אותך. והדרכים לכך ידועות: אמונה, ביטחון בהשם, וידיעה שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. צריך תרגילים בשביל זה, ואין זה נקנה מיד, אבל זו המדרגה הגבוהה. החכם ההולך בדרכי החוכמה אינו כועס גם בלב, וממילא גם אינו מבקש נקמה בשלב מאוחר יותר. הערום מכסה את הכעס אך הוא קיים בפנימיותו. והאוויל - לא רק שהוא נוקם בסופו של דבר, אלא אפילו לכסות את הכעס אינו יודע; מיד כשהוא כועס הוא מראה זאת לכולם. זהו המצב הגרוע מכולם.
שלושה פסוקים על אמת ושקר בדיבור
יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה׃ (יז)
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא׃ (יח)
שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר׃ (יט)
שלושת הפסוקים הללו מדברים כולם על דיבור - "יגיד צדק", "עד שקרים", "בוטה", "לשון חכמים", "שפת אמת", "לשון שקר" - והמלבי"ם מבאר אותם בסמיכות, כמהלך אחד.
סימני ההיכר של דובר האמת
אומר המלבי"ם: אדם בא לפני השופט לעמוד בדין עם חברו, והוא טוען טענות אמיתיות, ואילו שכנגדו מביא עד שקר כדי לסתור את דבריו. כיצד ניתן לדעת מי דובר האמת ומי דובר השקר? אומר שלמה המלך: שופט חכם יכול לעמוד מתוך עצם טענותיהם על האמת והצדק. והסימן הראשון: דובר האמת מדבר בנחת, בקול דממה דקה - האמת איתו, הוא יודע שהוא צודק ואינו צריך להשתולל. אבל המשקר מדבר ברעש: "עדות! אני נשבע לך!" - צועק, מבטא בשפתיו, מרבה רמאויות ותחבולות. מי שהולך עם האמת נראה הרבה פחות נלהב והרבה יותר בטוח בעצמו. ומי שמשתולל, צועק, נשבע ומנסה כל מיני קומבינות - סימן שהאמת אינה לצידו, והוא חושב להשלים את חיסרון האמת ברעש וצלצולים, כאילו הרעש עצמו יוכיח את אמיתות דבריו.
וזהו "יפיח אמונה": "אמונה" לשון אמת, ו"יפיח" הוא אמירה קלה ביותר, כנפיחה היוצאת מן הפה. אדם האומר דברי אמת - די לו באמירה קלה, ובה "יגיד צדק", כי די בה כדי לברר את הצדק, והדברים ראויים שיאמינו להם. אבל "עד שקרים מרמה": אף שהוא אינו מסתפק באמירה קלה אלא בא למסור עדות בקול גדול ולעשות מעשה גדול - מתוך דיבוריו עצמם אתה כבר מבין שהאיש הולך לשקר, שאין בדבריו ממש ואין בהם אמת.
מי מנצח במאבק אידיאולוגי
כבר הבאנו את הדוגמה מן המאבק שבין שרו של עשיו ליעקב, ועסקנו בזה גם בשיעורי פרשת השבוע בערוץ הידברות. שם יעקב יוצא צולע על ירכו, ובכל זאת אומרים לנו שיעקב ניצח. כיצד? שרו של עשיו יוצא שלם, ויעקב יוצא חבול ומוכה "עד שזרחה לו השמש" - ובכל זאת יעקב הוא המנצח. אלא שכשיש מאבק פיזי בין שניים, מי שנותן את המכה האחרונה, את הנוקאאוט, הוא המנצח. אבל כשיש מאבק אידיאולוגי - שניים נכנסים לחדר, כל אחד פורס את טענותיו ואת משנתו ומנסה לשכנע, ולאחר שעתיים נשמע רעש, ואחד יוצא עם פנס בעין והשני יוצא שלם - מי ניצח? זה שעם הפנס בעין. שהרי אילו יכולת לסיים את הוויכוח ולהוכיח את טענותיך בדיבור, למה היית צריך להרביץ? ברגע שנתת לאלימות לדבר, סימן שנסתתמו טענותיך, אין לך מה לומר ואתה מתחיל לדבר עם הידיים. הפנס בעין הוא כתר הניצחון של המוכה. וכן נאמר שם: "וירא כי לא יכול לו" - המלאך ראה שאינו יכול לו בוויכוח האידיאולוגי - ואז "ויגע בכף ירכו". מי שאינו מסוגל לנצח במילים מתחיל לתת מכות. וזהו "עד שקרים מרמה": כשאתה רואה אדם עושה רעש וצלצולים, עדות ושבועות וצעקות, סימן שאינך יכול להוכיח את אמיתותך בדרך שקטה ובדרכי חוכמה, ולכן אתה עושה זאת בדרך כוחנית - וזה רק מוכיח את דלות טענותיך.
"יש בוטה כמדקרות חרב"
ממשיך המלבי"ם: אל תתפעל אם תראה אדם המדבר דיבורים גבוהים בדרך של עדות ושבועה וצעקות. "יש בוטה" - לשון ביטוי שפתיים, שבדרך כלל עניינו נדר או שבועה, כלשון התורה וכדרשות חז"ל. הרי שיש אדם הנשבע כדי שיתאמתו דבריו, וזה "כמדקרות חרב": כמי שבא לדקור את בעל דינו בחרב. אין לו אמת מאחוריו, והוא בא בכוח החרב להוכיח את דבריו ולחייב את חברו שלא כדין.
"ולשון חכמים מרפא" - "לשון", כפי שהמלבי"ם מבאר תמיד, מורה על בינה. החכמים המתנהגים על פי חוקי החוכמה יחקרו בלשונם, בכוח בינתם, את הדברים; יבדקו את הטענות ויבינו דבר מתוך דבר, ויעלו על השקר שבהן. אתה ביקשת בשבועתך וברעש שעשית לדקור את בעל דינך, כלומר לחייבו, והחכם - שמבין מה אתה אומר ומה עומד מאחורי דבריך - ירפא אותו מן הדקירה. אין הכוונה לחרב ממש, אלא שדיבוריך באו לדקור אותו, והחכם החוקר את הדברים מרפא אותו.
שפה ולשון: "שפת אמת תיכון לעד"
המלבי"ם מבחין בין "שפה" ל"לשון", וכבר ראינו זאת כמה פעמים: שפה היא חיצונית, לשון היא פנימית. דיבור קל שאדם מדבר נקרא שפה, ואילו דבר שאדם אומר מתוך מחשבה והתבוננות נקרא תמיד לשון. גם היום אנו מתבטאים כך: כשרוצים לומר שדבריו אינם ראויים להתחשבות אומרים שזה "מן השפה ולחוץ" - דיבורים קלים, חיצוניים. אבל הלשון היא משהו גבוה יותר, הבא מן התבונה ומן השכל.
ועל פי זה: "שפת אמת תיכון לעד" - האמת אינה זקוקה לשכל גדול, למליצות מיוחדות ולדיבורים גבוהים. די בשפה, אפילו מן השפה ולחוץ, שהרי האמת מורה דרכה מאליה. כשם שאמר קודם "יפיח אמונה" - את האמת אין צורך להוכיח בהוכחות רבות, די להפיח אותה בנפיחה קלה היוצאת מן הפה - כך גם כאן: די בשפה כדי לומר את האמת, ובזה היא תתקיים.
אבל "ועד ארגיעה לשון שקר": כאשר אדם מנסה לשקר, הוא מביא ראיות ומגייס את כל חוכמתו ותבונתו - וזו כבר "לשון", שימוש בשכל ובפנימיות - וכל הלשון הזו לשם מה? לשם שקר. ואומר שלמה המלך: לא יעזור לך. "עד ארגיעה" - לרגע אחד בלבד. ייתכן שיצרת רושם, אבל עוד רגע ויתברר שכל מה שאמרת הבל, ובבדיקת הדברים יתגלה שזו לשון שקר. אף שהצגת טיעונים לוגיים ושכליים, ואפילו טיעונים פסאודו-מדעיים שנועדו להראות שדבריך נכונים - הכול עומד לרגע ואחר כך נופל ומתגלה השקר שבו. ואילו כשהאמת בפיך, אפילו בלי חוכמה גדולה - אמרת את האמת, והדבר ניכר, "שפת אמת תיכון לעד".
לסיכום:
למדנו בפסוקים אלו שני יסודות בשמירת הפה. הראשון: האוויל מפרסם מיד את כעסו ואף את תוכניות נקמתו, ובזה הוא מפרסם את קלונו שלו ומאבד את יכולתו לפעול; הערום מכסה את הכעס ואת הביזיון ואינו מספר לאיש, והחכם מתעלה מכך ואינו כועס אפילו בלבו. השני: אמת אינה זקוקה לרעש. דובר האמת די לו בנפיחה קלה ובשפה פשוטה, ודבריו מתקיימים לעד; ואילו דובר השקר מגייס שבועות, צעקות ותחבולות שכליות - כמדקרות חרב - אך לשון החכמים חוקרת ומרפאה, והשקר עומד רק כרגע ומיד נופל.